2. חופשי זה לגמרי לבד

חמי שמח מאוד לפגוש אותי, לחץ את ידי בחמימות, הציג בפני את החבר שלו – בועז, שגם את ידו לחצתי, מחייך אליו חיוך מנומס, ואחר כך הניח בזהירות קופסת פח כחולה ענקית על הרצפה, פתח אותה, ומתון מתון פרש את מגירותיה הגדושות כל טוב, קודם מימין ואחר כך משמאל, הוציא מקדחה נטענת ושאל את בוריס איפה חשקה נפשו לתלות את התמונה.
בוריס גרר מהמזווה ציור שמן מופשט בגוונים אדמדמים, שבמאמץ גדול אפשר היה לזהות בו זוג ערטילאי מחובק, ואמר שהוא רוצה לתלות אותו בחדר השינה.
"אחלה ציור." שיבח חמי, מצמצם את עיניו מול הציור, "זה זוג?" תהה.
"כן, בטח, זוג מחובק בכפיות." חיוויתי את דעתי.
"אחד ערום ואחד עדיין לבוש." הוסיף בועז השערה משלו.
"נכון שהוא יפה?" קרן לעברנו בוריס בשביעות רצון, ונשא את הציור לחדר השינה, בעוד חמי הולך אחריו עם המקדחה.
ברגע שהם הפנו אלינו את גבם נעלם החיוך השאנן מפניו של בועז, "אם אתה יודע מה טוב בשבילך אל תעז להגיד לו משהו עלינו." סינן חרש לעברי.
"למה לא סיפרת לי שאתה וחמי יחד?" התרעמתי, דוחה מעלי בבוז אילם את אזהרתו הפתטית.
"אל תשאל שאלות טיפשיות." התרגז בועז בלחש.
"בועז! אתה מוכן לבוא לעזור?" קרא חמי מחדר השינה, והוא ניתר ממקומו ורץ אליו, מעווה תוך כדי כך את פניו לעברי במה שהיה אמור להיות הבעת איום. לא התרשמתי ממנה כהוא זה, אי אפשר לפחוד מאיומים של מישהו אחרי שהוא ירד על ברכיו לפניך, ליקק את כפות רגליך, קרא לך אדוני, הגיש לו את ישבנך, וביקש בהכנעה שתקרע אותו.
חמי הפעיל את המקדחה, הרעש הצורמני מרט את עצבי, צעקתי לבוריס שאני הולך, שלום ולהתראות לכולם, והסתלקתי הביתה.
בועז התקשר אלי שוב מאוחר בלילה, והתנצל בנימה מתרפסת על השעה המאוחרת ועל צורת הדיבור הלא נעימה שלו.
"בסדר, תשכח מזה, אבל להבא תדע שעלי לא מאיימים." הודעתי לו בקרירות.
"אני יודע, סליחה, אני ממש מצטער, אני פשוט… נלחצתי כל כך… לא ידעתי שאתה חבר של חמי."
"אני לא ממש חבר שלו, נפגשנו בזמנו כשהוא בא ליום הורים של דני, וחוץ מזה אנחנו רק ביחסי שלום שלום כשאנחנו נפגשים פה ושם, אפילו לא ידעתי שהוא ורוני כבר לא."
"הוא ורוני לא?" זקף בועז גבה אירונית, "הלוואי וזה היה נכון." התלונן בנימה יבבנית, "הרוני הזה… הוא כל הזמן פה, מאז שהוא חזר מחו"ל הוא לא מפסיק לנסות לחזור לחמי, אין יום שהם לא מדברים, הוא מזמזם סביבו כמו איזה יתוש מרגיז, הוא אפילו שכר כאן דירה למרות שהוא יכול לגור בשקט בקריות, אצל הוריו."
"איפה כאן?" הסתקרנתי, "איך זה שלא ראיתי אותו אף פעם? איך הוא נראה?"
"נראה טוב, המניאק. תימני שחור, רזה, סקסי כזה, בטח יש לו וואחד זין…" תהיתי אם בועז מודע להתפעלות החרמנית המהולה בטרוניה שבקולו. כנראה שלא, מודעות עצמית לא הייתה החלק החזק אצל בועז.
"אז אתה בוגד בחמי כי הוא בוגד בך עם האקס הסקסי שלו?" ניסיתי לעשות סדר בבלגן.
"הוא לא בוגד בי." נזעק בועז, "הוא לא טיפוס כזה."
"אז למה אתה בוגד בו?"
בועז נאנח, "ככה, כי אני חייב."
"באמת? לא ראיתי אף אקדח מכוון לראש שלך כשהזדיינו." לגלגתי.
"אתה לא מבין." גנח בועז, "תגיד, היית מאוהב פעם? כי אני כן, אני ממש אוהב אותו, ודווקא בגלל זה אני לא יכול לעשות איתו מה שאני עושה איתך. בהתחלה חשבתי שאני אסתדר, ולא נורא, העיקר שאנחנו יחד, אבל אז האקס שלו חזר והתחיל לפטרל סביבו ואני… לא יודע, איכשהו התחרפנתי מזה, והייתי חייב… אתה מבין?"
"לא כל כך, אתה בוגד בו לפני שהוא יבגוד בך?" שיערתי.
"למה אתה אטום כזה? אמרתי לך כבר, חמי לא אחד שבוגד, אבל… פעם, לפני כמה שנים, הוא ורוני נפרדו, וחמי עבר לגור עם בחור אחד בשם סולי, שמעת עליו?"
"זה שמגדל את התאומים שנולדו לחבר שלו שמת בתאונה?"
"כן, ההוא, בחור מקסים, ממש נשמה, וגם החבר שלו חמוד. הוא חי עם חמי כמה חודשים, וגם הוא סבל מאותה בעיה, כל פעם שרוני נמצא בסביבה אתה מרגיש שקוף, אתה יודע איך סולי פתר את זה?"
"בגד בחמי?"
"לא," גיחך בועז, "הוא עשה שלישיה עם שניהם, אם היה לי אומץ הייתי מציע את זה לחמי."
"אולי תציע לחמי לעשות אתך סקס מלוכלך כמו שאתה אוהב? יכול להיות שהוא יפתיע אותך לטובה."
"לא, אני לא יכול." נאנח בועז, "אני אוהב אותו יותר מידי."
"אז מה אתה מרגיש כלפי?" הסתקרנתי
"כלום." אמר בועז בפשטות.
"יופי, גם אני מרגיש אותו דבר כלפיך." החזרתי לו כגמולו.
"אני יודע, בגלל זה אתה זיון כזה טוב."
"תודה." עניתי, ואחר כך, כשקלטתי כמה השיחה הזו אבסורדית, פרצתי בצחוק, ואחרי היסוס רגעי בועז הצטרף אלי, ואחר כך שאל אם נוכל להיפגש שוב.
"לא." סירבתי בתקיפות, "תמצא לך מישהו אחר שלא אכפת לו ממך שיזיין אותך, ותעשה מאמץ למצוא מישהו שגר רחוק ולא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות."
"כן, בסדר, אתה צודק, ביי רענן."
"ביי בוני, בהצלחה לך."

הטלפון מעידו הפתיע אותי אחרי שכמעט נרדמתי והוא שמע את זה בקולי. "הערתי אותך?" שאל בחרטה.
"לא." שיקרתי.
"שקרן." חייך עידו דרך הטלפון, "אז מה שלומך רענן?"
"אני בסדר גמור, מה אתה רוצה?"
"לשאול מה חדש אצלך? מה שלומך? איך אתה מסתדר לבד, ואם אתה מגיע למצעד הגאווה?"
"מי אמר שאני לבד?" התרסתי, מתעלם משאר שאלותיו של האקס החצוף שלי.
התשובה שלי הדהימה אותו, הוא השתתק לרגע, ואז שאל בקול מעט פחות בטוח מה התוכניות שלי לשבוע הגאווה, ואם יש מצב שאגיע לתל אביב למצעד?
"יכול להיות, אני צריך לשאול את החבר שלי אם בא לו." השבתי באיטיות, מגלגל במוחי אלף ואחת תוכניות שכולן הסתיימו באותו אופן – אני הולך יד ביד עם גבר מדהים ושווה, ועידו משתרך לצידי, בודד ומלא חרטה.
"יש גם פסטיבל סרטים גאים." הוסיף עידו, מעט בחיישנות, "בא לך להשתתף?"
"כן." החלטתי באימפולסיביות, "בעוד שבוע נגמר קורס הקיץ, ולמה שגם אני לא אקח לי כמה ימי חופש? אני לא בטוח שבוני יוכל להגיע, אבל אני אבוא."
"בוני, ככה קוראים לו?" גיחך עידו, "נשמע כמו שם של כלב."
"אל תהיה אידיוט, זה רק שם חיבה, אני אתקשר אליך ברגע שאני אדע בדיוק מה קורה איתי, ומה שלומך חוץ מזה? איך "החבר" הזה שאתה גר אצלו?" שאלתי, מניח לו לשמוע את המירכאות בקולי.
"עד כמה שידוע לי הוא בסדר גמור." ענה עידו ביובש, "אבל אני גר לבד עכשיו."
"אני מבין." השבתי באותו טון יבש, מקווה שהוא מתאכזב מכך שלא טרחתי להמשיך לברר מה, ולמה ואיך?
"אתה חושב שאתה מבין, אבל אתה לא." החזיר לי עידו כגמולי, "אני יודע למה אתה חושב ככה, אבל לא נפרדתי ממך כי בא לי להזדיין עם אחרים."
"אז למה נפרדנו בעצם?"
"זה מסובך, אי אפשר להסביר דבר כזה בטלפון, נדבר על זה כשניפגש, תגיד, איך אתה מסתדר עם השכר דירה?"
"יותר טוב ממה שחשבתי, התחלתי לתת שיעורים פרטיים, ואני מלמד פעם בשבוע בקורס הכנה לפסיכומטרי, ובלי הרכב יש לי פחות הוצאות, אני מחזיק מעמד."
"אחלה," קולו התרכך, "אתה מתגעגע אלי קצת?"
"לא, אני עסוק מידי, ואתה?"
"אותו דבר, ביי רענן."
"ביי עידו."

כמה דקות לפני שהספרייה נסגרה הטרחתי את עצמי אליה, ותפסתי את בועז רגע לפני שעלה על אופניו בדרך הביתה. הוא לא נראה שמח לראות אותי, "רענן, איזה הפתעה! מצטער, אבל הספרייה סגורה."
"אני יודע, באתי אליך, לא לספרייה."
פניו התכרכמו, "אל תעשה לי את זה, אני מנסה להיגמל מהקטעים האלה."
"שיהיה לך בהצלחה, אבל אין סיבה שתילחץ, לא באתי אליך בגלל הסקס, רציתי להזמין אותך ואת חמי לבוא איתי למצעד הגאווה ולפסטיבל הסרטים הגאים בשבוע הגאווה בתל אביב."
"באמת?" האירו פניו בשמחה, "איזה יופי, אבל חמי לא ירצה לבוא, כבר שאלתי אותו והוא לא מסכים. הוא לא אוהב את תל אביב, וחוץ מזה יש את הילד… חשבתי ללכת לבד ולפגוש שם חברים ותיקים, אבל יהיה יותר כיף אם תבוא איתי."
"נהדר, אז קבענו. אגב, אם תרצה נוכל לישון שם אצל עידו, האקס שלי, ו… אה…" עכשיו בא הקטע המביך, "תראה בועז, כדי שעידו לא יתפוס עלי תחת אמרתי לו שאני בא עם חבר ו… אה… אתה לא חייב כמובן, אבל אם לא אכפת לך זה יהיה יפה מאוד מצידך להתנהג כאילו שאני ואתה… אבל רק אם בא לך…" אוף! זה היה קשה יותר מכפי שתיארתי לעצמי.
בועז הבין מיד את הבעיה שלי, צחק ושאל מה הייתי עושה אם הוא לא היה יכול להגיע איתי?
"הייתי מציע לבן של בוריס, ליניב, למרות ש… הוא די חמוד, אבל אתה נראה הרבה יותר טוב."
"אני מודה לך על המחמאה, וחוץ מזה יניב מגיע עם בנצי, החבר המבוגר הזה של רוני, זה שהחליט לעת זקנה שהוא בעצם הומו."
"באמת? בן כמה הוא?" חקרתי, חש פתאום את נטל גילי המתקדם. זה היה טיפשי, אבל איכשהו חשתי עשיתי משהו לא בסדר, ושזו אשמתי שאני כבר לא צעיר כמו שהייתי.
באמת רענן, מה חשבת לעצמך? איך הרשית לעצמך להזדקן? נזפתי בעצמי ומיד התעצבנתי על עצמי – איזה אידיוט אני, מה יש לי להתבייש בגיל שלי?
"לא יודע בדיוק, הוא לא מגלה, אבל אני חושב שהוא בן ארבעים ומשהו, אולי אפילו חמישים."
"וזה זקן? אתה יודע שבספטמבר אני אהיה בן שלושים ותשע?"
"באמת?" נדהם בועז, "אתה רציני? לא הייתי נותן לך אפילו שלושים, איך אתה נראה צעיר כל כך?"
"לא יודע, גנים אני חושב, בזכותם כל השערות שלי עדיין אצלי, ואין לי כמעט שער שיבה ואולי גם בגלל שאני רזה כל כך?"
"אתה לא רזה, אתה תמיר וחטוב." מחה בועז, "ואין לך בכלל קמטים, איך אתה עושה את זה?"
"הולך לישון מוקדם ובורח מהשמש." חייכתי, צבטתי את לחיו בחיבה, והלכתי להתארגן לנסיעה למצעד הגאווה.

עידו הסכים ברצון לארח אותי ואת בועז. הזהרתי אותו לא לקרוא לבועז בוני כי זה כינוי חיבה פרטי מאוד, ובכלל, שיקרתי, "אני ובועז רק התחלנו להכיר אחד את השני והמצב ביני לבינו עדיין לא לגמרי ברור, ולכן אני מבקש ממנו לגלות רגישות וטקט."
"אני מבין." אמר עידו בקול המתקתק הזה שלא סבלתי אצלו – סימן בדוק להפתעה לא נחמדה שהוא מחביא ממני, "גם אצלי זה ככה." הוסיף, ואם לא הייתי מכיר אותו כל כך טוב לא הייתי משגיח בנימת הניצחון הדקיקה שנשזרה בקולו, אבל במשך השנים צברתי הרבה שעות עידו והרגשתי בה היטב.
"למה בדיוק אתה מתכוון עידו?" שאלתי מהר מידי, ומיד הצטערתי, גם על עיתוי השאלה, וגם על הטון החריף מידי בה נשאלה.
"יש מישהו… בחור אחד מבאר שבע שבא להשתתף במצעד, שמו ענר דרך אגב, הכרנו באטרף, הוא עשה עלי רושם טוב והזמנתי אותו לבוא אלי למצעד."
"מה, עוד לא פגשת אותו פנים אל פנים?" נדהמתי מפזיזותו של האקס שלי – נראה שהוא היה ממש נואש במאמציו להוכיח לי שגם הוא יכול.
"ראינו אחד את השני דרך המצלמה, ודיברנו המון." התגונן עידו.
"זה לא כמו פגישה פנים אל פנים."
"טוב, זה מה יש." איבד עידו את סבלנותו.
"בסדר, אין בעיות, זה הבית שלך, תזמין את מי שאתה רוצה. אני מקווה שיש לך מספיק מקום לכולם."
"יהיה בסדר." הרגיע עידו, ונתן לי את הכתובת, ורק אז התברר לי שהוא גר בעצם בגבעתיים.
"גבעתיים?" לגלגתי.
"זה כמעט תל אביב, אבל זול ושקט יותר." סירב עידו לחוש מבוכה. בסוף סיכמנו שניפגש כולנו ביזרעאלי, ניסע אליו, נשים את התרמילים בדירה שלו, נצטייד במים ובכובעים, ומשם נצא למצעד. "ואל תשכח בגד ים כי המצעד נגמר במסיבת חוף." הזכיר לי עידו.
נסענו לתל אביב ברכבת גדושה בצעירים וצעירות רעשניים וצבעוניים שנסעו למצעד. בועז היה עצבני ושתקן שלא כהרגלו כי הוא שוב רב עם חמי, ואני הייתי מתוח בגלל הפגישה עם עידו. לא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים, ולא הצלחתי להחליט אם אברך אותו לשלום בקרירות מתנשאת, ואלחץ לו יד, או אפול לזרועותיו, אחבק אותו ואתן לו נשיקה.
הלב רצה נשיקות וחיבוקים ואפילו דמעות, האגו התנגד, רקע ברגליו בסרבנות והתעקש על לחיצת יד קצרה, והבעת פנים שלווה ומנומסת. אף אחד לא רצה לוותר, ואני ישבתי קפוא ואומלל בעוד הם הולכים מכות בתוכי.
בתחנת יזרעאלי כולם קמו ונדחפו לדלתות. נתתי לבועז יד, פקדתי עליו לא ללכת לי לאיבוד, והנחתי להמון הנרגש לסחוף אותנו מחוץ לרכבת. אחרי כמה שניות מפוקקות עצמות של הידחקות נחתנו, פרועים ומעוכים, על הרציף, ועדיין יד ביד התחלנו לחפש את עידו. הוא שמר בתבונה על מרחק ביטחון מהרכבת ועמד בקצה הרציף, מחפש אותנו בעיניו.
במקרה יצא שאני ראיתי אותו בדיוק כשהוא הבחין בי, "רענן!" הוא צרח, והתחיל לרוץ אלי, הבעת אושר על פניו, וידיו פרושות אלי לחיבוק, ואז ראה שאני אוחז בידו של בועז ומיד הוריד את הידיים, עבר להליכה מתונה, וכשהגיע אלי לחץ את ידי בפנים רציניות. אחר כך לחץ את ידו של בועז שנצמד אלי כמו ילד שפוחד לאבד את אימא, והוליך אותנו לספסל עליו חיכה לנו ענר, שהגיע כמה דקות קודם.
ענר היה צעיר עד כאב, חמוד בסגנון חנוני מתלהב, ומלא מרץ נעורים מפחיד. הוא דיבר ללא הרף, שאל שאלות על כל דבר שראה, נשא על גבו בקלילות תרמיל ענקי, ובלי להתכוון לזה נתן לנו הרגשה שאנחנו חבורת דינוזאורים עתיקים וחכמים.
ניסיתי להיות מנומס וחביב, ולענות על כל שאלותיו, אבל התקשיתי בכך, וראיתי שגם עידו מתאפק לו להגיד לו להפסיק להיות מתלהב כזה, ולסתום כבר. בועז לעומת זאת נראה מוקסם מהילד, אחז בזרועו, קשקש ודיבר, והסביר על תל אביב ועל היסטוריה ורודה, על מצעדי גאווה בארץ ובעולם ועל הומואים וסמלי גאווה מסביב לגלובוס.
מי ידע שהוא תחליף גוגל כזה? הוא ממש עלה על גדותיו משפע מידע מיותר, וענר שכשך בו בהתלהבות, מחייך אליו בהערצה.
"נדמה לי שהחבר שלך חטף קראש על הדייט שלי." העיר עידו בלגלוג אחרי שהשניים גמרו אומר שחבל לבזבז זמן בנסיעה לדירת המארח שלנו אם אפשר להגיע מיזרעאלי ישר לגן העצמאות, ואחר כך לרדת לחוף הילטון – חוף הגאווה האולטימטיבי.
"ניפגש כבר בגן מאיר." תלה עלי בועז את התרמיל שלו, "לא אכפת לך, נכון רענן?"
"ממש לא, לכו ילדים, תיהנו לכם." הסכים עידו בשמי, והוריד באבירות את תרמילו של ענר מעל כתפו.
רק אחרי שהשניים פרחו לדרכם ואנחנו ישבנו לבטח באוטובוס לגבעתיים הוא הודה באנחה שהתרמיל של ענר נורא כבד. "יכול להיות שהוא לא מתכנן לחזור לבאר שבע?" גיחכתי לעברו בזדוניות.
"אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה." הזהיר אותי עידו בחומרה, "יש לו עוד שנת לימודים באוניברסיטה."
"גם בתל אביב יש אוניברסיטה."
"שלא תעז לגלות לו."
"טמבל, נו, תביא, אני אעזור לך."
"אתה? אל תצחיק אותי, אתה רזה וחלש מידי."
"למה אתה מלכלך, אני רזה, אבל בהחלט לא חלש."
"אני יודע רענן, סליחה, לא רציתי להעליב אותך." הרצין עידו, וכמו על פי אות נסתר הסתובבנו והבטנו אחד בעיני השני.
"רענן, תשמע…" ניסה עידו לאחוז בכפי.
משכתי אותה ממנו, "אנחנו באוטובוס." הזכרתי לו.
"אני יודע, אבל עוד כמה דקות נגיע ו…"
"ומה?"
"אנחנו צריכים לדבר."
"על מה יש לדבר? אתה עזבת והחיים המשיכו, אין על מה לדבר."
"יש על מה לדבר." התעקש עידו, "חכה עד שנגיע לדירה שלי, ואני אראה לך על מה."
***
הדירה של עידו הייתה חור – קטנה, חשוכה, מוזנחת וגם הריהוט, אוסף גרוטאות שנרכשו באמצע המאה הקודמת, היה על הפנים. "כמה אתה משלם על המקום הזה?" הבטתי סביבי בגועל.
כשהוא אמר לי כמה נחרדתי, "שלושת אלפים חמש מאות על שני חדרים? זה מה שאני משלם על וילה עם שני קומות וגינה."
"כן, בצפון הנידח, אבל פה זה ליד תל אביב, וחוץ מזה הדירה מרוהטת."
"אז הרהיטים המזעזעים האלה לא שלך? הוקל לי, כי אם הם היו שלך הייתי מייעץ לך למהר ולבדוק את הראייה שלך."
עידו העווה את פניו בקוצר רוח וביקש שלא אהיה גועלי.
"מצטער, המקום הזה משפיע על מצב הרוח שלי, מזמן לא ראיתי ספה כל כך מכוערת, עם צורה כזו כדאי לה מאוד להיות לפחות נוחה." ניסיתי להתיישב על הרהיט המדובר שלא הסתפק בכך שהיה ישן ומטונף אלא הגדיל לעשות וניחן בכיעור נדיר.
"היא לא." ציין עידו בעצב, "עדיף לשבת במטבח." הציע. התיישבנו במטבח שעיצב עיוור צבעים בעל חיבה משונה לציפוי פורמייקה.
"יש פה רק שני חדרי שינה, איפה תכננת שכולנו נישן?" תהיתי.
"אה… לא ממש תכננתי, זה תלוי ב… בכל מיני דברים."
"איזה דברים?"
"דברים, תגיד, לא מפריע לך שהחבר שלך הסתלק עם ענר?"
"לא, ולך?"
"ממש לא, ענר חמוד, אבל הוא רק בן עשרים ומשהו, שלא לדבר שנפגשתי איתו רק היום ו… מה בדיוק קורה בינך ובין בועז? אתם יחד?"
"סוג של יחד." עניתי בקיצור.
"לא מבין, אתם מזדיינים? ואל תגיד לי סוג של מזדיינים, כי אין דבר כזה."
"בטח שיש, כשתגדל תבין." חייכתי אליו חיוך שידעתי היטב שירגיז אותו, ואכן צדקתי,
הוא התעצבן אבל שמר על איפוק ראוי לציון. "רענן מספיק, תענה לי כמו בן אדם בבקשה." ביקש בענווה.
"אנחנו פחות או יותר יזיזים."
פניו אורו לשמע תשובתי, "יופי, אני שמח לשמוע."
"מה, שיש לי יזיז?"
"לא, שזה פחות או יותר."
"מה כל כך משמח בפחות או יותר?"
הוא גיחך בשביעות רצון, "כי אם אני מתרגם את מה שאמרת לרעננית מדוברת אז אתה מתכוון להגיד שהיה לך איתו רק סטוץ, בשביל מה סחבת אותו לפה? כדי לעצבן אותי?"
"ממש לא, למה שתתעצבן? הרי נפרדנו."
"זהו ש…" הוא לכד את כף ידי בין כפותיו, ורכן אלי מעבר למשטח הפורמייקה המחריד – חיקוי עץ בצבע חום מזעזע, דהוי שרוט ומכוער, "אני חושב שעשיתי טעות."
"כן, אני מסכים, לשלם כל כך הרבה על דירת וינטג' הכיעור הזה? ביג מיסטייק."
"עזוב כבר את הדירה." סינן עידו בקוצר רוח, ומעך את כף ידי בחוזקה.
"ברצון." עניתי, ומעכתי את ידו בחזרה, מכאיב לו בכוונה, "יאללה, בוא נעוף החוצה."
"איי… די, אתה מכאיב לי." יילל עידו.
"אתה התחלת."
"אני יודע רענן, הייתי אידיוט, עשיתי טעות איומה, ואני ממש מצטער." התרגש עידו, הרפה מידי, הניח את כפות ידיו על לחיי, מסגר את פני בין אצבעותיו והביט ישר בעיני.
"נו, די, לא קרה כלום, לא באמת כאב לי." טלטלתי קלות את כף ידי המעוכה, מעמיד פנים שאני לא מבין את כוונתו.
"אוף אתך, למה אתה חייב להיות תמיד כזה קשה הבנה." רטן עידו, וכמו שידעתי שיעשה משך אותי אליו ונישק אותי, ודקה אחר כך, אין לי מושג איך זה קרה, כבר היינו על המיטה החורקת שלו, מרוכזים כל כך זה בזה עד שהבחנתי בראש המיטה הזוגיות, המרופד קטיפה מזויפת מרוטה בצבע אדום בורדו מחריד, רק אחרי שגמרתי בכף ידו.
"אלוהים ישמור, אין סוף לזוועות." גנחתי וטמנתי את פני בחזה שלו. כל כך התגעגעתי אליו, לריח, לטעם, למגע, איך יכולתי לחיות כל כך הרבה זמן בלעדיו?
"מה?" התנער עידו מהנמנום שהיה נופל עליו תמיד אחרי סקס, "איזה זוועות? לא היה לך טוב נני?" ככה הוא היה קורא לי תמיד אחרי זיון מוצלח.
"אל תשאל שאלות טיפשיות, אחרי כל כך הרבה שנים אתה עוד לא יודע מתי אני נהנה במיטה?" גערתי בו, "התכוונתי לראש המיטה המרופד הזה, תעשה לי טובה ובהזדמנות הראשונה תשרוף את הדבר המזעזע הזה ותביא גאולה לעולם."
"העולם יכול לנשק לי בתחת." השיב עידו בקור רוח, ומעך אותי אליו, "אני אוהב אותך נני, ואני רוצה ש…"
"רק רגע. הדפתי אותו מעלי, "מה אמרת? תחזור שנית."
"אמרתי שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי, לעזוב אותך היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי אי פעם, למה לעזאזל נתת לי ללכת?"
"מה הייתי אמור לעשות לדעתך, לקשור אותך? אמרתי שנגמר לך ממני, והלכת."
"כן, נכון, חבל, סתם קשקשתי שטויות."
"נניח, אבל עידו, אם אתה זוכר, רבנו המון לפני שעזבת, והאמת שדי הרבה זמן לא היינו מאושרים יחד, ואגב, מה עם החבר הזה שהיית אמור לגור איתו?"
"זה לא הסתדר." אמר עידו ומבטו התחמק ממבטי.
"או. קי. רוצה לדבר על זה?"
"לא ממש, אבל אם אני רוצה שנחזור, ואני רוצה, אני צריך לספר לך עליו, נכון?"
"לא יודע, מה בדיוק קרה שם?"
הוא נאנח והתחיל להצטדק, "עכשיו אני מבין שזה היה רק סימפטום למשבר אמצע החיים ולא…"
"משבר אמצע החיים? על מה אתה מדבר? אתה כולך בן שלושים וחמש?"
"עוד לא, רק בשבוע הבא."
"בסדר, אבל ממתי שלושים וחמש זה אמצע החיים? אתה מתכוון להתפגר בגיל שבעים?"
"אם זה היה תלוי בי הייתי סוגר את הבסטה כבר בגיל שישים." השיב עידו בעצב.
"אני בטוח שתחשוב אחרת כשתגיע לגיל חמישים וחמש, הנה, קח לדוגמא את בוריס…"
"הויאז'ה הרוסי עם השח? הזדיינת איתו?" קטע עידו את דברי.
תקעתי בו מרפק, אמרתי לו להפסיק להיות דביל, והפצרתי בו שימשיך לספר על משבר אמצע החיים שלו.
"אין הרבה מה לספר, נעשיתי חסר מנוחה, הרגשתי שהחיים בורחים לי בין הידיים, שעוד לא עשיתי כלום, ואז פגשתי בעבודה מישהו…" הוא בחן אותי בהיסוס, ואחר כך המשיך. "נדלקתי על בחור צעיר ויפה ולא יותר מידי חכם, ובגלל שהייתי במצב נפשי גרוע כזה פירשתי את העליזות המטופשת שלו כשמחת חיים והתלהבתי."
"הזדיינתם?" חקרתי, "בגדת בי?"
"כן, הזדיינו, אבל לא בגדתי, הוא לא הסכים לסקס מלא עד שאני לא אפרד ממך."
"אתה צודק, הוא נשמע באמת כמו טמבל גמור." הפטרתי בבוז.
עידו משך בכתפיו, "יכול להיות, אבל בזמנו חשבתי שזה נורא רומנטי וחמוד."
"כן, חרמנות יכולה לבלבל כל אחד, אפילו אנשים יותר חכמים ממך." הסכמתי ביובש, והתחלתי להתלבש, "אני מקווה שהיה שווה לחכות כל כך הרבה זמן לזיון המיוחל?"
"כן, היה בסדר." השיב עידו בקול שטוח, "אבל ברגע שהפסקתי להיות חרמן הבנתי שהוא לא בשבילי."
רכנתי לשרוך את נעלי, "אתה הבנת או שהוא הבין?" שאלתי, קושר את השרוכים ותוך כדי כך בוחן את הבלטות שבצבצו מבעד לשטיח שחוק ומאובק, כמו כל דבר בדירה האיומה ההיא גם הן היו מכוערות וישנות.
"אוף אתך רענן." רטן עידו, "מה זה משנה בכלל, למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על הזבל הזה?"
"לא יודע, אולי כי בגלל הזבל הזה שכחת את כל השנים שלנו יחד וזרקת אותי כמו טישו משומש?" הפניתי אליו מבט מאשים.
הוא גנח באומללות, והתאמץ להיראות אשם ומוכה חרטה, "אבל הסברתי לך מה קרה רענן, אני… תתייחס לזה כאילו לקיתי באי שפיות זמנית, בסדר?"
"לא יודע… נניח, אבל מה אם אני אסכים שנחזור ואחרי כמה זמן שוב תעשה לי את התרגיל הזה? יש לך מושג כמה רע היה לי אחרי שהלכת?"
"גם לי היה רע." השיב עידו חרש, והחל להוליך את אצבעותיו לאורך שביל השער הדק והבהיר שיורד מחזי אל ערוותי.
העפתי את ידו מעלי, "כמה זמן בדיוק אחרי שלזבל ההוא נמאס ממך נזכרת שרע לך איתו?"
הוא נעלב, "מי אמר שליוני נמאס ממני? אולי לי נמאס ממנו?"
"אה, אז יש לו שם? טוב לדעת." סיננתי בטינה, "איך הוא נראה?"
"מה זה משנה? למה אתה חופר בזה?"
"כי אני רוצה לדעת."
"בשביל מה זה טוב?"
"לא יודע, אבל אם אתה רוצה שנחזור אני רוצה לדעת למה הלכת."
"הלכתי כי הייתי אידיוט, כי היה לי משבר נפשי שהפריע לי להעריך את מה שהיה לי בבית. זו הסיבה היחידה שהתחרפנתי ונדלקתי על בחור צעיר ויפה."
"כמה יפה? יש לך תמונה שלו?" התעקשתי.
עידו רטן וקיטר, אבל לבסוף נכנע, הדליק את המחשב והראה לי כמה תמונות ששמר בתיקיה ששמה יונתן. יוני באמת היה יפה, היה לו גוף מעוצב לתפארת חדר הכושר, והוא הקפיד להצטלם במבחר פוזות מטופשות ומלאכותיות שתאמו את פניו – פנים יפות וריקות של דוגמן.
"יפה מאוד, ממש תמונות מקצועיות."
"כן, הן מהבוק שהוא עשה, הוא רוצה להיות דוגמן."
"הוא באמת נראה ככה, אני בטוח שמתחת לכל הפוזות והשרירים הוא גם רגיש, ספונטני ועם חוש הומור."
"ממש לא, הוא… לא חשוב, לא בא לי לדבר עליו."
"ולי לא בא לשמוע, אבל אין ברירה."
"למה אין ברירה, למה אי אפשר לשים את מה שקרה מאחורינו ולחזור לחיים הרגילים שלנו?"
"כי אתה חיסלת את החיים הרגילים שלנו, הם לא קיימים יותר עידו."
"אז אתה לא רוצה שנחזור?"
"אין דבר שאני רוצה יותר, התגעגעתי אליך כמו משוגע, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה, הלוואי והייתי יכול, אבל זה בלתי אפשרי."
"אתה צודק." הסכים עידו בעצב, והתחיל גם הוא להתלבש, "ואני מבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאמרתי לך, וגם על כל המריבות שהיו לנו לפני שעזבתי, אתה היית בסדר, הכל היה באשמתי כי… כי…" קולו נחנק.
"כי היית טיפש וחרמן, מה בדיוק קרה עם הבחור הזה, עם הדוגמן שלך?"
עידו העווה את פניו בחוסר רצון, אבל הבין שאין לו ברירה, והתחיל לספר איך, אחרי שהתארגן בסתר לעזיבה ונפרד ממני, עבר לגור אצל יונתן שחי בדירה גדולה ונאה עם שני שותפים. "בהתחלה הכל היה נחמד ונעים, היה המון סקס, והייתה העבודה החדשה, זה היה קצת כמו לצאת לחופשה, נהניתי מהכל, אבל אחרי חודש בערך כבר הבנתי איזה טעות עשיתי. הכל בתל אביב נורא נורא יקר, כולם עסוקים בעשיית פוזות ובבילויים בכל מיני מקומות… זה נחמד פעם או פעמיים בשנה, אבל כל סוף שבוע? כמה אפשר לצאת לבלות? וכל פעם צריך לקנות בגדים חדשים כי חס וחלילה שיראו אותך באותה תלבושת יותר מפעם אחת, כל הכסף שהרווחתי הלך על השטויות האלה, ומילא זה, הם גם עישנו והתמסטלו כל הזמן… את החשיש עוד יכולתי לסבול, אבל היו גם כדורים… ואחר כך יוני התחיל לדבר על יחסים פתוחים ועל שלישיות…"
"אוי, אוי, אוי…" גיחכתי, "ממש סדום ועמורה, בטח סבלת נורא. נו, אז איך זה לעשות שלישיה?"
"לא זוכר בדיוק, הייתי מסטול, והכי גרוע, לא משנה כמה שתיתי ומה לקחתי לא יכולתי להפסיק להתגעגע אליך."
"כן, בטח." הטחתי בפניו בכל הציניות שהצלחתי לגייס.
עיניו של עידו התמלאו דמעות, "אתה לא מאמין לי?"
"לא יודע עידו, אני מת להאמין לך, אבל שיקרת לי כל כך הרבה, אם המצב היה הפוך היית מאמין לי?"
"אל תדבר שטויות, אני מכיר אותך, אתה בחיים לא היית עושה דבר כזה, ותודה שגם הבועז הזה… אני בטוח שלא היה שום דבר בינו לבינך." חייך אלי עידו בביטחון מרגיז.
"אתה טועה." עניתי בהדרת כבוד קרירה והצטערתי ביני לביני שלא זיינתי יותר את בועז או אחרים, לא משנה, רק לא לצאת הלוזר הזה שעידו חשב שאני.
"לא יכול להיות שהזדיינת איתו." התווכח עידו, "הוא בכלל לא הטעם שלך."
"ויוני הטעם שלך?" עקצתי.
"כבר לא." הוא התיישב לצידי, לבוש למחצה, וליטף בהיסוס נוגע ללב את ברכי, "בבקשה חמוד, בוא נפסיק לדבר על מה שקרה, בוא נעשה תוכניות לעתיד." הפציר בי, והמשיך והכביר מילים על החרטה שהוא חש בגלל הצער שהסב לי, ועל רצונו לזכות בסליחתי, לפתוח דף חדש ולחיות איתי מעתה ועד עולם.
"בסדר." הסכמתי, רק כדי לגרום לו לשתוק כבר, "וכדאי גם שנתארגן לצאת למצעד."
"כן, המצעד… מוזיקה צרחנית ודגלים, המון אנשים מזיעים הולכים צפופים בחום הזה… אני לא יכול לחכות." רטן עידו.
"האמת שלא נורא חם השנה."
"מספיק חם, אני מעדיף לשבת לדבר אתך על העתיד שלנו במקום להזיע בחוץ."
"העתיד שלנו יחד?"
"כן, בטח שיחד. תקשיב רענן, עוד מעט סוף השנה ותוכל לעזוב בלב שקט את הבית ספר המעפן הזה שאתה מלמד בו."
"הוא לא מעפן." מחיתי.
"אולי, אבל המשכורות בו כן. מה דעתך לעבור לגור במקום קריר ורגוע, מקום ירוק ויפה, ללמד ילדים נחמדים ומחונכים, ולא ערסים צרחנים, ולהרוויח משכורת טובה ביורו, ולא מה שאתה מרוויח היום?"
הנחתי יד על מצחו, "אתה הוזה? על מה אתה מדבר עידו?"
"על שוודיה, המקום עבודה החדש שלי התמזג עם חברה גרמנית שיש לה סניפים בכל אירופה, חודש אחרי שעזבתי את יוני ועברתי לדירה הזו הציעו לי לעשות רילוקישן לשוודיה, אמרתי שאני מוכן בתנאי שגם הבן זוג שלי יכול לבוא איתי. חשבתי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אבל הם מיד הסכימו, ושאלו מה הוא עושה, וכשהם שמעו שאתה מורה…"
"רגע, שאני אבין, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו אתה הולך ומספר שאני הבן זוג שלך? על מה בדיוק חשבת עידו?"
"עליך כמובן, חכה, אל תפריע, כשהם שמעו שאתה מורה הם נורא התלהבו כי מתברר שבקהילות היהודיות בסקנדינביה יש מחסור במורים שמדברים עברית. לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה. אז מה דעתך רענן?"
"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."
"מה יש לחשוב, מה מחזיק אותך בארץ?"
"עברית? משפחה? בקיצור, החיים שלי."
"בחייך, זה רק לשנתיים, וכשנחזור יהיה לנו די כסף לקנות בית, ואולי נוכל להביא סוף סוף את הילד שתמיד רצית."
"פתאום אתה רוצה ילד?"
הוא משך בכתפיו, "זה נעשה טרנד כזה בתל אביב, המון הומואים מביאים תינוקות עם רווקות או לסביות, או דרך פונדקאית, בעצם זה דווקא עסק די נחמד."
"נחמד? אבל אני זוכר שאמרת ש…"
"אז אמרתי, ועכשיו אני אומר אחרת. רק חמור לא משנה את דעתו. אז מה אתה אומר?"
"אני אומר שבאתי לפה כדי לצעוד במצעד, ואם לא נצא עכשיו נפספס אותו, אז קדימה, בוא נלך."
***
לפני שיצאנו למצעד הגאווה אמרתי לעידו שאני מבקש שלא ילחץ עלי כי אני צריך זמן לחשוב על ההצעה שלו אם כי בעצם כבר החלטתי לנסוע איתו, אבל לקחתי את הזמן שלי גם כדי למתוח אותו קצת, וגם כדי שלא יחשוב שאני קל להשגה.
למעשה, כשיצאנו לכיוון גן מאיר הייתי בטוח שכן, אני אזנח הכל מאחורי ואתחיל איתו דף חדש בארץ חדשה, קרירה וטובה יותר, רק חיכיתי לרגע המתאים לספר לו מה החלטתי.
נסענו באוטובוס עד גן מאיר ומשם החלנו לצעוד לאיטנו במסלול שנקבע – החל מרחוב בוגרשוב, עבור לבן יהודה ולארלוזורוב, ומשם למסיבה בחוף גורדון.
כמו תמיד היה חם – השנה דווקא החום לא נורא כל כך אמרו כולם ומחו זיעה – רועש וצבעוני. פוליטיקאים שאפתניים התחככו במלכות דראג, צעירים מתלהבים נופפו כרזות ודגלים, וצופים שישבו על המרפסות הפריחו בלונים בצבעי הגאווה ושפכו עלינו מים. הצועדים הצעירים חשפו גופות דקים ושריריים, רקדו וענטזו, מפזזים בין קשישים בגילי שחייכו בנוסטלגיה למראה הנוער המתלהב, אמרו שלום למכרים וידידים, התעלמו בתבונה מאקסים וצ'ילבות, וסבלו בגבורה למען הקהילה, מקווים שהעסק המייגע הזה תחת השמש הקופחת יסתיים לפני שהם יחטפו מכת חום.
אחרי שעה בחוף גורדון מאסתי במסיבה הצעקנית והמתישה שגעשה סביבי, איתרתי את עידו שעמד צמוד לבחור שרירי, מגולח פדחת וחשוף חזה ושוחח איתו באינטימיות מטרידה, הנחתי יד על כתפו, גררתי אותו הצידה ושאלתי מתי נוכל ללכת כבר הביתה.
"עוד קצת, רק הגענו, מה בוער לך? הנה, שב כאן קצת בצל, אני חייב להגיד שלום ליוני ולעודד." נחפז עידו לשני גברים צעירים ויפי תואר שרקדו לא רחוק מאיתנו, לחץ את ידיהם, חיבק ונישק, הצביע עלי, נופף לי וחפז משם להגיד שלום לעוד מכרים, ואחר כך נעלם מעיני.
"אתה רענן?" ניגש אלי אחד מהם, הושיט לי את כפו והציג את עצמו כיוני.
"כן, אני רענן." הודיתי ולחצתי את ידו בנימוס, סוקר את פניו בעניין. לא פלא שעידו הוקסם ממנו, גם במציאות הוא נראה טוב, ובלי צלם שיפקוד עליו לדגמן פוזות הוא נראה פחות שחצן, אפילו נחמד.
"אז אתה האקס של עידו?" חייך אלי בחביבות, "נהדר שבאת לבקר אותו, אחרי שנפרדנו היה לי רושם שהוא נעשה טיפה מתבודד, אף אחד לא ראה אותו ולא שמע ממנו כמעט חודש, דאגתי לו, אבל נראה שהוא התאושש, אתה יודע שהוא נוסע לשוודיה?"
"כן, שמעתי על זה." הנהנתי, תוהה איך יוני יודע על שוודיה.
"הרגשתי ממש חרא שלא יכולתי לבוא איתו, אבל הוא הציע לי את ההצעה הזו בעיתוי ממש לא טוב, שוודיה זה אחלה, אבל…" הוא חייך אלי במתיקות סכרינית שעוררה בי בחילה, "עידו בטח סיפר לך שאני מנסה לפתח קריירת דוגמנות, השקעתי המון כסף בבוק שיצא ממש מעולה, וסוף סוף התחלתי לקבל הצעות שוות, ופתאום הוא רוצה שאני אזרוק הכל ואסע לשוודיה? כאילו… אהבה זה אחלה והכל, אבל לדוגמן יש מעט מאוד שנים טובות, ואיך אני יכול להרשות לעצמי לבזבז שנתיים באיזה חור בסוף העולם?"
"לא יודע, אני לא מבין בזה הרבה, אבל ראיתי את התמונות שלך ואני משוכנע שתצליח." השבתי בנימוס, והוספתי חיוך מזויף שהסווה, כך אני מקווה, את הקור והבחילה שהתחילו להתפשט מקיבתי לעבר כל אברי גופי.
עודד ניגש אלינו, ואחרי שווידא שכן אני באמת האקס של עידו, הודיע לי שאני נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב, ואחרי ששמע שאני בן שלושים ושמונה, כמעט שלושים ותשע, שרק בהערכה, והתחיל לחקור אותי מה ה- BMI שלי? כמה אני שוקל ואיזה אימונים אני עושה? התשובות המגומגמות שלי לא הניחו את דעתו ולתימהוני הוא הרים את שולי הטריקו שלי ובחן את בטני החשופה – הופתעתי כל כך עד שלא עלה בדעתי למחות על החוצפה – ושאל אם אני עושה לייזר או שעווה, או שאולי אני חלק טבעי?
"מה?" נדהמתי ולקחתי שני צעדים אחורה, "על מה אתה מדבר?"
"אתה ממש חלק." הסביר עידו, "ועודד רוצה גם, ולכן הוא בודק מה עדיף, לייזר או שעווה."
"אין לי מושג, אני פשוט כזה, למה שלא תלמד לאהוב את עצמך כמו שאתה?"
הם החליפו מבטים מבודחים, כאילו אמרתי משהו ממש טיפשי, ואז הגיע סוף סוף עידו וחילץ אותי מהם.
"על מה דיברתם?" חקר אותי בדרך הביתה.
"על כל מיני דברים, תגיד עידו, למה באמת נפרדת מיוני?"
"למה אתה שואל? יוני אמר לך משהו עלי?" נדרך עידו.
"כן."
"מה הוא אמר?"
"הוא אמר הרבה דברים, אני לא זוכר בדיוק, תגיד עידו, נכון שהיו לך סטוצים כשעוד היינו יחד?"
"אהה… למה אתה שואל? מישהו אמר לך משהו?"
"לא, איך אפשר בכלל לדבר ברעש כזה, אבל ראיתי איך אתה מדבר עם כל מיני אנשים, לדוגמא עם הבחור ההוא, הקירח בלי החולצה, והיה לי רושם…"
"בחייך, זה רק מושון, אני מכיר אותו כבר שנים."
"ו… היה ביניכם משהו?"
עידו גנח והתפתל, ובסוף הודה שאולי… הוא כבר לא ממש זוכר… ולמה אני חופר בהיסטוריה עתיקה כזו, ומה זה משנה בכלל?
"אתה יודע עידו, עד שנפרדנו הייתי בטוח שאתה נאמן לי לגמרי, שאתה בדיוק כמוני, לא חולם אפילו לגעת בגבר אחר, אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוח בזה, הרי המון פעמים חזרת מאוחר, או בכלל לא, תמיד היו לך ישיבות והשתלמויות, ואף פעם לא ידעתי מתי אתה יוצא ומתי אתה חוזר. מאז שאני מכיר אותך היה לך סדר יום מאוד לא צפוי, ואני תמיד חשבתי שזה רק בענייני עבודה… משום מה לא עלה אף פעם בדעתי… עוד כשהיינו יחד זיינת מהצד, נכון?"
לעידו הייתה די הגינות להסמיק, ולהיראות נבוך קצת, אבל מיד אחרי שהתאושש הוא טען בחום שזה היה סתם, רק זיונים חסרי משמעות, ואין שום סיבה לעשות עניין מסקס בלי שום רגש, אני הרי יודע שהלב שלו תמיד היה אצלי.
"אהה…" הנהנתי, מחייך כדי לא להסגיר את הכאב שחשתי, והמשכתי לפרש מחדש את ההיסטוריה שלנו. "וכמו שקורה לפעמים לבוגדים, יום אחד התאהבת באחד מהסטוצים חסרי המשמעות שלך ועזבת אותי."
"אמרתי לך, זה היה רק קראש בגלל משבר גיל." ניסה עידו לדחוף לי שוב את ההסבר המשומש שלו.
פתאום נמאס לי לחייך ולהעמיד פנים שאני גבר בגברים שלא מתרגש מכלום. "שתוק! שמעתי אותך מספיק, עכשיו אני מדבר." קטעתי בזעם את הנאום החלקלק שלו, "נדלקת על היפיוף הצעיר ההוא, והצעת לו לנסוע אתך לשוודיה. באת אלי רק אחרי שהוא דחה את ההצעה שלך כי היה לו חשוב יותר להפוך לקולב בגדים מאשר להיות אתך, מה שרק מוכיח כמה היית חשוב בעיניו, ואז החלטת להראות לו מה זה ופתאום נזכרת בי."
"לא נכון." מחה עידו ברוגז ילדותי, "אתה מפרש הכל לא נכון, זה בכלל לא היה ככה, רק אחרי שהוא סירב לנסוע איתי הבנתי שהוא בכלל לא אוהב אותי ואז… מה אתה עושה רענן?"
"מתארגן לחזור הביתה." עניתי, סגרתי את נרתיק כלי הרחצה שלי, קיפלתי את החולצה שלבשתי למצעד ודחפתי אותה לתרמילי.
"חשבתי שתישאר עד מחר בערב, רצינו ללכת לפסטיבל הסרטים…" הוא משך את החולצה מידי, "וחוץ מזה יום שישי היום, איך תיסע הביתה?"
"במונית."
"אל תהיה דביל, זה יעלה לך הון, בבקשה תישאר, אני מבין שאתה כועס עלי אבל…"
"אני מצטער עידו, אני לא מסוגל, אני חייב להיות לבד, לחשוב קצת."
"ומה עם הנסיעה לשוודיה? חשבתי שאתה אוהב אותי, שאתה רוצה שנחזור?"
"רציתי, אבל עבר לי."
"מה, בגלל הטיפש הקטן הזה, היוני הזה?"
"לא עידו, בגלל הטיפש הגדול הזה שעומד לפניך, בגללי, וגם קצת בגללך, אבל אתה לא אשם, אתה פשוט אתה, מי שאשם זה אני שלא הצלחתי להבין עם מי יש לי עסק."
"אוף, בחייך!" עידו רקע ברגלו על הרצפה כמו ילד מפונק, "מי ישמע, איזה פושע נוראי אני… אז זיינתי קצת מהצד, אז מה? אפשר לחשוב שאתה לא."
"לא, אני לא, אפילו לא חשבתי לעשות את זה, אהבתי אותך כל כך, למה שאני ארצה לגעת בגברים זרים?"
"כי זה כיף, כי זה נעים, כי… אוף אתך רענן! למה אתה כזה… כזה…"
"נמלה?" הצעתי.
"מה?" נדהם עידו, "איזה נמלה על ראשך? על מה אתה מדבר?"
"על הצרצר והנמלה, אתה בטח מכיר את משלי החיות של קרילוב?"
"אהה… כן, נדמה לי, מה זה שייך אלינו?"
"שייך, רק עכשיו קלטתי את זה, אני נמלה, אתה צרצר, תמיד היית, וזה בסדר גמור, בעולם צריך גם וגם, הם יכולים אפילו לאהוב אחד את השני, אבל הם לא יכולים לחיות יחד, חבל שרק עכשיו קלטתי את זה."
"בסדר, אני לא מתווכח, יכול להיות שאני צרצר, אבל רענן…" ניסה עידו לגעת בי, וויתר כשנרתעתי ממנו, "תשמע חמוד, עכשיו כבר שבת, ומונית לצפון תעלה לך המון כסף, אז למה שלא תישאר איתי? נישן יחד, ניפרד כמו שצריך…" פניו לבשו הבעת תחינה, "אני מבקש ממך מאוד, אל תשאיר אותי לבד בליל שבת."
"בסדר." נכנעתי, "אבל במוצאי שבת אני נוסע הביתה."
"אחלה, בוא נלך להתקלח."
"מה, יחד?"
"כן, למה לא? מה, יש איזה חוק נגד מקלחות משותפות לנמלים ולצרצרים?
"עד כמה שידוע לי, לא." ניסיתי לשמור על פנים רציניות, אבל לא הצלחתי וחייכתי, והפעם זה היה חיוך אמיתי. "תגיד עידו, אתה יודע מה זה בדיוק BMI ואיך מחשבים אותו?"
נשארתי עם עידו כל השבת, ישנו יחד ואהבנו זה את זה ובערב, למרות הפצרותיו, נסעתי הביתה, בדיוק כמו שתכננתי. למרות שישנתי מעט מאוד באותו סוף שבוע התעוררתי כבר בחמש בבוקר בגלל חלום רע ששכחתי מיד כשהתעוררתי, אבל אני די בטוח שעידו, יוני ועודד היו בו, וצחקו ממני בגלל שה – BMI שלי היה גבוה מידי. מוטרד ועצבני שתיתי קפה ויצאתי להליכת בוקר שהיא לדעת המומחים אחד האמצעים הבדוקים לשיפור הכושר ומצב הרוח.
ההליכה אמנם שיפרה את מצב רוחי והחלטתי שמהיום אני אלך כל בוקר, ואולי אפילו אאמץ לי כלב? הוא לפחות יהיה נאמן.
בערב קפצתי לבוריס, לכאורה כדי לספר לו איך היה מצעד הגאווה ואולי גם לשחק שח אבל בעצם כדי להסביר לו איך לא נסעתי לשוודיה.
"אני לא מאמין, רק שלושה חודשים אחרי שנפרדתם קלטת שהוא תמיד התפרפר לו מהצד?"
"בערך, זאת אומרת, בעצם לא, או שאולי כן, אבל לא הרשיתי לעצמי להבין את זה… רק כשראיתי אותו במצעד הגאווה, מקפץ לו מגבר אחד לשני… הוא לא דאג בגללי בכלל, לא חשב שאני רואה איך הוא נמרח פעם על אחד, ואחר כך על אחר. הוא התרגל שאני כזה, אבל השתניתי, פתאום הבנתי שהייתי עיוור כל השנים, ושעידו הוא לא הגבר שתמיד דמיינתי שהוא, ואחרי השיחה עם הדוגמן הטיפשון הזה שהוא נדלק עליו הפסקתי לחשוד ופשוט ידעתי." הסברתי לבוריס שהקשיב לי בשתיקה, "עידו עשה לי טובה שהוא עזב אותי, ככה הוא הכריח אותי להתבגר ולראות את המציאות כמו שהיא, אני צריך להגיד לו תודה." אמרתי, וחייכתי מבעד לדמעות שמילאו לפתע את עיני.
"אני יודע שהוא לא שווה כלום, אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו." התייפחתי על כתפו של בן שיחי הנבוך שליטף את גבי בחיבה מגושמת.
"אם חיית איתו כל כך הרבה שנים אז הוא בטח שווה משהו." ניסה לנחם אותי, "ולפי מה שסיפרת גם הוא אוהב אותך, אבל יש גברים שלא מסוגלים להיות מונוגאמיים, ככה זה, אין שום סיבה להתרגש בגלל טיפוסים כאלה."
"אני יודע, אני חושב שבעצם תמיד ידעתי, אבל העדפתי להתעלם, היה לי נוח יותר לחיות באשליה, חבל שהתעוררתי ממנה."
"לא, לא חבל." פסק בוריס, "אשליה זה נחמד, אבל אחרי גיל מסוים זה נעשה פתטי. אתה מבוגר מידי בשביל לא לדעת באיזה עולם אתה חי, אבל מה אתה רוצה לעשות עכשיו, אחרי שהבנת מה ומי?"
"לא יודע." מחיתי את דמעותיי, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."
"אולי בכל זאת תיסע איתו? עוד מעט מתחיל קיץ ושוודיה ממש יפה בעונה הזו…" הוא נאנח, "בהשוואה לישראל שוודיה יפה בכל עונה."
"עם כל הכבוד לנוף בשוודיה, לא. אני אוהב אותו, ואני יודע שהוא אוהב אותי, אבל לא. אני לא מסוגל לחיות ככה יותר, אפילו לא בשוודיה היפה."
בוריס נאנח שוב, "אתה באמת נמלה רענן." העיר בחיוך, והתחיל לסדר את כלי השח.
"ומה אתך בוריס, אתה צרצר או נמלה?"
"צרצר." אמר בוריס בלי היסוס, "זקן ועייף, אבל בכל זאת צרצר." הוא טפח על ברכי בחיוך, "למה אתה חושב שאני עדיין לבד? ועכשיו מספיק לקשקש, בוא נשתוק ונשחק שח."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s