21. עס פסט נישט

"אני לא כועס עליו, מה הטעם לכעוס על מת? וחוץ מזה, זו לא הייתה אשמתו, הרי הוא היה חולה. נכון, היה נחמד אם הוא היה מרים אלי טלפון בתקופות שהוא היה יותר שפוי, אבל מילא, לא צלצל אז לא, אבל מה שבאמת מרגיז אותי זה ששיקרו לי כל כך הרבה שנים, למה הם לא סיפרו לי את האמת?"
חמי משך בכתפיו ואמר שככה זה לפעמים, בדרך כלל משקרים לילדים מתוך רצון לא לפגוע בהם, ולא יודעים מתי הרגע המתאים לספר את האמת, ואגב, אולי זה מה שאחותי ניסתה להגיד לי בזמנו, ואני לא הנחתי לה להסביר כי העדפתי לכעוס ולהיעלב?
"יכול להיות." הסכמתי עם חמי באנחה, ושאלתי אם יש לו טיפות אוזניים.
"לא יודע, אני צריך לבדוק, מה קרה, כואבות לך האוזניים?"
"רק השמאלית, יש לי מין דקירות כאלה וזה ממש כואב, וגם הגרון כואב לי, והיו לי חלומות איומים כל הלילה."
"אולי בגללם חרקת שיניים?"
"מי, אני?"
"כן, הייתה לך שינה מאוד לא רגועה הלילה."
הנייד שלי צלצל, וזו הייתה הבוסית שלי שרצתה לנחם אותי על מות אבי, ושאלה איפה אני יושב שבעה, ומתי יהיה לי נוח שיבואו לבקר אותי?
לטשתי מבט נזעם בחמי המלשין, וגמגמתי שאני אצל אחותי שגרה במרכז, ואני מודה לה מאוד, אבל לאחותי יש דירה די קטנה (שקר וכזב) ועדיף ש… אה… המצב המשפחתי שלי קצת מסובך וזה אה…
"אני מבינה." נחפזה הבוסית להשיב – האם שמעתי נימת רווחה בקולה? – "כולם בספרייה מוסרים לך את רגשי השתתפותם, תהיה חזק, וניפגש כבר כשתחזור מהשבעה."
"כן, אני… אה… תודה רבה על ההתחשבות, ניפגש ביום שישי הבא."
"אין בעיות, תחזור לעבודה מתי שיהיה לך נוח, אתה ממש לא צריך להילחץ, אני יודעת שלא קל לך, תגיע רק אחרי שתרגיש מוכן. להתראות."
"להתראות." סגרתי את הנייד, ונזפתי בחמי שהלך וסיפר לכולם שאבי נפטר.
"סיפרתי רק לנורית, היא התקשרה להזכיר לי שאין לנו גשר ואנחנו פותחים את הספרייה ביום שישי, וביקשה שאני אמסור גם לך אם ניפגש, אז אמרתי לה שאביך נפטר, מה עוד יכולתי להגיד?"
תקוף פרנויה פתאומית התנפלתי על חמי בשאלות, "מה פתאום היא ביקשה ממך להזכיר לי? היא יודעת שאנחנו בקשר? מאיפה היא יודעת?"
"לאט לאט בועז, תרגיע, די, מה עובר עליך?"
"לא יודע." הנחתי יד על אוזני השמאלית, הכואבת. משהו בתוכה דקר אותי דקירות אכזריות, מציקות, "כואב לי נורא, אני יכול לקבל תה או משהו?"

בסופו של דבר, למרות חוסר רצוני לשבת שבעה, נשארתי בביתו של חמי כמעט שבוע, מתענה בגלל דלקת גרון שעברה גם לאוזני. סבלתי מחום גבוה ומסיוטים בהם חלמתי שאני זקן נוטה למות, גופי כואב וגרוני ניחר, ואין אף אחד שמטפל בי כי אני בודד, בלי משפחה ובלי איש שיאהב אותי ויהיה אכפת לו מה שלומי.
המציאות, למזלי, הייתה שונה. חמי טיפל בי במסירות – הסיע אותי לרופא, קנה לי אנטיביוטיקה, השגיח שאקח אותה בזמן, השקה אותי תה בשפע, האכיל אותי יוגורט כדי שהתרופות לא יהרסו את קיבתי, וחיבק אותי בלילה כשהתעוררתי מייבב ורועד, ואיך הודיתי לו על כל הטוב שהשפיע עלי? על הנדיבות והסבלנות שלו? רבתי איתו והעלבתי אותו.
זה קרה ביום האחרון של השבעה, כבר הרגשתי הרבה יותר טוב ונמאס לי לשבת בבית. קמתי מהמיטה, התגלחתי סוף סוף, התלבשתי וביקשתי מחמי שנלך יחד לסרט.
"מה? פה, בקריה?" קימט חמי את מצחו במורת רוח.
"כן, בא לי לצאת כבר. אורה הרי מגיעה אחרי הצהרים ותוכל להשגיח על נמרוד ולונה, ואני כבר מרגיש לגמרי בריא, נמאס לי להיות כלוא בבית, מזל שהקולנוע לא רחוק, בוא נלך ברגל, נראה סרט, נאכל פופקורן, אולי יש כבר גלידה?"
"תראה בועז," אמר חמי בטון דיפלומטי זהיר, מביט בי בחשש קל, "זה ממש נהדר שאתה כבר בריא, אני אשמח מאוד לצאת אתך הערב להליכה, אבל לקולנוע, ועוד פה, בקריה? אני לא חושב שזה רעיון טוב."
"למה לא?" שאלתי בזעף.
"כי בטח נפגוש מישהו שמכיר אותך ו… אה… אתה בטח מבין למה עדיף שלא."
"לא, למה?" התעקשתי.
"כי… כי זה פשוט לא מתאים… עס פאסט נישט, אתה מבין מה זה אומר?"
"כן, זה אומר לא מתאים ביידיש, אבל למה, בגלל שאבא שלי נפטר? אז מה?"
חמי נאנח. "כי ככה זה בועז, אל תשכח שזה לא תל אביב פה, אנחנו גרים במקום קטן, וכולם פה מכירים את כולם, ולא מקובל שבן אדם ילך לקולנוע שבוע אחרי שאבא שלו נקבר."
"לא אכפת לי." התרסתי, נרגז כמו ילד מתבגר, "זין על מה שמקובל! אני לא מתכוון לחיות לפי מה אומרים, לא אכפת לי מה אנשים חושבים, זה לא עסקם."
חמי שתק והביט בי בעצב שהרגיז אותי עוד יותר. התנפלתי עליו בצעקות, האשמתי אותו בצביעות ובכניעה לדעת הקהל, והכרזתי בגאון שאני אעשה מה שבא לי, ולא אכפת לי מהחטטנות והרכלנות של אנשים, אף אחד לא יגיד לי איך לנהל את החיים שלי, צעקתי.
"באמת בועז, לפעמים אתה מדבר כמו ילד." אמר חמי ברוך, וחייך אלי בסלחנות.
"עדיף להיות ילד שלא עושה חשבון לאף אחד, ולא פולניה צבועה שכל הזמן דואגת מה יגידו השכנים." עניתי בנבזות, הדפתי מעלי את הגורה שניסתה לכרסם את שרוכי נעלי, והסתלקתי לדירתי.
נעדרתי מדירתי במשך כמעט שבוע, והמקום היה מאובק ומוזנח. פתחתי את כל החלונות, שטפתי את הרצפה, ניגבתי אבק, החלפתי את כלי המיטה ונכנסתי להתקלח. נרגעתי מתחת לזרם המים החמים, והתחלתי להתחרט על המריבה עם חמי.
נכון, עדיין התעצבנתי בגלל ההתחשבות הקטנונית שלו במה יגידו השכנים, חשבתי שזו התנהגות פחדנית ועלובה, והביטוי הדוסי הזה – עס פאסט נישט – הרגיז אותי מאוד, אבל אחרי שנרגעתי מעט היה עלי להודות שיש בטענותיו שמץ של היגיון. פני היו מוכרות לתושבים רבים עקב עבודתי בספרייה, ובמקום כל כך קטן רובם בטח שמעו שאבי נפטר, ואם הם יראו אותי הולך לסרט בזמן שאני אמור להיות באבל… זה פשוט היה עס פאסט נישט כמו שחמי אמר. מרגיז וחטטני, אבל ככה זה בני אדם, בעיקר בקריה הקטנה בה גרנו, ופתאום התגעגעתי לתל אביב בה יכולת לעשות ככל העולה על רוחך בלי שאיש ידחוף את אפו לעסקך.
עטוף בחלוק המגבת שלי התחלתי לטלפן לחמי במטרה להתנצל בפניו על התפרצותי, ולהתפייס איתו, אבל לא הספקתי כי הדלת נפתחה פתאום ורביב הופיע בפתח, לבוש בחליפה השחורה שלו, חבוש מגבעת דוסים שחורה וארשת רצינית נסוכה על פניו עטורי הזקן שנותרו נאים למרות שהשמינו.
בהיתי בו, מופתע, "מה אתה עושה פה רביב?"
"באתי לניחום אבלים." ענה רביב בנחת, "מה, אתה יושב שבעה לבד?"
"אני לא יושב פה שבעה, הייתי אצל… לא הייתי פה, נכנסתי הביתה רק עכשיו. איך אתה יודע איפה אני גר?"
"בדקתי באינטרנט." השיב רביב בפשטות, התקרב אלי ונגע בעדינות בלחיי, "כבר התגלחת, אבל השבעה נגמרת רק מחר?"
"אז מה? בכלל לא ישבתי שבעה, אני סתם… מה נעשית לי פתאום דוס?"
הוא משך בכתפיו, "ככה יצא." ענה ואחז בכתפי, מביט הישר בעיני, "נורא התגעגעתי אליך בוזי." אמר ברגש, ונישק אותי על פי.
עצמתי את עיני והתמסרתי לנשיקתו, ולרגע הצלחתי לשכוח את כל הזמן שעבר מאז התנשקנו לאחרונה, והייתי שוב צעיר ותמים, מאוהב בכל ליבי ברביב השרירי והיפה, אבל הנשיקה נגמרה ושנינו חזרנו להווה שבו כבר לא הייתי מאוהב ברביב שהפך מצעיר חטוב ונאה לדוס שמן ומזוקן, נשוי לאישה ואב לילדים, בעוד שאני נעשיתי הרבה פחות צעיר, ובטח לא תמים.
"מה אתה עושה, תפסיק." הדפתי אותו מעלי, "השתגעת?"
"כן, קצת." השפיל רביב את מבטו, מבויש, "סליחה בועז, אבל אני… נורא התגעגעתי אליך."
"אז למה עזבת אותי והתחתנת עם אישה?"
הוא פרש את ידיו בתנועת אין אונים, "עשיתי שטות, חשבתי שאם אני אתאמץ מאוד ואחזור בתשובה שלמה אני אצליח להפסיק להיות הומו, אבל זה לא עובד ככה, היו לי כמה שנים לא רעות, אבל בזמן האחרון אני מתחיל להשתגע מרוב געגועים, ואני מת לגעת שוב בגוף של גבר." הוא פרס אלי את ידיו, מביט בי בתחנונים.
נרתעתי לאחור, אחוז תיעוב, "תפסיק עם זה רביב, אתה בן אדם נשוי, איך אתה מתנהג?"
עס פסט נישט נזכרתי בדבריו של חמי.
לפני שרביב הספיק לענות נכנסה פנימה, בלי לדפוק, בעלת הבית שלי, נושאת בידה תבנית עוגה ריחנית, שאלה מה שלומי ומה נשמע, ואיך אני מחזיק מעמד, איחלה לי שלא אדע עוד צער, והלכה לדרכה.
"מה קרה לה שהיא נכנסת בלי לדפוק?" התרעמתי ופרסתי לי מהעוגה.
"לא דופקים בדלת בבית שיושבים בו שבעה." הסביר לי רביב, ולקח גם הוא פרוסה, אבל בירך לפני שנגס בה.
"רוצה לשתות?" שאלתי, "נדמה לי שיש לי בירה." ואז נפתחה הדלת שוב, וזה היה חמי שלא דפק כי נשא בידיו סלסלה שבתוכה נמנמה לה הגורה. "לקחתי אותה לעשות חיסונים, ידעת שמחסנים גורים בחיסון משושה כמו שעושים לתינוקות?" סיפר, והוסיף שבדרך מהווטרינר הוא פגש את רוני שבא אלי לניחום אבלים, ואכן, האקס שלו השתרך בעקבותיו, נושא בידיו קערה גדולה גדושה סלט תפוחי אדמה טעים וריחני. "אימא שלי שמעה שאתה יושב שבעה והתעקשה שאני אביא לך." אמר, נבוך מעט, והניח את הקערה על השיש, "אז מה שלומך בועז?"
"תודה, אני ממש בסדר, רוצים בירה? הסלט הזה ממש טעים רוני, תודה בבקשה בשמי לאימא שלך, מה שלומה? היא כבר בריאה? אגב, זה רביב, האקס שלי שחזר בתשובה."
כיבדתי את אורחי בבירה והאצתי בהם לאכול עוגה וסלט, ובעוד הם טועמים בכל פה משכתי את חמי לחדר השינה, אמרתי שאני מצטער שצעקתי עליו, ושאלתי אם הוא עוד כועס עלי.
"לא כעסתי גם קודם." השיב חמי, "אבל תגיד בועז, איך זה שהאקס שלך צץ פה פתאום?"
"לא שמעת? הוא בא לניחום אבלים."
"באמת? זה הכל? ואיך הוא ידע איפה אתה גר?"
"הוא חיפש באינטרנט ומצא את הכתובת שלי."
"וואלה?"
"כן, וואלה. מה, אתה מקנא?"
"לא יודע, יש לי סיבה לקנא?"
"לא, ולי יש סיבה לקנא שאתה מופיע פה עם האקס שלך?"
"ממש לא."
"טוב, אז אפשר חיבוק?"
"בכיף." חיבק אותי חמי קצרות, והאיץ בי לצאת לשבת עם האורחים כי בכל זאת, אני עדיין באבל ו…
"אני יודע, עס פסט נישט." רטנתי, ויצאתי לשבת עם המנחמים שלי שמצאו עניין רב זה בזה ובכיבוד, וכלל לא חשו בחסרוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s