השכבתי את נמרוד הישנוני במיטתי ונשכבתי לצידו. בטלוויזיה הראו סיפורים קורעי לב על צעירים שמתו במלחמות ישראל – אימהות, אחיות, חברות וחברים סיפרו על הנופלים שכולם היו יפים, צעירים, חכמים, והיה להם עתיד מזהיר שנקטע בגלל המלחמה.
איך זה יכול להיות שכל הנופלים היו כל כך מוצלחים ונהדרים? איפה כל הזבלים, האפסים, הבטלנים והחולירות שהצבא מלא בהם? למה אלוהים לא סגר אתם חשבון ושלח אותם למות בשדה הקרב? כנראה שלטיפוסים האלה היה מספיק שכל לא להתנדב, לא ללכת לקרבי, להתחמק ממילואים ולהסתדר להם במשרות קל"ב נוחות, רחוקות מסכנה. ובכל זאת, איך זה שכל הנופלים היו בנים אוהבים, בעלים למופת, אבות מצטיינים, תלמידים טובים ואנשים מקסימים? זה הגיוני? לדעתי לא. בטח יש הרבה שפשוט משקרים, אני מחכה שיום אחד מישהי תקום ותגיד – בעלי היה חרא של בן אדם, עשה לי ולילדים את המוות, בגד ושיקר וזלזל, ואם לא הייתי מתאלמנת בטח הייתי גרושה עכשיו. אני תוהה כמה נשים חושבות בשקט, בלב – מזל שסבלתי את האידיוט כל כך הרבה שנים, לפחות עכשיו יש לי קצבה שמנמנה של אלמנת צה"ל ואני מסודרת בחיים, ואם מדברים על אבות מצטיינים? איזה אבא משאיר ילד חולה עם בן אדם שלא כל כך סובל ילדים ומסתלק?
זה בדיוק מה ששאלתי את חמי שקפץ לרגע לבדוק מה נשמע. למזלו הוא הגיע שעה אחרי הצפירה שהעירה את נמרוד. הילד שישן עד אותו רגע בשלווה התעורר בבכי קורע לב, ולא הניח לי למדוד לו חום עם הפס המטופש הזה שהייתי אמור להצמיד למצחו. פחדתי לתת לו אקמולי כי לא ידעתי אם ומתי הוא קיבל קודם תרופה, ופתאום נזכרתי, אחוז פאניקה, שצריך לחכות ארבע שעות בין מנה אחת לשנייה של אקמול, ובזיכרוני עלתה איזה ידיעה שקראתי או שמעתי שילדים שמקבלים יותר מידי אקמולי עלולים לחלות ב… לא זוכר… משהו עם הכבד? ואולי הכליות?
כובד האחריות על חיים של ילד כל כך קטן ופגיע נחת עלי וכמעט הכריע אותי ארצה, אבל זכרתי שחמי אמר לי פעם שכשאתה מטפל בילדים הכי חשוב זה לשמור על קור רוח ולא להפגין אף פעם שאתה מאבד את העשתונות כי הילד שואב ממך את הביטחון ואם אתה פוחד כל עולמו מתמוטט. אמרתי לעצמי שאני חייב להחזיק מעמד, אם אימהות צעירות מצליחות לגדל חבורה שלמה של פעוטות אין סיבה שאני אקבל התמוטטות עצבים בגלל ילד אחד קטן, הרמתי את הפעוט הצורח ולקחתי אותו למקלחת, מקלל בלב את חמי חסר האחריות, אבל מפגין כלפי חוץ רוגע ושלווה, אומר לעצמי שאם שנינו נבכה המצב יהיה גרוע יותר. מחוסר ברירה חיקיתי את חמי ודיברתי אליו כל הזמן מסביר לו שאנחנו נעשה עכשיו אמבטיה נחמדה, וזה יהיה נורא כיף, רק תפסיק לבכות נמרודי ותראה איזה כיף חיים יהיה לנו הבטחתי, והעמדתי אותו בתוך האמבטיה שלי – אמבטיית ישיבה קטנה וצהובה מיושן. הפשטתי אותו בזהירות וגיליתי שהחיתול שלו רטוב ומסריח משתן.
מה עושים עם חיתול רטוב? למה לא רשומות עליו הוראות הפעלה? איך הסתבכתי עם העסק הזה? לחוץ ומבולבל קיפלתי את הגוש הרטוב והמצחין, הנחתי אותו בכיור, והתחלתי לקלח בזהירות את הילד שנרגע לאט לאט, התיישב על המדרגה של האמבטיה ודרש קצף. בזבזתי עליו את כל המים החמים בבוילר הקטן שלי, ושפכתי פנימה חצי בקבוק שמפו, וכל אותו זמן השגחתי עליו בשבע עיניים ומתי מפחד שהוא יחליק, או חס ושלום יטבע. כדי לשמור על מצב רוחו הטוב שרתי לנמרוד ודגדגתי אותו, וניסיתי לשעשע אותו עם פרצופים, בעוד כל סיפורי הזוועה ששמעתי אי פעם על מוות של ילדים בטביעה, בהתחשמלות, או מכל מיני מחלות איומות חולפים במוחי.
מי ידע שילדים זה כל כך הרבה עבודה, וצריך להשקיע בהם כל כך הרבה זמן ומאמץ ודאגה מתמדת. מדהים איך אנשים הולכים ורוצחים בני אדם אחרים סתם ככה, כאילו כלום, ורק תחשוב כמה אנשים נהרגים במלחמות ובתאונות, אנשים שהיו פעם ילדים קטנים שישבו באמבטיה והתיזו קצף, וצחקו, ושמעו שוב ושוב שירים על פילים ודובים, ואחר כך שכבו מכורבלים במגבת, והקשיבו לסיפור על שמוליק קיפוד? מזל שזכרתי את הסיפור בעל פה. עד שילד הופך למבוגר חולפות שנים ארוכות של עבודה ודאגה, ומאמץ, ומחשבה על כל פרט. צריך לצלוח את הפעוטון והגן, ואחר כך בית הספר והתיכון, וסוף סוף הוא כבר כמעט מבוגר, ולובש מדים, ופתאום, סתם ככה, בגלל שלאיזה אידיוט קפץ הפיוז או בגלל שאיזה פוליטיקאי ניסה לעשות רושם על הבוחרים הכל הולך לטמיון, הוא מת בלי שהספיק לעשות שום דבר, וכל מה שנשאר לך זה קבר וזיכרונות על שעות ארוכות של עמל ויזע ודאגה ועצבים וחוסר שינה, וגם קצת צחוק והנאה פה ושם…
חמי התפרץ פנימה ומצא אותנו במיטה, נמרוד כבר ישן ואני בוהה בטלוויזיה בעיניים דומעות. "הכל בסדר?" רכן מעל הילד, "נתת לו אקמול? למה לא שמת לו חיתול? איפה המוצץ שלו?" הפציץ אותי בשאלות ונגע במצחו של הילד, "אין לו חום." קבע. המגע העיר את נמרוד שהתיישב ואמר בקול ערני להפליא, "נמרוד גדול, לא מוצץ, לא חיתול, לילה טוב שמוליק, לילה טוב גדי." נשכב חזרה, עצם את עיניו ונרדם מיד.
"מי זה שמוליק ומי זה גדי?" נדהם חמי, ונעץ בי מבט מאשים.
"מהסיפור שמוליק קיפוד." הסברתי, כובש את צחוקי, וגל סוחף של חמימות רכה וחיבה כלפי השניים, גם נמרוד וגם אביו, הציף אותי במפתיע.
"תראה, אני באמת מצטער שאני מפיל עליך את העול הזה בועז, אבל אני ממש חייב לחזור כדי לבדוק שהם גמרו לפרק את הבמה כמו שצריך." אמר חמי בהבעה מתנצלת.
"זה בסדר, אני מבין." אמרתי, ובאמת הבנתי. משרת אב הבית כללה פה ושם עבודה בשעות לא מקובלות, בעיקר בימים הנוראים החילוניים שבין יום השואה ליום הזיכרון. המעסיק שלו וגם שלי הייתה עמותת 'יד לבנים' שהפעילה את מרכז התרבות בו עבדנו, וכמובן שיום הזיכרון לחללי צה"ל היה בשבילם היום הכי משמעותי ועסוק בשנה. כולם, מהגלריה ועד הספרייה, התגייסו לעבוד שעות נוספות בימים האלה, וחלק גדול מהעול הוטל על אב הבית האחראי להקמת הבמה, ולארגון הצד המעשי של הטקס.
"אם הייתי יודע שאני אצרך לטפל לבד בנמרוד לא הייתי לוקח את העבודה הזו." התוודה חמי כשחזר לבסוף, מותש ומזיע, קיבל בתודה את הצעתי להישאר אצלו הלילה, ומיד פשט את בגדיו המלוכלכים ונכנס להתקלח.
"אתה לא צריך לטפל בו לבד, יש לו אימא, וחוץ מזה מה איתי, מה אני, עז?"
חמי שרבב את ראשו מהמקלחון ובחן אותי בחיוך, "לא, אתה חמוד מידי, אבל בועז, מה נגמר אתך? חשבתי שאתה כועס בגלל מה שהיה בבוקר. כל כך נעלבת עד שהייתי בטוח שאנחנו כבר לא."
"עד הצהרים גם אני חשבתי ככה, אבל עבר לי בסוף, ובכל זאת, למה אמרת שאני משעמם אותך?"
חמי יצא מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב מותניו, והתיישב מולי, ריחני, מהביל ומעורר תאבון. "אני לא יודע למה אתה חושב שזה מה שאמרתי כי זה פשוט לא נכון. רבתי עם אהרון ששוב עצבן אותי, ואמרתי לו שגם אם נניח שאתה משעמם אותי, אפילו במקרה הזה, שהוא רק הנחה והוא לגמרי לא נכון, גם אז הייתי מעדיף אותך כי יותר טוב שעמום ושגרה, מאשר בלגנים ומריבות והפתעות לא נעימות."
"אתה באמת חושב ככה?"
"כן, בהחלט. אני אוהב חיי שגרה נטולי הפתעות. האמת, אני שונא הפתעות, אם יבוא לך לארגן לי פעם מסיבת הפתעה אז אל, פשוט אל. אני ממש שונא את זה."
"בסדר, רשמתי לפני."
הוא קם, רכן והרים בזהירות את נמרוד הישן, התעלם מהמגבת שנשרה תוך כדי כך ממותניו, ונשא את הילד לחדר השני, השכיב אותו על המיטה, עטף בשמיכה והצמיד אליה ליתר ביטחון שני כסאות כדי למנוע ממנו ליפול ממנה, ואז חזר אלי, תלה את המגבת על כסא, ונשכב לצידי באנחה. "איזה מזל שמחר חג ולא צריך לקום מוקדם." אמר, ומשך אותי אליו, מצמיד אותי לגופו הערום, החם והשעיר, "ועכשיו ישנים, לילה טוב." פסק.
"לילה טוב." הסכמתי, מתרווח לצידו בהנאה, "אני מצטער שאני חופר לך כל הזמן ועושה לך את המוות, אני אוהב אותך חמי."
חמי נישק את עורפי, "זה בסדר, אין בעיות, גם אני…" ואז צלצל הטלפון הארור הזה וקטע את דבריו.
"מי זה יכול להיות עכשיו?" התרגזתי והעפתי מבט בשעון, השעה הייתה כמעט חצות, "אם זו טעות במספר אני…" הרמתי את השפופרת, בטוח שזה סתם בלבול מוח מיותר, אבל לא, זו הייתה אימא שבישרה לי בקול דומע שקרה משהו נורא.
"מה? מה קרה?" צעקתי בבהלה, "זו דפנה? הילדים? יגאל? מה קרה להם?"
"כלום, תירגע, הם בסדר, וגם אני ויורם בסדר, אבל…" היא נאנחה אנחה עמוקה, "זה אבא שלך בוזי, כרגע הודיעו לי מבית חולים שהוא הלך לעולמו, הלוויה תהיה מחר."
"מה? מי? אבא? אבל… הוא מת? אבל… מה קרה לו?"
"מסתבר שהוא היה חולה כבר כמעט שנתיים, אשתו לא ידעה איך ליצור איתנו קשר, ואולי לא רצתה, אבל אחרי שהמצב החמיר העובדת הסוציאלית של הבית חולים הצליחה לאתר אותנו, והבן שלה, של אשתו, לא של העובדת הסוציאלית, ניסה להשיג אותך בצהרים אצל דפנה, אבל יגאל ענה ו… טוב, מה זה משנה? הוא מת, ההלוויה תהיה מחר בתל רגב, יש לך כיפה שחורה?"
"לא, למה אני צריך כיפה? למה אני צריך בכלל לבוא ללוויה הזו?"
"כי אתה צריך להגיד קדיש."
"אני חייב? לא בא לי."
"אל תדבר שטויות בועז, אתה הבן הבכור שלו, מי יגיד קדיש אם לא אתה? תבוא עם חולצה ישנה שלא אכפת לך לזרוק כי הרב יקרע אותה, ואל תתגלח, אנחנו נפגוש אותך בכניסה לבית הקברות בשעה אחת עשרה."
יומנו של מספר סיפורים 