באותו לילה חלמתי חלומות איומים, מסוג החלומות המתישים שגורמים לך להתעורר מהשינה עייף יותר מכפי שהיית כשנרדמת. כל הזמן ניסיתי למצוא משהו שידעתי בדיוק איפה הוא נמצא, אבל לא הצלחתי להגיע אליו כי כל פעם שכמעט הגעתי צץ איזה מכשול אחר והסיט אותי מהדרך.
"מה ניסית למצוא?" תהה חמי כשהתעוררתי סוף סוף, מוקדם מידי, וגיליתי אותו יושב מול המחשב, מקליד במרץ.
"לא זוכר, משהו חשוב מאוד שבלעדיו… לא זוכר. איך זה שאני שוכח כל כך מהר את החלומות שלי?"
"לא יודע, ככה זה אצל כולם, אתה זוכר מה הפריע לך להשיג מה שרצית?"
"כל מיני דברים, היו פקקי תנועה מעצבנים, ואחרי שנמאס לי מהם וירדתי מהאוטובוס צצו כל מיני אנשים איטיים שהפריעו לי לרוץ מהר, ואה… פתאום הייתה גדר, ואני זוכר גם גשר שהתפרק… חלום מטופש נורא."
"רוב החלומות כאלה." הסכים חמי וחזר להקליד.
"חמי, די כבר עם המחשב הזה, בוא לפה, תדבר איתי."
חמי לחץ על שמור, וחזר למיטה, "על מה אתה רוצה לדבר?"
"עלינו, מה נעשה אם הוא לא יסתלק עד סוף השבוע?"
"הוא זה האקס הדביל שלך?" בירר חמי בקול עוקצני.
"למה דביל?"
"לא סתם דביל, אלא דביל בריבוע. קודם כי הוא חזר בתשובה והתחתן שזה, תודה, שטות מאין כמוה, ושנית, כי הוא עזב אישה וילדים בגלל אחד כמו אהרון בשרי ה… לא חשוב."
"המה? תגיד."
"רציתי להגיד השרליל, אבל נזכרתי שגם אני נפלתי בפח הזה, אז עדיף שאני אשתוק."
"באמת עדיף." הסכמתי, "ורק שתדע לך שרביב בכלל לא דביל, הוא בחור מאוד אינטליגנטי, עובדה שיש לו תואר שני בהנדסת מחשבים."
"ובכל זאת הוא חופר קברים כדי להתפרנס, לא שהעבודה שלי טובה יותר, אבל לי יש בקושי בגרות, כל מה שאני יודע לעשות זה לפתוח כיורים סתומים ולתלות מדפים, אבל למה בחור שיש לו תואר שני משעה את השכל שלו ונעשה דוס, ועוד עובד בעבודה עלובה כזאת?"
מאחר ולא הייתה לי תשובה הסתפקתי בכך שאמרתי לחמי שגם בלי תעודת בגרות הוא מצליח לכתוב סיפורים נהדרים, ולדעתי גם הוא יוכל להיות אקדמאי, אם רק ירצה בזה.
"תודה על המחמאה." ענה חמי בחמיצות, והוסיף שאורה ונעמה יגיעו לביקור רק בעוד שבוע וחצי, בשבועות.
"יופי, אני מקווה שהוא יסתלק עד אז. תגיד, לדעתך כדאי שאני קפוץ לבקר אותו לפעמים או עדיף שאני אעזוב אותו לנפשו?"
"אין לי מושג, אבל אם כבר מדברים על ענייני מגורים אז הגיע הזמן לספר לך שבשנת הלימודים הבאה אורה תחזור כנראה לצפון, ובהנחה שיהיו לה ציונים טובים בסוף השנה, ורוב הסיכויים שיהיו לה, היא תוכל להמשיך ללמוד באורנים."
"מה, פה, לידינו?"
"כן, מסתבר שמכללת אורנים היא סניף של אוניברסיטת חיפה, והיא החליטה שעדיף לה ללמוד קרוב יותר לבית."
"ומה עם נעמה הכלבה?"
"אני מבקש ממך בועז, לונה שומעת כל מילה, ולא יפה להעליב כלבות לידה." חייך אלי חמי.
זו הייתה בדיחה טיפשית, אבל היא הוכיחה שמצב רוחו השתפר, ופתאום הוקל לי והמועקה שנפלה עלי בגלל החלום המטופש הזה התפוגגה.
"בסדר, אני מבקש סליחה מכל הכלבות שעלולות להיעלב, ואתה צודק, אף אחת מהן לא נבזית כמו הנעמה הזאת, מאיפה אורה הגרילה אותה?"
חמי משך בכתפיו ואמר שהוא לא יתפלא כלל אם בקרוב נעמה תהפוך להיסטוריה.
"טוב מאוד, היא עשויה בדיוק מהחומר של אקסיות מיתולוגיות."
"כן, מבטיחה ולא מקיימת, בדיוק כמו אהרון." העיר חמי, ושאריות החיוך שרפרפו סביב פיו ועיניו נמוגו.
"וכמו רביב?" העזתי להוסיף בהיסוס, אם כי לא הייתי בטוח שהוא מתאים להגדרה.
"אני לא יודע, לא יצא לי לפגוש אותו, למה שלא נזמין אותו אלינו לארוחה וסוף סוף יהיה לי הכבוד לדעת מי הוא?"
"באמת, אתה רציני?"
"לגמרי, ועכשיו מספיק כבר לקשקש, יש לנו עוד חצי שעה עד שהגמד יתעורר, אז מה דעתך…" הוא גישש מתחת לשמיכה, לפת את אשכי ונשכב עלי.
"היי…" מחיתי, והתחלתי להיאבק בו, מגניב תוך כדי כך נשיקות על כתפיו וחזהו החשופים.
"ככה אתה נלחם בי? אתה ממש ילדונת." קנטר אותי חמי ברוח טובה. התגוששנו מעט במיטה, וכדרכו הוא הניח לי להחליט אם אני רוצה לשכב על הבטן או על הגב, ותמיד ידע במין חוש מופלא מתי היה לי די מהמשחק המקדים, ואני רוצה להגיע לעיקר. יכול להיות שיהיו כאלה שיטענו שמה שקורה בבקרים במיטה שלנו לא נחשב כלל לסקס כי רק לעיתים נדירות ובהזדמנויות חגיגיות היו חדירות, אבל מה אכפת לי מה חושבים אחרים? מבחינתי הייתי מסופק לגמרי מהמגע שלו בי, וגמרתי תמיד, בדרך כלל בכף ידו או בפיו, היה לי ברור שגם הוא מרוצה – גברים, בניגוד לנשים, לא יכולים לזייף בקטעים הללו, עוד אחד מהיתרונות של הומואים על פני סטרייטים.
אחר כך הלכנו להתקלח יחד, וחמי שאל אם לדעתי רביב עוד שומר על כשרות, ואם הוא אוהב דגים – חמי אהב מאוד דגים – ומה דעתו על פשטידות גבינה, כי הוא מתכנן לאפות אחת כזו הערב.
"עד כמה שאני זוכר אין לו שום דבר נגד דגים, או פשטידות גבינה, אבל מה פתאום אתה אופה פשטידות? ובכלל, מאכלי גבינה זה לא לשבועות?"
"כן, אבל אני מעדיף להתאמן קודם עליכם, אני מתכנן להפתיע את סולי בערב החג עם פשטידה מושלמת."
"וואלה, איזה כוסית נעשית בזמן האחרון, אני רק מקווה שלא תבכה אם הפשטידה תיפול או משהו." קנטרתי אותו.
"פשטידות לא נופלות, זה סופלה שנופל. באמת בועז, מי לימד אותך לאפות?"
"אף אחד, למה אני צריך ללמוד לאפות? בשביל מה המציאו קונדיטוריות?"
"מה זה קוניטרוריות… המילה הזאת שאמרתם?" צפצף נמרוד שהתגנב יחף למקלחת.
"זו חנות שמוכרת עוגות." הסביר חמי שלא היה נבוך כלל להופיע בפני הילד בעירום – אני תמיד התכווצתי קצת ממבוכה כשהוא הפתיע אותי בלי תחתונים – שלח אותי להכין קפה, והתחיל את טקס צחצוח השיניים של נמרוד.
רביב קיבל את הזמנתי לארוחת ערב בתודה מנומסת, אבל הסביר שהוא עסוק מאוד בראיונות עבודה, ולכן הוא מודה לי, אבל אולי מחר. גם למחרת הוא היה עסוק, הפעם עם מתווך דירות, ובסופו של דבר נפגשנו רק ביום שישי בערב.
הוא הגיע אלינו אחרי שחזר מראיון עבודה שני, מאוד מוצלח, ביוקנעם, והיה מוקסם מאזור התעשייה המפותח והנאה של העיר הצפונית הקטנה. "זה ממש עמק סיליקון, ומה שהכי יפה זה שהוא נמצא בתוך שמורת טבע נהדרת." סיפר, והוסיף וגילה לנו שהוא גם הספיק לראות כמה יחידות דיור מאוד נחמדות בסביבה, ויש מצב שכבר מחר הוא חותם זיכרון דברים עם מישהו שמשכיר דירת שני חדרים מקסימה לא רחוק מפה.
"לא רחוק מאיפה? מהדירה שלי?" הופתע חמי, "באיזה רחוב היא?"
"רחוב גורדון, מכיר? זה רחוב ממש חמוד, רק שלושה בלוקים, אבל קטנים ונחמדים כאלה, ממש מעל הוואדי, ורואים משם את…"
"אני יודע." קטע אותו חמי ביובש, "בוריס גר שם."
"באמת? מי זה בוריס?"
"אחד, מכר שלי. אהרון יודע על זה, אתם עדיין יחד?"
"בטח." האירו פניו של רביב בחיוך זחוח, "רק אתמול נפגשנו, ישנו בדירה של בנצי."
"חשבתי שבנצי גר אצל אימא שלו."
"לא, הוא שכר דירה לבד, וכשרוני עובד במרכז הוא לן אצלו."
"תגיד." רכן חמי לעבר רביב, פניו דרוכות במין מתיחות מוזרה, "רוני יודע שאתה רוצה לשכור דירה ברחוב גורדון?"
"כן, בטח. אין לו זמן לראות איתי דירות, אבל תיארתי לו איזה דירות הציעו לי, וברגע שהוא שמע שיש דירה ברחוב גורדון הוא מיד אמר שהוא מכיר את הרחוב הזה, והוא ישמח מאוד אם נשכור בו דירה."
"כן, אני בטוח שהוא ישמח." סינן חמי מבעד לשיניים חשוקות, אבל רביב השקוע בתוכניותיו לעתיד לא הבחין במורת רוחו. הוא זלל בכל פה מהפשטידה שיצאה מוצלחת מאוד, הילל את הדגים הטעימים ואת החמוצים הנהדרים שחמי הביא מאימו, שתה כמעט לבד את כל היין הלבן המצוין שחמי קנה, וסיפר לנו איך הוא יסדר חדר אחד בשביל בנו שיגיע לבקר פעם בשבוע, ילמד לבשל, ויחיה חיים נהדרים עם אהוב ליבו.
"אתה מודע לזה שרוני הוא לא ממש יושב בית, רוב הסיכויים שהוא ישן אתך רק פעמיים בשבוע, שלוש אם יהיה לך מזל." לא התאפק חמי להעיר.
"אולי בהתחלה, עד שהוא יתארגן, אבל עם הזמן…"
"אל תבנה על זה." אמר חמי בנבזות, והתחיל לאסוף את הצלחות והכוסות למרות שרשמית הארוחה עוד לא הסתיימה.
"אני לא בונה עליו, ברור לי שהוא עסוק מאוד, גם אני כזה, ובכלל, אני בן אדם שאוהב לתת ספייס לבן זוג, בגלל זה אני ורוני מסתדרים כל כך טוב יחד." התפאר רביב כטוב ליבו ביין, בלי לחוש איך הוא פוגע במארח שלו.
ליבי יצא אל חמי, ככל שרביב סיפר יותר על תכניותיו לעתיד עם רוני חמי נעשה מתוח ומסוגר יותר. אחרי שפינה בזריזות את השולחן, דוחה את הצעות העזרה שלנו, הוא הגיש לנו צלחת פירות, וסוף סוף התיישב, וקילף לעצמו בננה בידיים רועדות מזעם בעודו מקשיב לרביב שקשקש בלי סוף על עצמו, ועל התוכניות שלו.
רביב תמיד היה אטום כזה? הוא לא רואה מה הוא מעולל? איך יכולתי לאהוב פעם בן אדם כל כך חסר רגישות?
"אני נורא עייף, אני הולך לישון." אמר חמי אחרי שסיים לאכול את הבננה, "לילה טוב." הפטיר לחלל החדר, ובלי להביט באף אחד מאיתנו הסתלק לחדר השינה.
"מה, אבל רק שבע בערב?" השתומם רביב, וחייך חיוך אווילי מעט, "מה עובר על החבר שלך? הוא תמיד כבד כזה?" פנה אלי.
"לא, רק כשמישהו דורך לו על היבלות."
"מי, אני?" הצביע רביב על עצמו בתנועה תיאטרלית, מגוחכת, שגרמה לו, אולי בגלל כל היין ששתה, לאבד את שיווי משקלו, "אופס." אמר, ונאחז בי, נשען עלי בכבדות.
"תפסיק." הדפתי אותו מעלי בחוסר סבלנות.
"מצטער." אמר רביב, נסמך כנגד משקוף הדלת, והפסיק לחייך. "אני באמת מצטער שלחמי יש עדיין רגשות אל רוני, אבל הייתה לו הזדמנות איתו והוא פספס אותה, עכשיו תורי."
"עכשיו תורך לעשות מעצמך אידיוט." אמר חמי מחדר השינה, "ואגב, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם…" הוא חזר לסלון, לבוש רק במכנסי התעמלות ישנים ששמשו לו פיז'מה, "מי שפספס את ההזדמנות זה אהרון, לא אני, אבל אם זה מה שאתה רוצה אז בבקשה, אני לא אפריע לך, אבל אם רק תרשה לי, אני רוצה לייעץ לך קודם עצה קטנה אחת."
"איזה עצה?" נהם רביב באנטיפטיות.
"אל תשכור כאן דירה, הקריה הזו לא גדולה מספיק בשביל שנינו." השיב חמי בטון דומה, ובמשך רגע מביך אחד הם לטשו זה בזה מבטים פראיים, ואז נשמע במפתיע צלצול הסלולרי של רביב. הוא שלף אותו מכיסו, רטן במורת רוח כשראה מי המטלפן, הצמיד אותו לאוזנו, ופלט 'הלו' חסר סבלנות, אחרי מספר שניות של הקשבה קמלו פניו הסמוקות, ולנגד עינינו הנדהמות הן האפירו, הצטמקו והפכו לפנים של קשיש כבוי. "אני כבר בא." גנח, והפיל את הטלפון מידו בלי שיטרח לסגור אותו.
"מה קרה?" שאל חמי, התכופף והרים את המכשיר.
"אשתי… היא… אני צריך…" רביב צנח ארצה כאילו מישהו גדע אותו, וכשהוא כורע על ארבע החל להתנדנד הלוך ושוב, מיילל כמו חיה פצועה.
"רביב." כרעתי לצידו וניסיתי להרים אותו, "די, מה קרה? תספר לנו."
"היא התאבדה עם הילד." לחש רביב, "שמה את הגדולים אצל אחותה, לקחה כדורים והרגה את עצמה ואת הילד, הרגה את דודי שלי."
יומנו של מספר סיפורים 