"נו, הוא כבר סיפר?"
"לא, עוד לא."
"למה הוא מחכה?"
"לרגע המתאים."
"אבל חמי, אי אפשר ככה, אני מבלה עם הילדים המון זמן, וכשהם מדברים על אבא שלהם אני… אני יודע שהם עוד לא בני חמש, אבל זה לא אומר שמותר לשקר להם, ממש לא נוח לי עם הקטע הזה, אני יודע שזה בעייתי, לספר דבר נורא כזה לילדים כל כך קטנים, אבל כבר עברו יומיים מאז שהוא חזר, וכמה אפשר?"
"אתה לא נסחף קצת אנחל? הוא לא ממש משקר, הוא רק לא אומר את האמת."
"זה אותו דבר."
"לא בדיוק, וממתי אתה כזה צדיק? גם אתה לא סיפרת לביטון מה קרה כשהוא יצא למילואים."
אנחל שחום מכדי להלבין, אבל לשמע דברי עורו מקבל גוון אפור חולני, והוא נראה כאילו יפרוץ עוד רגע בבכי. אני מרגיש כאילו התאכזרתי לחתלתול תמים וחסר ישע ומתמלא בושה. "סליחה, אני מצטער, לא התכוונתי."
הוא כובש את פניו ברצפה ושותק, "נו, די אנחלינו, אני מתנצל, אל תכעס עלי חמוד." אני מפציר, כועס על עצמי ועל הפה הגדול שלי.
ההתנצלות שלי באה מאוחר מידי, עכשיו הוא כבר באמת בוכה, "בבקשה, אל תספר לו חמי."
"חס וחלילה, ככה אתה מכיר אותי? זה העסק שלך ושלו, אני בחיים לא אתערב."
"אני כל כך אוהב אותו, אני לא רוצה שהוא יחשוב עלי דברים רעים."
"אני יודע, ואני בטוח שגם אם הוא ידע הוא יבין ולא יכעס עליך, הרי זה לא קרה באשמתך."
"זה כן, לא הייתי צריך לנסוע לשם, הייתי טיפש, אימבציל." הוא מתייפח ואני מחבק אותו, ומנסה לנחם ולהרגיע, ומי בדיוק נכנס – ביטון.
את המבט הפגוע והזועם שעל פניו אני לא אשכח לעולם. "מה קורה פה? מה אתם עושים?" הוא שואל בחשדנות זועמת ומביט בנו במבט רצחני.
זה צד של ביטון שלא יצא לי להכיר – הצד הקנאי והרכושני. אני לא מתלהב ממנו למרות שגם אני… האמת, אני מבין אותו, אבל הפעם אין לזה שום הצדקה.
"נו, די כבר, יא עצבן, תרגיע ומיד. זה רק אני." אני אומר בתוקפנות, אחרי שאנחל בורח בבכי מהחדר.
ביטון מרסן את עצמו ומקשיב בשקט להסברים שלי שחיבקתי את אנחל רק בקטע ידידותי, ובעיני הוא רק חבר, ואין לו סיבה לקנא.
"דווקא יש לי." אומר ביטון במין מרירות כזו שמפתיעה אותי, כי הוא לא טיפוס מריר מטבעו, וזה ממש לא מתאים לו.
"מה קורה משה? מה עובר עליך? אתם עוד עוברים לגור יחד?"
"לא יודע, עוד לא שאלתי אותו."
"למה?"
ביטון מסתכל עלי במבט אומלל, "אתה זוכר את ארקאדי?"
"נו, בטח, איך אפשר לשכוח אותו? מה הקשר שלו לאנחל?"
"שום קשר, חוץ מזה שמאז שנפרדתי ממנו לא הרגשתי ככה לאף אחד, רק אנחל… אני חולה עליו הוא כזה… אני ממש הרוס עליו חמי ודווקא בגלל זה אני נורא לחוץ. מי שנכווה ברותחין נזהר מצוננים, אני לא אומר שאנחל חס וחלילה הוא כמו ארקאדי אבל… אבל… "
"אבל מה?"
"אתה יודע איך החבר'ה אוהבים לרכל, ושמעתי שמועות, סיפרו לי דברים… אני לא מתפלא, הוא כזה חמוד… אני כל כך אוהב אותו, אם גם הוא יבגוד בי כמו ארקאדי אני… אני לא יודע מה אני אעשה, אני לא אוכל לעמוד בעוד דבר כזה, אני מעדיף כבר להתחתן עם אישה ולא…" הוא נאנח ומשתתק, אומלל מאוד.
"תראה ביטון, אנחל אמנם צעיר מאוד, כמעט ילד, אבל גם לו יש עבר, לכל אחד יש עבר, אבל אני מבטיח לך שמאז שהוא אתך הוא רק אתך, וגם הוא נורא אוהב אותך, ואני בטוח שהוא בכלל לא דפוק כמו ארקאדי המסכן, הוא גם צעיר ויפה, אבל הוא בן אדם שונה לגמרי, תאמין לי."
"אני יודע." אומר ביטון, ושנינו משתתקים וחושבים על ארקאדי היפה והשרוט, נזכרים איך הוא היה ונאנחים יחד.
"אנחל בכלל לא כזה." אני אומר בתוקף, "אני לא אומר שהוא חי במנזר עד שהופעת, אבל הוא לא בוגד, ולא משתרלל, הוא בחור רציני והוא נשמה, לא שותה ולא מעשן. הוא בן אדם אחראי ומתוק והכי חשוב, למרות שאתה חתיכת מרוקאי מכוער הוא חולה עליך ברמות, אז תפסיק להציק לו, הבנת?"
ביטון מחייך סוף סוף, אומר תודה ורץ לחפש את אנחל, אני מקווה שלילד יהיה די שכל לשתוק ולא לספר לו יותר מידי. אז קרו כמה דברים מיותרים כשביטון היה במילואים, אז מה? לא הכל הוא חייב לדעת, ומה שהוא לא ידע לא יזיק לו, עדיף לחשוב על העתיד, לא על העבר. אני יודע שיש כאלה שדוגלים בכנות מוחלטת בזוגיות וזה, אני לא מסכים, למעשה, ככל שאני מזדקן יותר ככה אני יותר בטוח שאסור בשום פנים ואופן לספר הכל לבן הזוג.
חיים ומוות ביד הלשון והאמת וכל האמת היא עניין מסוכן מאוד, בעיקר בזוגיות, הסוד לזוגיות מוצלחת הוא לדעת מתי לשתוק, וכל המרבה לשתוק על עברו הרי זה משובח, אני מחליט ביני לבין עצמי והולך לדבר עם סולי כדי לשכנע אותו שהגיע הזמן לספר לתאומים את האמת על אבא שלהם.
וכמובן שזה קרה דווקא כשהייתי לבד בבית ועוד באמצע שטיפת רצפה. כן, זה מה שאני עושה כשיש לי יום חפשי, ואם לא די בכך לפני הספונג'ה טיגנתי קציצות. אין ברירה כי אנחל לומד במרץ, ובזמן הפנוי הוא עם ביטון, וסולי עובד המון שעות, ואי אפשר לגדל ילדים בבית מטונף ולא לתת להם לאכול, כלומר אפשר, אבל לא פה, יש גבול.
חוץ מזה גם דני מסתובב אצלנו המון, וכמו כל הילדים בגיל שלו הוא תמיד רעב, והוא גם בלגניסט נוראי, ואורה קופצת כל פעם לביקור פתע כדי לקטר על ספירית, ואני לא מוכן לארח את אם הילד העתידי שלי בדיר חזירים, ולכן עלי לקום ולעשות מעשה כי אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומי.
זו הסיבה לכך שהייתי בפוזה לא גברית בעליל כשהטלפון צלצל – שוטף רצפה בעוד ערמת קציצות שטיגנתי זה עתה מצטננת על השיש. אנחל אמנם הכין הכל עוד אתמול בלילה, ונתן לי הוראות מדויקות, אבל אני טיגנתי, וכמובן שלכלכתי כהוגן את השיש ואת הכיריים, שונא לטגן, קציצות אני דווקא אוהב. הגננת חיה ביקשה קודם את סולי ונאנחה כשאמרתי שהוא בעבודה. שאלתי, לחוץ קצת, מה הבעיה עם הילדים כי בפעם הקודמת שהיא צלצלה זה נגמר עם ביקור אצל רופא הילדים, טיפות אוזניים ואנטיביוטיקה לשניהם.
"הילדים לא חולים, אבל…" היא נאנחה שוב ושאלה אם אנחל נמצא.
"הוא בלימודים, רק אני פה, מה קרה?"
"אחד הילדים בגן אמר להם שאבא שלהם מת. הם לא קיבלו את זה טוב, כדאי שתגיע לפה מיד."
"אחד הילדים בגן? איך זה נודע לו?"
"אנשים מדברים חמי, מרכלים… והילדים שומעים הכל, ולא יודעים מתי לשתוק, הם רק בני ארבע, הם לא מבינים מה זה טקט, חבל שסולי לא סיפר להם מיד, אי אפשר לשמור סודות כאלה הרבה זמן. כדאי שתיקח אותם הביתה ותרגיע אותם."
קל להגיד חשבתי, די במרירות, והמשכתי להיות מריר כל הדרך לגן הילדים. למה אני? למה תמיד נופלים עלי דברים מגעילים כאלה? הם בכלל לא הילדים שלי. לא מספיק שטיגנתי היום קציצות והתכוננתי נפשית לשטוף אז עכשיו…
ואז נכנסתי לגן והקטנים רצו אלי ונתלו עלי, ומיד הפסקתי לחשוב והתחלתי לפעול.
הגננת חיה היא גננת ותיקה ומנוסה מאוד, והיא כבר ראתה הכל בחיים. במקום כל כך קטן כמו הקריה שלנו כולם יודעים הכל על כולם, ומה שהם לא יודעים לבד מספרים להם. מובן שהיא הייתה בקיאה בכל הטלנובלה שלנו, ולמרות שהייתה בגיל של אימא שלי שמרה על קור רוח ולא מצמצה כשסולי לקח אותה הצידה והסביר לה עוד בתחילת השנה את כל הסיבוך המשפחתי של התאומים.
לא יודע למה סולי חשב שאפשר להסתיר את המוות של ארי, נכון, הוא מת בחו"ל, אבל כיום אין סודות, ובכלל, סוד שיותר מאדם אחד יודע זה כבר לא סוד. אנשים תמיד ריכלו ועל משפחה מוזרה כמו שלנו הם ריכלו עוד יותר, הילדים שלהם שמעו ושאלו את התאומים אם זה נכון שאבא שלהם מת, ופרצה קטטה לא נעימה – שקד בכה ובעט בארמון קוביות, ואביב מרטה צמות וצבטה. הגננת חיה והעוזרת שלה נחפזו לעשות הפרדת כוחות, שלחו את התאומים לפינת הקריאה, ואת שאר הילדים הוציאו לחצר, ומיד התקשרו הביתה.
"סולי חייב לדבר אתם." אמרה חיה בתוקף, "הוא כבר דיבר עם פסיכולוגית?"
"לא יודע, אני רק דייר שלו." התחמקתי.
חיה עשתה פרצוף נרגז, "מנחם, באמת." אמרה בתוכחה, מבטאת את שמי במילעיל (היא הייתה פעם מורה) "מישהו צריך להראות בגרות ולקחת אחריות על הילדים הקטנים והמסכנים האלה, אני יודעת שאתם חברים, ואתה הכי מבוגר בקומונה הזאת. אני בטוחה שאימא שלך לא חינכה אותך להתנהג בצורה לא אחראית." זקפה לעומתי גבות חינוכיות. כן, היא מכירה גם את הורי, ואפילו זוכרת את סבא וסבתא שלי ז"ל, ככה זה במקום קטן, כולם יודעים הכל על כולם.
"בסדר." הבטחתי בחיפזון ולפני שהתאומים שהתרוצצו בגן ואספו את החפצים שלהם יחוללו עוד מהומות מיהרתי ולקחתי אותם הביתה.
בדרך אמרתי להם בצורה הכי אחראית ובוגרת שהצלחתי לגייס שאסור להרביץ, ולא יפה להרוס לאחרים ארמונות מקוביות.
"אבל מעין אמרה שאבא ארי מת." החל שקד להתייפח שוב, "נכון שזה לא נכון חמי?" נשא לעברי פנים קטנות אומללות, לחות מדמעות.
"נדבר על זה בבית." אמרתי ורציתי להמשיך ללכת, אבל אז אביב נעצרה והתיישבה על המדרכה – בגיל ארבע אין להם בעיות לעשות דברים כאלה – ואחרי היסוס קל שקד הצטרף אליה וצנח לצידה, "אז הוא מת או לא?" שאלה בקול מעשי, מביטה בי בעיניים כחולות, יבשות מדמעות.
טוב, אני לא מחנך דגול, רק תראו איזה פרחח דני יצא אחרי החינוך שלי? אבל אני נחוש בדעתי שאסור לשקר לילדים, לי שיקרו כשהייתי ילד וזה מרגיז אותי עד היום, ולכן אני לעולם לא משקר לילדים, וגם הפעם לא שיקרתי. רכנתי אליהם, הבטתי בפניהם הקטנות, אביב רצינית וחמורת סבר ושקד שתמיד היה רגיש וילדותי יותר מביט בי בפה פעור, דמעות זוהרות על ריסיו, ואמרתי להם שכן, זה נכון, הייתה תאונת דרכים, אבא נפצע קשה וסולי נסע להיות איתו בבית חולים, ניסו לרפא אותו ולא הצליחו ובסוף הוא נפטר.
"אז איפה הוא עכשיו?" שאלה אביב בקור רוח מקפיא, "הוא עם אימא?"
"כן, הוא עם אימא, הם קבורים יחד."
"אני רוצה לראות."
"בסדר." הבטחתי, "בקרוב ניסע לקבר שלהם."
"ונביא פרחים." משך שקד באפו ומחה דמעות מלחייו השמנמנות.
"כן." הבטחתי ונתתי לו טישו.
אביב קמה, אמרה שהיא רוצה הביתה והחלה ללכת, ושקד הצטרף אליה כמובן, ידו בידה. נגררתי אחריהם, נושא את התיקים שלהם, תוהה אם לשתוק או להמשיך לדבר. אביב פתרה את הבעיה ושאלה במעשיות מה יקרה אתם עכשיו, ומי יטפל בהם.
"סולי." עניתי, "וגם אני ורוני ואנחל נעזור כמובן, אבל עכשיו אתם של סולי."
"ומה אם סולי ימות?" הקשתה הילדה.
"הוא לא ימות." מחיתי, "למה שהוא ימות? אני מבטיח לך ש…" לפני שהנחתי לפה הגדול שלי להכשיל אותי שוב שקד פרץ בבכי היסטרי, מייבב שהוא לא רוצה שסולי ימות, ולא נרגע עד שלקחתי אותו על הידיים.
רק בלילה, אחרי שהילדים ישנו, הצלחתי לדבר עם סולי בשקט. הסתגרתי איתו בחדר השינה שלנו ונזפתי בו שהוא לא הלך להתייעץ עם פסיכולוגית כמו שהוא הבטיח, הודעתי לו שהוא דוחה דברים ולא מתנהג בצורה אחראית ובוגרת והזהרתי אותו שאם הוא ימשיך ככה רשויות הרווחה יתערבו ובסוף עוד ייקחו לו את הילדים.
"אתה לא יכול להרשות לעצמך להתנהג ככה, הילדים הם האחריות שלך, ארי השאיר אותם לך, אתה האפוטרופוס שלהם, ואתה צריך להתחיל להתנהג כמו בן אדם מבוגר." הודעתי לו.
"אני יודע." אמר סולי בחרטה, והטיל את עצמו על המיטה שלי, מעיר את רוני שנמנם מול הטלוויזיה, "בוא הנה." דרש, ותקע מרפק ברוני, "וגם אתה."
"אחלה." אמר רוני ופתח את המגרה לחפש קונדום.
"ככה אתה מתנהג בצורה בוגרת ואחראית?" הבטתי בו בתוכחה, אבל הוא לא שם לב כי היה עסוק בפשיטת מכנסיו.
"סולי." צעקתי, "מה אתה עושה? הקשבת בכלל למה שאמרתי?"
"שמעתי הכל, ואתה לגמרי צודק, ואני נשבע לך שממחר… נו, בוא כבר חמי, אני חרמן נורא." הפציר סולי ורוני נעץ בי מבט, משדר לי בלי מילים שחפרתי מספיק ודי כבר, הגיע הזמן לשתוק ולעשות מעשה.
"בסדר, רק תזכור שהבטחת שממחר…" נכנעתי, הורדתי חולצה והצטרפתי אליהם. אי אפשר להיות בוגר ואחראי כל הזמן, צריך לנוח מזה לפעמים.
***
דקה לפני שאני יוצא לאסוף את הילדים מהגן טלפון מסולי, "חמי, תור מי לקחת את התאומים מהגן?" הוא שואל בחרדה.
"תורי, אני תמיד אוסף אותם בימי שישי, מה עובר עליך סולי? למה אתה כזה מבולבל?"
סולי שותק רגע ואז מתוודה שהוא לחוץ ומוסיף התנצלות.
"ממה אתה לחוץ? הכל בסדר, תירגע."
"כן, הכל בסדר חוץ ממה שלא בסדר." הוא אומר בעצב וסוגר בלי להסביר. כמו תמיד אני מגיע מוקדם מידי, ומתגנב לגן לפני שהילדים סיימו את טקס קבלת השבת. עוזרת הגננת כבר מכירה אותי, היא מחייכת ומזמינה אותי למטבח, נותנת לי חתיכת חלה שנשארה מקבלת שבת ומספרת לי שהתאומים היו היום ממש בסדר גמור, "אין לכם שום סיבה לדאוג, הכל בסדר." היא לוחשת ומחייכת לעברי בעידוד.
אני בוהה בה במבט מטופש ותוהה על מה היא מדברת ואז הגננת מפציעה במטבח ומחייכת אלי בהבעת ניצחון, "היום הם היו פשוט מקסימים." היא מודיעה לי בששון, "אל תדאג הכל יהיה בסדר גמור."
"מי? מה? על מה אתן מדברות?"
אביב מתפרצת למטבח ומזנקת עלי, "הייתה אישה ששאלה שאלות." היא מספרת לי.
"ציירנו לה ציורים." מוסיף שקד בכובד ראש.
"שאלות על מה?"
"על אבא וארי, ועל סולי, וגם עליכם."
"עלינו?"
"עליך ועל רוני, ועל אנחל גם."
"וסיפרנו לה גם על ביטון."
"מה סיפרתם עליו?"
"שהוא נחמד." צוחקת אביב. "ושהוא עושה קסמים עם קלפים."
"סיפרנו שהוא מרפא חתולים וכלבים ונותן לאנחל נשיקות." מתפרץ שקד לדבריה. הם צוחקים, נכנסים אחד לתוך דברי השני, ילדים חמודים ותמימים כל כך, העולם שלהם ברור ומסודר, אין להם ספק שכל המבוגרים שמקיפים אותם אוהבים אותם, שכולם דואגים להם ורוצים בטובתם.
"ילדים לכו להביא את כל העבודות מהמגירה שלכם." אומרת הגננת, ועד שהם הולכים לרוקן את המגירות מכל היצירות והציורים שנצברו בתוכן במשך השבוע היא מספרת לי שהבוקר באה לגן עובדת סוציאלית אחת, "דווקא נחמדה." היא מוסיפה בעידוד, כדי לבדוק מה קורה עם הילדים ואם הם מטופלים טוב.
"היא לא הייתה אמורה לבקש רשות או משהו?" אני נדהם.
"היא אמרה שהיא דברה עם האפוטרופוס שלהם והוא הסכים." מסבירה הגננת, "היא דיברה גם איתנו, שאלה כל מיני שאלות."
"איזה שאלות? מאיפה היא יודעת עלינו בכלל?"
הגננת מושכת בכתפיה, "אולי ממשרד הפנים? לא יודעת. היא רצתה לדעת מה עם הסבתא שלהם, ומאוד התעניינה לדעת איפה ישן כל אחד מהמבוגרים בבית."
"וואלה? ומה אמרתן לה?"
"מה יכולנו להגיד? שאין לנו מושג."
"נו, בוא כבר חמי." צורחים התאומים בקוצר רוח, ומעמיסים עלי שקיות גדושות דפים צבועים בצבעי גואש, ופסלים משונים עשויים גלילי ניר טואלט וקופסאות קרטון. בדרך הקצרה הביתה הם מדלגים בעליצות, שרים וצוחקים, נטולי שמץ דאגה, ואני רץ אחריהם, מנסה לעמוד בקצב שלהם, להשגיח שלא יפלו, וכל הזמן הראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות ודאגות.
אנחל ממתין לנו בפתח, עצבני נורא. "נו, איפה אתם?" הוא שואל במתיחות, מנסה לחייך לעבר התאומים שדורשים ממנו לסקור את כל היצירות שלהם ולחוות את דעתו על כל אחת מהן. אנחל פורש את הדפים והפסלים על רצפת הסלון, מעיר הערות, שואל שאלות, מחמיא ומחבק, מנסה להתנהג כרגיל, אבל רואים שהוא לחוץ בגלל אישה צעירה ודקיקה שיושבת בנימוס על הספה בסלון ומחייכת אלינו חיוך נוקשה. היחידים שמתנהגים בטבעיות אלו הילדים, הם מזהים אותה, אומרים שלום, מחייכים והולכים לחלוץ נעלים בחוץ. אנחל הולך איתם, עוזר להם לפשוט את הגרביים, לנער את החול, מתאמץ להירגע ולהתנהג כמו תמיד ולא ממש מצליח.
רק עכשיו אני שם לב שהוא נשמע נורא הומו, ופתאום אני מתחיל להזיע מרוב עצבנות. העובדת הסוציאלית מציגה את עצמה כענת, ורוצה לראות את החדרים של הילדים. "הם ישנים יחד." אני מסביר, ומתחיל לדאוג שאולי זה לא בסדר ששמנו אותם לישון יחד, אולי זה לא חינוכי או משהו? מזיק לנפש שלהם? לך תדע.
אני פותח את דלת חדר השינה שלהם, המיטות הקטנות שלהם עומדות זו מול זו, והחדר נראה ריק ומסודר מידי. יש בו רק כוננית ספרים, ארון בגדים, שטיח ושולחן קטן, עמוס בובות פרווה. "פה הם רק ישנים, בחדר השני הם משחקים." אני מתחיל להסביר, מדבר מהר מידי, ויותר מידי. מראה לה את החדר השני, חדר המשחקים שלהם עמוס מאוד. בצד אחד עומד מחשב, ובאמצע יש רכבת חשמלית, ומולה בית בובות ענקי ויקר מאוד ששלחה סבתא אמה. המדפים סביב הקירות גדושים צעצועים שיכולים להספיק לעשרים ילדים, גם זה נראה חשוד, כאילו שאנחנו נותנים להם צעצועים במקום אהבה. "כשהם יגדלו יותר נפריד בין חדרי השינה, אבל בינתיים הם עוד ממש קטנים." אני מתחיל להתנצל, מנסה להסביר שאבא שלהם ז"ל והסבתא שלחו להם המון משחקים מאוסטריה. ענת מניחה יד על זרועי ואומרת בקול מרגיע שזה בסדר גמור, אין שום בעיה, ושואלת איפה אני ישן.
"מי? אני?" לחוץ מהשאלות שלה אני מתחיל להסביר, מנסה להישמע אגבי וקליל, "אני לא ממש גר כאן, אני רק דייר של סולי, בקומה התחתונה יש דירה נפרדת עם חדר אחד בשבילי ואחד בשביל אנחל, אנחנו רק הדיירים של סולי, הוא בעל הבית, זאת אומרת ארי הוא… בעצם מאז שהוא נפטר הילדים הם בעלי הבית, אבל סולי הוא האפוטרופוס שלהם כי…"
"אבל גם אתה ואנחל מטפלים בילדים."
"אנחנו… כן, קצת, אנחנו עוזרים כזה כשסולי בעבודה, בדרך כלל הוא לא עובד בימי שישי אבל לפעמים כן ו… הוא חוזר עוד מעט."
היא מעיינת בפנקס גדול עם כריכה נוקשה, "ומי זה רוני?"
"החבר שלי, הוא ישן פה לפעמים, אבל בעיקרון הוא גר אצל הוריו, או בבסיס. הוא חייל בקבע, בחיל אוויר."
"ודני?" היא זוקפת בי מבט חמור שגורם לי להזיע, "הילדים הזכירו מישהו בשם דני."
"כן, דני, הוא… הוא רק ילד, עדיין בתיכון, פעם הייתי שכן שלו ונשארנו בקשר, הוא בא לבקר אותי לפעמים, הילדים מאוד אוהבים אותו."
"אני מבינה שהם בקשר גם עם אימא שלך?" שואלת ענת ומביטה בי בעידוד.
"כן, קצת, לפעמים אני לוקח אותם לבקר אצל הורי, הם אוהבים ילדים והם בקשר טוב גם עם דני אז… תראי, כל החקירה הזו נורא מלחיצה אותי, מה הבעיה בדיוק?"
"אין שום בעיה, הכל בסדר." מחייכת ענת חיוך מרגיע שמפחיד אותי עד מוות, "אני בסך הכל עושה את התפקיד שלי, האפוטרופוס של הילדים… אה…" היא בודקת את הפנקס שלה, "מר שלמה סולומון אישר לי בטלפון שזה בסדר."
"מר סולומון?" אני בוהה בה במבט מטופש, לרגע הראש שלי ריק לגמרי, "אה, סולי. כן, הוא… הוא מיד מגיע, הוא בטח כבר בדרך הביתה."
ענת מחייכת, מהנהנת, מבקשת ממני שוב להירגע, מעיינת בפנקס ושואלת מי זו אורה ומי זו ספירית. "חברות שלנו, שלי ושל רוני, הן גם… הן חברות שלנו. תיראי, אנחנו סך הכל ידידים של סולי, אנחנו מכירים אותו כבר מזמן, עוד משנת 2006 הוא ורוני נפגשו בצבא וככה גם אני הכרתי אותו, ואנחל הגיע לגור פה בגלל דודה אמה שהייתה זקוקה לעזרה, ואחרי שהיא נסעה לאוסטריה הוא כבר נשאר כי…"
"זה בסדר, אתה לא צריך לדאוג כל כך, רק תגיד לי בבקשה מי זה ביטון?"
"החבר של אנחל, הוא גם ידיד טוב שלי, הוא בחור מקסים, וטרינר, אבל בקרוב הוא עובר לגור רחוק מפה, ברמת הגולן, וכנראה שהוא ייקח איתו את אנחל. תלוי איך הם יחליטו, טוב, זה לא קשור לילדים, אנחנו רק דיירים של סולי, הוא המטפל העיקרי בילדים, הוא האחראי עליהם כי ככה אבא שלהם רצה, וגם אימא שלהם ז"ל, לפני שהיא נפטרה היא ביקשה ממנו שהוא ידאג לילדים שלה, והוא ממש נהדר איתם, הם ילדים טובים והם מאושרים מאוד איתו, מאוד קשורים אליו. אנחנו סך הכל עוזרים כזה, זה הכל." רגע לפני שאני הופך לשלולית של זיעה ומבוכה נכנס סולי ומשחרר אותי.
הוא לוקח את ענת למטבח, מציע לה שתייה – למה לא חשבתי על זה בעצמי? משוחח איתה בשקט, אני שומע רק מילה פה ומילה שם כי הילדים מתרוצצים בחוץ, מציקים לאנחל שינדנד אותם על הנדנדה ויידחף את האופניים. על רקע הצחוק והצעקות שלהם סולי נשמע בוגר ואחראי מאוד.
עשר דקות אחר כך צץ פתאום רוני עם ספירית מצד אחד ואורה מצד שני, שלשתם עמוסים בקניות לשבת. שכחתי לגמרי שהן הבטיחו לבשל לנו ארוחת צהרים חגיגית. הם נכנסים למטבח עם הסלים ומופתעים לגלות שם את ענת.
היא נשארת עוד כמה דקות משוחחת אתם בנועם, רוני כדרכו משתלט על השיחה ומקסים אותה בקלילות, ואחר כך הוא וסולי מלווים אותה החוצה ונפרדים ממנה בלבביות. "מה אתה עושה פרצופים? היא סך הכל עושה את התפקיד שלה, הכל יהיה בסדר." מנסה רוני להרגיע אותי.
"כן, אתה סתם לחוץ." מאשרת אורה וטופחת בחיבה על לחיי, "ברור לגמרי שהתאומים מקבלים טיפול נהדר והכל בסדר איתם, הלוואי על כל הילדים בארץ."
"כן, אבל למה היא בכלל באה לפה? זה פשוט לא מוצא חן בעיני, היא שאלה המון שאלות, הרגשתי כמו פושע."
"שטויות חמי, אתה סתם לחוץ, הכל בסדר." פוסק רוני בתוקף, ומבקש ממני לשתוק כבר. דווקא יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל הילדים דוהרים למטבח ודורשים לעזור בבישול, ממלאים את החלל בצחוק ובשאלות, ולכן אני שותק וממשיך לדאוג ביני לבין עצמי.
יומנו של מספר סיפורים 