עד שהחורף נמלך בדעתו ופינה את מקומו לקיץ התאומים כבר התחילו לזחול, רוני וחמי הספיקו לריב ולהשלים עוד פעמיים, כולם כבר התרגלו שבוריס וסטפן יחד למרות הפרש הגילים הגדול ביניהם, והחיים שלי עם דור נכנסו לשגרה נעימה ונטולת הפתעות, ואז, כמה ימים אחרי שהקיץ החל להרפות את אחיזתו והלילות חזרו להיות שוב קרירים, קיבלנו מייל מפתיע מתהילה, בעצם דור קיבל, אבל הוא הראה לי אותו עוד באותו יום, ושאל מה לדעתי עליו לעשות.
למייל הייתה מצורפת תמונה של תהילה והלל. שניהם היו יפים מאוד, בדיוק כמו שדור סיפר לי, כהי שיער וכחולי עיניים ודומים זה לזה בצורה מדהימה. הלל עמד והביט כלפי מטה אל תהילה שישבה מחזיקה בזרועותיה תינוק קטן שזה עתה נולד, עטוף בשמיכה ורודה.
"זו רותי, הבת שלי." כתבה תהילה, "נכנסתי להיריון בדיוק בשבועות, ולכן קראתי לה רות. אתה לא חייב להאמין לי, אבל אם תעשה חשבון תבין לבד שהיא שלך.
אני לא רוצה תמיכה כספית, אני מסתדרת לבד, ומבחינתי רותי היא רק שלי וכל האחריות עליה היא שלי בלבד, אבל הלל מתעקש שזכותך לדעת שיש לך בת, ושלא בריא לילד לגדול בלי לדעת מי אבא שלו.
אנחנו גרות עכשיו במצפה בגליל, הלל גר בתל אביב, אבל בא לבקר כמעט כל סוף שבוע, אתה מוזמן להתקשר אם תרצה, ואם מתחשק לך לראות אותה אין לי התנגדות, רק תודיע קודם.
בחיבה ובתודה
תהילה ורותי
"מה לדעתך אני צריך לעשות?" שאל דור.
"לא יודע, מתי בדיוק היית איתה? אתה זוכר תאריכים?"
"פחות או יותר, נפגשנו קצת אחרי יום העצמאות, והפגישה האחרונה שלנו הייתה, אם אני לא טועה, באמת בשבועות.
בדקתי את לוח השנה, ואחר כך חישבתי את החודשים על אצבעות ידי, "כן, זה באמת מתאים. לדעתי אתה צריך לבקר אותה ואת הילדה, זה הדבר הכי הגון לעשות."
"רק בתנאי שתבוא איתי."
"למה, אתה פוחד להישאר איתה לבד?"
"כן, קצת." הוא אחז בכף ידי, "תבוא?"
"אם אתה מתעקש, אבל רק שתדע, אני לגמרי סומך עליך."
"אני יודע, גם אני סומך עליך, אבל אני צריך את התמיכה שלך."
דור התקשר אליה, הם שוחחו קצת וקבעו מועד לביקור. הוא סיפר לה שאני אבוא איתו, והיא לא התנגדה, וכששאל אם הלל יהיה היא אמרה שאולי, היא לא יודעת.
שבוע אחר כך נסענו יחד, זה היה יום אביב מקסים, והדרך למצפה הגלילי הייתה ירוקה ופורחת ונעימה מאוד. כל כך נעימה עד שהצלחנו ליהנות ממנה למרות המתח שחשנו. לקחתי איתי את המצלמה שרכשתי לא מכבר, כשסיימתי את קורס הצילום, ולאורך כל הדרך עצרנו כדי שאוכל לצלם תמונות של האביב הארץ ישראלי הקצר והמרהיב.
תהילה גרה בבית גדול ומאוורר עם נוף גלילי נהדר. "מתנה מחבר טוב." אמרה ולא פירשה. הילדה הייתה מקסימה, פעוטה כחולת עיניים, צחת עור ויפה כמו אימה. צילמתי אותה בתענוג רב והבטחתי לתהילה לשלוח לה את התמונות המוצלחות.
הלל לא הגיע, "הוא רצה לבוא, אבל הוא חי עם מישהו קצת קנאי והוא לא רוצה לריב איתו." הסבירה תהילה. לרווחתי דור נותר אדיש ולא נראה מאוכזב במיוחד מהבשורה.
הוא הסכים בלי היסוס שהיא תרשום את שמו כאביה של רות בתעודת הלידה שלה, ואחז בפעוטה בביטחון של אב מנוסה, ואפילו החליף לה חיתול. הוא אפילו התנדב לפתוח לה קופת חיסכון קטנה שתיפתח כשימלאו לה שמונה עשרה, והבטיח לבוא לבקר כל שבועיים שלושה. "רק תודיע לי מראש." התנתה תהילה, והוא הסכים בלי היסוס. לפני שעזבנו, ממש על סף הדלת, הוא רכן קלות אל תהילה ושאל כמעט בלחש אם הידיד הטוב שהעניק לה ולרותי את הבית הוא אותו חבר קנאי של הלל?
תהילה הסמיקה קלות, "אולי." השפילה מבט.
דור חייך, "אני מבין." אמר, ליטף קלות את לחייה הורדרדה, אחז בזרועי והוביל אותי לרכב. הבוקר האביבי הנעים הפך לעת ערב לחמסין. אובך צהבהב הכביד על הנשימה והראיה כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה, אבל כפיצוי זכינו לשקיעה רבת רושם. לבקשתי דור עצר על שפת הים, וחיכה בסבלנות כשצילמתי את השמש שוקעת לתוך גלי הים, משאירה עליהם פס רוטט של אור.
"יצאו לי תמונות נהדרות." שמחתי כשהעברתי את התמונות מהמצלמה למחשב, "את התמונה של השקיעה אני מתכוון לשלוח לתחרות צלמים חובבים. איזה כותרת תתאים לה לדעתך?"
הוא בחן בהרהור את התמונה הדרמאטית, "לי כל גל נושא מזכרת." פסק לבסוף, נשק לי, אמר לי שאני מוכשר להפליא, ומשך אותי למיטה.
יומנו של מספר סיפורים 