"בואנ'ה, לגדל גור זה כמעט כמו לגדל תינוק, רק חבל שאין חיתולים לגורים." שח חמי בעודו מנגב בפעם העשירית היום עוד שלולית שתן שהותירה לונה, ומילא השתן, אבל חוץ ממנו היא נהגה להשאיר עוגות חומות ריחניות פה ושם, בדרך כלל במקומות קבועים, אבל מידי פעם היא נהנתה להפתיע אותנו.
חמי היה סבלני להפליא, ניגב את כל תוצרי העיכול של הגורה בלי להתלונן, קנה לה קולר כחול קטן ונחמד, ליטף ופינק, שיחק איתה כל פעם שרצתה, ולא כעס אפילו כשהיא הפכה את כלי המים שלה ושפכה אותם על הרצפה, או גרוע מכך, דרכה בתוכו והשאירה טביעות רגלים רטובות בכל מקום.
"תראה כמה היא חמודה." התמוגג כשהגורה השובבה תקפה את המטאטא שלו והפריעה לו לטאטא את השערות שהתעופפו בחלל הבית.
הסכמתי שהיא חמודה להפליא, אבל הוספתי שהיא גם מטרד רציני, ושאלתי מה נעשה אחרי שהיא תהיה גדולה מספיק לקפוץ על המיטות שלנו.
"נאלף אותה לא לקפוץ עליהן, ובכלל, היא תגור בחוץ ותיכנס הביתה רק לפעמים."
"אולי היא יכולה להתחיל לגור בחוץ כבר עכשיו?"
"לא, היא עוד קטנה מידי, לפי מה שקראתי באינטרנט היא עדיין זקוקה לפינה מוגנת ולנוכחות שלנו בלילה, אנחנו הלהקה שלה והיא עוד גורה תינוקת." הסביר לי, "נכון לונה, נכון שאת גורית תינוקית מתוקה?" דגדג חמי את בטנה, ובתמורה זכה לנשיכה שהצחיקה אותו.
"אוף איתך, מספיק עם זה, די לפנק אותה." גערתי בו, אבל הוא שוב צחק, מרוצה מעצמו, והודה שהוא נהנה לפנק את כולנו, את כל הלהקה, "אפילו אותך, מיזנתרופ כעסן שכמוך." חייך אלי ברוח טובה.
לונה כבשה את לב כולם, אפילו בעלת הבית של חמי שטענה בהתחלה שהיא בעצם מעדיפה חתולים, ופוחדת מכלבים, שמרה לה שאריות בשר נטולות עצמות, וניצלה כל הזדמנות לשחק אתה בכדור וללטף אותה.
נמרוד הקטן למד בעזרתה איך ללטף בעדינות ולהתחשב באחרים, הבין מה זה אחריות כלפי יצורים חסרי ישע וקטנים ממנו, והכי חשוב – למד לא לפחד מכלבים. לונה העסיקה אותנו ושימחה אותנו וכולנו – כל בני הלהקה שלה – אהבנו אותה מאוד למרות כל הטרדות של גידולה, ואז באה נעמה לבלות אצלנו את ל"ג בעומר וכדרכה שפכה מים צוננים על התלהבותנו. קודם כל היא הכריזה בעיקום חוטם שלונה היא לא רוטוויילר גזעי, עובדה שאין לה גרביים חומים על הרגלים כמו שאמורים להיות לרוטוויילר טהור גזע אלא רק כתמים, וגם צורת הראש שלה…
"אנחנו יודעים שהיא לא גזעית וזה בסדר גמור, אנחנו אוהבים אותה בדיוק כמו שהיא." אמר חמי בתקיפות, "ולדעתי הראש שלה פשוט מקסים." הוסיף בהתרסה.
"טוב, זה לא משנה, גזעית או מעורבת היא לא יכולה להישאר פה, תצטרכו להיפטר ממנה כי אני אלרגית לכלבים." הודיעה נעמה, והתחילה להתעטש בצרורות.
חמי רתח מזעם, גרר את אורה למטבח, ואמר לה שבין החברה האנטיפתית שלה ובין לונה הוא בהחלט מעדיף את לונה, ואין מצב שהוא נפטר מהכלבה.
"היא לא התכוונה שתזרוק אותה." גוננה אורה על חברתה, "רק שתוציא את לונה מהבית, היא לא יכולה ללון בחוץ בזמן שנעמה כאן?"
"לא, היא קטנה מידי, והיא רגילה לישון בחדר השינה שלנו."
"מה, במיטה?" התחלחלה אורה.
"לא, בחדר הארונות. יש לה אפילו כרית משלה, כשהיא תהיה מספיק גדולה היא תעבור למלונה, אבל זה ייקח עוד כמה חודשים."
"כל הבית מלא שערות של כלבים." רטנה נעמה מהסלון, ושוב התעטשה ברצף.
"אולי תיקחי כדורים נגד אלרגיה?" הצעתי, "יש כיום כדורים שלא גורמים לנמנום."
"אני לא מתכוונת להרעיל את עצמי עם כימיקלים רק בשביל כלבה אחת שהיא אפילו לא גזעית." השיבה נעמה בסלידה, ומחטה בעוז את חוטמה.
בסופו של דבר הגענו לפשרה והחלטנו שאני וחמי נלך לישון בדירה שלי יחד עם לונה, שתישאר אצלי עד שנעמה תחזור לירושלים.
לפני שהסתלקנו לדירתי היה עלינו לנקות היטב את חדר השינה, ולא רק להחליף את המצעים אלא גם לשאוב היטב את הכריות והשמיכה, ולכבס את הוילונות.
"במקום לחגוג ל"ג בעומר אני עושה ניקיון לפסח." רטנתי באוזני חמי, אבל בכל זאת עזרתי לו כמיטב יכולתי ועשיתי הכל כדי למחות את עקבותיה של לונה מכל פינות הבית. נעמה הצליחה להרוס לי את מצב הרוח למדורת ל"ג בעומר, וכשהגיעו האורחים שהזמנו היה עלי להתאמץ לחייך ולקבל אותם בחמימות.
חמי הזמין למדורת ל"ג בעומר שלנו את ליאור שבא עם שני חברים שלו – זוג צעירים מגונדרים ובהירי שיער שהתלחשו ביניהם ברוסית, ואת סולי וגבי והתאומים. הילדים שיחקו עם הכלבה בהשגחתו של חמי, אורה ונעמה ניסו להיזכר בשירי ל"ג בעומר וזייפו נוראות, גבי השתלט מיד על המנגל והחל לצלות בשר, ואילו ליאור התגנב אחרי למטבח בתירוץ שהוא בא לעזור לי לארגן את הפיתות, השתייה והסלטים, אבל במקום לעבוד התיישב והתחיל לקשקש ודבר ראשון גילה לי בסוד שהאקס של חמי פחות או יותר גר אצלו.
"מה זאת אומרת פחות או יותר? הוא גר אצלך או לא? מה, הוא כבר לא עובד יותר בתע"ש?"
"בטח, הוא כן, אבל חלק מהתפקיד שלו הוא להסתובב בכל הבסיסים של חיל אוויר, וכל פעם שהוא צריך להיות ברמת דוד הוא ישן אצלי."
"לא אצל הוריו?"
"טוב… הוא קופץ אליהם לביקור מידי פעם אבל…" ליאור התלבט איך להסביר לי, הזר שזה מקרוב בא, מה טיבו של האקס של חמי, "בוא נגיד ככה, רוני הוא אחד מאלה שקשה לו לשבת במקום אחד יותר מידי זמן, הוא אוהב לגוון."
"כן, שמעתי." הערתי בחמיצות בעודי נאבק להוציא גוש מיץ מרוכז קפוא בטעם לימונענע מתוך קופסת הפלסטיק בה היה נתון, ולערבב אותו עם מים עד שיהפוך ללימונדה.
"איך יודעים כמה מים צריך להוסיף לדבר הזה?" תהיתי.
"אני חושב שיש הוראות על הקופסה, תבדוק."
בדקתי וגיליתי שיש מצב שהמיץ בכלל פג תוקף, אבל החלטתי להתעלם, ולערבב אותו בכל זאת עם מים בתקווה שאם אני ארעיל מישהו עם הלימונדה שלי זו תהיה נעמה.
"רוני הוא טיפוס של בחורה בכל נמל, או במקרה שלו, בחור, למרות שפה ושם יש גם בחורות…" ליאור נד בראשו בפליאה, "הוא כמעט בגילי, אבל יש לו מרץ של בחור בן שש עשרה, אין לי מושג איך הוא עושה את זה."
"שמעתי שככה זה תימנים, אולי הוא לועס גת?"
ליאור גיחך, "סביר יותר שחגיגת, ובטח גם סחוג." הוא טפח על ישבני בחביבות פטרונית מעצבנת. "אחרי כל הקש שחמי אכל מהכושי הזה מגיע לו בחור ביתי כמוך." הודיע לי, ובלי שידע נכנס לרשימת האנשים שאני רוצה להשקות לימונדה מורעלת.
"תודה ליאור." ניסיתי לחייך אליו במאור פנים, אבל את ליאור לא עשו באצבע.
"מה קרה, למה אתה עושה פרצופים, צרות בגן עדן?" התעניין במתיקות.
"לא, הכל דבש. זאת רק הנעמה, הכלבה הזאת, אני לא מבין איך בחורה מתוקה כמו אורה סובלת אותה."
ליאור משך בכתפיו ואמר בנימה פילוסופית שאהבה זה עניין מסתורי ביותר שאיש עוד לא הצליח להבין עד הסוף. הנהנתי בפיזור נפש בעודי חותך פיתות לרבעים, ואז ירה בי ליאור את החץ האחרון ששמר במיוחד בשבילי, "אני לא יודע את מי כושי עושה כשהוא בתל אביב, אבל מאז שהוא אצלי מבקר אצלו מישהו מסתורי שמתגנב אליו מאוחר בלילה, טיפוס אחד שנראה כמו פינגווין עם כובע וזקן, אם אתה מבין למה אני מתכוון…" לכסן אלי ליאור מבט כחול, פיקחי, "יש לך מושג מי זה יכול להיות?"
"נו, ומה ענית לו?" שאל חמי כמה שעות אחר כך, כשכבר שכבנו במיטתי, לונה, מותשת מרוב התרוצצות עם הילדים, ישנה למרגלותינו על הכרית שלה.
"אמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל זה לא עזר לי, היה לו דחוף לספר לי שהוא שמע ממישהו שיש לי אקס שחזר בתשובה, וגר פה בסביבה, והוא מבין שהאקס שלי והאקס שלך נפגשו לא מזמן כי איכשהו יצא ששניהם הגיעו אלי לניחום אבלים בדיוק באותו יום, ובאותה שעה… ואחר כך הוא הסתכל עלי במבט ערמומי כזה, כאילו שהוא יודע משהו שאני לא יודע, יש לי הרגשה שהוא ציפה שאני אספר לו משהו, אבל אין לי מושג מה."
"איזה אידיוט הליאור הזה." סינן חמי, "תמיד חשבתי שהוא מגזים עם סיפורי האימים שהוא סיפר על המשפחה שלו, אבל מסתבר שהכל היה אמת, אחרת אני לא יכול להסביר איך הוא יצא דפוק ושרוט כזה."
אחר כך הוא סיפר לי סיפור ארוך ומסובך על ליאור שאימו התאבדה כשהוא היה נער מתבגר, כנראה בגלל שאביו בגד בה על ימין ועל שמאל, ואיך ליאור התאמץ שנים לעשות הכל, כולל להתאהב בבחור ערבי נוצרי, רק כדי לבייש את אביו ואת אחיו הגדול, ולנקום בהם על שהם מעמידים פנים שאימא שלו לא התאבדה מרוב אומללות, אלא מתה בתאונת דרכים.
"זה לא שהוא מנסה לעשות רע למישהו, האמת שסך הכל הוא בחור טוב, ומעצב מוכשר, והוא מכיר אותי ואת רוני שנים, אבל לפעמים הוא כזה דפוק… אתה יודע שפעם, עוד בחורף הראשון שלי ושל רוני יחד, הוא ניסה להכניס אותי למיטה שלו? וכשזה לא הצליח הוא ניצל את זה שרוני שתה במסיבה ונישק אותו מול הפרצוף שלי, כל כך כעסתי עד שכמעט נפרדנו בגללו, אבל… אתה מקשיב לי בועז?"
"כן, אני מקשיב לכל מילה, תגיד, אתה חושב שרוני ורביב… זה נראה לך סביר?"
"כל דבר שקשור לרוני נראה לי סביר." השיב חמי בשוויון נפש, אחז בכתפי וסובב אותי אליו, "נניח שזה נכון ורביב שלך מתאוורר קצת מרוח הקודש הדוסית אצל האקס שלי, למה זה מטריד אותך?"
"מי אמר שזה מטריד אותי? ואגב, רביב כבר מזמן לא שלי, הוא של אשתו והילדים שלו."
"אוקיי, אם זה מה שאתה אומר. השיב חמי וחייך חיוך סבלני שעורר את חמתי.
"זה לא מצחיק." התנפלתי עליו, ושנינו התגוששנו על המיטה עד שהוא לכד אותי תחת גופו הכבד, נישק אותי, כך ליטף והתנצל, קצת בצחוק וקצת ברצינות, ולבסוף אהב אותי לאט לאט, ואחר כך נרדם, ידו כרוכה סביבי.
כמה ימים אחר כך, בעודי יושב בספרית העיון מול המחשב, שקוע בעבודת הקטלוג האינסופית, נגשה לדלפק שלי אישה אחת ושאלה אם אני בועז בן נתן.
"כן, זה אני." הודיתי, ושאלתי מה אפשר לעשות למענה.
"אני הודיה, אשתו של אברהם קופרמן." אמרה האישה, ונעצה בי במבט רב משמעות שרמז שאני אמור לזהות אותה.
החזרתי לה מבט משתומם. היא הייתה צעירה למדי, בערך בת שלושים, אולי אפילו קצת פחות, דקה מאוד, כמעט צנומה, לבושה בגדים של דוסית – סביב ראשה הייתה כרוכה בקפידה מין מטפחת צהובה שאפילו קווצת שער אחת לא בצבצה ממנה, חצאית הג'ינס שלה ירדה עד למטה מברכיה, ושרוולי חולצתה הרחבה הגיעו עד למרפקים, מפתח הצוואר הצנוע שלה חשף רק משולש קטן של עור לבנבן.
"שלום גברת קופרמן." עניתי בנימוס, תוהה בליבי מה הבעיה שלה, "במה אפשר לעזור לך גברתי?"
היא רכנה לעברי והניחה שתי כפות ידיים דקות, מקושטות רק בטבעת נישואים דקיקה אחת, "בזה שתגיד לי איפה בעלי." הכריזה, קפצה את כפותיה לאגרופים קטנים והטיחה אותם ליתר הדגשה בטבלת הפורמייקה של הדלפק. ציפורניה, כך הבחנתי, היו נקיות מלק ומכורסמות כמעט עד זוב דם, ועל פרק ידה העדין היה שעון זהב קטן, מיושן, כמו שענדו נשים פעם, בעידן הטרום סלולארי.
"אני באמת מצטער, זו בטח איזה אי הבנה, אין לי מושג מי בעלך."
"אל תשקר." דרשה הגברת בתקיפות, והתכופפה עוד קצת קדימה, מציצה מעבר לדלפק כאילו חשבה שאני מסתיר שם את בעלה. למותר לציין שלא הסתרתי שם איש.
"אני לא משקר, אני אומר לך את האמת, אני לא מכיר אף אברהם קופרמן."
"ומה עם רביב נחושתן, אותו אתה מכיר?"
"אהה… רביב… את אשתו של רביב, אבל… למה הוא שינה את השם?"
"כי רביב זה לא שם של יהודי טוב, הוא נקרא רביב על שם סבא שלו, אברהם קופרמן ז"ל, וחזר לשם המקורי שלו אחרי שהוא עשה תשובה שלמה."
"אני מבין." גמגמתי, מבולבל, "ומה איתך הודיה? מה היה השם הקודם שלך?"
"זה לא עסקך." נזפה אשתו של רביב, "וזה גם לא חשוב, מה שחשוב זה שבעלי יחזור הביתה, אלי ואל הילדים."
"אני מסכים אתך בהחלט, אבל אני ממש מצטער, אין לי מושג איפה הוא."
הודיה קופרמן נסוגה לאחור, הניחה את ידיה על מותניה וסקרה אותי במבט מאשים, "מתי ראית אותו לאחרונה?" חקרה.
"לפני כמעט חודש… ישבתי שבעה על אבא שלי והוא בא אלי לביקור ניחומים, אבל הוא לא סיפר לי שהוא החליף את השם."
"מה הוא כן אמר לך?" קדחה הודיה בעיני בעיניה הכהות.
"אה…" נזכרתי איך התנשקתי עם בעלה, והסמקתי, "אה… לא זוכר בדיוק… הוא אמר שהוא חזר בתשובה, ושהוא עובד בחברה קדישא, וחוץ מזה שום דבר מיוחד, רק מה שמקובל להגיד במקרים כאלה."
הודיה הקשיבה לדברי בשתיקה, נועצת בי מבט מאובן, ולא הגיבה, מה שגרם לי להמשיך לדבר בעצבנות, "אני לא יודע מה הוא סיפר לך על החיים שלו לפני שהוא חזר בתשובה, אבל עד שהוא בא לבקר אותי לא ידעתי שהוא נעשה דתי פתאום, ומאוד הופתעתי לראות אותו, בחיים לא תיארתי לעצמי שיהיו לרביב ילדים."
"אתה משקר." פצתה סוף סוף הודיה את פיה, "כמו כל הגברים גם אתה משקר." הודיעה לי, הסתובבה והסתלקה לחדר המדרגות, מתעלמת בבוז מהמעלית הקטנה והאיטית שחיברה בין שתי הקומות.
דקה אחרי שדמותה הדקיקה והמתוחה נעלמה מעיני צלצל הטלפון הסלולארי שלי ובעלת הבית שלי שאלה אם אני מכיר איזה רביב אחד.
"כן, אני מכיר אותו." הודיתי, "למה?"
"הוא אומר שהוא חבר שלך, זה בסדר אם אני אתן לו להיכנס ולחכות לך? רגע, הנה הוא פה, רוצה לדבר איתו?"
"רביב, מה קורה, אתה יודע שאשתך מחפשת אותך?"
"אשתי? הודיה אשתי?" התפלא רביב.
"כן, הודיה. למה? יש לך עוד אישה?"
"אחת זה מספיק. תגיד, זה בסדר שאני אתארח אצלך לכמה ימים?"
"כן, בטח." עניתי אינסטינקטיבית, ורק אז התחלתי לחשוב על ההשלכות, והוספתי, "אולי כדאי שתגיד לאשתך איפה אתה? היא נורא מודאגת."
"כן, אני יודע." השיב רביב בקוצר רוח, נשמע בדיוק כמו רביב של פעם, "מתי אתה חוזר מהעבודה?"
"עוד כמה דקות, אבל…"
"נדבר כשתגיע, ותעשה את זה זריז, אני חייב לספר לך משהו." אמר רביב וסגר.
יומנו של מספר סיפורים 