"וזה חמי, אב הבית שלנו." אמרה מנהלת הספרייה, וחייכה לעבר גבר אחד, גבוה ורחב כתפיים, שעמד על סולם ופירק את מכסה המזגן. "חמי תכיר, זה בועז בן נתן, הספרן החדש."
חמי הפנה את ראשו והציץ אלי ממרום הסולם, ירד עם המכסה בידו, הרים את משקפיו אל מצחו ובחן אותי במבט מהורהר, "ברוך הבא בועז בן נתן." אמר בחגיגיות מבודחת, ולחץ את ידי ביד גדולה, חמימה וחזקה. קולו, קול עבה וחם ליטף אותי מבפנים, וכשהבטתי ישר בעיניו, עיניים חומות דיבשיות משובצות רסיסי ירוק זהבהב, נאלצתי לשוב ולהזכיר לעצמי את כללי הברזל שחקקתי על לוח ליבי מהרגע שיצאתי מרשות הורי והתחלתי להתנהל בצורה עצמאית בעולם.
הכללים הללו פשוטים מאוד, וראוי שכל אחד, אפילו אם הוא לא הומו שהרחיק נדוד, ומצא את עצמו הרחק מחוץ לגבולות מדינת תל אביב יזכור אותם תמיד – הראשון הוא לא לחרבן במקום בו אתה אוכל, או אם אתם מעדיפים ניסוח מעודן יותר, לא לערבב הנאה עם עסקים, ובקיצור, לא לנהל פרשיות אהבים או סטוצים, או אפילו פלרטוטים חסרי חשיבות, עם קולגות מהעבודה, או שכנים, או שאלוהים תשמור, עם שותפים לדירה. רוב הסיבוכים בחיים נובעים מכך שאנשים לא שומרים על הכלל הפשוט הזה, ומניחים ללב, או לזין, ואולי לואגינה, לחשוב במקומם. מחקרים שטרם נערכו יוכיחו ללא שמץ של ספק שזה תמיד רעיון רע והוא תמיד נגמר בבכי ובהפסדים. הכלל השני תופס רק לגבי הומואים, והוא פשוט עוד יותר – בשום פנים ואופן לא להתאהב בסטרייטים, וגם לא בספק סטרייטים, ואם אפשר עדיף להימנע גם ממעורבות רגשית עם כאלה שמגדירים את עצמם דו-מיניים, כי תמיד, בשלב זה או אחר, הם מחליטים לרדת סוף סוף מהגדר, ואז רוב הסיכויים הם שהצד בו הם ירדו לא יהיה הצד שלך כי לך אין רחם, ואי אפשר לעמוד אתך מתחת לחופה ולעשות נחת רוח לאימאבא ולדודות ולכן… אבל פה אני כבר גולש למחוזות רחוקים ואישיים מידי, עדיף להניח לנושא העדין הזה.
"טוב, אני ממש עסוקה, אני חייבת לזוז." אמרה המנהלת, "אתה מוכן לתת בבקשה לבוזי את המפתח של התא שלו?" ביקשה מאב הבית, לחצה לפרידה את מרפקי, וחפזה לאורך המסדרון, מתקתקת לדרכה על עקבים דקים ורעשניים.
"בוזי?" הביט בי אב הבית בפליאה.
"כן." עניתי, "זה מין קיצור כזה שנדבק אלי מזמן ולא עוזב." הוספתי, מחייך חיוך התנצלות מתועב שהכאיב ללחיי.
כאילו שחמי זה יותר טוב! חשבתי לעצמי בזעף.
להפתעתי הוא קלט מיד את אי הנוחות שחשתי וניסה להקל עלי, "גם אני לא נולדתי כחמי, שמי בעצם מנחם, מנחם ברנוביץ, כשהייתי בצבא כולם קראו לי ברי, אבל זה היה מזמן, לשמחתי הצלחתי לנער מעלי את הכינוי הזה."
"למה לשמחתך? ברי דווקא נשמע לי בסדר גמור."
הפעם היה תורו לחייך בהתנצלות, "זה היה בסדר אז, כשהייתי צעיר ויפה. עכשיו אני בן אדם אחר, ומתאים לי יותר להיות חמי."
"אתה נראה לי בסדר גמור גם עכשיו." הערתי, ומיד התחרטתי. איזה מין הערה טיפשית זו? כמה זמן לדעתך תצליח להישאר בארון אם תתרוצץ ותפזר מחמאות לגברים? נזפתי בעצמי בחומרה, ועברתי מיד לפסים פחות אישיים, "אז מה עם המפתח הזה?" שאלתי, מנסה להישמע גברי וענייני כראוי לסטרייט מהוגן.
"הנה, כאן, במשרד שלי." אמר חמי, והוליך אותי לחדרון קטן שנמצא בקצה המסדרון, דלת אחרי השירותים. "על הדלת של הארונית שלך יש עדיין את התווית עם השם של אולגה, נראה אם יש לי תוויות ריקות…" מלמל לעצמו, מפשפש במגרת השולחן שלו – שולחן עץ שרוט מעט, אבל מוצק ובנוי לתלפיות. "הנה, מצאתי." הגיש לי תווית ריקה שיהיה עלי להדביק על התווית הישנה, "וזה המפתח שלך, הארוניות נמצאות בחדר המנוחה, נורית הראתה לך איפה הוא?"
"כן, היא כבר עשתה לי סיור בשטח." השבתי, ורק אז שמתי לב שאני בולע אותו בעיני בצורה מאוד לא הולמת, ואוהב כל פרט שאני רואה. איזה מזל שהוא לא מעלה בדעתו… ועדיף שגם אני לא אעלה בדעתי כי פה זה לא תל אביב, זה מקום קטן ושמרני, ואסור לי לשכוח שאני בארון לכל הרוחות… אם העיניים שלו היו פחות יפות ואם הוא היה נראה קצת פחות בדיוק הטעם שלי בגברים…
ואז הבחנתי בתמונה הקטנה שהייתה משוטחת מתחת ללוח זכוכית שכיסה את השולחן שלו, חבויה בין המקלדת לעכבר. בתמונה צולמה אישה לא נאה בעליל, מלאת גוף ומאוד לא מטופחת, מחזיקה תינוק פעוט וחייכני עם בלורית שער דקיק ופרוע, וחמי עומד מאחוריה, ידו מונחת על כתפיה בתנועה מגוננת בעודו מחייך לתינוק.
"אשתך והילד?" שאלתי בניסיון להישמע אגבי – ניסיון לא כל כך מוצלח, נשמעתי לחוץ וסקרן, והמחמירים יגידו גם רכלן וחטטן.
"כן, זה הבן שלי, נמרוד, פה הוא רק בן חודש בערך, כיום הוא נראה אחרת לגמרי." אמר חמי, וגם בלי להביט בפניו הנוהרים אפשר היה לשמוע את האהבה והגאווה בקולו. מה לעשות, ככה הן תופסות אותם, הנשים. אנחנו מוצצים יותר טוב, ונראים יותר טוב, ופחות מציקים ומנדנדים, אבל הן נותנות להם ילדים, ולכן סולחים להן הכל.
"בן כמה הוא כיום?" שאלתי כאילו שזה בכלל עניין אותי. ילדים במקרה הטוב משעממים אותי, ובמקרה הרע מגעילים אותי. הנמרוד הזה שגרם לאביו לזרוח מרוב נחת, בטח היה גורם לי בחילה.
"הוא כבר בן שנתיים וחצי, לא להאמין כמה מהר רץ הזמן."
"שנתיים וחצי זה כבר ממש גדול, אתם בטח מתכננים להביא לו בקרוב אח או אחות." קשקשתי את עצמי לדעת, מבצע כמעט מבלי משים חיקוי של אחותי הגדולה שהיא פריקית של תינוקות, ומעין אימא אדמה שמנה ופורייה, שופעת חיוכים לכולם חוץ מאשר להומואים כמובן.
"לא, אני לא חושב שאימא שלו תרצה עוד ילד, גם בו אין לה כל כך זמן לטפל." ענה חמי ביובש, והתחיל לצאת מהחדר, ואני בעקבותיו, מנסה להבין מה פשר הערתו המסתורית.
אחר כך היה עלי לחתום על כל מיני טפסים, ולהתעסק בכל מיני בירוקרטיות שכל מי שמתחיל עבודה חדשה חייב להתענות בהן ביומו הראשון, והיה עלי להתרכז ולהבין מי נגד מי, ומה בדיוק התפקיד שלי, ואיפה נמצא כל דבר, ומה שמן של כל הספרניות האחרות, ועשיתי זאת, אבל כל אותו הזמן חשבתי גם על אב הבית, ותהיתי מה הסיפור שלו.
"מצטער נורית, עדיין לא סיימתי עם המזגנים, אבל כבר רבע לארבע, אני חייב לרוץ, מחר אני אסיים, להתראות."
"רגע, אבל יש לנו הרצאה הערב." קפצה נורית ממקומה, "ומה עם הכיסאות שלי?"
"יהיה בסדר, אני אגיע לפה בשבע, ועד שמונה הכל יהיה מסודר, אל תדאגי." הבטיח חמי ונחפז החוצה.
"מה בוער לו כל כך? למה הוא צריך לחזור בערב?" שאלתי את נורית, מנהלת חדר העיון שהייתה הבוסית הישירה שלי.
נורית נאנחה ואמרה שהסיפור הזה ממש עצוב, וכל הכבוד לחמי כי גברים אחרים… וכמובן שמזל שאימא שלו…
"מה הבעיה עם אשתו?" ניסיתי לחתוך דרך הקשקשת הצדקנית שלה ישר ללב העניין.
"איזה אשתו? הלסבית הזו הייתה מתה להיות אשתו, או שאולי בעצם לא? לך תדע."
"מי לסבית?" התקשיתי להבין את הפיתול בעלילה.
"אימא של נמרודי החמוד. הם בכלל לא נשואים, והיא בכלל מבוגרת ממנו בכמה שנים, הם החליטו להביא יחד ילד והצליח להם, נמרודי כזה מותק…"
"אבל למה שבחור נחמד כזה יעשה ילד עם לסבית?" חקרתי, משליך לכל הרוחות את הנימוסים הטובים שהורי עמלו כל כך להקנות לי.
"מה למה? כי הוא הומו, זה כזה בזבוז, בחור כל כך מקסים, ממש לא רואים עליו, בהתחלה, כשראיתי אותו עם החבר שלו, כמעט התעלפתי."
"יש לו גם חבר?" שאלתי, וטעם חמוץ של קנאה מילא את פי.
"היה לו, עד לפני כמה חודשים הם גידלו את הילד יחד עם הלסבית, אבל אז החבר שלו השתחרר מקבע והחליט לנסוע לדוד באמריקה, וכמובן שהם נפרדו, ופתאום אימא של נמרוד החליטה ללכת ללמוד בירושלים, היא באה רק בסופי שבוע, ומזל שאימא של חמי, ולפעמים אחותו או אחת הגיסות שלו… יש לו משפחה מאוד חמה, והוא מסתדר, אבל זה לא קל…"
"כן, החיים זה עסק לא קל." הסכמתי, וניסיתי להיראות רציני למרות שבתוכי השתוללו זיקוקי דינור של שמחה וחרמנות שלא יכלו להם שום אזהרות על הפרדה בין תענוג לעסקים, ואיסורים על שעטנז בין עבודה לרומנטיקה.
יומנו של מספר סיפורים 