17. חפירות

מאחר שבנצי השאיר את מכוניתו במגרש חניה סמוך הוא הציע לנו להמתין מול האדוניס עד שיביא את המכונית. הסכמנו והוא יצא לדרכו בהליכה מהירה בעוד אנחנו ממתינים לו בישיבה על שפת המדרכה – אני יושב מימינו של חמי, ורוני משמאלו.
"מי זה הבנצי הזה?" שאל חמי את רוני וכרך כבדרך אגב את זרועו סביב כתפי.
אסיר תודה על המחווה נדחקתי אליו והנחתי את ראשי על כתפו.
"אחד מהעבודה החדשה שלי, קובי סיפר לך שהחלטתי לעזוב את העבודה בארצות הברית כי הקוץ סידר לי עבודה בתע"ש? בינתיים אני גר בנתניה אצל קובי, וגם בנצי גר בנתניה, אצל הוריו. נפגשנו בהסעה של העבודה והתיידדנו. הוא גרוש, יצא לא מזמן מהארון, בחור ממש נחמד, אולי אפילו נשכור דירה יחד."
"אחלה, אבל כדאי שתיזהר, כי אני לא יודע אם שמת לב כושי, הבנצי הזה אוכל אותך בעיניים, ואם גם תגורו יחד… כדאי שתחשוב על זה טוב."
"למה, אתה מקנא?" חייך רוני בקנטרנות.
"לא, ממש לא." הידק חמי את אחיזתו בכתפי, "מה יש לי לקנא? יש לי חבר וטוב לנו יחד, ולדעתי אם רק תרצה גם אתה ובנצי…" רוני העווה את פניו בסלידה, וחמי משך בכתפיו, "אבל זה לא העסק שלי, ואתה כבר ילד גדול שלא צריך עצות ממני." סיים את נאומו.
"נכון, אני כבר ילד גדול מנחם, ולכן…" אחז רוני בברכו של חמי, אבל לא המשיך כי בנצי עצר את מכוניתו – ניסן אלמרה כסופה – מולנו וחמי נחפז לקום ולהדוף אותי למושב האחורי והתיישב לידי, ולרוני לא נותרה ברירה אלא להתיישב לצידו של בנצי.
הנחתי את ראשי על שכמו של חמי ונמנמתי, ידי נתונה בכפו החמה, בעוד רוני משוחח עם אחיו ואחיותיו בטלפון, מבטיח להם שהוא כבר מגיע.
אחרי ויכוח קצר ונימוסי אם לעבור דרך מנהרת הכרמל או לא, החלטנו שאין בכך צורך כי בשעה מאוחרת כל כך אין פקקים. עדיף שקודם נוריד את רוני ברמב"ם, ומשם יסיע אותנו בנצי ללב המפרץ, ואז יחזור לנתניה.
"אתם לא רוצים לבוא עם רוני לרמב"ם?" תהה בנצי.
"לא." אמר חמי בקצרה, כמעט בגסות, ורוני, נבוך מעט, הסביר שחמי והוריו לא מסתדרים, ובכלל, נורא מאוחר ועדיף שכל אחד יחזור למיטתו.
"כן, האמת שאני קצת עייף." הודה בנצי ופיהק.
הורדנו את רוני מול בית חולים רמב"ם ולפני שהוא הסתלק הוא עוד הספיק להתפלא לאן נעלמה הבודקה של מוכר הפרחים שתמיד עמדה בכניסה, ולהזכיר כבדרך אגב לחמי שהם נפגשו בדיוק באותו מקום בוולנטיין של שנת 2005.
"כן, רק שאז זה אבא שלך שהיה מאושפז." נזכר חמי, "רבת איתם והסתלקת מהמיון בלי מעיל בגלל הפה הגדול של הגיס שלך… היו זמנים." נאנח חמי, ושאל את רוני אם יש לו די כסף, ואם לא קר לו.
"נשארת אותה פולניה דאגנית." חייך רוני, "ואני בסדר גמור, תודה מנחם." אמר ויצא מהמכונית וחמי אחריו. הם התחבקו, אמנם חיבוק חברי קצר, אבל בכל זאת… ואז רוני הפנה אלינו את גבו והלך לדרכו, ממהר לעבר בית החולים בצעדים גמישים וחינניים של רקדן. בנצי הביט בגבו המתרחק בערגה נוגעת ללב ולא הניע את רכבו עד שרוני נעלם מעיניו בעיקול הדרך.
חמי הדריך את בנצי איך להגיע לצ'ק פוסט, וכשהגענו ביקש ממנו לפנות לקניון התת קרקעי של לב המפרץ שם השארנו את מכוניתו.
"לב המפרץ?" התפלא בנצי, "איפה זה?" הביט סביבו.
"הנה, פה, הקניון הזה עם הציפוי הכתום והפוסטרים הגדולים של הסרטים."
"אבל כתוב עליו סינמול." השתומם בנצי.
"כן, אבל כשבנו אותו בעשור האחרון של המאה הקודמת קראו לו לב המפרץ. בהתחלה הוא היה קטן יותר, ועל החזית שלו היה ציפוי דקורטיבי של ריבועים ירוקים. נכון שמאז הוסיפו לו עוד אגף עם בתי קולנוע, ושינו לו את הצבע ואת השם, אבל אנחנו הצפוניים שמרניים ולא מחליפים שמות כל כך מהר, עובדה שכולם קוראים לו עדיין לב המפרץ." הסביר חמי.
"נכון, הם שמרנים פה בצפון." הסכמתי עם חמי, ואחר כך כנראה בגלל התשישות שנפלה עלי בגלל השעה המאוחרת והיום הארוך, אווררתי בגלוי את הכעסים והתסכול שכבשתי מזה מספר שעות, "הנה, קח לדוגמא את צומת הצריף שנקראת ככה כי פעם, בתקופת המנדט, עמד שם צריף. כיום לא נשאר ממנו אפילו קרש אחד לרפואה, אבל עדיין קוראים לצומת על שמו, ואם הצפוניים האלה שומרים על שם יותר משישים שנה אז בטח שהם לא ממהרים להחליף בן זוג כל כך מהר. תראה את חמי ורוני. הם נפרדו לפני יותר משנה, אבל כמו שאתה רואה הם עדיין…"
"זה מספיק בועז." נכנס חמי לדברי בקול קר ופסקני, "אתה עייף מהיום הארוך שעבר עליך ולכן אתה מדבר שטויות, די עם זה."
"גם אתה די עם זה." החזרתי לו תשובה ילדותית, והשענתי את מצחי על שמשת החלון הקרירה בתקווה לצנן את מצחי הלוהט.
בינתיים הגענו לכניסה לחניון ובמכונית השתררה שתיקה מביכה שבמהלכה בדק השומר המנומנם את תא המטען של המכונית, ואז הרים את המחסום ומכוניתו של בנצי גלשה לאיטה פנימה, והתנהלה באיטיות זהירה בין טורי מכוניות חונות. עדיין שותקים עברנו מאזור החניה מס' אחד שסומן בציורים של פיטר פן בצבע חום לאזור מספר שתיים של פיטר פן הירוק, ומשם למספר שלוש שבו לבש פיטר פן צבע כחול.
"הנה, פה המכונית שלי." הפר חמי את השתיקה המביכה, "אחרי שתוריד אותנו תמשיך הלאה, תצא מהחניון, תפנה ימינה במעגל התנועה, תצא לכביש הראשי ותיסע למנהרות הכרמל ותוך כמה דקות ושישה וחצי שקלים תהיה על כביש החוף בכיוון תל אביב.
"נהדר." אמר בנצי והחניק פיהוק, "אבל אני נורא עייף, אני חושב שאני אתפוס כמה דקות שינה לפני שאני חוזר הביתה."
"אתה עובד מחר?" שאלתי, "מחר זה ערב יום הזיכרון אם שכחת."
"לא, עשיתי גשר ולקחתי חופש עד השבוע הבא. חשבתי לבלות את יום העצמאות עם רוני, אבל אני מתאר לעצמי שבגלל המצב של אימא שלו זה כבר לא יקרה." אמר בנצי בצער.
"תתפלא, אבל אימא של רוני מסוגלת לגלות כושר התאוששות מפליא ברגע שמתחשק לה." העיר חמי בחמצמצות, "ובדרך כלל הנס הרפואי הזה קורה כשרוני נמצא בסביבה."
"אתה חושב שהיא מעמידה פנים שהיא חולה כדי שהוא יבוא לבקר אותה?" תהה בנצי בתמימות.
"אין לי מושג מה בדיוק המצב הבריאותי של העיראקית המשוגעת הזו ומה גורם לה לקבל התקף קוצר נשימה. יש לי חשדות משלי, אבל אני לא יכול להוכיח כלום, ומאחר שכיום, למרות ההערות הנבזיות של בועז, אנחנו כבר לא יחד, זה לא מעניין אותי במיוחד." אמר חמי בקרירות מרושעת שגרמה לי להתכווץ מבושה.
"אני מבין." אמר בנצי, נבוך מאוד. לא יכולתי להאשים אותו – אין דבר פחות נעים מאשר להיקלע למריבה בין בני זוג שאתה לא מכיר היטב, חוץ אולי מאשר להיות עד למריבה בין בני זוג שאתה כן מכיר טוב.
"לא, אתה לא מבין." פסק חמי, שגם הוא בטח היה עייף ועצבני אחרי היום הזה וכנראה שגם לו התחשק לאוורר קצת כעסים ותסכולים, "אבל אם תמשיך להסתובב עם אהרון עוד תבין. לטובתך אני מקווה שאתה לא לוקח אותו יותר מידי ברצינות."
"אהה… האמת שאני כן." הודה בנצי.
"משתתף בצערך." הפטיר חמי בציניות, יצא ממכוניתו והתמתח באנחה, "הגב שלי הרוס, ישבתי יותר מידי זמן." אמר ורכן קדימה, נוגע בקצות אצבעותיו ברצפה.
בנצי יצא גם הוא, נעמד לצידו של חמי השעין את כפות ידיו על המכונית וקימר את גבו בגניחה, "מזמן לא נהגתי כל כך הרבה, כולי מכווץ." התלונן, "אני זקן מידי להתרוצץ בשעות כאלה בחוץ." הוסיף והצטחק בהתנצלות.
למראה השנים גם לי כאב פתאום הגב, יצאתי מרכבו של בנצי, רכנתי קדימה, הנחתי ידי על הקיר וכמו שלימדה אותי פעם המורה לפילאטיס התחלתי למתוח את שרירי גבי ואת שרירי הרגלים. הייתי נוקשה לגמרי וזה כאב מאוד, התגעגעתי למקלחת חמה, למיטה רכה ולכפות ידיו המפנקות של חמי על גופי. "בן כמה אתה בנצי?" פניתי אליו, מתעלם מחמי שהמשיך בכפיפות שלו, מתעלם ממני.
"בן ארבעים ושבע וחצי." חייך בנצי את חיוכו הנבוך והמתנצל.
"רוני אמר שאתה גרוש."
"כן, אני… אה… התחתנתי כי למרות שתמיד ידעתי שאני נמשך גם לגברים התאהבתי לגמרי באשתי, וחוץ מזה רציתי מאוד ילדים, ובאמת יש לי ילדים נהדרים, אבל אחרי שהם גדלו קצת התחלתי לבגוד בה עם גברים למרות שאהבתי אותה מאוד, אני עדיין אוהב… גברים היו רק בשביל הסקס, הצלחתי לחיות חיים כפולים כמעט עשר שנים, אבל בסוף היא עלתה עלי והנישואים שלנו נגמרו בפיצוץ גועלי, ומאז שהתגרשתי לפני שנתיים אני מנסה… אני רוצה… אני חופר לכם נכון?"
"כן, קצת אבל זה בסדר, למי תחפור אם לא לנו?" חייך אליו חמי בחביבות והחיוך שלו החם והמבין הקיף לא רק את בנצי אלא גם אותי, וכל הטינה שחשתי כלפיו נעלמה. החזרתי לו חיוך ונשענתי עליו בהכרת תודה כשהוא החל לעסות את כתפי בעוד בנצי ממשיך לשפוך לפנינו את ליבו.
"לא טוב לי לבד, אני רגיל לחיות בזוגיות, ובגילי לחיות אצל ההורים זה פשוט פתטי, ורוני… אני יודע שהוא הרבה יותר צעיר ממני אבל ברגע שראיתי אותו אני… הוא פשוט מוצא חן בעיני." סיכם.
"אני מקווה בשבילך," אמר חמי, "שתמצא מישהו שמתאים לך יותר, וזה לא רק בגלל הבדל הגילים ביניכם, כבר ראיתי זוגות שיש ביניהם הבדל של יותר מעשרים שנה שחיים יפה יחד, אבל הבעיה עם אהרון היא לא הגיל… חוץ מזה שקשה לו להשלים עם זה שהוא הומו בגלל המשפחה הדתית שלו, יש לאהרון גם הפרעת קשב וריכוז… אני בטוח ששמת לב שיש לו סיכות בתחת."
"כן, אבל אני דווקא אוהב את זה שהוא תזזיתי כזה, אין אצלו רגע דל."
חמי חייך, "בהחלט, רוני בחור מדהים, אבל יש לו המון מרץ וזה לא מתאים לכל אחד. צריך המון סבלנות כדי להסתדר איתו, ואני מודה, אני לא הצלחתי. ניסיתי שבע שנים ובסוף נשברתי, אבל אולי בן אדם כמוך שכבר היה נשוי וגידל ילדים כן יצליח?"
בנצי שתק ורק משך בכתפיו וחייך, ואחר כך שוב פיהק, ואמר שהוא צריך לצאת לדרך כי כבר נורא מאוחר, ואולי כדאי שישיג כוס קפה? קצת קפאין היה עוזר לו להתעורר.
"אולי, במקום לנסוע כשאתה כל כך עייף תבוא לישון אצלנו הלילה? יש לנו מספיק מקום." הצעתי לבנצי, בעיקר מתוך נימוס, אבל להפתעתי, אחרי עוד כמה פיהוקים, הוא החליט שאולי באמת עדיף לא לנהוג חזרה למרכז כשהוא כל כך עייף, ואולי, אם הוא יישאר בצפון, יהיה לו סיכוי לפגוש את רוני מחר ואפילו להחזיר אותו לנתניה? בתנאי שמצבה של אימא שלו ישתפר כמובן.

למחרת בבוקר היינו חייבים ללכת לעבודה, ולמרות העייפות קמנו בשש בבוקר, בעצם חמי קם, וגרר אותי מהמיטה, וכבר בשבע בבוקר יצאנו, משאירים את האורח שלנו כשהוא נוחר רכות על הספה.
השארנו לו פתק על שולחן האוכל עם הוראות לנעול ולהשאיר את המפתח בארון החשמל כשהוא עוזב, ואחרי שאספנו את נמרוד מבית סבתא והורדנו אותו בגן נסענו לעבודה.
"אתה רוצה לרדת ברחוב כדי שלא יראו שהגענו יחד?" שאל חמי לפני שהפנה את מכוניתו למגרש החנייה.
"שיראו, למי אכפת?" פיהקתי. ישנתי מעט מידי וראשי היה כבד מעייפות וממחשבות מטרידות שהציקו לי.
"לי בטח לא, אבל חשבתי שאתה מעדיף שלא ידעו עלינו בעבודה."
"מה שאני מעדיף זה לא להיות ברירת המחדל שלך." העזתי לבטא את מה שהעיק עלי מהרגע שרוני שב וצץ בחיינו.
"בועז די, אתה לא ברירת מחדל." אמר חמי בטון הסבלני בו פנה לבנו הקטן כשהיה עצבני, והחנה את מכוניתו בסוף מגרש החנייה, מתחת לעץ אלון עבות אחד שהסתיר אותה מעיני מי שאולי מסתכל עלינו מהספרייה.
"לפחות אל תשקר, ראיתי איך חיבקת אותו." התרגזתי, הוא באמת חושב שאני תינוק שלא מבין כלום?
"זה היה חיבוק עידוד ידידותי לחבר טוב שהלך לבקר את אימא שלו בטיפול נמרץ." הסביר חמי, ממשיך להיות סבלני בצורה מרגיזה.
"אז אתה כבר לא אוהב אותו?" חקרתי, מתבייש, אבל עם זאת חש כפוי להמשיך לחטט ולהציק.
חמי הניח את כפו על ברכי וסוף סוף התחיל לדבר איתי כמו אל בן אדם מבוגר. "בועז, תקשיב, אני מבין שאתה מעדיף שלא נהיה בקשר בכלל, גם אני מעדיף שהוא יחיה ביבשת אחרת, אבל יש לנו המון היסטוריה משותפת, ולמרות הכל עדיין אכפת לי ממנו. אני לא מבין למה אני צריך להתנצל על זה כל פעם מחדש." הוא נשמע עצוב ועייף וליבי התמלא חרטה. גם לו קשה וגם הוא בטח עייף, למה אני חופר לו ומציק לו ככה?
"אתה צודק." הנחתי את ידי על ידו ולחצתי עליה בעדינות, "מצטער."
"זה בסדר, אקסים זה עניין מעצבן, אני יודע."
"והאקס שלך מעצבן במיוחד, איך זה שהוא שוב בארץ?"
"אני באמת לא יודע, חשבתי שטוב לו שם, אבל יכול להיות שהוא סתם שיקר, ואולי פיטרו אותו? הכל יכול להיות עם הבחור הזה." הוא נאנח ושינה נושא, "תגיד, מה אנחנו עושים ביום העצמאות?"
"רואים זיקוקים ולמחרת עושים על האש, כמו כולם?"
חמי העווה את פניו, "אני לא אוהב זיקוקים, הרעש שלהם מעצבן אותי ומזכיר לי את מלחמת לבנון, ואני גם לא משתגע על מנגל. אני לא אוהב לאכול כל כך הרבה בשר ועוד בחוץ…" הוא העווה את פניו, "האמת שאני מעדיף לאכול ליד שולחן עם סכין ומזלג."
"כן, האמת שגם אני." הודיתי, "בחיי, אנחנו כאלה הומואים."
"לגמרי." הסכים חמי, ושנינו הבטנו זה בזה וצחקנו, ואחר כך הלכנו לעבודה בלב קל, מצפצפים על כל מי שעלול היה להסיק מסקנות מכך שהגענו יחד לספרייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s