9. צופה מהצד

בין טיפול לטיפול נתנו הרופאים להדס הפסקה של עשרה ימים שנועדה להתאוששות והתחזקות. מטיפול לטיפול היא נחלשה יותר והתקשתה עוד יותר לחזור לתפקד. בהתחלה עוד היינו מביאים אליה את הילדים לביקור, ואפילו משאירים אותם לישון אצלה אבל אחרי הטיפול הרביעי נאלצנו להפסיק כי הדס הייתה חלשה מכדי להישאר אתם לבד. בסוף הטיפול האחרון היא לא הצליחה אפילו לשוחח אתם בטלפון, שיחות שהיא התעקשה לקיים כל לילה, ועם הזמן נעשו קצרות יותר, שוברות את ליבה ומפחידות את התאומים.
בהתחלה הם דברו עליה הרבה, ושאלו עליה כל הזמן, חוקרים בקוצר רוח ולפעמים אפילו ברוגז מתי אימא תבריא כבר. עם הזמן הנוכחות שלה בחייהם נעשתה אוורירית ומוחשית פחות וזיכרון דמותה החל להתעמעם בזיכרונם הילדותי.
התכנון המקורי שלנו היה להחזיר אותם הביתה בספטמבר, בהנחה שעד אז טיפולי הכימותרפיה יסתיימו והדס תחזור לעצמה ותתחיל להבריא כדי שתוכל להתמודד עם ההקרנות, אבל זה לא קרה, במקום להתאושש מצבה הלך והדרדר, הכאבים לא פסקו, הטיפול הכימותרפי החליש אותה אבל לא את הסרטן, ולבסוף היא הובהלה לבית חולים הדסה בירושלים כדי שהרופאים שם ינסו להביס את התאים הסרטניים המאכלים את גופה בעזרת תרופה ניסיונית חדשה.
"זה טיפול חדש, מין קוקטייל מיוחד, אין איתו עוד הרבה ניסיון בארץ, יש אותו רק בהדסה." הסביר ארי, והתרגז כששאלתי אם זה חוקי לעשות ניסויים על בני אדם?
"איזה מין שאלה טיפשית זו? יותר טוב לך שהיא תמות?" צעק עלי, ועיניו האדימו מדמעות שהוא לא הצליח לשחרר.
"תמות?" נחרדתי, "אתה רציני? אבל זה רק סרטן שד, לא מתים יותר מסרטן שד."
ארי נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת וכבש את פניו בכרית, וכשניסיתי לגעת במעין ליטוף בכתפו ניער אותי מעליו בעצבנות, ואמר שלא בא לו.
"אני יודע. סליחה." אמרתי בעלבון והפכתי אליו את גבי. כבר המון זמן שלא בא לו, ואחרי שגם חמי סירב לי, אמנם בצורה יותר עדינה, כמעט מתנצלת, אבל סירב, הייתי חייב להסתפק באוננות חפוזה מחשש שהילדים יבואו לחדרי ויתפסו אותי על חם. נכון, יכולתי לנעול את דלת חדר השינה, אבל המחשבה על אביב בורח מהמכשפה האורבת לו בחושך לביטחון של מיטתי, ומוצא את הדלת נעולה בפניו, מנעה ממני אפילו את אמצעי הזהירות הפשוט הזה.
"ארי, מה קורה? למה אתה לא מדבר איתי? תספר לי מה המצב האמיתי שלה?" דרשתי למחרת בבוקר, מנצל כמה דקות של חסד שהצלחנו לגנוב לעצמנו בזמן שהילדים שקעו בתוכנית בוקר צרחנית במיוחד.
"המצב שלה רע, רק נס יציל אותה." אמר ארי קצרות, מדבר אלי בקול זעוף ומאשים שדכדך אותי מאוד.
"הילדים לא ראו אותה כבר שבועיים, הם מתחילים לשכוח אותה, מתי הם יוכלו לבקר אותה?"
ארי נד בראשו בשאט נפש, "אתה פשוט לא תופס, מה?" אמר במורת רוח, "לפעמים אתה ילדותי יותר מהתאומים." נזף בי, ולפני שהצלחתי לחשוב על תשובה קם והסתלק.
שבוע אחר כך הוא חזר בשעת לילה מאוחרת, ביקש שאקח את אביב חזרה למיטתו, ואחר כך התיישב על הכיסא הרעוע והלא נוח ששימש אותנו בעיקר כקולב, וביקש שאקשיב היטב.
"אני מקשיב." שילבתי את ידי על חזי כמו תלמיד שקדן, והבטתי בפניו שהיו חיוורות וצנומות מהרגיל.
"הטיפול החדשני לא עוזר, הדס גוססת." אמר ארי בקול חסר רגש, "היא בבית עכשיו, אי אפשר לעשות יותר שום דבר בשבילה."
"ומה עם ההקרנות? למה הם לא מנסים לפחות?"
"כי אין בזה טעם סולי, היא רק תסבול וזה לא יעזור כלום. יש לה סרטן אלים במיוחד, כזה שלא מגיב לשום תרופה, חוץ מלתת לה תרופות נגד כאבים אין יותר מה לעשות, הרופאים ממליצים לאשפז אותה בהוספיס, אבל היא מסרבת, ואימא שלה תומכת בה. הן מתעקשות שהיא תמות בבית, לדעתי זה שיגעון וזה יגמור גם את דודה אמה, אבל אני לא יכול לעשות כלום. הדבר היחיד שהן מרשות לי לעשות זה להתחתן אתה."
בהיתי בו בשתיקה נדהמת, "להתחתן איתה?" הצלחתי לפלוט לבסוף, "למה?"
"בגלל הילדים." הסביר ארי, "אם נתחתן אני אהיה האפוטרופוס החוקי שלהם, וזה יחסוך לנו המון בעיות בעתיד, הייתי צריך לעשות את זה מזמן." הוסיף ונשכב על המיטה לצידי, משלב את ידיו מתחת לראשו,
"מזמן?" נדהמתי, "למה אתה מתכוון מזמן?"
"מזמן, כשרק חזרתי לארץ להתגייס." הוא נאנח, "לא ראיתי אותה מאז ששנינו היינו ילדים ופתאום מופיעה לפני האישה היפיפייה והמדהימה הזאת… מיד התאהבתי בה, הדס הייתה האישה היחידה שהייתי מוכן לוותר בשבילה על גברים, אבל היא לא רצתה אותי, היא מבוגרת ממני בשנתיים ואז היא חשבה שאני רק ילד מתלהב ובצדק. המשכתי לאהוב אותה גם אחרי השחרור, בסוף היא הבינה שאני רציני ובכל זאת סירבה, לא הפריע לה שהייתי עם גברים, אבל היינו בני דודים, וזה הפחיד אותה, ואת הוריה זה חירפן לגמרי למרות שהאימהות שלנו רק אחיות למחצה כי סבא התחתן עם אישה שנייה אחרי שאימא של אימא שלה נפטרה." הוא גנח, "איזה משפחה דפוקה, לא פלא שיצאתי דפוק כזה." ארי הסתובב ולקח את פני בכפות ידיו הקרירות והדקות, "זה לא מפריע לך סולי, נכון? החתונה איתה רק עניין רשמי קטן כדי שלא נסתבך עם המשמורת על הילדים, אתה מבין?"
"כן." הנהנתי, "אני מבין." וחיבקתי אותו, והפעם הוא לא דחה אותי אלא חיבק אותי בחזרה, והניח לי לנחם אותו כמיטב יכולתי.
***
"מי יספר לילדים?" שאלתי למחרת בבוקר כשהוא התארגן לצאת.
"אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו, את כל מה שקשור לטיפול בתאומים אני משאיר לך." אמר ארי בשמץ של קוצר רוח, נופף לילדים שישבו והסתכלו דרוכים בסרט הבוקר שלהם, חייך אלי חיוך חיוור ועצבני, אמר שהוא יתקשר אלי כשיהיה לו זמן והסתלק.
"דוד ארי הלך לבקר את אימא?" שאלה אביב כשהתנהלנו לאט בדרכנו לקייטנה, נאבקים בפקקי התנועה של הבוקר.
"כן." אמרתי קצרות וראיתי איך פרקי אצבעותיי מלבינים כשנאחזתי בחוזקה בהגה.
"ומתי אנחנו נבקר אותה?" שאל שקד.
"כשהיא תבריא." אמרה אביב, "נכון סולי?"
"אהה… כן, יכול להיות, אני עוד לא יודע."
"למה אסור לנו לבקר אצלה כשהיא חולה?" המשיך שקד לנדנד.
"כדי שלא נידבק." הסבירה לו אביב בקוצר רוח, "נכון סולי?"
"אהה… כן, בערך." אישרתי באי נוחות. איכשהו, לשקר לילדים היה קשה הרבה יותר מאשר לשקר למבוגרים.
"אז מתי היא תבריא כבר?" התעצבן שקד, "הקייטנה כבר נגמרת עוד מעט, מתי אימא תבוא לראות אותנו שוחים?"
"לא יודע." אמרתי, אוחז בהגה חזק כל כך עד שזרועותיי התחילו לכאוב.
"ומה אם היא לא תבריא? מה אם היא תמות? מי יטפל בנו אז?" שאלה אביב בקור רוח מצמרר.
"אימא לא תמות, טיפשה!" צרח שקד וחבט בה בצעצוע שאחז בידו. מזל שזה היה מין יצור פרוותי רך.
"אתה טיפש בעצמך!" צרחה אביב בחזרה, ופרצה בבכי, "אני לא רוצה להישאר אצל סבתא אמה, היא גועלית."
"לא נכון, את גועלית." השיב לה שקד, ופרץ גם הוא בבכי.
עד שהחניתי את המכונית בחנייה של גן הילדים שעבר הסבה לקייטנה הייתי שטוף זיעה, וידי רעדו מרוב מתח. שחררתי את שני התאומים הזועפים מכיסאותיהם, נזפתי בהם רכות על התנהגותם, הודעתי להם שהם צריכים להתבייש, ואחרי שקינחתי חוטמים זעירים ומנוזלים, וניגבתי דמעות מעיניים כחולות הצעדתי אותם לשער הקייטנה, שם עמדה המנהלת, מקבלת כדרכה כל בוקר את פני הילדים.
"הכול בסדר?" שאלה, מודאגת למראה פניהם הזועפות של התאומים שבדרך כלל היו במצב רוח טוב בבקרים.
הנחתי לילדים לרוץ פנימה להיפגש עם חבריהם, וסיפרתי למנהלת בלחש שמצבה של אימם הולך ומדרדר, וכנראה שהם יישארו אצלי גם בשנה הבאה, ושאלתי אם יש איזה גן שהיא ממליצה עליו בשבילם.
היא הייתה גננת ותיקה שהכירה את כל גני הילדים והגננות באזור ואחרי שדיברנו קצת על גני ילדים שיתאימו לילדים היא כבר לא הצליחה להתאפק יותר ושאלה בסקרנות את השאלה שבטח הציקה לה מרגע שפגשה אותי, שאלה שבטח שימשה נושא לדיון בינה לשאר האימהות, "למה הם קוראים לך דוד סולי? אתה אח של אימא שלהם, או שזה סתם כינוי?"
"אני אה… אני קרוב ל… לבן זוג של אימא שלהם, אני לא אחיו, רק בן דוד, אבל אנחנו מאוד קרובים, ו… בגלל שהמצב שלה הוא כל כך קשה…" השקר שהתחלתי לרקום התגבש והתפתח תוך כדי דיבור, לבש נפח ודמות משל עצמו, התקשט בחצאי אמיתות כדי להתחזק, ועדיין נשאר שקר גס ששיקרתי מתוך אינסטינקט הגנה על הילדים.
***
"אבל למה לא אמרת ישר את האמת?" נדהם חמי כשהתוודיתי לפניו על האירוע המביך. "מה יש לך להתבייש ממנה? מי היא בכלל?"
"היא גננת מאוד ותיקה והיא מכירה את כל העולם ואשתו, והילדים כנראה ימשיכו לגור כאן גם בשנה הבאה, והגברת הזו שהיא אישה ממש נחמדה ואוהבת ילדים היא גם רכלנית גדולה, אני לא רוצה שכול האימהות של הילדים שהם ילכו איתם לגן בשנה הבאה ידעו שהם גדלים בבית של הומואים, אני רוצה שימשיכו לאהוב אותם ולהיות חברים שלהם." הסברתי לו, והוא הנהן בהבנה ואמר שיש בזה משהו, זה עצוב, אבל אולי אני צודק.
***
גסיסה איטית היא עניין מתיש ושובר לב, אבל לפחות היא נותנת לחולה זמן להתכונן למותו, לכתוב צוואה ולהיפרד מהעולם. לזכותה של הדס אומר שהיא ניצלה היטב את הזמן שנותר לה, ומרגע שהבינה שהיא לא תצליח לנצח את המחלה היא עשתה כמיטב יכולתה להבטיח את עתיד ילדיה ולהרחיק אותם מסבתם.
מאחר והייתי רק בבחינת צופה מהצד במצב העגום הבנתי את כוונתה רק כמה ימים לפני מותה, כשהגעתי למיטת חוליה כדי להיפרד ממנה. כל זמן שהדס הייתה בריאה לא ידעתי שום דבר על טיב היחסים שלה עם אימה שהייתה בעיני עד אז סתם דודה קשישה ולא ממש נחמדה שאין לה שום קשר אלי.
כרגיל טעיתי, בשיחות שניהלתי עם ארי – דיברנו בעיקר בלילות כשהילדים ישנו – קלטתי לאט לאט שיש חילוקי דעות בינו לבן דודתו, סבתם של התאומים שהייתה אישה שמרנית, עקשנית ובעלת דעות מיושנות על הדרך בה יש לחנך ילדים, דעות שהתנגשו באלה של ביתה.
דודה אמה השלימה בקושי עם קיומם של הומואים בעולם, וסברה שעליהם להצניע את עצמם ולא להציק לעולם בנוכחותם המבישה. אני מניח שאם היא הייתה צעירה יותר היא הייתה מצליחה לטרפד את החתונה של הדס וארי, כמו שהצליחה בזמנו להרוס את הקשר הרומנטי שכמעט נוצר בין השניים. היא האשימה תמיד את ארי שהרס את סיכויה של ביתה להתחתן עם בעל ראוי, ודבקה בעקשנות בגרסה שהדס נותרה רווקה באשמתו, ורק בגלל השפעתו הרעה היא הפכה לאם חד הורית.
"מי שבאמת הרס להדס את החיים זו היא, אם לא הסנוביות שלה הדס הייתה מתחתנת מזמן, איתי או אם גבר אחר, אבל לדעתה של דודה אמה אף גבר לא היה מספיק טוב לבת שלה, היא הבריחה את כל מי שרצה את הדס עד שהיא נעשתה מבוגרת מידי להתחתן, ואל תשאל איזה מהומה היא עשתה כשהדס נכנסה להיריון דרך בנק הזרע, מזל שדוד מקס השאיר להדס כסף משלה כי דודה אמה נעשתה קמצנית נוראית, היא אף פעם לא הסכימה לתת לה גרוש וכל הזמן היא בוכה שאין לה כסף ושהיא חייבת לחסוך כדי שיהיה לה כסף כשהיא תהיה זקנה וחולה."
"טוב, היא כבר לא צעירה, וככה זה מבוגרים, גם אם היא מעצבנת אל תשכח שהיא סבתא של התאומים, ושהיא קרובת המשפחה היחידה שלך." ניסיתי לפשר ולהרגיע.
"אל תזכיר לי." נהם ארי בתיעוב, "אתה יודע שאחרי שהיא גילתה שאני הומו היא יעצה לאימא שלי לשלוח אותי לפסיכולוג כדי שירפא אותי מהסטיות שלי? אישה מגעילה."
"חבל להתעצבן, ככה חינכו אותה, ובגילה כבר לא תשנה אותה."
ארי חייך וליטף את ראשי, "אתה נשמה טובה סולי, אתה פשוט לא מבין איזה טיפוס היא, למה אתה חושב שהדס התעקשה להתחתן איתי? היא מכירה את אימא שלה, אם זה היה תלוי בה הילדים היו נמסרים לאימוץ."
"מה פתאום אימוץ?" נבהלתי, "אתה לא נסחף קצת?"
"אני לא." אמר ארי בקול קודר, "אתה פשוט לא מבין עם מי יש לך עסק, לא ראית איזה מבטים היא תקעה בך כשהבאת את הילדים לביקור? נורא מעצבן אותה שאתה מטפל בנכדים שלה, לדעתה אני צריך לשכור איזה או-פר פיליפינית או לשלוח אותם לפנימייה, כל דבר רק לא לתת להם להיות אתך. היא כל הזמן שואלת מה בדיוק אתה עושה אתם, ולמה אתה מעדיף להיות עם הילדים במקום לעבוד כמו כל גבר, היא לא מעזה להגיד את זה בגלוי, אבל אני בטוח שהיא חושדת בך שאתה… טוב, לא חשוב, היא סתם מכשפה זקנה, יש לך מזל שאתה לא מבין הולנדית."
"אם תמשיכו לקשקש כל הזמן לידי בשפה המכוערת הזו בסוף גם אני אלמד אותה, ואני יודע שהיא חושדת בי, שקד ואביב ספרו לי שהיא כל הזמן שואלת אותם מי מקלח אותם, ואם הם ישנים איתי באותה מיטה."
"באמת?" נדהם ארי, ופניו הפכו נוקשות ומרירות, "חבל שלא ספרת לי קודם, מה הם ענו לה?"
חייכתי, גאה בתבונתם של הילדים שהבינו בחושיהם החדים שסבתא אמה מנסה להכשיל אותם, וסיפרו לה שהם מתקלחים לבד, וישנים במיטות שלהם.
"אבל זה שקר." התמלא ארי דאגה, "אתה אמרת להם לשקר?"
"לא." התמלאתי תחושת אשמה, וחיוכי נמחק, "וזה גם לא ממש שקר." התגוננתי, "אביב כמעט לא באה אלי למיטה, אולי קצת, בבוקר, וגם שקד מגיע רק כשיש לו חלום רע, ואני גם לא ממש מקלח אותם, אני רק עוזר להם קצת."
"הם ראו אותך אי פעם ערום?" חקר אותי ארי בפנים חמורות.
התחלתי להזיע מרוב מבוכה, "אולי, לא בטוח… זה קיץ, אני לא לבוש יותר מידי במזג אוויר הזה, אבל אני לא מסתובב ערום בבית, מה זה חשוב? הם רק ילדים ארי, מה, אתה חושב שאני…" גל של בחילה עלה בגרוני, "אני הומו, לא פדופיל ולא סוטה, והם רק ילדים קטנים." הוספתי, מרגיש שקולי נעשה לחוץ, אפילו בכייני משהו, "למה, מה הבעיה? למה כל השאלות האלה?"
ארי נע בחוסר נוחות, "די, תירגע, דביל. אני לא מאשים אותך בכלום, אבל תודה שזה לא מצב נורמאלי שגבר מבוגר מטפל בשני ילדים קטנים שהם לא קרובי משפחה שלו, ו… אה… יכול להיות שהרשויות יחליטו לשלוח עובדת סוציאלית לבדוק מה קורה אצלנו, אז…"
"מה זאת אומרת מה קורה אצלנו?" צעקתי, "למה אתה מתכוון, מה כבר יכול לקרות אצלנו? אני לא מאמין שאתה מדבר ככה, זה היה הרעיון שלך שאני אעזור לך אתם, לא בגלל זה חזרת לגור איתי?"
"לא בדיוק." אמר ארי בנוקשות, "חזרתי כי התגעגעתי אליך, ורציתי שנחיה יחד, לא ידעתי שהמצב של הדס יחמיר כל כך מהר, איך יכולתי לנחש שהיא תבקש ממני לגדל את הילדים שלה?"
"ונניח שאני לא הייתי? נניח שהיית לבד בסיפור הזה, מה היית עושה אז? משאיר אותם אצל איזה מטפלת זרה? שולח אותם לפנימייה, או למשפחה אומנת?" חקרתי אותו, קיבתי מתכווצת במתח.
"לא יודע." אמר ארי, וכיבה את האור, אות לכך שמאס בשיחה, "עובדה שאתה כן כאן, ואתה כן מטפל בהם, אז מה הטעם בכל השאלות האלה?"
"ומה יקרה אחרי שהיא תמות? מה תעשה אז?" המשכתי לחקור.
"לא יודע, אני לא מסוגל לחשוב על זה, די סולי, לך כבר לישון."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s