15. טיפוס

"לאט לאט, החיפזון מהשטן." הניח חמי יד מרגיעה על ברכי, מונע ממני לזנק מיד החוצה, לנסוע להרצליה, לתפוס שם את רביב, הרמאי הנבזה הזה שהשתמש בתמונות שלי, ולעשות בו שפטים.
"אל תבלבל את המוח, אני חייב לדבר עם רביב ולשאול אותו… אני חייב לברר…"
"מאין לך שרביב פרסם את הפרופיל הזה? אולי מישהו גנב ממנו את הנייד עם התמונות שלך? מישהו שבכלל לא יודע מי אתה?"
"אין מצב, רק אנשים שמכירים אותי קוראים לי בוזי, זה בטח הוא."
"מה דעתך להתקשר לשם לפני שאתה נוסע?"
"יש לך את המספר? אבל מה אני אגיד? הוא מיד יכיר את הקול שלי, אולי אתה תתקשר?"
"אין בעיות." שלף חמי פתק והתחיל לחייג, "ואגב, לפי הרישומים של משרד הפנים הכתובת הזו שייכת למשפחת הרשקוביץ שכוללת את שלומי וטליה הרשקוביץ ואת איתי, הבן הקטן שלהם."
"טליה?" נדהמתי, "אתה בטוח? לא, זה בטח צירוף מקרים."
"מה צירוף מקרים?" הפסיק חמי לחייג, ונעץ בי מבט משתומם.
"לבחורה שרביב היה אתה, זו שבגללה נפרדנו, קראו טליה. גם אחרי שחזרנו להיות יזיזים היא תמיד הייתה בסביבה, ורביב טען תמיד שהיא בת הזוג שלו, ושיום אחד הם יתחתנו."
"וואלה? זה היה לפני הזיון אתך או אחריו?" לגלג חמי והמחשבה שאולי הוא קצת מקנא שמחה אותי.
"איך לפעמים, אבל עד כמה שאני זוכר לא קראו לה הרשקוביץ, ובטח שלא היה לה ילד. אולי היא התחתנה וילדה ילד בינתיים?"
"ואולי זו בכלל לא הטליה הזו אלא טליה אחרת?" הניח חמי את הטלפון מידו, "יצא לך לפגוש אותה? אתה יודע איך היא נראית?"
"כן, פגשתי אותה לא פעם. היא הייתה המלצרית בפאב ליד הדירה שלנו, ככה רביב הכיר אותה. בחורה נחמדה דווקא, קצת שמנמונת, אבל חמודה, ופאג האג מושבעת, מאלו שנורא אוהבות מסיבות של גייז ומתה על האירוויזיון. כמובן שאחרי שגיליתי שהיא ורביב… לא יכולתי להמשיך לגור שם אחרי שגיליתי שהם היו יחד במיטה שלנו, ובטח שלא נכנסתי יותר לפאב. נפרדתי ממנו ועברתי למקום אחר, אבל בכל זאת פגשתי אותה פה ושם במועדונים, בדרך כלל צמודה לרביב. הוא אמר שהם מנהלים יחסים פתוחים, וממש לא אכפת לה שאני נפגש איתו לפעמים, ואין לה התנגדות שניסע יחד לברלין אבל לפי איך שהיא הייתה מסתכלת עלי ולא אומרת לי שלום כשכן יצא לנו להיפגש הייתה לי הרגשה שהיא שונאת אותי, והאמת, אני לא יכול להאשים אותה."
"אם ככה כדאי שתתקשר ותברר קודם אם זו אותה טליה?"
"ונניח שזו באמת אותה אחת, מה אז?"
"אל תגיד כלום על הפרופיל של בוזי באטרף, רק תישאל אותה אם היא יודעת איפה רביב."
"ואם היא תגיד שאין לה מושג ומה אני מבלבל לה את המוח, מה אז?"
"לא יודע בועז, תנסה לא לגלות לה שאתה יודע איפה היא גרה בגלל הפרופיל באטרף, כי לעלות על הכתובת שלה לפי האי. פי. זה משהו שמותר רק לשוטרים לעשות, הבן דוד שלי עשה לי טובה ענקית בתנאי שאף אחד לא ידע, ואני ממש לא רוצה לסבך אותו בצרות."
"בסדר, אז אני אגיד לה שעליתי על הפרופיל של בוזי במקרה ופניתי לבלש פרטי, אבל חמי זה לא הגיוני, נניח שזו באמת טליה רגב שאני מכיר, למה שהיא תפרסם פרופיל של גבר באטרף עם התמונות שלי והכינוי שלי? מה יצא לה מזה שהיא תתחזה אלי?"
חמי קימט את מצחו ושקע במחשבה, "אולי גם היא מחפשת את רביב והפרופיל של בוזי הוא הפיתיון?"
הבטתי בו בהערכה, "זה נשמע הגיוני מאוד בתנאי שזו באמת אותה טליה."
"אם לא תתקשר לא תדע." הושיט לי חמי את הטלפון, "נו, תתקשר כבר." פקד עלי.
התקשרתי, ענה לי גבר רך דיבור שהפעיל מיד את הגיידאר שלי, "אפשר לדבר עם טליה?" שאלתי בנימוס.
"כן, היא פה, מי להגיד שרוצה אותה?" חקר אותי הגבר בעדינות מנומסת.
"בועז בן נתן… בוזי."
שנייה אחר כך טליה הייתה על הקו, "בוזי, זה אתה? אני לא מאמינה, איך מצאת אותי?"
"בעזרת חוקר פרטי."
"השתגעת? מה פתאום חוקר פרטי?" צעקה טליה, ודמותה, כמו שזכרתי אותה מאז, עלתה מיד מול עיני – קטנה, עגלגלה ומתולתלת, לבושה תמיד בבגדים צבעוניים והדוקים מידי, מאופרת בצורה יצירתית, המון עגילים על אוזן ימין, שפע טבעות על כל אצבע, כולל אצבעות הרגלים, מתנודדת על עקבים גבוהים, תמיד צוחקת ומשקשקת בתכשיטיה.
"אני השתגעתי? ומה איתך? מה פתאום פרסמת פרופיל שלי באטרף?"
שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו, ואז היא אמרה בקול מתוח, "אני מצטערת אם נפגעת אבל הייתה לי סיבה."
"מה, איזה סיבה יכולה להיות לך לפרסם תמונות ערום שלי במקום ציבורי?"
"אז זה באמת היית אתה שהגיב לי? לא הייתי בטוחה, ורק שתדע שמחקתי את הפרופיל, וגם אם לא הייתי מוחקת קיבלתי הודעה מאטרף שהם קיבלו עלי תלונה, אתה זה שהתלונן?"
"כן, בטח. בהתחלה חשבתי שרביב פרסם את הפרופיל הזה, אבל החוקר הפרטי ששכרתי עלה על הכתובת שלך לפי האי. פי. של הפרופיל."
"איך הוא הצליח לעשות את זה? חשבתי שרק המשטרה…"
"הוא לא פירט אבל אני יודע שיש לו קשרים. תגידי טליה, מה פתאום הלכת ועשית דבר פסיכי כזה, ומאיפה יש לך את התמונות שלי?"
"מהנייד של רביב, אני מצטערת אם נפגעת בועז, אבל הייתי חייבת לאתר אותו, ולא עלתה בדעתי דרך אחרת. אולי החוקר הפרטי שלך יוכל לעזור?"
"לא יודע, חוקר פרטי זה סיפור די יקר, יש לך כסף מיותר?"
"ממש לא."
"אפשר לדעת למה היה לך כל כך דחוף למצוא את רביב?"
"זה לא לטלפון."
"נו, בחייך טליה…"
"מצטערת, אם אתה רוצה לדבר על זה תיפגש איתי ונדבר, אני לא יכולה להסביר בטלפון כשהילד ובעלי מסתובבים לי פה בין הרגלים."
"טוב, בסדר, תגידי מקום ושעה ואני אבוא."
קבענו להיפגש מחר אחרי הצהרים בבית קפה בשדרת רוטשילד. לפני שסגרתי שאלתי אותה אם הילד הוא של רביב?
"כן, בטח, למה אתה חושב שאני מחפשת אותו?"
"ומה דעתו של בעלך על זה?"
"מי, שלומי? אל תצחיק אותי." ענתה בקול שופע בוז וסגרה.
סגרתי גם כן, ורק אז קלטתי שאני רועד ממתח. התיישבתי באנחה ומשכתי אלי את הברך הימנית, מנסה להקל על הכאב בירך ובישבן.
"היית ממש בסדר." שיבח אותי חמי, "נשמעת ממש כמו בלש פרטי מקצועי, אתה רוצה שאני אבוא אתך מחר לתל אביב?"
"כן, בבקשה, אני אודה לך מאוד, אבל מה תעשה עם נמרוד?"
"אני אבקש מאימא או מאחותי שישמרו עליו." הוא כרך יד חמה ומנחמת על כתפי, "היית נהדר, אני גאה בך חמוד."
אחרי ששקלנו את העניין החלטנו להשאיר את המכונית בחניון של לב המפרץ ולנסוע ברכבת שכמובן יצאה באיחור, אבל לא רציני, ובשעה שש אחרי הצהרים ישבנו מתוחים בבית הקפה בשדרות רוטשילד, נהנים מהשמש האביבית החמימה, שתינו קפוצ'ינו – אני עם סוכרזית – ממתינים לטליה. היא הגיעה באיחור של רבע שעה, מתנשפת ומתנצלת, עמוסה בשקיות ובסלים, ונראתה שונה מאוד מהנערה הצחקקנית שזכרתי. היא שמנה, שערה המתולתל היה קצוץ קצר בתספורת מעשית, ולא היה שום איפור על פניה. במקום נעלי עקב היא נעלה סנדלי בריאות שטוחים ומכוערים ובגדיה היו רפויים ומרושלים. נעלמו העגילים והטבעות, ובמקומם הייתה על אצבעה רק טבעת נישואים פשוטה.
אחרי שהשיבה את נפשה בכוס מיץ תפוזים טבעי, וחיסלה חצי פרוסה ענקית של עוגת גבינה שהזמנו בשבילה, פרשה לפנינו טליה את סיפורה הקצר והעצוב. "תמיד אהבתי הומואים, ורביב הוא אהבת חיי, אני יודעת שהוא נמשך גם לגברים, אבל אתם זה רק סקס." היא הביטה בי בהתנצלות, "אל תיפגע בועז, הוא סיפר שהסקס אתך היה אדיר, ושהוא מאוד מחבב אותך, אבל רק אותי הוא אוהב באמת. הוא הבטיח לי שאחרי שאני אכנס להיריון נתחתן ונגדל יחד את הילד, ואחרי שנכנסתי להיריון הוא שמח מאוד ותכננו שאחרי שהוא יחזור מסוף השבוע בברלין נלך להירשם ברבנות ונחפש אולם, ובאמת, אחרי שהוא חזר…" היא נתנה עוד ביס גדול מהעוגה, ומחתה את פיה במפית, "התחלנו לעשות הכנות לחתונה, ואפילו נפגשנו עם הורי, ואז, אחרי כמה ימים, הוא פשוט נעלם. השאיר את הבגדים שלו ואת הנייד, כתב לי פתק קטן שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לעשות את זה, והוא מאחל לי כל טוב, לקח את האופנים שלי והסתלק. בימים הראשונים לא יכולתי להאמין שהוא עזב אותי ככה… הוא ידע שאני כבר בחודש החמישי, ושסיפרתי לכולם שאני מתחתנת, איך הוא היה יכול לעשות לי את זה? רק אחרי שבוע הבנתי שהוא כבר לא יחזור… לא ידעתי מה לעשות, אבל למזלי שלומי, שהוא חבר טוב מאוד שלי, ובגלל ההורים הפרימיטיביים שלו חייב להיות בארון, הציע לי שנתחתן, וככה גם יהיה לי בעל, וגם הוריו יעזבו אותו בשקט, אבל אף פעם לא שכחתי את רביב. ניסיתי, אבל לא הצלחתי, ואחרי שבר התחיל לקרוא לשלומי אבא חשבתי שאני פשוט משתגעת." היא מחתה דמעה וחיסלה את שארית העוגה בכמה ביסים בריאים, שטפה הכל בלגימת מיץ, אמרה שהיא חייבת לעשות דיאטה כי מאז הלידה היא נעשתה ממש פרה, והמשיכה וסיפרה איך לפני כחצי שנה היא נתקפה געגועים חזקים, בדקה את הנייד של רביב, מצאה שם את התמונות שלי, ורק אז הבינה למה הוא היה נוסע כל פעם לברלין דווקא. מחברים משותפים היא שמעה שאני גר עכשיו לבד בצפון, "אבל אני רואה שזה כבר לא נכון." שילחה חיוך מהוסס לעבר חמי שהשיב לה חיוך מעודד, ושיבח את כושר האבחנה שלה.
"אני תמיד יודעת מי ביחד, ומי גיי, נולדתי עם גיידאר מעולה." חייכה טליה, והודתה שיש לה חיבה גדולה להומואים, וממש לא אכפת לה להיות נשואה למישהו שמהצד יש לו גם גברים, אבל להיות נשואה להומו שלא נמשך בכלל לנשים… היא נאנחה ואמרה ששלומי ממש מותק, ואבא מצוין, נוח להם מאוד יחד, אבל היא מתגעגעת לרביב, והילד עוד מעט בן שנתיים, וכמה זמן אפשר לשקר לו? בסוף היא תצטרך לגלות לו מי אבא שלו…
"אתה בטוח שאתה לא יודע איפה הוא?" שאלה אותי בתחינה.
"לצערי לא, אבל איפה שהוא לא יהיה הוא כנראה לא גולש באטרף כי אחרת הוא בטח היה שם לב לפרופיל המזויף שלי."
"כן, כנראה שאתה צודק." היא נאנחה שוב, "אתה חושב שהוא מת?"
"אני מקווה שלא, אבל הכל יכול להיות. תגידי," הסתקרנתי, "היו פניות לפרופיל של בוזי_1982?"
"כן, די הרבה אפילו, אבל אף אחד מהן לא הייתה של רביב. תגיד בועז, מה בדיוק היה בביקור האחרון שלכם בברלין? קרה משהו מיוחד?"
"למה את שואלת?"
"סתם… אולי זה כלום, אבל היה לי רושם שמאז שהוא חזר רביב היה קצת מוטרד, לא רגוע כזה… מה היה שם?"
"אחרי בילוי בפאב הרגשתי מאוד לא טוב בגלל חומרים שלקחתי, ורביב די נבהל וקרא לאמבולנס, ובאמת אשפזו אותי לכמה ימים בבית חולים, אבל הוא לא נשאר איתי, הסתלק מיד אחרי שאמרו לו שאני מתאושש, ומאז לא ראיתי אותו יותר."
"ולי הוא לא סיפר כלום." אמרה טליה בעצב, "הביא לי שוקולד ובושם, ואמר שהכל בסדר, אבל ישר הרגשתי שקרה משהו רע." היא קמה והעמיסה על עצמה שוב את הסלים והשקיות שלה, "פעם בשבועיים שלושה אני משאירה את הקטן עם שלומי ומפרגנת לעצמי חצי יום בילוי בעיר הגדולה." סיפרה לנו, מחייכת חיוך נוגה, "ואחר כך אני חוזרת הביתה לילד וממשיכה להיות רעיה ואם משעממת. מצטערת אם הבכתי אותך עם התמונות האלה, ואם בכל זאת תשמע ממנו משהו תתקשר אלי, בסדר?"
הבטחתי שאעשה את זה והיא הסתלקה בחיפזון לדרכה.
"מסכנה, איזה חיים יש לה, מאוהבת באחד ונשואה לאחר, ושניהם הומואים, לפחות נשאר לה הילד. תגיד, אתה הכרת את רביב טוב, הוא היה טיפוס שיעזוב אישה בהיריון וישכח ממנה ומהילד שלו?" שאל חמי.
"לא יודע, אולי." עניתי, אם כי בסתר ליבי ידעתי שהתשובה היא כן, רביב היה טיפוס כזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s