18. שלום שלום ואל תבוא לי בחלום

מקום העבודה שלי ושל חמי הוא יותר מסתם ספרייה ציבורית. הוא היכל תרבות העומד במרכז גן ציבורי גדול שכולל שתי קומות ומרתף. חוץ מספרייה גדולה המתפרשת על שתי קומות יש לנו אולם הרצאות, ואולם קולנוע קטן ומשוכלל מאוד, גלריה לאמנות, ובקומת המרתף יש חנות לספרים משומשים. ממש בפינת המרתף, בקצה המסדרון, מאחורי השירותים, מצטנע מחסן כלים שבפינתו יש לחמי שולחן כתיבה עם מחשב וטלפון, ולצידו ארון מגרות חבוט ממתכת. חמי מכנה את הפינה העלובה הזו המשרד שלי, וממנה הוא מנהל את כל תחזוקת היכל התרבות והגן המקיף אותו, ועושה זאת בהצלחה כנראה, עובדה שכולם מרוצים ממנו וקוראים לו לפתור כל בעיה, קטנה כגדולה.
אני לעומתו עובד בספריית העיון היפה והחדישה השוכנת בקומה השנייה החדשה והמרווחת. יש לי שולחן עץ נאה שממנו אני יכול להשקיף על כל הספרייה שמתהדרת בשטיח מקיר לקיר, בפינת מחשבים משוכללת, ובשורת חלונות ענקיים מהם נשקף נוף נפלא של כל הקריה. ממקום מושבי אפשר להבחין בבית הספר התיכון ולצידו מזדקר המבנה הענקי של הברכה המקורה, שבגלל בריחת הקבלן באמצע העבודה נשאר בנוי למחצה. סביבם רואים עצי אלון עבותים, וביניהם מבצבצים גגות רעפים אדומים. מצד אחד משתפל עמק יזרעאל, ומהצד השני מכחיל רכס הרי הכרמל. מי שטורח לקום ולהביט דרך החלון הענקי יכול לראות בימים בהירים אפילו את מגדל הפיקוח של בסיס רמת דוד. גם הקיר החיצוני של המבואה הענקית של ספריית העיון, המשמשת לפעמים כגלריה ולפעמים כאולם הרצאות, בנוי כולו מזכוכית ודרכו אפשר לראות את הגן הגדול והירוק המקיף את היכל התרבות, ואת האנדרטה הניצבת בקצה רחבת גרנוליט ענקית שמתחתיה נמתח הכביש המוביל לחיפה. ביום טוב אפשר לראות את הלבניות של חברת חשמל מזדקרות על רקע מפרץ חיפה.
לחמי לא אכפת שהמשרד שלו קטן ומכוער, ונטול חלונות, הוא שוהה בו מעט מאוד ורוב הזמן הוא מתרוצץ בכל רחבי הבניין. תפקידו כולל גם פיקוח על הגננים שמטפחים את המדשאה והגן, כך שהוא זוכה לראות נוף בשפע ולנשום הרבה אוויר צח, בתנאי שנושבת רוח מערבית שמרחיקה מאיתנו את ריחות אזור התעשייה, ואת ניחוחות הזבל מהרפת וממגדלי התחמיץ של קיבוץ שער העמקים.
למרות שאנחנו עובדים באותו מקום אני רואה אותו לעיתים רחוקות מאוד בשעות העבודה. בדרך כלל אנחנו נפגשים בהפסקת הצהרים במטבחון הקטן שנמצא בירכתי ספריית ההשאלה, שותים משהו, אוכלים כריך, מקשקשים קצת, וחוזרים איש לעבודתו.
בערב יום הזיכרון, היום שאחרי הטיול לתל אביב, לא ראיתי את חמי במשך כל שעות הבוקר, והוא גם לא הגיע לאכול צהרים. נורית אמרה שהוא היה פה לפני רגע, אבל מישהו התקשר אליו והוא יצא החוצה לדבר.
הנהנתי, שווה נפש לכאורה, בלעתי את הכריך בשני ביסים, שתיתי את הנס קפה שלי במהירות, מלמלתי משהו על המון עבודת קטלוג דחופה שמחכה לי, והלכתי לחפש את חמי.
מצאתי אותו בקצה המעבר שמוביל מהכניסה הראשית אל מגרש החנייה. המעבר האפלולי שקוע למחצה באדמה ובקצהו, בדיוק במקום בו הוא מתעקל קלות לעבר מגרש החנייה מתפרקד פילדנדרום מונסטרה קשיש שבגלל האור הקלוש וההגנה מהרוח שמספק לו שיפוע הגבעה, גדל לממדי ענק.
העלים הענקיים – הם תמיד הזכירו לי כפות ידיים ענקיות וירוקות – הסתירו אותי מעיניו של חמי שהיה שקוע בשיחה שממנה שמעתי רק את הצד שלו.
"יכולת להזהיר אותי קודם כושי…"
"הייתי בטוח שטוב לך שם, שאתה מרוצה ומרוויח כסף טוב…"
"כן, כסף זה לא הכל בחיים, אבל…"
"אתה יודע מה הבעיה שלך אהרון? הבעיה שלך היא שאתה ילד מפונק, גם בגיל עשרים ושבע אתה עדיין קשור לסינור של אימא."
"מה אתה משווה את נתניה לטקסס? ואם כבר מדברים על נתניה, אז מה זה הקטע הדפוק שלך עם הבנצי הזה?"
"אל תגיד לי סתם, נכון, הבן אדם מבוגר ממך בעשרים שנה, אבל הוא יצא רק עכשיו מתחת לחצאית של אשתו…תודה, אתה מטריף אותו בכוונה ונהנה מכל רגע!"
"אני מאמין לך שלא עשית כלום כושי, אבל הרי אני מכיר אותך, מספיק שאתה נושם וכבר יש צרות ובלגנים."
"אל תגיד לי מה זו אשמתי, זו אשמתך כי אתה אף פעם לא חושב שני צעדים קדימה." רעם חמי, והתשובה שענה לו רוני העלתה את חמתו כל כך עד שהתחיל לצעוק מרוב כעס, "אני מקנא? היית מת!"
"שתוק כבר, חוצפן אחד! ואל תגיד לי מה להגיד, אני כן אגיד אף פעם כי אני צודק, וחוץ מזה אנחנו כבר לא זוג ולכן…"
"לא, אנחנו לא זוג יותר כושי, מתי תכניס את זה לראש הדפוק שלך?"
"כן, עכשיו הוא הבן זוג שלי, ותשמור על הפה שלך כשאתה מדבר עליו…"
"לא עסקך אם אני אוהב אותו או לא, ואני לא מתכוון לדבר איתך על מה אנחנו עושים או לא עושים במיטה."
"או. קי. אז נניח שאתה צודק והוא סתם אחד, והוא משעמם אותי, אז מה? אני מעדיף להשתעמם איתו מאשר להיטרף בגללך."
"כן, בדיוק, אני בהחלט נטרף בגללך, אפילו עכשיו, כשאנחנו כבר לא יחד, אתה מביא לי את הקריזה."
"כן, בדיוק, ושתדע שנמאס לי, נמאס לי לדהור ברכבת השדים הזו שעשית מהחיים שלי… תכניס את זה לראש הדפוק שלך, זה לא מתאים לי יותר, אני זקן מידי ועייף מידי, בטח עכשיו, כשיש לי ילד לגדל."
"לא, די! לא מוכן לשמוע יותר, שיהיו לך חיים טובים ומאושרים אהרון, ורפואה שלמה לאימא שלך."
"כן, אני מקבל את ההתנצלות שלך, אבל מצטער אהרון, זה מעט מידי ומאוחר מידי. אני כבר לא שם יותר, ביי אהרון, שלום שלום ואל תבוא לי בחלום." סיים חמי את השיחה בתקיפות, הסתובב, ראה אותי עומד ומביט בו ונבהל. "כמה זמן אתה עומד פה?"
"מספיק ודי." השבתי ביובש, מבפנים רעדתי כולי מעלבון ומצער, אבל שמרתי על פאסון, לא בכיתי לא צעקתי… הייתי לגמרי קול.
"בועז, תקשיב…" ניסה חמי לגעת בכתפי, "אני מקווה שלא שמעת משהו שהעליב אותך, אבל גם אם כן אז אני מבקש שתזכור שלא שופטים אדם בשעת כעסו." באור האפלולי הירקרק של המעבר המחופה עלווה ירוקה נראו פניו מותשים ועצובים. "הוא עצבן אותי נורא, דיברתי מתוך כעס ולא בדיוק שקלתי מילים, ואני מקווה ש…"
"אז זה לא נכון? אני לא משעמם אותך?" ניסיתי להישמע אירוני ומלגלג, ולהפגין אדישות, אבל יש לי הרגשה שלא ממש הצלחתי.
"כמובן שלא, אני נראה לך משועמם?" מחה חמי, והתיישב בלאות על החומה שנמתחה לאורך שולי המעבר.
"לא, מאז שרוני חזר לארץ אתה כבר בהחלט לא משועמם." התזתי ברשעות, נדהם כמה אני נשמע דומה לאימא שלי בשעת כעסה. היה משהו טרופי מרגיע במעבר השקוע שהתפתל בין שרכים ועצי בננה ענקיים, קשה היה להמשיך לכעוס ולהיעלב ברצינות באפלולית הרכה הירקרקת הזו, וחמי נראה מותש ומרוט כל כך, יש גברים שזיפים הולמים אותם ויש כאלה שפשוט אסור להם להתרשל בגילוח, הם נראים כמו פושעים נמלטים, וחמי על עורו הלבן ושערו הכהה היה אחד מהם. התיישבתי לצידו על החומה ועברתי לדבר בנימה רכה יותר. "אולי באמת כדאי שתחזור אליו מנחם? כי אנחנו, אני ואתה, כנראה שכבר לא." הודעתי לו, וברחתי משם לבכות בשקט בשירותים.
אחרי שהשתלטתי על עצמי חזרתי לעבודה, וניסיתי להירגע ולהתרכז בקטלוג ספרים, אבל כל פעם שמישהו נכנס לספריית העיון הלב שלי ביצע סלטה לאחור, רומס את קיבתי שהתכווצה ולחצה בתגובה על עמוד השדרה שלי, שכדרכו הכאיב לי בעיקר בצד ימין, שולח חיצי כאב מהצד הימני של עכוזי עד לקרסול.
אחרי כשעה חמי עלה במדרגות לקומה שלי והציץ אלי מהפתח, אבל בדיוק אז הייתי עסוק עם קשיש טרחן אחד שחיפש מילון רוסי-עברי. חמי נופף אלי וחייך בתקווה. במקום לחייך חזרה הקשיתי את ליבי, השתמטתי ממבטו והחמצתי פנים. ראיתי את כתפיו נשמטות באכזבה לפני שהוא הסתלק, והתאפקתי לא לרוץ בעקבותיו.
אל תהיה הומואית עלובה כזאת נזפתי בעצמי, שמעת איך הוא קרא לך משעמם? תהיה פעם אחת בחייך גבר, לא השפילו אותך מספיק בחיים? הזכרתי לעצמי, והמשכתי לענות לשאלות המציקות של הטרחן הקשיש שלדעתי לא היה זקוק למילון, אלא למישהו לדבר איתו.
קצת לפני ארבע אחרי הצהרים חמי שרבב שוב את ראשו לספרייה שלי, הפעם מהמעלית, ושאל עד מתי אני עובד היום.
"עד שש, ואחר כך אני הולך הביתה." השבתי בקרירות, ואז נכנסו למעלית שתי תלמידות תיכון שמנמנות וצחקקניות שעדיף אם היו משתמשות במדרגות, ושאלו מה קורה ומתי יורדים? וחמי נאנח ונסוג פנימה. הבנות נכנסו אחריו והמעלית ירדה למטה. העפתי מבט בשעון וידעתי שהיום כבר לא אראה אותו יותר. הוא היה חייב לרוץ לקחת את נמרוד מהגן, ורוב הסיכויים שהוא יהיה עסוק עם הילד עד שמונה בערב לפחות. החלטתי שאתקשר אליו בתשע בערב, וגמרתי אומר שאם הוא יצליח להתנצל בצורה משכנעת אולי אפילו אקפוץ אליו לביקור, אבל מיד כשנכנסתי לדירתי המאובקת והמוזנחת הטלפון שלי צלצל, ולתדהמתי ולאכזבתי זה לא היה חמי אלא יגאל, בעלה של דפנה אחותי.
"מה קורה יגאל, מה נשמע אצלכם?"
"הכל בסדר, עוד מעט אנחנו הולכים עם אימא לטקס יום הזיכרון." השיב יגאל שהיה אח שכול, ורק אז נזכרתי שהיום ערב יום הזיכרון, ומחר יום הזיכרון, ואחר כך יהיה יום העצמאות, וזו הסיבה שבכל פינה של הקריה רואים דגלי ישראל מתנפנפים, ולכן חמי טרח מאז יום השואה והקים יחד עם עוד כמה פועלים במה מקרשים ברחבת הגרנוליט שמול האנדרטה, "ומה אצלך?"
"הכל בסדר, הדירה שלי ממש ליד האנדרטה הראשית של הקריה, אני אוכל לראות את הטקס בלי לצאת מהבית." השבתי, תוהה אם חמי יהיה בטקס, ואם כן, אצל מי הוא ישאיר את הילד?
"אז מה, לא תלך?" שאל יגאל בתמימות.
"כן, בטח שאני אלך." שיקרתי, "מה שלום דפנה?"
"בסדר, כבר לא כל כך כועסת עליך, אבל לא בגלל זה התקשרתי, התקשרתי כי רציתי לספר לך שנדמה לי שרביב חיפש אותך."
כאילו לא כאב לי מספיק… "רביב, אתה בטוח?" שאלתי וצנחתי על כיסא.
"האמת, לא. בגלל זה אמרתי שנדמה לי, התקשר מישהו שלא הזדהה ושאל איפה אתה ולמה אתה לא עונה לטלפון."
"ו… מה ענית?"
"שעברת דירה ואתה גר עכשיו במקום אחר, ושהחלפת את מספר הנייד שלך, ואם הוא רוצה יותר פרטים שיגיד לי מי הוא, ואני אשאל אותך אם אתה מסכים לתת את הפרטים שלך, או שפשוט ישאיר לי את המספר שלו ואני אעביר אותו אליך."
"נו ו… מה הוא ענה?"
"לא ענה. סגר, ולפני שתשאל הוא התקשר ממספר חסוי."
"אז למה אתה חושב שזה היה רביב, יצא לך בכלל לדבר איתו אי פעם?"
"כן, בטח. דיברנו פעם פעמים כשעזרתי לך לעבור מהדירה שלו לחור ההוא ביפו, זוכר?"
"אל תזכיר לי, יש דברים שעדיף לשכוח. במחיר ששילמתי עבור החור ההוא אני יכול לשכור פה וילה שלמה."
"בחייך, מה תעשה עם וילה?" גיחך יגאל, ואז שמעתי את אחותי צורחת עליו שיפסיק לקשקש ויתלבש כבר, והוא נאנח, אמר שלום ולהתראות, וסגר.
דקה אחר כך נקש חמי על דלת דירתי ונכנס, נושא את נמרוד המנומנם בזרועותיו.
"תשמע בועז, אני יודע שאתה כועס והכל, אבל תעשה לי טובה, אין לי סידור לילד ובגלל התאונה שקרתה בהר הרצל לחיילת המסכנה הזו נורית נכנסה להיסטריה ועושה לי את המוות, אני חייב ללכת לבדוק כל מיני דברים כדי להרגיע אותה. אימא שלי נסעה לטקס בקריות, ובעלת הבית שלי חלתה בשפעת, ואורה חוזרת רק מחרתיים, ואין לי אף אחת שתשמור על נמרוד כי כל הבנות של כתה י"ב הולכות לטקס ו…" הוא נעצר כדי לנשום והושיט לי את נמרוד. לקחתי אותו בזרועותיי, מתענג על משאו החמים של הראש שהילד הניח על כתפי.
"הוא נורא חם, יכול להיות שהוא חולה?"
"יש מצב, אבל אל תתרגש, ילדים מקבלים חום מכל שטות." חמי הניח על השולחן תיק בד כחול ותפוח, מקושט באפליקציות של כדורים ופטריות צבעוניות, אמר שיש שם כל מה שצריך, ושהוא מקווה שאסתדר עד אחרי הטקס, והוא מודה לי תודה ענקית מקרב לב, והוא יהיה אסיר תודה לי לנצח, והסתלק.