14. בוזי_1982

וידויים הם עסק מעייף מאוד, אחרי שדיברתי והתרגשתי כל כך הרבה זמן התעייפתי מאוד. לקחתי שני אופטלגינים נגד הכאב שירד מגבי לעבר הפלח הימני של עכוזי, ומשם התווה קו דק ועוקצני של כאב עד לקרסולי, שטפתי אותם בכוס תה עם לואיזה ודבש, והתחלתי לפהק.
"תראה מה השעה?" נבהל חמי, "עוד חמש שעות נמרוד יעשה לנו השכמה, יאללה, לישון." לא הייתי זקוק להזמנה נוספת, צחצחתי שיניים, הנחתי את ראשי על הכר והחלתי לגלוש מעדנות לארץ החלומות, כשפתאום נשמע צלצול הנייד של חמי שענה מיד בלחש, ואחר כך יצא מהחדר.
מעניין מי מתקשר כל כך מאוחר בלילה? הרהרתי לעצמי ונרדמתי.
נמרוד באמת העיר אותנו בחמש וחצי לפנות בוקר, פלש למיטה שלנו, נשכב ביני לבין אביו ודרש שוקו.
"עוד מעט חמוד." השיב חמי בקול מטושטש מעייפות.
"אבא, שוקו!" צרח הקטן, כולו מרץ ועזוז.
חמי גנח בתסכול, "עוד נורא מוקדם, תן לישון גמד." התחנן על נפשו.
לא יודע מה קרה לי, אולי בגלל שהתעוררתי רענן וחף מכל כאב צלחה עלי רוח התנדבות מופלאה, והחלטתי לעשות מעשה ולהניח לחמי לישון עוד קצת. "בוא נמרוד, אני אתן לך שוקו." קמתי מהמיטה ונשאתי את הזאטוט למטבח.
"איזה שוקו אתה רוצה?" שאלתי ופתחתי את המקרר, מצפה למצוא שם בקבוק שוקו. להפתעתי מצאתי רק חלב.
"אני שותה בכוס." הפתיע אותי הקטן, "תשים אבקה ותערבב." הדריך אותי.
הייתה קופסת אבקת שוקו על השיש, והיו הוראות מדויקות, ובתוך אבקת השוקו הריחנית הייתה אפילו כפית פלסטיק מיוחדת למדידת האבקה. הריח השוקולדי פיתה אותי, השלכתי את הדיאטה לכל הרוחות והכנתי שוקו לשנינו, מחמם אותו במיקרוגל.
נמרוד שתה בכוס הפלסטיק שלו שהייתה מעוטרת בציורים של ילדה עם שער שחור ועיניים כהות יפות בתספורת קארה מוקפדת, חולצה ורודה ומכנסים כתומים.
"דורה." הסביר לי נמרוד, והרשה לי ברוב טובו לשתות את השוקו שלי מהכוס של בובספוג, מין יצור מוזר שנראה כמו ספוג צהוב עם ידיים רגלים, עניבה אדומה קשורה לצווארו – פלא שהדור שלנו נראה ככה אם הדמויות המשונות הללו הן דמויות המופת לאורן הוא מתחנך? איפה מיקי מאוס החמוד ודונלד דאק החביב? מי יגלה עפר מעיניהם?
אחרי השוקו ביקש נמרוד שאוריד לו את החיתול ואעזור לו לצחצח שיניים.
החיתול היה להפתעתי יבש, ואחרי צחצוח השיניים במברשת פצפונת עם ציור של דורה, הפעם לבושה שמלה סגולה, נמרוד שלף תחתונים זעירים עם ציור של אותה דורה מחבקת חתלתול, לבש אותם לבד, חיטט בארון והוציא משהו שנראה כמו תלבושת של ספיידרמן.
"אבל עכשיו לא פורים, הילדים יצחקו עליך אם תלך ככה לגן."
"לא גן, חופש." צעק הקטן ורקע ברגלו כמו פרימדונה מפונקת.
עמדתי מולו נבוך וחסר אונים, ומזל שחמי בא להציל אותי. שכנע את נמרוד להניח לתחפושת הספיידרמן וללבוש מכנסים וחולצה חדשים שאימא השאירה לו הפתעה, הבטיח שאימא תבוא ביום שישי הבא ושנדבר איתה הערב בטלפון, ולתוספת שכנוע הבטיח הפתעה, בתנאי שנמרוד יאכל יפה ארוחת בוקר.
אכלנו כולנו יחד ארוחת בוקר שופעת בריאות עם ירקות ולחם מלא, וגבינה בטעם זיתים, ואחרי שחמי הכין לילד כריך ועטף אותו במפית ניר לבנה הוא הכניס אותו לתיק אוכל שנראה כמו מזוודונת קטנה עם ציור של דורה הנצחית, הפעם מחבקת כלבלב חמוד, הוסיף מנדרינה והראה לנמרוד את ההפתעה שלו – סנדלים נחמדים עם סקוצ'ים וציורים קטנים של… איזה הפתעה, דורה!
נמרוד נעל את סנדליו החדשים לגמרי לבד, והזכיר לחמי בפעם השלישית שהוא קם עם חיתול יבש והוא כבר גדול ואין לו מוצץ, ומתי הוא יקבל במתנה כלב כמו שהובטח לו?
"אחרי שהכלבה של ליאור תמליט גורים, ואחרי שהם יהיו מספיק גדולים ניקח אחד מהם." הפתיע אותי חמי.
"אוף! אין לי סבלנות, מתי זה יקרה כבר?" יבב נמרוד בחוסר סבלנות.
"בקרוב." השיב חמי בשלווה, "ועכשיו קדימה, הולכים לגן."
"לא בא לי." התמרד הקטן, אבל חמי נשאר רגוע, ואמר שאין לו בא לי, אבא הולך לעבודה ונמרוד הולך לגן כמו ילד טוב.
"אני רוצה להישאר כאן עם בועז ולשתות איתו שוקו." התבכיין נמרוד, ונאחז בי כאילו הייתי קרנות המזבח.
"באמת?" התבדחה דעתו של חמי, "זה רעיון, מה דעתך בועז, תישאר היום בבית עם נמרוד ותשתה שוקו במקום ללכת איתנו לגן לפגוש את כל החברים, ולהראות להם ולזיוה הגננת את הסנדלים החדשות, ולראות את הגורים החמודים של שלג הארנבת?"
"אהה…" התחלתי לנסח תשובה חינוכית הולמת, אבל למזלי נמרוד התפרץ לדברי ואמר שהוא שינה את דעתו, הוא כן רוצה ללכת לגן.
נסענו במכונית של חמי לגן הילדים, אני המתנתי במכונית בזמן שהוא ליווה את הילד לגן, נשאר עוד כמה דקות כדי להתפעל מפרחי כובע הנזיר שפרחו, ומהארנבונים החדשים שגדלו, ואז חזר אלי והודה לי שטיפלתי בנמרוד בבוקר.
"בכיף, נהניתי מאוד." אמרתי בנימוס, ולהפתעתי נוכחתי לגלות שאני כמעט לא משקר.
"אתה בטוח?" גיחך חמי.
"אה… כמעט, צריך המון סבלנות לגדל ילד, וזה גם המון עבודה."
"נכון, ואימא שלי אמרה שזה נעשה עניין מסובך יותר ויקר יותר כמה שהילד גדל יותר." הסכים חמי.
"ומה הקטע הזה עם דורה ובובספוג, מה קרה למיקי מאוס ולדונלד דאק?"
"יצאו מהאופנה המסכנים, תגיד בועז, יש לך פרופיל באטרף?"
"אטרף?" הופתעתי מהשינוי המהיר של בנושא השיחה, "לא, כבר לא, מחקתי אותו לפני שעזבתי את תל אביב."
"אז היה לך פרופיל?"
"היה, בטח, למי לא, אבל אחרי שהחלטתי להתנזר מגברים הוא נעשה מיותר. למה אתה שואל?"
"תיכף אני אסביר לך, תגיד, אתה זוכר מה היה הניק שלך בפרופיל הזה?"
"לא היה לי ממש ניק. לא עלה לי שום דבר נורמאלי בראש אז סתם כתבתי את השם שלי באנגלית, והוספתי את שנת הלידה שלי."
"אני מבין." אמר חמי, מהורהר, "אתה בטוח שמחקת אותו ולא רק הקפאת?"
"מחקתי, בטוח לגמרי, ואל תשאל אותי מה הסיסמא שלי כי שכחתי אותה. פעם היא הייתה שם המשפחה שלי, אבל אחר כך עלה בדעתי שזה צפוי מידי ושמתי את הקוד של כרטיס האשראי, אבל מאז החלפתי כרטיס אשראי ואני כבר לא זוכר את המספר הישן, למה כל השאלות האלה?"
"אתמול בלילה, אחרי שנרדמת, דיברתי עם נעמה. היא עלתה על פרופיל באטרף שהניק שלו הוא בוזי_1982 ויש בו תמונות שלך בתנוחות מאוד לא… מאוד… איך היא אמרה את זה? תמונות של מישהו שלא הייתי רוצה שיסתובב ליד ילדים של אף אחד, בעיקר לא ילדים של מישהי שאני אוהבת."
"תמונות שלי? היא בטוחה? ומה פתאום היא מסתובבת באטרף?"
"היא לא, אבל חבר משותף שלנו, בחור נחמד דווקא בשם ליאור כן מסתובב, וכשהיא הזכירה שיש לי חבר בשם בועז שהכינוי שלו בוזי הוא שלח לה לינק לפרופיל שאתה מופיע בו."
"ליאור? זה שיש לו כלבה שאמורה להמליט גורים שאחד מהם תיקח בשביל נמרוד?"
"כן, הוא גר בשכירות בבית שאני ורוני קנינו פעם, כשעוד היינו יחד."
"קניתם יחד בית?" השתנקתי.
"כן." הנהן חמי, "בית דו משפחתי נחמד בקצה קרית אתא, בין קרית בנימין לבית הקברות הישן, בזמנו היו שם בתים ישנים של עמידר ממש בזול. כדי לא לקלקל את הזכאות של רוני למשכנתא של זוגות צעירים הבית רשום על שמי, אבל הוא של שנינו. ליאור גר שם כבר שנתיים, וסידר לו סטודיו בדירה התחתונה. מקום קצת נידח אבל נחמד מאוד." חייך חמי בנוסטלגיה, וליבי נצבט בקנאה לא צפויה.
הוא הבחין בכך ונגע בברכי במעין ליטוף קל, "אני מצטער." אמר ברוך.
"על מה? ברור שיש לך היסטוריה, גם לי לא חסר, ואם לא הייתי גר בתל אביב ושופך כל כך הרבה כסף על שכר דירה ותשלום קנסות חנייה, אולי גם לי היה היום בית על שמי."
"האמת שבכלל לא רציתי לקנות את הבית הזה, או בכלל, אבל רוני נורא התלהב ממנו, ופתאום אבא גילה לי שיש לי חסכון על שמי שהם פתחו לי עוד כשהייתי ילד, הם קיוו שאני אלך ללמוד באוניברסיטה, אבל זה לא יצא, ובמקום קניתי את הבית. אחרי מלחמת לבנון השנייה נפרדנו לכמה חודשים והחלטתי להסתלק משם, בדיוק אז ליאור חזר מתל אביב ושכר ממני את הבית, וככה אני משלם את המשכנתא. למזלי זו משכנתא בתנאים די טובים, ובעוד עשר שנים הבית יהיה לגמרי שלנו."
"ומה תעשה אז?"
"אין לי מושג, אם אני עדיין אהיה בחיים בטח אמכור אותו ואתן חצי מהכסף לרוני."
"מה זאת אומרת אם תהיה בחיים? בטח שתהיה, ומה אם הוא ירצה למכור אותו כבר עכשיו?"
"אז נמכור, אין לי בעיה, ובמקרה שאמות קודם בצוואה שלי כתבתי שחצי מהבית שלו, ויש אצלו הצהרה שלי, חתומה בפני נוטריון, שהבית שייך לשנינו, שווה בשווה." ביאר לי חמי, ועצר את מכוניתו מול דירתי, "אני צריך להיות בעבודה בעוד…" הוא הציץ בשעונו, "רבע שעה, ואתה?"
"בעוד שעה וחצי בערך."
"יהיה לך מספיק זמן לפתוח פרופיל חדש באטרף, ולבדוק את הפרופיל הזה שנעמה סיפרה לי עליו." אמר חמי, והפנה את ראשו ממני, מביט דרך חלון מכוניתו כאילו ראה משהו מעניין מתרחש בחוץ.
"אתה לא מאמין לי, נכון? אתה מעדיף להאמין לליאור הזה, ולנעמה האנטיפתית הזו ולא לי?" התפרצתי, ושפשפתי בכוח את שוקי הימנית שכאבה כאילו מישהו תקע בי מסמר חד וארוך.
חמי הפנה אלי את מבטו ונראה אומלל ומבויש, "אני כבר לא יודע למי להאמין." אמר חרש, "אני נורא רוצה להאמין לך, אבל…"
"ונגיד שיש לי פרופיל מגעיל וסוטה עם צילומים שמוציאים אותי שרמוטה מזדיינת, זה כזה אסון?"
"לא, אבל…" הוא התלבט איך להמשיך, מביט בי במבט עצוב שהרגיז אותי נורא.
"אבל מה?" התפרצתי, "לא מתאים לך להיות עם שרמוטות? אתה יפה נפש מידי בשביל להזדיין עם מישהו שמוצץ זין להומואים גרמנים?"
"ממש לא." מחה חמי, ופניו לבשו גוון אפרורי מכוער, "הרי גם אני… אני רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת, אבל מה שלא מתאים לי זה להיות עם מישהו שמשקר לי בפרצוף."
"לך תזדיין! אני לא משקר." צעקתי וברחתי ממכוניתו, משאיר מאחורי את התרמיל שלי, מזל שמפתחות הדירה היו בכיסי. כמו שחמי ניבא התנפלתי על המחשב ופתחתי לעצמי פרופיל פיקטיבי עם מינימום פרטים, שגם הם היו לא מדויקים. על פי הפרופיל החדש שבו כיניתי את עצמי בועז_1950 הייתי בן שישים וחמש, וגובהי היה מטר וחצי. הייתי בעל מראה צעיר, אבל קרח, נערי ושעיר, רגיש ומופנם, והתעניינתי במוזיקה. אחרי שקיבלתי אישור לפרופיל נטול התמונות התחלתי לחפש את בוזי_1982 ומצאתי אותו מיד ובדיוק כמו שנעמה סיפרה, תמונותיי כיכבו בפרופיל הנתעב הזה שהגדיר אותי כפסיבי נטחן, כנוע חובב דובים שעירים שאוהב לבקר במועדוני עור, ובחדרי חושך בברלין. התמונות לא היו טובות כל כך, ברור שצולמו בטלפון נייד ובגלל התאורה האפלולית של מועדון העור הברלינאי בו הייתי בזמנו הם נראו מאוד לא מקצועיות, אבל זה הייתי ללא כל ספק אני, שיכור ומסטול, לבוש תלבושת מביכה שכללה בעיקר טבעות מתכת ורצועות עור שחשפו יותר מידי עור חשוף – תמונות שניסיתי למחוק בכל מאודי מזיכרוני, תמונות שרק רביב היה יכול לצלם.
אחרי רגע של בהלה ומבוכה נתקפתי חמת זעם, ובלי לברור מילים השארתי הודעה זועמת לרביב – הייתי בטוח שהוא זה שהשתמש בתמונות שצילם אותי בסתר, עובר לא רק על חוקי המועדון אלא גם על כל כללי ההגינות והחברות הבסיסיים – ובה איימתי עליו ברצח אם לא יסיר מיד את תמונותיי מהפרופיל המגעיל שפתח, ועוד הוספתי והודעתי לו שהוא בן זונה, אפס מאופס, וטינופת מתועבת, ואיחלתי לו שימות לאט בייסורים נוראיים, במהרה בימינו אמן.
תוך כדי כתיבה הרגשתי שדמעות זעם מציפות את עיני, וכשחמי שהתגנב לחדרי הניח יד על כתפי הסתובבתי בבהלה, וראיתי את פניו צפות מעלי, מטושטשות מדמעותיי.
"מה אתה עושה פה?" קפצתי ממקומי, ונחפזתי לכבות את המסך כדי שלא ייראה את התמונות האיומות ההן.
"באתי לראות מה אתך."
"אני בסדר, אתה מוכן ללכת מפה?" הסתובבתי בגבי אליו כדי שלא יראה את דמעותיי, "עוף ממני, אני לא צריך אותך." הכרזתי.
"אבל אני כן צריך אותך בועז." אמר חמי רכות, ונגע נגיעה מהוססת בכתפי, "אם נפגעת אני מתנצל, לא הייתה לי זכות להתנפל עליך."
"זה בסדר, לא התנפלת." עניתי בקרירות, מתאמץ להישאר שווה נפש ורגוע, אבל כל כך כאב לי הגב… וגם הלב. צנחתי על הכיסא בגניחת כאב, וחמי ניצל את ההזדמנות וסובב את הכסא ואותי, כרע על ברכיו לפני, הניח את ידיו על ברכי והביט בי בדאגה, "אתה בסדר בועז?"
"לא, ממש לא, הבן זונה הזה, הוא צילם אותי ופרסם את התמונות שלי ו… הלוואי שימות, הבן אלף הזה, הלוואי שיירקב לו הזין וייפול לפני שהוא מתפגר כמו כלב."
"מי, רביב? מאין לך שזה הוא שצילם אותך?"
"מי אם לא הוא? מי עוד הכיר אותי שם?"
"אבל אולי צילם אותך סתם מישהו שלא מכיר אותך? הרי היו שם המון אנשים, וחלק בטח היו מישראל, מאין לך שזה היה דווקא האקס שלך?"
"כי הוא היחיד חוץ מאבא שקרא לי בוזי." הסברתי, ואז נשברתי והתחלתי לבכות כמו ילד על אבא שנעלם, ועל האהבה שנהרסה, ועל האימון שהופר, ועל הבדידות האיומה שנזרקתי אליה כל פעם מחדש.
חמי חיבק אותי, ליטף את גבי, אימץ אותי אליו בכוח, והבטיח לי שהוא מבין, שאני לא לבד, שהוא אוהב אותי, ושהכל יהיה בסדר.
אחרי שנרגעתי הוא עזר לי לנסח מכתב מאיים ונבזי להנהלת אטרף שדרש מהם להסיר מיד את התמונות שלי, תמונות פרטיות שצולמו בלי רשותי ופורסמו בפרופיל המכונה בוזי_1982 שהוא בהחלט לא הפרופיל שלי. איימתי בפניה למשטרה ובתביעה משפטית אם הם לא ימחקו מיד את הפרופיל הזה, ויזהירו את בעליו לא לפרסם יותר את תמונותיי. "אם היו לי קשרים במשטרה הייתי יכול לעלות על הכתובת של בעל הפרופיל הזה ואז הייתי… ואולי אפשר לעשות את זה דרך חוקר פרטי?"
"כן, אפשר, אבל אין צורך כי לי דווקא כן יש קשרים במשטרה." הפתיע אותי חמי, והבטיח לטפל בעניין, אבל סירב לפרט בטענה שזה עניין לא כל כך חוקי, ועדיף שאדע על כך מעט ככל האפשר.
"אמרתי לבוסית שאני צריך ללכת ולקנות איזה ברגים שחסרים לי, ואני מיד חוזר." הסביר והציץ בדאגה בשעון, "אתה רוצה שאני אמסור שאתה מרגיש לא טוב ושאתה לא יכול לבוא היום לעבודה?"
"לא, יפה מצידך חמי, אבל כבר גרמתי לך לשקר יותר מידי פעמים היום, ובכלל, עדיף שאני אהיה עסוק אחרת אני אתחרפן לגמרי." שטפתי את פני, לקחתי עוד שני אופטלגינים והלכתי לעבודה.
לא העזתי לגלוש לאטרף מהמחשב של הספרייה, אבל ברגע שהגעתי הביתה להפסקת צהרים הסתערתי עליו שוב, וגיליתי לשמחתי שהפרופיל של בוזי_1982 נמחק. בפרופיל הפיקטיבי שפתחתי לי המתינה לי הודעה מתרפסת מהנהלת אטרף – הם מתנצלים אם נפגעתי בגלל שמישהו השתמש בתמונות שלי בלי רשותי, אבל הפרופיל שנתתי להם נמחק עוד לפני שהם הגיעו אליו, והם לא יכולים לעשות שום דבר בנדון, והם מאחלים לי המשך גלישה נעימה ובטוחה.
"הלוואי ותמותו, חולירות!" סיננתי, ומחקתי בחמת זעם את הפרופיל שפתחתי רק הבוקר. "בוזי_1982 נמחק." הודעתי בסלולרי לחמי שנסע להוציא את נמרוד מהגן.
"אני יודע, אבל אל תדאג, הספקתי לתת את הלינק למישהו שאני מכיר במשטרה, הוא עלה על האי. פי. שלו לפני שהוא הספיק למחוק את הפרופיל, ונתן לי את הכתובת שלו, בעל הפרופיל בוזי_1982 גר בהרצליה, ברחוב הדקל אחד."