אחרי שהדלת נסגרה מאחורי גבן כרעתי על ברכי והתמתחתי על הרצפה, מנסה לקמר את גבי הכואב ולמתוח אותו ככל הניתן בתקווה שהכאב המענה הזה יפסיק סוף סוף.
"תעלה למיטה, אני אמרח לך וולטרן." תמך בי חמי בעדינות, ועזר לי לשכב על המיטה שהייתה המסודרת בקפידה עד שנשכבתי עליה ופרעתי אותה.
"מצטער על הבלגן." גנחתי.
"ששש… אל תהיה טמבל." נזף בי חמי בחביבות, פושט מעלי בזריזות את בגדי, "הנה, תשכב ככה, תקפל את הרגלים כמו קודם ותנסה להירגע." הוא מרח את הג'ל הקריר על עורי החשוף, והחל מעסה אותו בתנועות עדינות ובטוחות.
"חמי… תשמע… בקשר למה שנעמה אמרה אז…"
"עזוב, זה לא משנה, מה שלא עשית בעבר אני בטוח שאתה מעולם לא תפגע בילד, מבחינתי זה מספיק."
"אבל אני רוצה לספר לך, זה מעיק עלי, אף פעם לא דיברתי על מה שקרה, התביישתי, העדפתי לשתוק ולברוח מתל אביב, איזה דביל הייתי."
"כל אחד עושה דברים דביליים מידי פעם, בעיקר כשהוא צעיר, חבל שתאכל את הלב בגלל דברים שקרו בעבר."
"כל אחד? באמת? אני בטוח שאתה בחיים לא היית עושה שטויות כאלה."
"אתה טועה." אמר חמי, ואצבעותיו התחפרו בבשרי בכוח.
גנחתי והוא התנצל, הלך להביא לי כרית חשמלית קטנה והניח אותה על עכוזי, "אני מדליק על שניים, תגיד לי אם זה חם מידי."
"לא, זה בסדר, אז איזה שטויות עשית?"
"שטויות מסוכנות, למה אתה חושב שנדבקתי."
"איך זה קרה באמת? היית מסטול, שיכור, מה?"
"אני לא שותה, לא מסוגל להשתכר, ולא נוגע בסמים, אז עוד לא ידעתי שאפשר להתמסטל מעוגיות חשיש ככה שאין לי שום תירוץ כימי, סתם, הייתי צעיר ומיואש, ובגלל זה התנהגתי כמו טיפש חסר אחריות."
"ממה היית מיואש?"
"מעצמי, מהחיים, וחוץ מזה כיום אני מבין שהייתי בודד ומבוהל, נורא התגעגעתי הביתה וכעסתי על עצמי ו… נו, טוב, זה סיפור ישן, מה הטעם לדבר על זה עכשיו?"
נשענתי על מרפקי והצצתי בו, "אז הסיפור של 'במדינת תל אביב' הוא בעצם עליך?"
"סוג של…" הפטיר חמי באי רצון.
"יש לך סבלנות לשמוע את הסיפור שלי? אבל אני מבקש שהוא יישאר רק ביני לבינך חמי, אני לא רוצה להפוך לסיפור בבלוג שלך."
חמי נאנח. "קשה לי להבטיח את זה כי אני לא ממש שולט על מה שיוצא לי מהמקלדת."
"אתה לא? איך זה יכול להיות?"
"ככה זה, בהתחלה, כשהסיפור מתחיל, עוד יש לי קצת שליטה עליו, אבל ברגע שהדמויות נוצרות ומתחילות לפעול הלך עלי, אני נעשה רק קלדן שמסתכל מה קורה בסיפור ומתאר את מה שאני רואה, אם אני מנסה לכוון אותו לכיוון שלא מתאים לדמויות הסיפור נתקע ולא זז עד שאני נכנע."
"אתה צוחק עלי?" הופתעתי מהווידוי שלו.
"ממש לא. זו האמת, אין שום קשר בין מי שאני כשאני כותב, ובין הבן אדם שאני ביום יום." ענה חמי ברצינות גמורה, אפילו בשמץ התנצלות.
למרות שהוא לא גילה שום סקרנות ולא לחץ לשמוע את הסיפור שלי, ואולי דווקא בגלל שוויון הנפש שלו, התחשק לי לשפוך בפניו את ליבי. "טוב, אז למרות שאתה לא יכול להבטיח שאני לא אכנס לאיזה סיפור שלך אני בכל זאת אקח את הסיכון ואספר לך, אבל אם יום אחד יתקשר איזה מפיק חשוב מהוליווד וירצה לקנות את הסיפור ולהפוך אותו לסדרת טלוויזיה, אני רוצה שתבטיח לי אחוזים."
חמי צחק, "כמה אחוזים אתה חושב שמגיע לך?"
"תלוי כמה ממני יכנס לסיפור, נתחיל מחצי חצי, ואחר כך נראה."
"אין בעיות, העורך דין שלי ייצור אתך קשר מיד אחרי שאני אחתום את החוזה עם המפיק מהוליווד, רק שתדע שסדרות טלוויזיה לא עושים בהוליווד אלא בניו יורק."
"אתה בטוח?"
"האמת, לא. אין לי מושג איך עושים סדרות טלוויזיה באמריקה, וגם לא כל כך אכפת לי, אבל תקבל אחוזים גם אם הטלוויזיה הישראלית תחליט להפיק סדרה לפי הסיפורים שלי."
"בחייך, הטלוויזיה הישראלית? אל תצחיק אותי, התפרנים האלה בטח יבקשו שתשלם להם כדי שהם ישתמשו בסיפורים שלך."
"קרוב לוודאי." גיחך חמי, הבריג את מכסה שפופרת הוולטרן ונשכב לצידי. "נו, ספר, כולי אוזן."
פתאום נתקפתי ביישנות, "האמת שאין הרבה מה לספר, הכל התחיל אחרי שפגשתי את רביב…"
"איך נפגשתם?"
"באטרף, זה התחיל כסתם סטוץ, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלו נדלקתי עליו, וגם הוא עלי, או לפחות זה מה שחשבתי אז… הוא בדיוק התחיל לעבוד באיזה משרד פרסום, ואני הייתי עדיין סטודנט תפרן שאחותו הגדולה עשתה לו טובה ונתנה לו לגור בממ"ד של הבית היפה שבנתה עם בעלה. הם היו נחמדים אלי, אבל הם גרו ברמת השרון, והיא כבר הייתה בהיריון עם הילד השני, וחוץ מזה נמאס לי לנסוע כל הזמן לתל אביב. עברתי לגור אצלו, ולאט לאט נסחפתי לחיים של הומו תל אביבי מצוי, למדתי לשתות ולקחת סמים… עשיתי שטויות… נתתי לרביב להשפיע עלי ולדרדר אותי… לא, זה סתם תירוץ, הוא הרי לא הכריח אותי… הייתי פשוט טיפש… כנראה ששעממתי אותו כי די מהר הוא הכניס עוד שותפים למיטה שלנו, ולפני שהבנתי מה קורה האהבה שלנו הפכה לזוגיות תל אביבית מצויה עם המון פוזה ומעט מאוד תוכן, היו מסיבות והתמסטלויות, נסיעות לאילת ולכרתים, ביקורים בפאבים ובחדרי חושך, וכמובן יחסים פתוחים שעד היום אני לא מבין מה הפואנטה שלהם… מזל שהייתי כבר בסוף התואר השני, אין מצב שבתנאים האלה הייתי מצליח ללמוד ברצינות לתואר ראשון."
"עד עכשיו לא שמעתי שום דבר שלא שמעתי קודם." השיב חמי בשלווה.
"חכה, זו רק ההתחלה. אחרי שנה כזו נמאס לי פתאום, זה קרה אחרי שרביב החליט שהוא צריך לחקור גם את ה… איך הוא קרא לזה? היכולת שלו לתפקד גם בצד השני של הסקאלה."
"הצד השני? איזה צד שני של איזה סקאלה?"
"הסקאלה של קינסי, או בקיצור, להזדיין עם נשים. זה התחיל עם טרנסג'נדריות והתדרדר משם לנשים טבעיות, כאלה שיש להן רחם ושדיים אמיתיים. יום אחד מצאתי טמפון משומש צף באסלה, וכשניסיתי להוריד את המים האסלה עלתה על גדותיה, ומה שיצא משם…" בלעתי בכוח כדי להתגבר על הבחילה שאפילו כיום, ממרחק של שנים, עדיין הייתה תוקפת אותי כל פעם שנזכרתי באותו אירוע מכונן.
"אחרי שהאינסטלאטור הלך והבית היה פחות או יותר יבש אמרתי לרביב שנמאס לי וזה, או אני, או הן. רבנו נורא, שפכתי את כל מה שכאב לי, הוא האשים אותי שאני חונק אותו, ואני קנאי ופרובינציאלי, והכי גרוע, אחרי שאמרתי לו שאני לא מבין איך הוא יכול לגעת ביצור שמדמם פעם בחודש הוא קרא לי מיזוגן." סיפרתי, והעלבון שהוא הטיח בי שב וצרב אותי שנית.
חמי פרץ בצחוק, ואמר שיש בזה משהו, והוסיף בבדיחות דעת שאם נעמה ואורה היו יודעות שאני מכנה נשים, יצורים שמדממים פעם בחודש, הן בטח היו מוציאות אותי להורג.
"אבל לא התכוונתי באמת… אני ממש לא מיזוגן, רק שפשוט הייתי נורא נורא עצבני עליו ו… אתה לא תספר להן מה אמרתי, נכון?"
"נשבע לך שלא, אתה לא צריך לדאוג, ואגב, אני מקווה שלא שכחת להגן על עצמך גם כשהיית מסטול ושיכור?"
"אהה… האמת שלפעמים שכחתי, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שעזבתי את הדירה של רביב היה בדיקת דם. אני באמת לא מבין איך יצאתי שלילי, יותר מזל משכל כנראה."
"כנראה." הסכים חמי, "ועדיין לא שמעתי ממך שום דבר שלא שמעתי עוד קודם."
"חכה, זו הייתה רק ההקדמה, עברתי לדירה אחרת, אבל כבר הייתי עמוק בסצנה, ופגשתי את רביב שוב ושוב במועדונים ובפאבים, ובסוף אפילו חזרנו להיות יזיזים, וכשהוא היה מספיק שיכור הוא היה מודה שאני היחיד שהוא אהב באמת אי פעם, ושהוא יודע שמכל המכרים והיזיזים שלו אני היחיד שאהב אותו באמת."
"באמת אהבת אותו?"
"כן, שאלוהים יעזור לי, אהבתי אותו מאוד, אני עדיין… יש לי עדיין רגש אליו. למה, לך אין רגשות אל האקס שלך?"
"יש." הודה חמי, "אבל אני נשבע לך שאין מצב שאני אחזור להיות יזיז שלו."
"אף פעם אל תגיד אף פעם." התחכמתי, "בכל אופן, נחזור לסיפור שלי עם רביב, כיום אני חושב שהבעיה איתו הייתה שהוא גדל במשפחה דתית לאומית שזרקה אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון. הוא אמר שהם עשו לו טובה, ותמיד זלזל בהם ובחיים שהיו לו כילד דתי, אבל אני תמיד הרגשתי שבכל זאת חסר לו משהו… הוא כל הזמן חיפש איזה תחליף, משהו שייתן לו משמעות לחיים, כל פעם היה לו שיגעון אחר, כל מיני סדנאות רוחניות מחופפות פעם במדבר ופעם בגליל… מידי פעם הוא היה מנסה לצאת מתל אביב ולפתוח דף חדש, ותמיד נשבר וחוזר אל סיר הבשר בעיר ללא הפסקה, ואז שלחו אותו מטעם העבודה לברלין. אחרי שהוא הגיע לשם הוא כבר לא חזר להיות אותו בן אדם, הוא ישר נכנס עמוק לסצנה של סאדו מאזו וזו הייתה התחלת הסוף."
"כן, שמעתי שזה קטע מפותח מאוד בברלין." הנהן חמי.
"על שוק הסוסים שמעת?"
"לא, מה זה?"
"עזוב, עדיף שלא תדע, זה מגעיל, אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי."
"מה, גם אתה היית בברלין?"
"כן, הוא הזמין אותי לבוא, ובפעם הראשונה אפילו שילם על הטיסה… משוק הסוסים ברחתי כל עוד רוחי בי, אבל היו כמה מועדונים שאהבתי מאוד, אני מודה שכמה פעמים שתיתי יותר מידי והרשיתי לעצמי להשתחרר… אני חושב שיחסית לברלין הייתי די שמרני, אבל אנשים בארץ נורא מרובעים ורכלנים, ותל אביב כל כך קטנה… אני מניח שככה זה נודע גם לנעמה."
"אז אתה בקטע של עור וסאדו וזה?" שאל חמי במורת רוח ופניו לבשו הבעה ביקורתית שהדאיגה אותי מאוד – זהירות בועז, הוא עוד עלול להעיף אותך בגלל דבר כזה.
"הייתי, בלשון עבר." נחפזתי להרגיע וכדי לרצות אותו המשכתי לפרט למרות שבהתחלה תכננתי לדלג על החלק הזה בסיפורי. "בפעם האחרונה הגזמתי, נסחפתי כל כך עד שזה נגמר בבית חולים, נעדרתי יותר מידי זמן מהארץ ובגלל שעוד הייתי בתקופת ניסיון איבדתי את העבודה, ופתאום קלטתי שאם אני אמשיך ככה אני לא אזכה להזדקן. זה כל כך הפחיד אותי עד שהחלטתי לעזוב הכל ולברוח. האמת היא שהייתי כל כך מבוהל עד שבהתחלה החלטתי לחזור לארון ולהתנזר מגברים לנצח, אבל אז פגשתי אותך…"
חמי צחק, וליטף אותי, מעביר את ידו מעורפי עד ישבני. "זה מה שתכננת? להתנזר מגברים לתמיד?" שאל, משועשע מהרעיון המופרך שלי.
חייכתי אליו חזרה, "טוב, יכול להיות שלהתנזר מסקס לתמיד זה צעד קצת יותר מידי קיצוני, אבל אני נשבע לך שלשם אני לא חוזר יותר."
"לשם זה לברלין?"
"גם וגם לכל הקטע המופרע הזה של אלכוהול וסמים, ואה… משחקים מסוכנים."
"משחקים מסוכנים? לאיזה סוג של משחקים מסוכנים אתה מתכוון בדיוק?" הצטמצמו עיניו של חמי בחשדנות.
"אני חייב להסביר?" ניסיתי להתחמק בתשובה מתפנקת שלא עשתה עליו רושם.
"לא, אבל אני אודה לך מאוד אם תפרט קצת על מה בדיוק אנחנו מדברים פה, על סמי מסיבות ושתיית אלכוהול, או על דברים אחרים?" שאל בקול קפדני.
הפסקתי להתחמק והישרתי אליו מבט. "דברים אחרים."
"איזה מין דברים, תפרט?"
"דברים כמו עור ומגפיים, וחניקות ארוטיות ופיסט פאק ואה… נו, די חמי, אני לא רוצה לדבר על זה יותר, בסדר?"
"בסדר, לא נדבר על זה יותר, אבל יש רק עוד דבר אחד שאני רוצה לדעת," הוא רכן מעלי, אחז בסנטרי והביט ישירות לתוך עיני, "הקטע שיש לך עם שליטה… זה עבר לך לגמרי?"
"אהה… כן, בערך, נשאר משהו, אבל רק בקטנה."
"אז זו הסיבה שנדלקת עלי?" שאל חמי, מביט בי במבט אפל שהעביר בגבי צמרמורת של פחד מענג.
"אני לא יודע חמי, אולי… יכול להיות ש… ראיתי אותך עומד גבוה על הסולם, מסתכל עלי מלמעלה ו… אני לא יודע."
"לא יודע או לא רוצה לדעת?"
דמעות תסכול עלו בעיני, "לא… פשוט לא, די! תעזוב אותי." הפניתי אליו את גבי וכבשתי את פני בכרית.
"בסדר, אני אפסיק להציק לך, אבל אני רוצה שתדע שאני לא רוצה יחסים שמבוססים על איזה פטיש שלך לשולטים, או השד יודע מה, היה לי מספיק מזה עם האקס, לא מתאים לי."
"בסדר חמי, מה שתגיד." עניתי, כובש את העלבון, והתיישבתי, "אני מודה לך מאוד על האירוח והמסג' וזה, אבל אני חושב שעדיף שאני אלך עכשיו." הורדתי את רגלי על הרצפה, וניסיתי לקום מהמיטה.
הוא אחז בכתפי ושתל אותי במקום. אחיזת ידו הייתה תקיפה, אבל קולו היה רך כשאמר, "לא התכוונתי להעליב אותך בוזי, אל תלך, בבקשה."
מרוצה מאוד חזרתי ונשכבתי לצידו, "חמי, אמרו לך כבר שיש לך כישרון להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון?"
"באמת? תודה. אני חושב שלמדתי את זה מסבא שלי." חייך חמי, דחף את זרועו מתחת לעורפי ומשך אותי אליו, "אני מצטער אם נפגעת בועז, תגיד, למה הגעת לבית חולים, מה קרה לך?"
"לא יודע בדיוק, אבל זה היה באשמת רביב שחשב שאני חייב לחוות פיסט פאק. ניסיתי, אבל לא משנה כמה פופרס נשמתי זה לא הלך, ופתאום התחלתי להרגיש נורא, חשבתי שאני הולך למות מהתקף לב… כנראה שהגזמתי עם הכימיקלים, יש אנשים שאסור להם לשלב פופרס עם אלכוהול… הוא דאג לאשפז אותי ולסדר את כל הסידורים הכספיים, אבל למחרת עזב אותי בבית החולים והסתלק, ומאז לא ראיתי אותו יותר ולא שמעתי ממנו כלום. מכרים משותפים שלנו סיפרו לי שהוא התפטר מהעבודה ונעלם, אף אחד לא יודע לאן, יש כאלה שחושבים שהוא בכלל מת, מי יודע, אולי זה אפילו נכון."
יומנו של מספר סיפורים 