אף פעם לא גרתי עם בן זוג, גרתי עם הורי כמובן, ואחר כך, אחרי שאבא הסתלק, רק עם אימא ודפנה – אחותי הגדולה. כמה שנים אחר כך הגיע יורם ולחלחלתי התחתן עם אימא. לא היה די בכך שעל כורחי חלקתי איתו דירה הרי שלמרבה הזוועה כל סוף שבוע שני היינו צריכים לארח את הבנות המתועבות שלו.
מובן למה, מיד אחרי הצבא, נמלטתי מהר ככל האפשר מהבלגן המשפחתי למגורים של האוניברסיטה שאותם חלקתי עם שני שותפים. מידענים מתחילים לא מקבלים משכורות נדיבות ולכן גרתי עם שותפים ושותפות לדירה גם אחרי הלימודים.
בגלל דבקותי בתל אביב מעולם לא הרווחתי מספיק כדי לשכור דירה רק לעצמי, קיוויתי שאחרי שאמצא את האחד שלי נחלוק יחד דירה, אבל היחיד שאהבתי מספיק כדי לרצות לגור איתו היה רביב, שלצערי מצא תירוצים וסיבות לרוב למה אסור לנו לגור באותה דירה. גם בשיאו של הקשר שלנו הוא טען בתוקף שמגורים יחד הם הדרך המהירה ביותר להרס הזוגיות, ושכדי לשמור על הרומנטיקה עדיף שנגור בדירות נפרדות. על פי התיאוריה שהוא פירט באוזני בני זוג צריכים לשמור על המרחב האישי הפרטי שלהם, ולהקפיד לא לחנוק אחד את השני עם קרבה מעיקה.
על פי משנתו אם נאלץ לראות זה את זה יום יום בכל מצב – פרועים ולא מסורקים, קמים מהשינה עם ריח רע מהפה ופרצוף מקומט, נתחיל לתעב אחד את השני ואפילו נשנא זה את זה בגלל הפלישה אחד לפרטיותו של השני.
מאחר ואהבתי אותו יותר מכפי שהוא אהב אותי קיבלתי את הדין למרות שנפגעתי מאוד מהסירוב שלו והתמרמרתי על חוסר האינטימיות שהתיאוריה שלו כפתה עלינו, אבל כיום, במחשבה שנייה, אני מבין שהוא צדק – אם היינו גרים יחד הייתי קולט הרבה יותר מהר איזה טיפוס בוגדני הוא, והיינו נפרדים עוד לפני שהוא היה מספיק לשבור לי את הלב, ולרסק לי את הביטחון.
בגלל הניסיון המר שלי עם רביב הייתי מודאג קצת מהבקשה של חמי לארח אותו אצלי למשך חול המועד. משהו משטיפת המוח של רביב בכל זאת חדר אלי וחששתי ששבוע של מגורים יחד יהרוס את האידיליה הקטנה שלנו. אולי הוא באמת נראה מגעיל כשהוא מתעורר מהשינה? ומה יקרה אם פתאום לא יהיה לנו על מה לדבר? או שאחרי יום יחד נגלה שאנחנו נורא משועממים ונימאס זה על זה? ואולי אגלה אצלו מנהגים מתועבים שיגעילו אותי? אולי יתברר שמתחת לחזות הסולידית והרגועה שלו מתחבאות סטיות איומות? ומה אעשה אם האקס הנמרץ והסקסי מידי שלו שוב יעשה לנו ביקור לילי?
להפתעתי קרה בדיוק ההפך – רוני נעלם לחלוטין ונשכח מליבי, ואילו חמי התגלה כגבר חלומותיי. ככל שהכרתי אותו יותר ככה חיבבתי והערכתי אותו יותר ולא חשתי גועל או שעמום אפילו לא לרגע. נהפוך הוא, הקרבה היום יומית אליו הפכה את ההתאהבות הראשונית לאהבה עמוקה ויציבה. שמחתי לגלות שאני צדקתי ורביב טעה – אין דבר שמקרב יותר בני זוג מאשר שינה יחד, והאינטימיות של לקום איתו ולישון איתו ולאכול איתו לא פגעה ברגשותיי אליו, אלא רק העמיקה אותם.
לאושרי לא גיליתי אצלו שום סטיות או התנהגות מגעילה, למעשה חמי היה פשוט מושלם. הוא היה נקי ומסודר, אבל לא בצורה מעיקה, גילה גמישות וסובלנות אל הבלגנים שלי ואל הדחיינות הקלה שאני לוקה בה לעיתים, בעיקר בחופשות. הוא שטף רצפות בלי שביקשתי, רחץ כלים בזריזות יעילה, לא עישן, לא השתכר, ובעיקר – היה קשוב אלי בצורה נעימה וטבעית מאוד שאוששה להפליא את בטחוני העצמי שהתרופף מאוד אחרי רביב.
בניגוד לרוב הגברים שנקרו בדרכי הוא גם היטיב מאוד להאזין, הקשיב בעניין לתולדות חיי, והיה אמפאטי מאוד לטראומה של עזיבת אבי והצורך להסתגל לבן זוגה החדש, המעיק, של אימי. הוא לא הסתפק בהאזנה אלא גם הגיב תגובות שהיה בהן המון טקט ורגישות, אם כי הוא לא הסכים איתי תמיד הסכמה גורפת. חמי הרשה לעצמו פה ושם להוסיף בעדינות ובתבונה תובנות משלו על מה שסיפרתי לו והצליח, בגלל הדרך העדינה והנעימה בה נאמרו דבריו, לרכך את זעמי ולגרום לי לראות קצת אחרת את ההיסטוריה המשפחתית שלי ולסלוח קצת לאימא לדפנה ואפילו ליורם.
למעשה הוא אמר לי בדיוק מה שאמרה אחותי – לאימא יש זכות לחוות שוב אהבה ולחיות חיים טובים, ואם יורם גורם לה אושר אסור לי להתמרמר על כך ולהקשות עליה, אבל בניגוד לדפנה שדיברה אלי כמו אל ילד מפונק ורוב הזמן צרחה עלי, חמי שוחח איתי בצורה נעימה ומכובדת תוך גילוי הבנה כלפי כעסי, ואף פעם לא האשים אותי באגואיסטיות כמו שעשתה דפנה.
"אני מבין למה אחותך הרגיזה אותך, לא נעים שצועקים עליך ומנסים להגיד לך מה לחשוב, אבל בטח גם לה לא היה קל, אולי ככה היא ביטאה את הפחדים ואת הגעגועים שלה לאבא?" הציע לי חמי נקודת מבט שונה על ילדותי, לא לפני שהקשיב בסובלנות מלאכית לרצף ההשמצות ששפכתי על דפנה שאגב, הסתדרה נהדר עם יורם ועם הבנות שלו, ולא התגעגעה כלל לאבא.
"אני מבין למה רבתם כילדים, אבל למה רבת אתה לפני שעזבת את תל אביב?" שאל, וזכה אצלי לעוד נקודת זכות על שזכר שסיפרתי לו עוד בראשית היכרותנו על המריבה הגדולה שלי עם דפנה, לפניה היו עוד מריבות, אבל זו הייתה המריבה הרצינית ביותר שלנו כאנשים מבוגרים.
"בגלל ההשמצות שלה על אבא, היא אמרה ש… לא. אלו סתם המצאות מכוערות, ואני לא מוכן להאמין לזה."
"למה?"
"לזה שהוא לא… שהוא…" טלטלתי את ראשי, מנסה להיפטר מהבחילה האיומה ומההרגשה המפחידה שחשתי כל פעם שהנושא עלה, הרגשה שראשי הפך לכדור פורח מלא אוויר לוהט, והוא עומד לפרוח ממקומו ולהשאיר אותי מוטל על הרצפה, חסר הכרה. "היא פשוט שקרנית, דפנה ממציאה המצאות מרושעות, ואני לא רוצה לדבר על זה."
"בסדר." הניח חמי יד מרגיעה על כתפי, "אל תתעצבן, הכל בסדר חמוד."
"חמי…" התרפקתי עליו, "אני כל כך שמח שאתה פה, פחדתי שיהיה לי קשה לגור אתך שבוע שלם, ושיהיה לנו משעמם יחד, והנה, השבוע כמעט נגמר וזה היה כל כך כיף, ממש נהניתי לבלות אתך, ולטייל אתך, ולהכיר את המשפחה שלך. ההורים שלך ממש נחמדים, וגם האחים והגיסות שלך, והיה כיף גדול לטייל איתך בכרמל, ולעלות למוחרקה, ולישון אתך כל לילה, ולקום אתך כל יום, אתה כל כך נחמד ומסודר ומתחשב, ואתה גם מבשל ממש טוב ו… אה… אני משתפך יותר מידי, תגיד לי להפסיק."
חמי צחק, "נו, די, אתה מגזים… אל תפסיק." התבדח, ונישק אותי, "ומה עם הסקס? למה אתה לא אומר כלום עליו?" פיתה אותי להמשיך ולהשתפך.
"כי אני פוחד לעשות מעצמי צחוק, אני רק מקווה שטוב לך איתי כמו שלי טוב אתך. ואגב, אם לא אמרתי לך קודם אז נהדר לי אתך, באמת."
"גם לי, אתה ממש חמוד בוזי, ואתה גם שותף לדירה הרבה יותר נוח מאשר נמרוד." חייך חמי בבדיחות הדעת.
"ואתה לא מרגיש שהכל אצלנו הולך מהר מידי? אני פוחד שאני נמרח עליך יותר מידי."
"אתה לא נמרח, מה פתאום? איך אתה יכול, הרי אתה מיזנתרופ." השיב חמי בצחוק.
"לא אתך, כשאני אתך אני סתם טמבל מאוהב." הרשיתי לעצמי להיות רציני, בוטח בחמי שיבין, לא ינצל את פגיעותיי, ולא יבוז לי שאני נחשף לפניו בקלות כזו.
צדקתי, הוא הבין וכדרכו עשה בדיוק את הדבר הנכון, ובמקום לענות נישק אותי על פי, וסחף אותי להתעלסות עדינה, ממושכת ומחרמנת, בדיוק כמו שאני אוהב.
"דרך אגב חמי, מה קורה עם האקס שלך? חששתי שהוא יופיע פה שוב." העזתי להעלות את הנושא הרגיש הזה רגע לפני ששקענו בשינה.
"כן, גם אני." הודה חמי, "אבל הפעם הוא הפתיע לטובה ונעלם. לא אופייני לו להיות מנומס כל כך, אולי הוא התבגר סוף סוף? בכל מקרה, יפה מאוד מצידו להניח לי לנפשי."
"בהחלט." הסכמתי, ונרדמתי, רגוע ומאושר, מבטיח לעצמי שבקרוב, ממש עוד יום יומיים, אאזור עוז, אתגבר על סלידתי מילדים קטנים ובכיינים, ואשאל את חמי מה דעתו שנעבור לגור יחד באופן קבוע.
יחד עם קצת בגדים וכלי רחצה חמי הביא איתו את המחשב הנייד שלו, מחשב מיושן ומגושם שהוא שמר בתוך תיק שחור ומרופט מעט. זה היה עוד דבר שאהבתי אצלו, ההתעלמות שלו מחידושים טכנולוגיים יקרים הצצים חדשות לבקרים, ומנסים לפתות אותנו לרכוש אותם במחיר יקר באינסוף תשלומים. חמי נשאר נאמן לחפציו המיושנים ולא היה להוט אחרי חידושים נוצצים. הטלפון הסלולרי שלו היה דור ראשון עתיק וכבד שלא התקלקל אף פעם, בניגוד לסמרטפון הדקיק והיקר שלי, והבטרייה שלו החזיקה מעמד כמה ימים בין טעינה לטעינה.
חמי היה אדיש לעובדה שאין לסלולרי שלו מצלמה, ושאי אפשר לגלוש איתו באינטרנט, ובטח לא לשמוע בו מוזיקה. גם טעמו במוזיקה היה מיושן מאוד ובניגוד למקובל כיום הוא לא חשב שיקרה אסון אם לא יהיה מוקף תמיד בטפט צלילים צרחני, והעדיף שקט או מוזיקה קלאסית חרישית. כמו כן שמחתי לגלות שהוא מעדיף מים מהברז על משקאות ממותקים, סולד מקולה ומשתייה מוגזת בכלל, ומתרחק מתוכניות ריאליטי כמו מאש.
"בשביל מה אתה סוחב את המפלצת הכבדה הזו?" שאלתי, "יש בו איזה סרט פורנו שאתה לא יכול בלעדיו?" התבדחתי.
"לא סובל פורנו." ענה חמי בחומרה, "אם אתה רוצה שאני אפסיק להיות חרמן רק תראה לי פורנו, ותראה איך הוא מכבה אותי מיד."
"באמת?" תהיתי, נזוף קצת, כי אני חוטא לפעמים בפורנו, בעיקר כשאני לבד, "אז בשביל מה סחבת את המחשב הכבד הזה?" שאלתי, "אתה מוזמן להשתמש בשלי אם תרצה." הוספתי.
"אני יודע בוזי, תודה, אבל כבר התרגלתי לקשיש המגושם הזה ונוח לי לכתוב איתו."
"אהה… הבנתי." עניתי, קולט פתאום שאולי גם חמי חושש להשתעמם איתי, ולכן…
"אל תדאג, לא באתי אליך כדי לכתוב, אני מעדיף לבלות בשבוע הזה, כל כך יפה בחוץ, וכבר עשיתי המון תוכניות לטיולים ולביקורים, הבאתי אותו איתי רק למקרה שפתאום יתקוף אותי דחף לכתוב, אבל אני די בטוח שזה לא יקרה." הניח חמי את המחשב בפינה, ובמשך כל חול המועד עשה רושם שהוא שכח אותו לגמרי, עד שבלילה האחרון שלנו יחד התעוררתי פתאום לפנות בוקר, וגיליתי שאני לבד במיטה. התגנבתי מחדר השינה ומצאתי את חמי יושב במטבח, רכון מעל מחשבו העתיק, מקליד עליו במהירות מפתיעה.
כמעט שניגשתי אליו, אבל אזהרותיו של רביב על הצורך של כל אחד במרחב משלו, ספייס פרטי שאפילו לבן זוג אהוב אסור להיכנס אליו, חלחלו בי כנראה עמוק מכפי ששיערתי ולכן רק עמדתי והבטתי בחמי בשקט. הוא נראה כל כך שקוע בכתיבה… מרוכז כל כך במה שהתחולל במוחו… אחרי כמה שניות נרתעתי לאחור וחזרתי חרש למיטה, טמנתי את פני בכרית שלו שהדיפה את ריחו הטוב, וחיכיתי לו עד שנרדמתי.
למחרת בבוקר הוא העיר אותי עם כוס קפה, והזכיר לי שהבוקר הוא קופץ לדירתו להביא את נמרוד לסבתא. עלי לציין שבמשך כל אותו שבוע חמי הקפיד לבקר את הילד כל יום, ולבלות איתו מעט בגן השעשועים לפני שהחזיר אותו לאימו, ותמיד שוחח איתו בטלפון לפני שהלך לישון, ולפעמים אפילו שר לו שיר ערש – למרות הסלידה שלי מילדים קטנים המסירות שלו לילד נגעה מאוד לליבי וגרמה לי לאהוב אותו עוד יותר. "השנה אחותי עורכת את הסדר השני וכולנו מוזמנים, אני מקווה שתבוא."
"בטח בכיף, ו… אה… חמי… אתה זוכר שביום ראשון חוזרים לעבודה?"
"כן, מה לעשות? אורה ונעמה נוסעות במוצאי שבת, והלילה אני חוזר לישון בבית, תתגעגע אלי?"
"מאוד, אני לא חושב שאני אצליח לישון בלעדיך."
"אז מה הבעיה? בוא לישון איתי, אני מבטיח לסלק את כל השאריות של הנשים מחדר השינה שלי, אני אשאב אבק מתחת למיטה ואפילו אחליף מצעים לכבודך."
"באמת חמי? אתה רציני?"
"לגמרי, אבל אני מזהיר אותך, נמרוד אוהב לעשות לי השכמה מוקדמת, ולבוא אלי למיטה בבוקר."
"לא אכפת לי." השבתי באומץ, ומלא שמחה ועזוז קפצתי מהמיטה מיד אחרי שהוא הלך, והתחלתי להתארגן לקראת הלילה. להפתעתי נתקלתי במחשב שלו, שנותר סגור על השולחן במטבח, ופתאום נתקפתי דחף עצום לפתוח אותו ולבדוק מה העסיק את חמי בלילה האחרון.
לזכותי אספר שהתלבטתי במשך כמה דקות, אבל בסוף נכנעתי והצצתי, המייל שלו היה ריק, והיסטורית הגלישה שלו משעממת ומהוגנת מאוד, וכללה רק אתרים מכובדים של חדשות, ופורומים מלומדים של בלשנים ומורים חובבי עברית, כמה בלוגים נחמדים של בישול ופוליטיקה, ובלוג של זוג הומואים שחמי הכיר כשעוד היו רווקים, וכיום גידלו יחד תאומים שובבים. הוא סיפר לי עליהם והזכיר כבדרך אגב שעם אחד מהם היה לו איזה קטע, אבל זה היה סתם ריבאונד, ובסוף מיצי חזר לבן זוגו הרופא, ועכשיו הם מאוד מאושרים יחד. בתמונה שהופיעה בראש הבלוג הם באמת נראו שמחים וביתיים מאוד, צמד גברים שמנמנים, לבושים אימוניות תואמות, משתוללים על הדשא עם התאומים החמודים שלהם, וברקע נשקף הבית צמוד הקרקע, המקסים והמטופח שלהם.
נחמד מאוד, אבל קצת משעמם, ובטח לא סיבה לקום באמצע הלילה, חשבתי לעצמי, וכמעט בהיסח הדעת עברתי לבדוק את המסמכים שחמי פתח לאחרונה, ושם גיליתי את זה, קטע שכותרתו הייתה – האקס מהגיהינום.
הוא מקסים, באמת, הוא הבן זוג המושלם ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. יש לנו שיחות ארוכות ונעימות על זוגיות שמסתיימות תמיד בסקס עדין ורך, סקס שהאקס קרא לו סקס לסבי בגלל שכמעט כולו משחק מקדים, הוא נאמן ומונוגאמי לגמרי, מנומס ומתחשב, עושה הכל לפי הספר, בדיוק ההפך מהאקס שנחר בבוז כשניסיתי לדבר על זוגיות, היה חרמן ופזיז וחסר סבלנות, ולא רצה לדבר על יחסים, רק לזיין ולהשתולל. הוא הכאיב לי, ונהנה כשהכאבתי לו חזרה, התפרע כשכעס, שבר ספלים וצלחות כשקינא ובכל זאת בגד בי על ימין ועל שמאל, נאבק בי ובעצמו, שתה יותר מידי ועישן… הוא היה ילד רע במלוא מובן המילה, הזיק לעצמו ולי, אז למה כשהייתי איתו הזמן חלף במהירות הבזק? לא היה לי רגע דל, ולא היה לי זמן להשתעמם, הכל עניין אותי, הייתי מלא מרץ והתלהבות. החיים איתו היו גדולים מהחיים – כעסתי ואהבתי, שנאתי וזיינתי, ובגללו גם אני בגדתי ואפילו שברתי לבבות, ועשיתי הכל בלי לחשוב יותר מידי, בלי לנתח ולהרהר, פשוט חייתי בשיא העוצמה והמרץ. איתו הכל היה רע לתפארת, מעניין ומלהיב, כשחייתי איתו הייתי תמיד עסוק ולחוץ, לא יצאתי לחופשות, למי היה זמן או כסף? רדפתי אחרי הזמן שברח ממני, הייתי נורא עסוק, לא היה לי רגע פנאי, אבל תמיד מצאתי זמן וחשק לכתוב. איתו הרגשתי צעיר, מלא תאווה עצומה לחיים ולהרפתקאות, עשיתי שטויות איומות, אבל נהניתי מכל רגע, גם מהרע וגם מהטוב, ואילו עכשיו אני כל כך רגוע, חכם ושקול… אני מרגיש זקן וכבוי, אין לי חשק לכלום, ושום דבר לא באמת נוגע בי. החיים שלי כיום כל כך בטוחים ומסודרים, אני כל כך רגוע ונקי… יש לי שפע זמן אבל אין לי חשק לכתוב. אין לי על מה לכתוב, אני חנוט בתוך כל המהוגנות והזוגיות הנכונה הזו… כל כך משעמם לי…
די, אני לא הוגן, לא בסדר להרגיש ככה, אבל כל כך מאסתי לתחזק את הזוגיות החמימה, והטובה הזו, אני כל כך רוצה להיות מאוהב, לוהט וחרמן, נועז ואפילו רע ולא הגון, אכזר אפילו, אבל חי, חי באמת ולא מת למחצה כמו שאני היום…
יומנו של מספר סיפורים 