1. ריבאונד

יש מקצועות שבהם מתבקש שתהיה הומו, אתה אפילו לא צריך לצאת מהארון כי ברור שאם אתה דייל או ספר, מעצב אופנה או סטייליסט, רוב הסיכויים שאתה גם הומו, וברור שאיש לא יתמוטט מפליאה לגלות שגבר שמתפרנס מאיפור או מריקוד הוא הומו.
אם אין לך כישרון לעיצוב או לאמנות, ואתה עדיין הומו אתה יכול להתפרנס כמעט מכל עבודה – איש לא יפריע לך להיות עורך דין או מהנדס, רופא או אדריכל ואפילו ספרן או עיתונאי, אבל להיות מורה והומו זה עדיין קצת בעייתי.
הייתי מודע לזה כשנרשמתי, במקביל ללימודי התואר השני, גם ללימודי הוראה, אבל מה עוד אפשר לעשות עם תואר שני בהיסטוריה ובספרות של ימי הביניים?
"אתה יכול להמשיך לתואר שלישי." הציע עידו.
"אני תקוע באוניברסיטה הזאת כבר חמש שנים, כמה אפשר? נמאס לי ללמוד, אני רוצה לעזוב את הבית של ההורים ולהתחיל לחיות."
"איתי?" חיבק אותי עידו.
"רק אתך." החזרתי לו חיבוק, מאושר מאוד שמצאתי את האחד שלי. עם עידו לצידי הייתי מוכן לעמוד בפני כל אתגר, אפילו להתייצב מול חבורה שלמה של תיכוניסטים פרועים ולנסות ללמד אותם ספרות והיסטוריה.
"ומה תגיד להם כשהם ישאלו למה אתה לא נשוי? תספר להם שאתה הומו?" שאל עידו בספקנות.
"אה… אני… אני לא יודע, מה אתה חושב?"
"אני חושב שהחיים הפרטיים שלך הם עסקך, גם אני לא מספר לכל מי שנכנס לבנק שאני חי עם גבר."
"ומה עם הבוס שלך והאנשים שעובדים אתך, הם יודעים?"
"עוד לא… אני רק זמני שם, אולי אחרי שאני אקבל קביעות."
"אתה צודק." נשמתי לרווחה, "אני אספר רק אם הנושא יעלה."
התחלתי ללמד, וגיליתי לרווחתי שתלמידים בתיכון מרוכזים בעיקר בעצמם ובחייהם, ולא מתעניינים בחייהם הפרטיים של המורים שלהם, בעיקר אם הם מורים מחליפים שאפילו בחדר המורים נחשבים כתת זן של המין האנושי.
רק אחרי שנתיים של נדודים בין כיתות ובתי ספר התחלתי ללמד בצורה מסודרת בתיכון של קרית עמל – הקריה הקטנה שעידו התמנה בה לסגן מנהל הבנק – וסוף סוף יכולנו להרשות לעצמנו לעזוב את הדירה שחלקנו עם עוד שתי בנות, ולעבור לגור בבית משלנו.
שנינו נולדנו וחיינו תמיד בערים, וגרנו כל חיינו בדירות, הוא בתל אביב ואני בחיפה. מעולם לא גרנו במקום קטן ורחוק כל כך מהמרכז. הגענו לשם בגלל אילוצי פרנסה, אבל החלטנו לא להתמרמר אלא להפיק את המיטב מהמגורים מחוץ לעיר, לשכור לנו בית קטן ונחמד עם גינה, ולנסות ליהנות ממה שזימנו לנו החיים.
אני הצלחתי במשימה, עידו קצת פחות – הוא התלונן שהשקט הזה מוציא אותו מדעתו, ושכל הירוק הזה, הציפורים והאוויר הצח, הם יותר מידי בשבילו. הוא טען שהוא מרגיש כאילו הוא נמצא בחופשה תמידית, רחוק מחייו האמיתיים, וכינה את הבית הנחמד שלנו – הצימר, וזה לא היה כינוי חיבה.
דעתי הייתה שונה, בניגוד אליו גיליתי שמרחק מהמרכז ההומה והרוגש מרגיע אותי. נעם לי לגור במקום שקט וירוק, לשתול פרחים, לגזום את הגדר החיה, להשקות את הדשא, ולא לדאוג בגלל מחסור במקום חנייה. השינוי קסם לי כל כך עד שהתחלתי לחשוב אפילו על גידול כלב, או חתול. עידו התנגד בתוקף, אבל בשנים הראשונות עוד קיוויתי שעם הזמן הוא יסתגל לקצב האיטי יותר של החיים בקריה וישנה את דעתו.
קיבלתי לידי את כיתה ט' שתיים, ולראשונה בחיי הייתי גם מחנך, לא רק מורה לספרות ולהיסטוריה. הייתי מתוח מעט, והיה לי רושם שגם תלמידי היו שרויים עדיין בהלם מהמעבר מחטיבת הביניים לתיכון. בימים הראשונים בחנו זה את זה, הם אותי ואני אותם, ולאט לאט התחלנו להתיידד.
בתום החגים התחלתי להתרווח ולחוש ביטחון בתפקידי החדש, ואז זה קרה – האירוע שחששתי ממנו מאז שהתחלתי להיות מורה. סבתו של אחד התלמידים גרה מול הבית ששכרנו, ודרכה נודע לתלמיד שלי שאני חי עם גבר. הוא הגיע לכיתה נרגש כולו מהבשורה, ומיד אחרי הבוקר טוב שלי קם ושאל אותי בקולי קולות למה אני גר עם גבר ואם אני הומו?
לרגע השתררה דממה, ואז התחילו כולם לדבר ולצעוק בבת אחת. תמיד הייתי טוב בהטלת מרות על הכיתה, והצלחתי להשתיק את הכיתות הפרועות ביותר במבט זועף אחד, אבל לא הפעם. באותו בוקר נורא עמדתי משותק, והבטתי בהם חסר אונים, ואז קם דני, אחד מהתלמידים היותר פרועים ולא ממושמעים שלי, נעמד על כסאו וצעק על חברי כיתתו בקול רועם, "תשתקו כבר, אתם מפריעים לי ללמוד!"
"מה כבר יש לך ללמוד מההומו הזה?" השיב לו שלומי בביטול, ודני, בלי שמץ היסוס, הכניס לו כאפה חזקה ואמר בדיקציה מושלמת ובקול רם, ברור ובטוח (הלוואי וגם לי היה קול כזה), "שתוק יא אפס! הומו זה לא קללה, ואני רוצה ללמוד היסטוריה, לא לשמוע את השטויות שלכם, תסתמו כבר, בהמות!"
דני לא היה תלמיד טוב, הוא התקשה לשבת בשקט ולהקשיב, המחברות שלו היו תמיד ממורטטות, וכתב היד שלו היה איום ונורא, אבל הוא היה ספורטאי מעולה, רץ מהיר ושחיין טוב, ואחד הנערים הגבוהים והנאים ביותר בשכבה שלו. היה לו קול חזק, ושפע ביטחון עצמי, וכשהוא דיבר כולם הקשיבו.
הגערה שלו עזרה, הכיתה השתתקה מעט, ואני התאוששתי והשתלטתי על עצמי, ואחר כך על תלמידי. אמרתי להם שזה נכון, אני חי עם החבר שלי, ואם זה היה אפשרי במדינת ישראל בטח כבר היינו מתחתנים. הבטחתי שבשיעור האזרחות נשוחח על הסיבה לכך שזה לא אפשרי במדינה שלנו, וחזרתי לדון בנושא השיעור – הסיבות לפריצת מלחמת העולם הראשונה.
בתום השיעור רמזתי לדני להישאר בכיתה, ואחרי שכולם יצאו הודיתי לו על עזרתו ושיבחתי אותו על הדעות הליברליות שלו.
הוא חייך בביישנות, ואמר שהוא אוהב ללמוד אצלי היסטוריה כי אני לא משעמם כמו המורה שהייתה לו בחטיבה, שהוא למד להגיד – הומו זה לא קללה – מהדוד שלו, מנחם שהוא הומו, אבל גם גבר לעניין.
"אני אשמח להכיר אותו." אמרתי בנימוס, ודני אמר שאין בעיות, חמי בטח יבוא ליום הורים כי אימא שלו, כרגיל, תמצא איזה תירוץ לא לבוא.
שיחה דיסקרטית עם היועצת של בית הספר הבהירה את התעלומה – דני חי עם אימו, אבל מי שבאמת אחראי עליו הוא קרוב משפחה רחוק שלו, בחור צעיר בשם מנחם ברנוביץ שמתפקד כמעין אח בוגר שלו.
"אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, ואפילו חשוד." גילתה לי היועצת, "אבל ביררתי עליו בחטיבת הביניים ויש להם דעה טובה מאוד עליו, ואחר כך שאלתי מכרה שלי שלימדה את דני כשהוא גר בזמנו בפנימייה, ומתברר שזה נכון, יש גם אנשים טובים בעולם. חמי מכיר את דני כבר שנים, עוד כשהוא היה ילד בבית ספר יסודי, ואיכשהו יצא שהוא עוזר לאימא שלו לגדל אותו, וכל פעם שיש בעיה עם דני עדיף לדבר איתו, ולא איתה."
"הוא הבן זוג שלה?" תהיתי.
"ממש לא." צחקה היועצת, "הם היו פעם שכנים, ומאז נשארו ביחסים טובים, אבל אין להם שום קשר רומנטי, היא גרושה ומבוגרת ממנו, והוא בכלל הומו, אבל נשמה טובה, והוא באמת דואג לילד. הוא חי עם החבר שלו כבר כמה שנים, וגם החבר שלו ביחסים מעולים עם דני. הוא אפילו גר אצלם כמה זמן כשהאימא נסעה לחו"ל."
"ומה עם דני, הוא גם הומו?"
היועצת גיחכה, ואמרה שהיא בטוחה שלא, "אם היית רואה אותו עם הבנות בכתה… הוא שובר לבבות צעיר, כולן מוקסמות ממנו." הצטחקה, והיה לי רושם מביך שגם היא נפלה בקסמו של דני הצעיר.
קצת אחרי ט"ו בשבט, כשהחידוש שהמורה להיסטוריה הוא הומו כבר פג, וכולם נרגעו, זימנתי את הורי תלמידי ליום הורים, ואז נפגשתי לראשונה עם חמי – הדוד של דני.
הוא מצא חן בעיני מיד, היה משהו תמים וצנוע בהופעתו שקסם לי. חמי היה לבוש ג'ינס וסנדלים, כמו קיבוצניק, ולמרות שהיה בחור חזק ושרירי היה לי ברור שהוא לא מאלה שחיים בחדר הכושר, ושהוא לא מקדיש יותר מידי מחשבה וכסף להופעתו החיצונית.
"מה בדיוק קרבת המשפחה שלך לדני?" התעניינתי.
חמי הסמיק מעט, מה ששיווה לו לדעתי לווית חן, "דני עם השטויות שלו, כשהוא היה קטן הוא פנטז שאני דוד שלו, אבל זה לא נכון. אין ביני לבינו שום קרבת משפחה. מאז שהייתי שכן שלו ושל אליס, אימא שלו, כשהוא היה קטן, אני עוזר לה לגדל אותו." הסביר בשמץ מבוכה, "אני רק… אפשר להגיד שאני ידיד המשפחה."
התחלנו לשוחח על דני שגדל בלי אבא, ועל הבעיות שלו ושל אימא שלו, ועל התפקיד שמילא חמי בחייו. סיכמנו שדני יוכל להיבחן בעל פה בגלל לקויות הלמידה שלו, וחמי הבטיח לי שהוא יגיע לטיול השנתי כמלווה כדי להשגיח על דני, "ואם אני לא אוכל אז רוני יחליף אותי." הבטיח חמי.
"רוני, עוד דוד?" חקרתי בסקרנות.
חמי צחק והסביר שרוני הוא החבר שלו, ושהוא ודני מסתדרים מצוין, אבל רוני מאוד עסוק בזמן האחרון, ובהנחה שלא יקרה שום דבר לא צפוי והוא לא יאלץ להתייצב בחדר הלידה לפני הזמן הוא יקיים את הבטחתו.
למראה התימהון על פני הוא הסביר לי בסבלנות שהוא מצפה להולדת בנו, והאם היא ידידה שלו, לסבית שבחרה בו כאב לבנה למרות שהוא נשא.
"נשא איידס?" השתנקתי.
חמי חייך ואמר שאיידס זה שם של מחלה, והוא, ברוך השם, בריא לגמרי. הוא רק נשא של וירוס ה- HIV וכל זמן שימשיך לקחת תרופות בצורה מסודרת הוא יישאר בריא.
היו לי עוד המון שאלות לשאול אותו, אבל מעבר לדלת נשמעו רחשים של חוסר סבלנות, וחמי הזכיר לי שכבר מאוחר, ויש עוד הורים שמחכים לתורם, והציע שניפגש בהזדמנות אחרת ונשוחח. "אני עובד ביד לבנים כאב בית, אם אתה מחליף ספרים בספרייה בבוקר תוכל למצוא אותי שם ונדבר." הציע.
כמה ימים אחר כך הטרחתי את עצמי לספרייה בשעות הבוקר, מצאתי את חמי עומד וצובע את קיר הגלריה בקומה העליונה, וניהלתי איתו שיחה ממושכת ומרתקת. הוא ממש ממש מצא חן בעיני, והדרך שבחר כדי להפוך לאב הלהיבה אותי מאוד, ועוד באותו ערב סיפרתי עליו לעידו, והצעתי שניפגש איתו ועם החבר שלו ונשמע את הסיפור שלהם ואולי…
"מה, שוב?" העווה עידו את פניו, "לא נמאס לך מהפנטזיה הזו של ילדים?"
"לא. אני לא מבין מה יש לך נגד ילדים?"
"אין לי כלום נגדם, אני מת על הילדים של אחותי, הם מקסימים, אבל אנחנו עוד צעירים, מה דחוף לך כל כך להיות אבא?"
"אנחנו לא כל כך צעירים. אמרתי חרש, כי זו הייתה נקודה רגישה אצל עידו שהיה צעיר ממני בשלוש וחצי שנים, ועמד לחגוג בעוד כמה חודשים את יום הולדתו השלושים וחמש.
"רענן, די עם זה. יש מספיק ילדים בעולם, לא צריך עוד."
"אם כולם יחשבו ככה אז…"
"אנחנו לא כולם, אנחנו הומואים, ותודה לאל, אנחנו פטורים מהעול הזה."
"ילדים זה לא עול."
"בעיני כן, ובטח כשעושים אותם עם איזה רווקה פתטית שתמרר לך את החיים מהרגע שהיא תמליט."
"עוד לא פגשתי אותה, אבל לפי מה שחמי מספר אורה בהחלט לא רווקה פתטית."
"חכה עד שהיא תלד ותתעלק עליו, הוא ישנה את דעתו מהר מאוד, הבחור נכנס למלכודת ואחרי שהילד ייוולד הוא יבין את זה, אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מידי."
"אז מה, בחיים לא יהיו לנו ילדים?"
"למה לא? בטח שיהיו, אבל רק אחרי שנוכל לעשות אותם עם אם פונדקאית שתישאר בהודו ולא תוכל להתקרצץ עלינו."
"יש לך מושג כמה זה יקר עידו? ואם לפחות כל הכסף הזה היה הולך לפונדקאית ולתורמת הביצית, אבל הרוב הולך למתווכים נוכלים שמנצלים נשים עניות, ומה תגיד לילד כשהוא ירצה להכיר את אימא שלו? אני מעדיף את השיטה של חמי."
"זה כי אתה תמים ואידיאליסט." גיחך עידו בהתנשאות מעצבנת, "אל תכעס המורה, זה בדיוק מה שאני אוהב אצלך."
הקריה היא מקום קטן מאוד, עידו לא הצליח להשתמט מפגישה עם חמי. יום אחד, כשיצאנו להליכת ערב כדי להוריד את האוכל – רעיון של עידו שחשש תמיד להשמין – נפגשנו בחמי, הולך לאיטו כשהוא דוחף עגלה עם תינוק.
"זה נמרוד." הציג בפנינו את הקטן שהיה אז בן חצי שנה, "אני מטייל איתו קצת כדי שאימא שלו תוכל לנוח." הסביר, לחץ בנימוס את ידו של עידו, ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש אותו סוף סוף, והבטיח שגם השנה הוא יגיע כמלווה לטיול השנתי.
אחרי שפנינו איש לדרכו לא יכולתי להפסיק לדבר על התינוק החמוד של חמי, ועל רצוני בילד, ולא הנחתי לעידו לדחות אותי שוב בסיפורים על אם פונדקאית שנשכור בעתיד, כשנהיה עשירים והזמן יהיה מתאים.
"אני לא רוצה להיות אבא זקן, ואני לא רוצה לנצל אישה הודית ענייה, אני רוצה ילד שיש לו אימא, ואני רוצה שנתחיל לעבוד על זה עכשיו." הכרזתי.
"ואני לא." אמר עידו בזעם, והלך לישון על הספה.
כעסנו זה על זה כמה ימים, ולבסוף, כדי לפייס אותי, הוא הסכים שנגדל חתול. הבאנו מצער בעלי חיים גור חמוד של חתול כמעט סיאמי, קראנו לו משי וגידלנו אותו בחצר כי עידו האיסטניס לא הסכים שיסתובב לו בבית בעל חיים עם פרווה.
יום אחד, כשנכנסתי לחנות של אוכל לבעלי חיים לקנות למשי אוכל, נתקלתי בחמי עומד לצידו של גבר זר שנשא בזרועותיו את נמרוד.
"זה בוריס." הציג אותו חמי בפני, אותי הציג כרענן, המורה של דני.
"תנחומיי." אמר בוריס וחייך.
חייכתי גם כן ואמרתי שדני לא נורא כל כך, יש לו לב טוב וחוש צדק מפותח, ולמזלו יש לו גם זיכרון טוב שעוזר לו להתגבר על בעיות הלמידה שלו. "אני אתגעגע אליו כשהוא יסיים את בית הספר." אמרתי, וביקשתי מהמוכר אוכל לחתול.
"גם לי יש חתול." אמר בוריס, התחלנו לדבר על החתולים שלנו, וצחקנו כשהתברר שהוא קרא לחתול שלו סולק, שזה משי ברוסית. בוריס סיפר שגם הוא מורה, אם כי מורה במכללה שזה הרבה פחות קשה לדעתו מאשר להיות מורה בתיכון, וכשהערתי כבדרך אגב שאני אוהב לשחק שח הוא מיד הזמין אותי אליו למשחק. הלכתי אליו מידי פעם לשחק, שוחחנו על דא ועל הא, בעיקר על חתולים, שח ובעיות של מורים הומואים, ועם הזמן התיידדנו.
ניסיתי לגרום גם לעידו לחבב אותו, אבל לשווא. "שח? אל תצחיק אותי, ברור שהדבר היחיד בך שמעניין אותו זה התחת הקטן וההדוק שלך." הפטיר עידו בזלזול, קרא לי תמים ופתי, הפעם לא בחיבה, וכינה את בוריס ויאז'ה, ושוב רבנו.

בשנה האחרונה שלנו יחד רבנו המון, הרבה יותר מאשר בהתחלה, כשרק למדנו להכיר אחד את השני, ומה שגרוע יותר – התקשינו להתפייס. בתחילת היחסים שלנו היה קל לשכוח את חילוקי הדעות במיטה, להחליק את ההדורים עם סקס פיוס נפלא ולהמשיך הלאה, אבל עם הזמן השיטה הזו הפסיקה לעבוד. כבר לא רצינו זה את זה כמו קודם, הקסם שאיחד אותנו התפוגג, ולא הצלחנו לייצר לו תחליף.
בוקר אחד, מיד עם תחילת חופש פסח השלישי שלי כמורה מחנך, התיישב מולי עידו באנחה, הגיש לי כוס קפה ואמר לי בקול נוגה שאנחנו צריכים לדבר.
הקשבתי לו בשתיקה למרות שידעתי מיד לאן הוא חותר, ואכן, צדקתי. אחרי שהודיע לי על פי כל כללי הטקס שאני בחור מקסים ונהדר, ושהוא מקווה שנישאר תמיד ידידים, מנה עידו אחת לאחת את כל הסיבות לכך שהקשר שלנו כבר לא עובד יותר – אנחנו שונים באופי, כל אחד מאיתנו התפתח לכיוון אחר, המשיכה המינית והאהבה נעלמו עם הזמן, ובקיצור, עבר זמננו ואין לנו מה לחפש יותר יחד, אבל הוא בטוח שאני אמצא בקלות מישהו חדש שיתאים לי יותר.
"אז מה עושים?" פניתי אליו לעצה, לא קולט עדיין שזה הסוף. "אתה בטוח שאתה רוצה שניפרד, אולי בכל זאת…"
עידו נד בראשו בעצב ואמר שנראה לו שאין טעם לנסות להחיות גוויה מתה, וחוץ מזה הוא קיבל הצעת עבודה נהדרת בתל אביב ולכן…
"מתי זה קרה?" נדהמתי.
"לפני שבועיים בערך, אבל לקח זמן עד שביררתי את כל התנאים וחתמתי על חוזה." העולם המוכר והשגרתי שלי התחיל להתמוטט סביבי. "כבר חתמת? ואיפה תגור?"
"אצל חבר." פלט עידו באגביות מזויפת, והסב את פניו, מתרכז בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר. היה לי ברור מיד שהוא משקר, שלא מדובר בסתם חבר. המום וכואב הבנתי פתאום שהוא ישן לצידי, חיבק אותי ונישק אותי כל בוקר כאילו הכל כרגיל, וכל אותו זמן זמם לעזוב אותי ולהתחיל חיים חדשים בלעדי. העובדה הבלתי תיאמן הזו נחתה עלי כמו פצצה, החריבה את עולמי הבטוח והותירה אותי מבולבל וכואב.
***
שמעתי פעם שאם כורתים ראש של תרנגולת היא ממשיכה להתרוצץ כרותת ראש
במשך כמה שניות לפני שהיא קולטת שאין לה ראש, ורק אז נופלת ומתה. אין לי מושג אם זה נכון, אבל אחרי שעידו נפרד ממני הגבתי כמו אותה תרנגולת תיאורטית, והמשכתי להתנהג כרגיל, מתעלם מכך שפתאום, אחרי כמעט שמונה שנים של זוגיות מאושרת, אני שוב לבד.
אחרי השיחה האיומה עם עידו קמתי, שלו לגמרי, ואמרתי לו שאני חייב ללכת לבית הספר כדי להעביר שיעורי עזר לקראת הבגרות הממשמשת ובאה – עבודה שלקחתי על עצמי בעיקר כדי לעזור לתלמידים המתקשים להתמודד עם לימודי ההיסטוריה, וקצת כדי להקל על משיכת היתר הכרונית שלנו.
"רק רגע," הופתע עידו, "אבל עוד לא החלטנו מה יהיה עם האוטו, ולא חשבנו מה נעשה עם חשבון הבנק שלנו. מה דעתך שנמכור את הרכב ונחלק את הכסף?"
"בסדר." עניתי באדישות של מי שדן בעניין לא חשוב, ובדקתי אם תיק העבודה שלי מכיל את כל החומר שהייתי זקוק לו.
"כי אתה לא ממש צריך רכב, וגם אני מעדיף להיפטר מזוללת הכספים הזאת, אני אנהג איתה לתל אביב עם כל הדברים שלי, ואחרי שאתארגן אמכור אותה ואכניס חצי מהכסף לחשבון בנק שלנו, וזה מזכיר לי שאני צריך לבטל את יפויי הכוח שלי בחשבון המשותף." הוא שלף מכיסו את כרטיס האשראי שלנו ונתן לי אותו, "אתה זוכר מה הקוד?"
"אהה… לא. תרשום לי אותו על פתק."
"בשום פנים ואופן לא, זה לא בטיחותי." פסק עידו שבתוקף היותו בעל תואר בכלכלה טיפל בכל ענייננו הכלכליים. "תן לי את הנייד שלך." פקד.
הגשתי לו את הנייד שלי, מכשיר מיושן ואמין שסירבתי בעקשנות להחליף, והוא הקליד לתוכו את המספר של כרטיס האשראי, אמר שהוא מופיע בספר הטלפונים תחת השם בנק, ושאולי יגנבו לי את כרטיס האשראי, אבל אף גנב שפוי לא ייגע בנייד העתיק שלי, והחזיר לי אותו בחיוך, מרוצה שפתר עוד בעיה.
"עידו… אני… יש עוד דברים שאני צריך לדעת?"
"כן, הקוד והסיסמא של חשבון הבנק שלנו נמצאים מתחת למקלדת, כדאי שתבדוק כל כמה ימים מה קורה שם כדי שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ותזמין עוד בלון גז, הוא נגמר לפני שבוע, כרגע אנחנו רק עם בלון אחד וכדאי שיהיה תמיד עוד בלון מלא."
"טוב." אמרתי בצייתנות, "איך מזמינים גז?"
"מתקשרים לחברת הגז ומבקשים, המספר שלנו כתוב על הפתק הזה, אני שומר אותו על המקרר, ואל תשכח לקנות חלב וקוטג'."
"בסדר, אני אקנה כשאחזור מהעבודה, אני חוזר בערך בשתים עשרה, אתה עוד תהיה כאן?"
"לא." השיב עידו בפשטות, ופתאום חיבק אותי ונישק את לחיי, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר חמוד." הבטיח לי בחביבות, נשמע בדיוק כמו עידו הרגיל והאהוב שלי. "ייקח לך כמה זמן להתארגן ולהתרגל, אבל זה לא מסובך, אתה תלמד להסתדר לבד, ועכשיו לך, שלא תאחר, ואם יהיו לך בעיות תתקשר אלי, אני אשתדל לעזור אם אני אוכל."
"בסדר, תודה." עניתי, וניסיתי לחבק אותו חזרה, אבל הוא חמק ממני בזריזות, האיץ בי ללכת שלא אאחר, הבטיח שישאיר לי את המפתח שלו בארון החשמל, אמר שהוא חייב להתגלח לפני שהוא יוצא, ונעלם במקלחת.
הלכתי לבית הספר, וכמו תמיד הגעתי בדיוק אחרי עשר דקות, והתייצבתי כרגיל בפני הכיתה הקטנה והממורמרת של תלמידי קורס חופש פסח, וביצעתי את חובותיי בקפדנות, ראשי ריק מכל מחשבה על עצמי.
חזרתי בצהרים מזיע, ומצאתי את המפתח בארון החשמל, כמו שעידו הבטיח. עוד שני מפתחות היו תלויים ליד הטלפון במטבח, ובקערת העץ המונחת על שולחן האוכל הייתה מעטפה חומה גדולה שעליה היה כתוב בכתב ידו הזוויתי המסודר של עידו – חשבונות שצריך לשלם עד סוף החודש.
עשיתי סיבוב בבית, על פני השטח הכל נראה לגמרי רגיל, הבחנתי בשינוי רק אחרי שבדקתי את ארונות הבגדים והנעלים, ואת המקלחת. כרגיל עידו היה יסודי מאוד ומחה בקפידה כל סימן לנוכחותו – בגדיו, נעליו, מברשת השיניים ומכונת הגילוח שלו והשמפו שלו לשער יבש נעלמו, אבל חוץ מזה הכל נראה רגיל לגמרי.
הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר ואז נזכרתי ששכחתי לקנות חלב וקוטג', אני צריך לבקש מעידו ש… עלתה מחשבה אוטומטית במוחי וכמעט שהתקשרתי אליו ואז… אז קלטה סוף סוף התרנגולת שראשה כרות, היא לא יכולה להמשיך לנקר גרעינים כרגיל, והיא נפלה ומתה.

"די, מספיק כבר עם התרנגולת הזו!" נזף בי בוריס, "אתה עושה לי צמרמורת."
"סליחה." לחשתי, נזוף, וניסיתי להתרכז בלוח השחמט אך לשווא, לא יכולתי להפסיק לדמיין את עידו עם גבר אחר, לחשוב על הסיבות לפרידה, לכעוס על עצמי שהייתי כל כך אטום וחסר רגישות כלפיו, שלקחתי אותו כמובן מאליו והצקתי לו במקום להגיד לו כל יום כמה אני אוהב ומעריך אותו, ולפנטז איך הוא חוזר, מבקש סליחה שעזב אותי, מבטיח ברגש שהוא אוהב רק אותי, מספר לי בדמעות שהוא לא יכול בלעדי, ושהוא לא יעזוב אותי יותר לעולם ו…
"שח." אמר בוריס בפעם הרביעית באותו ערב, נאנח, אמר שזה קל כמו לקחת סוכרייה מתינוק, וסגר בתיעוב את קופסת השח.
"סליחה, אני לא מרוכז היום."
"שמתי לב, כמה שנים הייתם יחד?"
"שמונה וחצי שנים, נפגשנו קצת אחרי שחגגתי יום הולדת שלושים, פתאום קלטתי שכל השרירנים האלה שתמיד הייתי דלוק להם על התחת הם חבורת מטומטמים שמאוהבים רק בעצמם, ומתרגשים רק ממסת השרירים שלהם, ואז נפגשתי עם עידו והתאהבתי. חשבתי שנהיה יחד תמיד, הוא אמר לי שהוא רוצה שנזדקן יחד…" נחנקתי מדמעות.
"כן, בהתחלה הם תמיד מבטיחים הרים וגבעות, אבל אחר כך הם משנים את דעתם." רטן בוריס במיאוס, ומשך אותי אליו לחיבוק חם. "אל תהיה עצוב חמוד." ביקש, "אני בטוח שהוא באמת אהב אותך פעם, אבל זה נגמר, כמו שכל דבר נגמר. החזקתם מעמד יחד שמונה שנים ואצל הומואים זה ממש המון, באמת כל הכבוד, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה."
"אני לא מצליח." גנחתי, כבשתי את פני בחזהו הרחב ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז ילדותי.
בוריס ליטף את עורפי, מלמל מילות הרגעה לא ברורות ברוסית, ואחרי שעייף מלספוג את דמעותיי הדף אותי מעליו בעדינות, והודיע לי שאני צריך ריבאונד.
"מה? לא! אין לי חשק לכלום, אני לא מסוגל להתחיל שוב הכל מחדש."
"בדיוק בגלל זה אתה צריך ריבאונד, מישהו שלא צריך להתחיל איתו כלום, רק לזיין ולהמשיך הלאה."
"תשמע בוריס, אני לא חושב ש…"
"רענן." הכריז בוריס בחגיגיות, והניח את ידיו על כתפי, "אתה יודע מה עושים עם מי שנופל מאופניים או מסוס?"
"לא, מה עושים איתו?"
"אומרים לו להפסיק לילל ולחזור מיד לרכב."
"אני לא יודע…" היססתי, "זוגיות זה לא בדיוק כמו לרכב על אופניים."
"זה כן, טוב, אולי אתה צודק, לא כמו אופניים אלא יותר כמו רכיבה על סוס." התבדח בוריס.
"נניח, אבל מה… איך… איפה אני אמצא ריבאונד?"
"איזה שאלה טיפשית, באטרף כמובן."
"אטרף?" עיקמתי את פני בסלידה, ובוריס צחק ואמר שאפסיק להיות פיינשמעקר, "אתה מיילל בגלל האקס שלך כבר חודש שלם וזה מתחיל להיות פתטי." הכריז, "הוא הבטיח שתהיו יחד לנצח ושינה את דעתו, קורה, אז מה? תפנים שככה זה בחיים ולך לפתוח פרופיל באטרף, תמצא לך איזה ריבאונד אחד או שניים, תחזק את הביטחון העצמי שלך, תשכח אותו ותתחיל לחיות שוב!" פקד עלי, וזה בדיוק מה שעשיתי.
***
גיליתי מהר מאוד שכל מה שמספרים על אטרף הוא נכון, ואף למעלה מזה, בעיקר אם אתה חי במרכז, אבל גם הומואים שחיים בפרובינציה יכולים, אם יתמידו לחפש, למצוא פה ושם קצת פעילות. אחרי שסיננתי ופסלתי, בנימוס אך בהחלטיות, כמה אנשים שלא מצאו חן בעיני בגלל שגיאות כתיב, או חוסר משיכה גופנית, ונפסלתי בגסות פעמיים – פעם אחת כי הייתי מעל גיל שלושים וחמש, ופעם שנייה כי הייתי נטול רכב – נתקלתי סוף סוף באחד שכינה את עצמו בוני_82 וגר כמוני, בקריה, ככה שהיותי נטול רכב לא הפריע לקשר שלנו ללבלב. במשך כשעה החלפנו מסרים, מנסים לתהות אחד על קנקנו של השני, ואחרי תיאום ציפיות זהיר החלטנו שכן, זה מתאים וקבענו פגישה בתחנת האוטובוס מול בית הספר.
הוא התייצב בדיוק בזמן, ונראה די דומה לתמונה שלו, ואחרי שלחץ את ידי והציג את עצמו כבועז הסיע אותי לחנייה המרווחת של הספרייה, החנה את רכבו מתחת לעץ, והחל לשוחח איתי שיחת נימוסין קלה שהתדרדרה במהירות למזמוזים מתחת לחגורה.
אחרי שבאנו על סיפוקנו במהירות מפתיעה בועז סגר את מכנסיו, נשען בנוחיות לאחור והמשיך בשיחה. ראשית וידא שוב שאני באמת בן שלושים ושמונה, החמיא לי שאני נראה צעיר מגילי, והודיע לי שזה בסדר גמור שאני לא רוצה יותר מסתם סטוץ,
הוא מבין שאני מתאושש מפרידה כואבת וגם הוא מעוניין רק בסקס כי…
"כי מה?" נדרכתי.
"לא חשוב, תגיד, יש מצב ש…" הוא החליק כף יד לחה על חזי ושאל בלחש אם זה נכון מה שרשמתי לו בהודעות, שהתעסקתי פעם קצת בסקס קינקי.
"כן." הודיתי באי רצון, "אבל זה היה פעם, כשהייתי צעיר יותר, עם הגיל עבר לי החשק להתעסק בזה וגם הבן זוג שלי לא היה בעניין ולכן…"
"אז למה סיפרת שהיית בקטע?"
"כי ראיתי בפרופיל שלך שאתה בעניין, וחשבתי שזה ימשוך את תשומת לבך." הודיתי, נבוך קצת. לא שיקרתי, בזמנו באמת נמשכתי קצת לתחום האפל הזה ואפילו התנסיתי בו מעט, אבל אז נפגשתי עם עידו הסולידי והמהוגן, התאהבתי בו, טיאטאתי בחופזה את כל הקטע המביך הזה לתת הכרתי ושכחתי ממנו.
"צדקת, זה משך, תגיד רענן, היית בצד השולט או הנשלט?" המשיך בועז ללטף את פטמותיי.
"השולט, בטח." גיחכתי, "למה אתה שואל?"
במקום תשובה הוא גלש על ברכיו, וכבש את פניו בין ירכי, מניח לי להבין לבד למה.
***
יש אנשים שעושים הכל לאט יותר, כאלה שלוח הזמנים האישי שלהם מפגר אחרי הממוצע. באנגלית קוראים לזה לייט בלומר. גם אני כזה, מאחר לפרוח, מפגר אחרי כל השאר. עד גיל שש עשרה נראיתי כמו ילד – רזה נמוך וחלק לגמרי. התחלתי לגבוה ולהתבגר רק בכיתות האחרונות של התיכון, וגם את זה עשיתי לאט ובהיסוס, ורק אחרי שמלאו לי עשרים הגעתי לשיא גובהי – מטר שמונים.
השתחררתי מהצבא, חייל צנום עם פני ילד תמימות, בתול ביישן שהיה צריך להתגלח רק פעמיים בשבוע, ומיד נסעתי עם גולן – החבר הכי טוב שלי ועם בת זוגו, סיוון, לחופשת שחרור באילת. חזרתי משם אחרי שבוע, שרוף קצת, עם קעקוע של דולפין כחול על שיפולי גבי והומו.
את הקעקוע עשיתי בגלל גולן, הוא החליט לעשות קעקוע לב ומעליו כתוב סיוון, ואני הלכתי איתו לתמיכה מוראלית, "וכדי שתתפוס אותי עם אני אתעלף." גילה גולן למקעקע, וצחק, שיניו הלבנות בוהקות על רקע פניו השחומות. אחר כך פשט את חולצתו, חושף גוף צעיר ושרירי, ופתאום הבנתי שהוא החבר הכי טוב שלי כי אני בעצם חושק בו ושזה אומר שאני הומו.
"ואיזה קעקוע אתה רוצה?" שאל העוזר הצעיר של המקעקע – בחור מתולתל ושזוף בשם תום – והניח יד על כתפי, "אתה נראה לי טיפוס של דולפין." העיר בחביבות. הנהנתי בפיזור דעת, מרוכז כולי בגולן ובתחושות המפתיעות שהוא עורר בי, ותום שאל אם אני רוצה את הדולפין על הגב או על הכתף.
"לא יודע, איפה נראה לך שהכי מתאים לי?" גמגמתי, ורכנתי קדימה כדי להסתיר את הזקפה המביכה שהזדקרה פתאום מבין רגלי.
הצעיר המתולתל הפשיל את חולצתי ובחן את גבי בריכוז, "הנה, כאן." נגע בגבי בדיוק במקום בו הגב נגמר והתחת מתחיל, והגיש לי אלבום תמונות גדוש צילומים ושרטוטים של חיות שונות ומשונות. מדרקונים יורקי אש, ועד אפרוחים תמימים.
"אני חושב שהדולפין הזה הכי יתאים לך." הצביע המתולתל על דולפין כחול וחייכני. "הזנב שלו יהיה פה…" רפרפו אצבעותיו על עורי, "והוא ישחה באלכסון כלפי מעלה ויחייך, נראה לך?"
"אהה…" גנחתי, מצומרר כולי מהמגע העדין, ומהידיעה המפחידה, מענגת, מזעזעת, משמחת ומבלבלת שאני עדיין בתול, לא כי אני מפגר בהתפתחותי המינית או בעל ליבידו נמוך אלא כי אני הומו, ושאני לא זוכר את החלומות שלי ומתבייש לאונן כי אני פשוט הומו בארון!
סוף סוף הבנתי מי אני באמת, וכל השריטות המוזרות שלי – שונא כדור רגל ואוהב סרטי בנות, מטורף על מיוזיקלס ומתעב אלימות, מעדיף לשוחח שיחות נפש עם בנות מאשר להכניס אותן למיטה – כולן נראו לי פתאום באור אחר לגמרי, איזו הקלה!
הייתי זקוק לשקט ולבדידות כדי לחשוב על התגלית שלי, ולהרגיע את הסימן הגופני הבולט לשינוי שחל בי במפתיע, מביך אותי מאוד, אבל מאחר והייתי לבוש רק מכנסי גלישה דקים פחדתי לקום ממקומי. "הנה, תשכב כאן." הציע תום, פותר לי בעיה אחת לפחות. אסיר תודה נשכבתי על בטני, מסתיר את אברי הזקוף והמתנתי בסבלנות בעוד הוא מצייר על גבי את הדולפין הכחול. אחר כך התבקשתי להביט בציור דרך מראה ולהביע את דעתי.
אישרתי אותו בקול חנוק, ודקה אחר כך החל תום הצעיר לדקור אותי דקירות עדינות שלא רק שלא הצליחו להרגיע את חרמנותי, אלא דומה שהגבירו אותה.
"תבוא אלי מחר לביקורת." אמר כששילמתי לו, "ובינתיים תמרח את המשחה הזו." הגיש לי שפופרת קטנה של משחה אנטיביוטית, קצות אצבעותיו נגעו בידי, והזקפה שנרגעה מעט שבה והזדקפה.
סיוון של גולן לא התלהבה מקעקוע הלב עם שמה שקעקע גולן על זרועו וטענה שהלב נראה ערסי וסר טעם, אבל אהבה את הדולפין שלי, ואחרי ששיבחה את טעמי הטוב מרחה אותי בעדינות במשחה.
"ומה איתי? גם אני צריך משחה." ניסה גולן לחבק אותה.
היא הדפה אותו מעליה, אמרה שהוא יכול למרוח את עצמו לבד, והסתלקה.
גולן נעלב ושאל אם אני מנסה להתחיל עם החברה שלו.
"בשום פנים ואופן לא!" הצהרתי בלהט, "אין מצב! אני בחיים לא אעשה לך דבר כזה." הבטחתי, מהרהר ביני לבין עצמי שסיוון צודקת, גולן באמת טיפה ערס, וזה דווקא מדליק אותי עוד יותר.
"לך תתחנף אליה קצת." יעצתי לו, "ואני אסתלק לטייל קצת כדי להשאיר לכם חדר פנוי."
"תודה אחי, אתה נהדר." חיבק אותי גולן באסירות תודה, ומובן שהזין שלי, יימח שמו, נעמד שוב.
יצאתי לטייל בקניון ופגשתי שם את תום – שוליית המקעקע. "נו, איך אתה מרגיש? כואב?"
"כן, קצת, אבל לא נורא." חייכתי אליו.
הוא הציע שניגש לשירותים ושם הוא יבדוק מה המצב של הדולפין שלי. נכנסנו יחד לשירותי הנכים הגדולים יותר, תום נעל את הדלת בעוד אני שומט מעלי את מכנס הגלישה שלי ומסתובב בגבי אליו. לתימהוני ירד תום על ברכיו, ואחרי שבחן כלאחר יד את גבי ואמר שהכל בסדר שאל בקול מתנשם אם אני מוכן בבקשה להסתובב אליו כדי שהוא יוכל…
אני זוכר את צמרמורת הריגוש שחלפה מעורפי עד לכפות רגלי כשהבנתי למה כוונתו, ועד היום אני לא יודע מה בדיוק גרם לי לצוות עליו בביטחון שרק אלוהים יודע מאיפה שאבתי שקודם אני רוצה שינשק לי את התחת. "ואם תעשה את זה טוב אז אולי… נראה…" פלטתי כלאחר יד, כאילו לא באמת אכפתי לי מה יקרה, ואחר כך נשענתי על הכיור ורכנתי קדימה, מבליט את ישבני. איך ידעתי שהוא יסכים מיד, ובמקום להגיד לי ללכת לכל הרוחות ימלמל בהכנעה תודה, וישקיע את לשונו בין פלחי עכוזי, מתאמץ מאוד לענג אותי ולרצות אותי עד שארשה לו למצוץ את אברי? כנראה שהיה משהו כנוע ומתרפס בקולו שהזכיר לי את קולה של אימא כששוחחה עם גבר.
היא דברה בנימה כנועה כזו עם אבא שעזב כשהייתי בן שבע, וגם עם הגברים שבאו אחריו. ככל שהיא התחנפה והתאמצה יותר לרצות אותם ככה הם היו גסי רוח ואכזריים יותר, והיא, במקום להעיף אותם לכל הרוחות, התרפסה ביתר שאת.
מאבא ומהגברים שנועדו להחליף אותו למדתי איך להכניע במבט רווי בוז כל מי שעמד מולי, איך להיכנס לחדר כאילו הוא שייך לי וכל הנמצאים בו הם נתיני, ואיך להתאכזר אל כל מי שרצה אותי.
בזכותם קניתי לי שם של מורה שמצליח להשתלט על כל כיתה, פרועה ככל שתהיה, ואיך לנהוג בגסות בכל מי שמשתוקק לגעת בי וליהנות מחסדי. נהגתי ככה בכל הגברים שפגשתי – הייתי רע ונצלן וחסר רגישות, ניצלתי ודרסתי, פגעתי והכאבתי והם אהבו את זה, ותמיד באו לבקש עוד, ואז הגיע עידו והכל השתנה.
הוא מיד עלה עלי, ברגע שהתחלתי להפעיל אליו את התרגילים שלי הוא חייך ושאל איזה שריטה אני מסתיר מתחת לכל השחצנות והביטחון העצמי המזויף הזה.
"למה מזויף?" שאלתי, פגוע, "אתה טועה, אני לגמרי בטוח בעצמי." הצהרתי, אבל זה לא היה משכנע. הרגשתי כמו חתיכת זיוף על שתיים, והמודעות להצגות שאני עושה שתקה אותי. עידו קלט מיד את ההיסוס בקולי, ואמר ברוך שאני הרבה יותר נחמד כשאני לא מנסה לעשות רושם.
"איזה שטויות אתה מדבר! אחרי שתכיר אותי תגלה שאני ממש לא נחמד!" קראתי.
הוא צחק, "עוד נראה." אמר ונישק אותי, מעיר אותי באחת מהחלום הרע שחייתי בו עד אותו יום.
עם עידו יכולתי לנוח, להירגע, להיות אני בלי הצגות, להשתטות ולצחוק, ולפעמים גם לבכות. רק לעידו יכולתי לספר על החיים שלי עם אימא, בלי אבא. על הגברים שבאו והלכו, משאירים אותה כל פעם שברירית וחיוורת יותר, על אבא שעזב אותנו כדי להקים לעצמו משפחה אחרת, טובה וייצוגית יותר. לפניו יכולתי לפרוש את התיאוריה שגילה לי אחד מהטיפוסים ההם שעבר במיטה של אימא לפני שהסתלק לו למקומות טובים יותר – "העולם מורכב מכבשים וזאבים." שח לי אותו טיפוס, "אין לך מזל ילד, אימא שלך היא מהכבשים, ותמיד יהיו זאבים שיטרפו אותה. אחרי שתגדל תנסה להיות זאב ולא כבש." צבט את לחיי, נתן לי קרטיב כמתנת פרידה, והסתלק לדרכו.
"איזה שטויות." מחה עידו, "בני אדם הם בני אדם, והיחסים ביניהם הרבה יותר מורכבים מהתיאוריה הפשטנית הזו."
"אתה בטוח?" פקפקתי, "כי עד כה התיאוריה הזו שירתה אותי יפה מאוד. מהזאבים התרחקתי ואת הכבשים טרפתי, וכולם היו מרוצים לדעתי."
"בטח שאני בטוח, הנה, תראה אותי, אני זאב או כבש?"
"אהה…. איך לפעמים, גם וגם." נאלצתי להודות, "זה מורכב."
הוא הביט בי בשביעות רצון, "בדיוק." אישר, "וגם אתה גם וגם, ובגלל זה אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך עידו." התוודיתי, מאושר שהוא אמר את זה ראשון ויכולתי להגיד לו סוף סוף מה אני מרגיש.
רק אחרי שמונה שנים גיליתי שהוא שיקר לי, הוא כן היה זאב, והוא הפך אותי לכבשה.
***
"מה אתה מחייך ככה, כמו חתול שליקק את השמנת?" הציץ בי בוריס בחשדנות.
"אני לא חתול, ואני לא אוכל שמנת, אבל עשיתי מה שאמרת לי וצדקת, אני מרגיש יותר טוב עכשיו."
"כל הכבוד!" טפח בוריס על שכמי, "ועכשיו תוכל להתחיל לחפש מישהו רציני."
"ואם לא בא לי? מה אם מתחשק לי לחיות לבד, כמוך."
"לבד? כאילו… חופשי זה לגמרי לבד?" גיחך בוריס.
"כן, למה לא?"
"כי זה לא מתאים לכל אחד, אם החזקת מעמד עם גבר שמונה שנים כנראה שלא מתאים לך להיות לבד, או ש…" הוא הציץ בי בספקנות, "שבגדת?"
"ממש לא." נעלבתי, "וגם לא היו לנו יחסים פתוחים, או איזה שטות מהסוג הזה. כשאני עם גבר אני כולי איתו, לא סובל בוגדים."
"אהה… אז אתה מאלה שחייבים להיות מאוהבים כדי ליהנות מזיון?" גיחך בוריס.
"אל תהיה טמבל, בטח שלא, אבל ברור שנעים יותר להיות עם מישהו שמכירים ומחבבים, והכי טוב עם הבן זוג שאוהבים."
"ומה יעשו אלה שלא רוצים לוותר על הבעל בבית, אבל בכל זאת רוצים לגוון?" הקשה בוריס.
"שיתאפקו או שייפרדו, אבל לבגוד? לזיין בסתר ואחר כך לחזור הביתה ולשקר? מגעיל, לא סובל טיפוסים כאלה."
בוריס נאנח, "אתה מקרה קשה רענן." אמר, ורצה להוסיף הסבר, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת. בוריס הציץ בשעונו, "זה בטח חמי ובועז." העיר, והלך לפתוח את הדלת.
"בועז? מי זה בועז?" נחרדתי.
"החבר של חמי."
"חשבתי ששמו רוני."
"מה, לא סיפרתי לך? הוא ורוני נפרדו עוד בשנה שעברה. עכשיו הוא עם בועז." הפטיר בוריס, "הוא קורא לו בוזי." גילה לי בגיחוך, ופתח את הדלת, ואמנם, על הסף עמדו חמי ולצידו הסטוץ שלי, בוני_82, לוטש בי מבט נדהם שהתחלף לאיטו בהבעת בהלה מרוסנת בקושי.