16. מוזיקה גברית

"אם אנחנו כבר בתל אביב, ואימא שלי מוכנה לארח את נמרוד עד מחר בבוקר, אז אולי ננצל את ההזדמנות לטייל קצת בתל אביב?" הציע חמי אחרי שטליה הסתלקה לדרכה.
"בסדר מבחינתי, לאן אתה רוצה ללכת?"
"שנים שלא הייתי בגן העצמאות, שמעתי ששיפצו אותו ושינו שם המון, בא לי לראות איך הוא נראה אחרי שחולדאי עיצב אותו מחדש."
"מה, עכשיו? אבל רק שמונה בערב, ובכלל, מה יש לך לחפש שם?"
"את יום אתמול כי עבר?" התבדח חמי בחיוך ולמרות שזו הייתה תשובה טיפשית לא יכולתי לא לחייך אליו חזרה בחיבה.
כן, יש לו תשובות קצת משונות לפעמים, אבל משום מה אני מחבב אותן ונהנה ממטבעות הלשון המיושנות שהוא תוקע פה ושם בשיחה. הוא כזאת תולעת ספרים לפעמים… אני בטוח שאם הוא היה הולך למבחן פסיכומטרי הוא היה עובר את הקטע של העברית בקלי קלות.
"טוב, אני לא יודע… אומרים שכיום אין שם יותר כמעט פעילות, בטח שלא בשעה כל כך מוקדמת."
"כן, שמעתי, וזה בסדר מבחינתי. אני כבר לא מחפש שום פעילות בגנים, כיום אני זקן מידי לזה, וגם כשהייתי צעיר העדפתי תמיד מיטה ומקלחת ליד."
"גם אני." הודיתי, למרות שתמיד מצאתי משהו מושך בקטע הזה של קרוזינג איטי לאורך השבילים. הציד כמו שקרא לזה רביב.
"אני גם די מבין למה עיריית תל אביב לא אוהבת שאנשים מזדיינים בחוץ, ומשאירים קונדומים משומשים בכל מקום." המשיך חמי באותו קו מחשבה, "אבל נחמד שיש מקום שכולם יודעים שבשעות מסוימות, אחרי שכל האזרחים ההגונים הולכים לישון עם אשתם, אפשר למצוא בחוץ גברים שמחפשים רק סקס."
"שמעתי שיש שם כיום פקחים של העירייה שנטפלים לכל מי שנראה להם חשוד."
"שיהיה, אני לא נראה חשוד." הכריז חמי בביטחון גמור של מי שרוב משפחתו משרתת במשטרה, ואף פעם לא נטפלו אליו שוטרים, או פקחים.
"ומה איתי, אני נראה חשוד לדעתך?"
הוא צחק, "כן, קצת, אבל זה בסדר, אתה איתי, יאללה, בוא נלך."
"מה, ברגל?" נבהלתי, "אבל זה נורא רחוק."
חמי קרא לי עצלן, ושאל למה אני מוכן להזיע בחדר כושר, אבל מתעצל לטייל ברחובות העיר העברית הראשונה? עד שהגענו לכיכר הבימה כבר נמאס לו מהתלונות שלי, עלינו על אוטובוס וירדנו מול מלון הילטון, עברנו את הכביש ונכנסנו לגן העצמאות ששיפוצו הסתיים בשנה שעברה. בגלל השיפוצים לא הייתי שם כבר למעלה משנתיים והופתעתי מהשינוי שחל בגן – הכל סביבנו היה גזום, מואר, מטופח ומצוחצח, לא נותרה פינה אחת מוזנחת לרפואה.
"הכל נראה יפה מאוד." אמר חמי בעגמומיות, "סידרו פה ממש יופי, הנה פסל השלום, תראה כמה יפה האירו אותו, פעם ראשונה שאני רואה אותו כל כך טוב, ונהדר שסידרו שבילים מבטון, ויש דשא וצמחים, וכל כך הרבה אור, ממש יפה."
"אתה באמת חושב ככה?" נדהמתי.
חמי נאנח, "כן ולא. בתור אזרח משלם מיסים שהוא גם אבא וגם הומו שיצא מהארון וחי בזוגיות יציבה אני ממש שמח לראות כמה יפה שיפצו וסידרו פה הכל, אבל…" הוא שב ונאנח, "ברור שכיום אין לי כבר מה לחפש פה, בוא נחזור הביתה בועז."
התחלנו לרדת במדרגות לרחוב, ופתאום צפצף הנייד של חמי את הצפצוף המצחיק הזה שמעיד על קבלת מסרון. חמי מקבל מעט מאוד מסרונים, ואלה שהם לא ממני הם בדרך כלל רק פרסומות מרגיזות, ובכל זאת הוא הציץ במסך, ואז טרח ושלף את משקפיו, הרכיב אותן על חוטמו והציץ שוב, מצופף את גבותיו בריכוז.
"מה קרה?" תהיתי.
"קובי מבקש שאם אני עדיין בתל אביב שאתקשר אליו דחוף." השיב חמי בקול מודאג.
"קובי? מי זה קובי?"
"אחיו הגדול של רוני שממש לא דומה לו. הוא בחור ממש נחמד, ואם הוא לא היה סטרייט ונשוי… נו, סתם, מה אתה עושה פרצוף? אתה לא יודע מתי צוחקים אתך?"
"לא עשיתי פרצוף, רק נדמה לך." שיקרתי, כי כן עשיתי, וגם חמי שיקר קצת, כי אולי הוא התלוצץ, אבל לא לחינם אומרים שבכל צחוק יש משהו מהאמת.
חמי התקשר, אמר ערב טוב קובי, ושאל איך נודע לו שהוא בתל אביב?
"אה… התקשרת להורי…" חרדה נמסכה בקולו, "מה קרה? זה כושי? הוא בסדר?"
נצמדתי אל חמי, מצמיד את אוזני לכתפו כדי להטיב לשמוע את קולו המרוחק של קובי שבקע מהסלולרי, מספר איך אימא קיבלה התקף חריף מאוד, והיא מאושפזת בטיפול נמרץ ו…
"רוני יודע?"
"לא. הוא נסע לאיזה מועדון בתל אביב, ואנחנו לא מצליחים להשיג אותו, וחשבתי שאולי אתה…"
"רוני עדיין בארץ? חשבתי שהוא חזר לארצות הברית מיד אחרי החג."
"מה, אתה לא יודע שהוא החליט בסוף להישאר בארץ? המפקד שלו מרמת דוד, התימני הזה שעבר לעבוד בתע"ש, הציע לו עבודה נהדרת והוא החליט שהוא מעדיף להישאר בארץ."
"לא, לא ידעתי, ניסית להתקשר אליו?"
"הטלפון שלו כבוי, יש מצב שאתה…"
"קובי, אני מצטער, אבל תל אביב זו עיר גדולה, ויש בה המון מועדונים שהוא עלול להימצא בהם."
"במקרה אני יודע שזה מועדון של החבר'ה שלכם, ועד כמה שאני זוכר קוראים לו אדוניס, שמעתי את רוני מדבר עם מישהו על מסיבת דובים? לא, לא יכול להיות, כנראה שלא שמעתי טוב."
חמי גנח חרש, "כן קובי, בטח לא שמעת טוב."
"כן, חשבתי ככה, אבל אני די בטוח שאדוניס נמצא ברחוב הירקון, יש מצב שתגיע לשם ותגיד לו שאימא מאושפזת בטיפול נמרץ ברמב"ם, זה בקומה אחת, אבל בגלל השיפוצים אי אפשר להיכנס מהדלת הראשית, וצריך ללכת מסביב כאילו שהולכים למיון, יש שלטים."
"בסדר, אם אני אמצא אותו אני אגיד לו."
"מנחם, תשמע, אני מצטער להטריד אותך ככה, אבל המצב של אימא ממש לא טוב, כולנו איתה כמובן, אבל אתה יודע איך היא איתו… היא כל הזמן שואלת איפה אהרון."
"אני מבין, מה אתה רוצה שאני אעשה אחרי שאני אמצא אותו קובי?"
"אם הוא יהיה שיכור ולא יבין מה אתה אומר, אז אם אתה יכול, אם זה לא קשה מידי להביא אותו לרמב"ם… הייתי נוסע להביא אותו בעצמי, אבל אני לא יכול לעזוב את אבא והבנות לבד במצב הזה, אני יודע שהוא יקשיב לך גם אם הוא יהיה שפוך לגמרי, רק תוציא אותו משם ותביא אותו לחיפה, יש לך רכב?"
"לא, באנו ברכבת."
"אז קח מונית ספיישל, אני אשלם לך עליה אחר כך…" ואז הוא קלט שחמי לא נמצא לבד ושאל אם הוא מפריע למשהו.
"לא, סתם טיילנו קצת, זה בסדר, אל תדאג קובי, אני מבטיח לעשות הכל כדי להביא אותו, ואה… רפואה שלמה לאימא שלך."
"תודה מנחם, תודה מכל הלב על הכל." אמר קובי ברגש וסגר.
"שמעת מה הוא אמר?" פנה אלי חמי.
הנהנתי.
"אתה לא חייב לבוא איתי, יש רכבת בעוד חצי שעה, ועם קצת מזל תספיק להגיע ללב המפרץ בעוד שעתיים, ועוד לפני חצות תהיה במיטה."
"מה, ללכת לישון כמו איזה חנון ולהפסיד מסיבת דובים באדוניס? אין מצב." חייכתי באומץ, פתחתי את האיפון החדש והמשוכלל שלי והתייעצתי עם דוד גוגל, ומצאתי שאכן יש דאנס באר חדש לקהילה הגאה בשם אדוניס ברחוב הירקון, לא רחוק מהמקום בו נמצאנו, ויש בו שני ברים פעילים, אולם ריקודים מרווח עם די. ג'. שירקיד אתכם לצלילי מוזיקה גברית סוערת, וחדר חושך פעיל בסגנון ברלין שהכניסה אליו מותרת רק לבני שמונה עשרה פלוס, ובדיוק היום מתקיימת בו מסיבת דובים שהכניסה אליה חינם עד שעה אחת בלילה.
"מה זה לדעתך מוזיקה גברית?" תהיתי.
"אין לי מושג." ענה חמי, פוסע במהירות, הבעת פניו נחושה ומרוכזת כל כך עד שהעדפתי לא לדבר אלא רק לנסות לא לפגר אחריו.
אני מודה, לא אהבתי את האדוניס, הוא נועד להיות חיקוי למועדונים בברלין, אבל איפה ברלין הקרירה, עם האלגנטיות האירופאית הנעימה ואיפה תל אביב המיוזעת והמתקלפת? כל דמיון היה מקרי בהחלט.
חוץ מסלידתי מהעיצוב של המקום לא חיבבתי גם את המוזיקה הגברית הרועמת שהייתה אמורה להנעים את זמנם של הרוקדים והשותים, ועוד פחות מזה את הנוכחים במקום שנראו לי שתויים ברובם, ודגמנו פוזה גברית, מפזרים סביבם אווירת שחצנות נטולת הצדקה.
השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה, והכניסה הייתה חינם בשעה זו, אבל המקום היה עדיין ריק למחצה. "מה באת כל כך מוקדם? האקשן מתחיל רק אחרי אחת." שמעתי חוצפן צעיר אחד, לבוש חולצה הדוקה מידי וג'ינס קרוע, שואל בזלזול את ידידו שהיה צעיר עוד יותר, מה שלא הפריע לו לסקור במבטים חמדניים את חמי שהתעלם משניהם, ושוטט בין שני הבארים שהיו שרויים באפלולית מרגיזה, ואפופים עשן סיגריות נתעב, בוחן את הנוכחים בקפידה.
"תסלח לי, אתה מחפש מישהו?" פנה לחמי בריון אחד מגודל עם שיער בלונדיני קצוץ קצר, מבטא רוסי מאיים, ומבחר קעקועים מחרידים.
"כן, אני מחפש חבר שקבע איתי פה, בחור רזה, מתולתל, תימני כזה." השיב חמי בנימוס.
"והוא?" נעץ בי הבריון עיני קרח כחולות, חודרות.
"הוא איתי." השיב חמי, ואחז בכתפי כנוטל אותי תחת חסותו.
"אולי הוא למטה, איפה שרוקדים." הציע הבריון שהיה כנראה סדרן, או שומר, או משהו דומה.
חמי הנהן, אמר תודה ושנינו ירדנו במדרגות צרות ואפלוליות לרחבת ריקודים חשוכה וצפופה שהאוויר בה היה סמיך מריח זיעה ועשן סיגריות.
"ומה אם הוא בחדר החושך?" צעקתי לתוך אוזנו של חמי שמשך בכתפיו כאומר – לא יודע, והחל נדחק בין הרוקדים, תר אחרי רוני, בעוד אני אוחז בשולי חולצתו כמו ילד שפוחד לאבד את אימא. לתדהמתי הצלחנו, למרות כל הדוחק, לאתר את רוני שרקד לבדו במרכז החדר. הוא רקד כשחצי גופו העליון החלק והשחום ערום, לבוש רק ג'ינס הדוק על עכוזו הקטן, והתנועע לצלילי המוזיקה בחן של רקדן מקצועי, מתעלם מהמעגל הקטן והמתפעל של מעריצים שהקיפו אותו בטבעת הדוקה, מביטים בו בהתפעלות.
"אהרון!" צעק חמי, וניסה לגשת אליו, אבל נחסם על ידי חומת המתבוננים שרובם היו גברתנים מנופחי שרירים, עקשנים וכנראה גם חרמנים.
חמי לא ויתר, תקע ברך בבטנו של אחד, ודחף בכוח אחר עד שהצליח להבקיע לעצמו דרך למעגל הקטן והריק, במרכזו התמסר האקס שלו למוזיקה בעיניים עצומות למחצה, ולא הבחין בחמי עד שהוא אחז בכתפו וטלטל אותו.
עיניו הכהות הענקיות של רוני נפקחו, וארשת תדהמה עלתה על פניו השחומים והנאים כשהבחין בחמי עומד מולו.
בגלל הרעש לא הצלחתי לשמוע את שיחתם, אבל ראיתי את שפתיו של רוני מעצבות את השם מנחם, ואת חיוכו המאושר. הוא כרך את זרועותיו סביב חמי, נשא אליו את פניו הסמוקים והצמיד את פיו לשפתיו של חמי שהניח את כפות ידיו על כתפיו, הרחיק אותו ממנו מעט, רכן אליו ולחש משהו על אוזנו.
לרגע הם עוד עמדו סמוכים זה לזה, רוני נשען מעט על חמי, ואז, אחרי שהמסר נקלט, רוני הזדקף והפסיק לחבק את חמי, הביט סביבו מבולבל וכבר לא חייך אלא נראה המום ועייף. הוא תלש את חולצתו מידיו של גבר אחד, גדל גוף ובעל פדחת מגולחת למשעי, ועגיל קטן באוזנו השמאלית שהביט בו במבט מעריץ.
"מצטער בנצי, אני חייב ללכת." אמר רוני, השחיל את ידיו בשרוולי החולצה, ובלי לסגור את כפתוריה התחיל לחתור בתוך ההמון לעבר היציאה, וחמי פוסע בעקבותיו, בעוד אני סוגר במאסף.
רק כשיצאנו משם סוף סוף, ונשמתי אוויר צח יחסית, קלטתי עד כמה הטריד אותי עשן הסיגריות שהנוכחים עישנו ללא הרף, מתעלמים מהשלטים 'אסור לעשן' שהיו תלויים על הקירות.
"לאן אתה הולך רוני? מה קרה?" התעקש בנצי גדל הגוף לרדוף אחרינו גם מחוץ למועדון.
"הביתה, אימא שלי חולה."
"אימא שלך?" נדהם בן שיחו, ופנה משום מה דווקא אלי, אולי כי עמדתי הכי קרוב אליו, "באמת?" חקר, מעביר את מבטו ממני אל חמי, ושוב אל רוני שניסה לכפתר את חולצתו בידיים רוטטות מעצבנות.
"פספסת כפתור." העיר חמי, מתעלם מבנצי, "תן לי לסדר את זה." חזר וכפתר שוב את חולצתו של רוני – חולצה כחולה עם פסים לבנים דקיקים. רוני עמד בשקט, מניח לחמי לטפל בתלבושתו.
"איפה אימא שלו נמצאת?" שב בנצי ופנה אלי.
"מאושפזת ברמב"ם, בטיפול נמרץ, זה בקומה ראשונה." השבתי בפיזור נפש, מביט מוקסם בחמי וברוני שעמדו סמוכים זה לזה והביטו אחד בעיני רעהו, כאילו היו לבדם ברחוב.
"רמב"ם? זה לא בחיפה? איך תגיעו לשם?"
"אהה… במונית אני חושב, למה אתה שואל? מי אתה בכלל?" הפניתי את תשומת ליבי אליו, מנסה להתעלם מהדרך המטרידה בה הביט החבר שלי באקס שלו.
"אני בן ציון כהן, בנצי, באתי עם רוני." השיב בנצי, ולכסן מבט מוטרד לעבר השניים. "מה הבעיה עם אימא של רוני?"
"לא יודע, יש לה התקפה של משהו." חבטתי קצת יותר מידי בכוח בזרועו של חמי, "חמי, מה יש לאימא של אהרון?"
"אסטמה." השיב רוני, וסוף סוף הפסיק לבהות בחמי, והתחיל לדחוף את חולצתו לתוך מכנסיו, איך לעזאזל הוא נשאר רזה וחטוב כל כך?
"אולי, במקום להוציא הון על מונית, תרשו לי להסיע אתכם במכונית שלי?" הציע בנצי בענווה.
"באמת? זה ממש יפה מצידך להציע." השיב חמי באדיבות, "אבל אני לא רוצה להטריד אותך, ניקח מונית."
"מונית תקרע אתכם במחיר רוני, לא חבל?" הפציר בנצי, מתרכז ברוני, ומתעלם מחמי.
למרות שהוא לא היה ממש צעיר – שיערתי שהוא קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים – וגם לא ממש חטוב, או יפה, היו לו עיניים כחולות נבונות, ופנים גבריים נעימים, ואחרי שהוא הוסיף והסביר בקול מתנצל שהוא זה שביקש מרוני ללכת איתו לאדוניס כי הוא אף פעם לא הלך למקום כזה, והוא התבייש ללכת לבד, רוני השתכנע והסכים להניח לבנצי להסיע אותנו לחיפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s