8. התאומים

"איזה יופי שאתה וארי חזרתם." שמח חמי כשבישרתי לו שארי עומד לעבור לגור איתי, "יופי, אני ממש שמח." חייך אלי, "נו, אז איפה הוא?" הביט כה וכה, כאילו ציפה שארי יגיח מאי שם ויתייצב בפניו.
ניסיתי לחייך, אבל יצאה לי מין עווית אומללה ולא משכנעת, "הוא אצל הבת דודה שלו, היום נגמר הגן של הילדים שלה ויש מסיבת סיום. היא ביקשה שארי יבוא לצלם את הילדים ואותה, גם אני הוזמנתי, אבל התחמקתי, ממש לא בא לי להשתתף במסיבת סיום גן של בני שלוש, יהיה לי אותם מספיק על הראש אחרי שהם יתחילו את הקייטנה."
"איזה קייטנה?" השתומם חמי, ובחן אותי במבט מודאג.
"רשמתי אותם לקייטנה של המתנ"ס פה, בקריה. הקייטנה מתחילה בעוד שבוע, כשאימא שלהם תעבור טיפול כימותרפי הילדים ילכו לקייטנה, ובימים שהיא תרגיש לא טוב הם יישארו לישון אצלי כדי שהם לא יצטרכו לראות אותה מקיאה וסובלת."
חמי נאנח שאל בני כמה הם, שמע שמדובר בילדים שטרם מלאו להם ארבע שנים ונאנח שוב, "מסכנים קטנים." אמר בקול מלא השתתפות בצער, "אני מקווה שהיא תצא מזה, ילדים בגיל הזה צריכים את אימא שלהם."
"כן, אני מסכים, והיא תשתדל כמובן להיות אתם כמה שיותר, אבל אי אפשר לדחות עוד את הטיפול הכימותרפי, ואימא שלה פשוט לא מסוגלת להשגיח בעצמה על שני ילדים כל כך קטנים."
"איזה מזל שאתם עוזרים לה, אתה וארי עושים מצווה גדולה."
"כן, אני יודע, אנחנו פשוט נהדרים." אמרתי בפרצוף עגום.
חמי התיישב מולי, לקח את ידי בכפו הגדולה והחמה ושאל מה קרה, ולמה אני עצוב כל כך. "חשבתי שתשמח שאתה וארי שוב יחד ואתה יכול לעזור לו, למה אתה לא שמח?"
"אני שמח, מה, לא רואים שאני כולי אושר ושמחה?"
"הוא באמת אוהב אותך סולי, גם אם הוא לא מראה את זה הוא צריך אותך בחיים שלו."
"כן, זה בטוח." אמרתי בקול גועלי, "צריך שאני אעזור לו עם הבת דודה המסורטנת שלו, ועם הדודה הקשישה ועם הילדים הקטנים, וצריך את הדירה שלי כי אין לו זמן לחפש דירה להשכרה, וצריך אותי לסקס כי הוא עסוק מידי לדוג לו זיון באטרף. מאז שהדס חלתה ארי גילה פתאום שאני בן אדם מועיל מאוד."
חמי קפץ את פיו במורת רוח וחשב כמה דקות לפני שפצה את פיו ואמר לי ברוך, "מתוך שלא לשמה בא לשמה."
"סליחה? מה אמרת?"
"אמרתי שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
"תמיד הייתי חלש בתנ"ך, ותושב"ע זה ממש לא הקטע שלי, אפשר פירוש רש"י?"
"בבקשה." אמר חמי בחביבות, "הפירוש הוא שלפעמים אתה עושה משהו בגלל סיבה אחת, ובסוף יוצא מזה משהו אחר לגמרי."
"אתה מספר לי, זה קורה לי כל הזמן." הערתי בקול מריר.
"השתנית לי סולי." העיר חמי בתוכחה, "מתי נעשיתי הומואית מרירה כזו?"
"מאז שנעשיתי שרמוטה שנותנת למצעד של גברים לעבור במיטה שלה."
חמי נרתע ממילותיי הקשות ושאל, פגוע מעט, למה אני מתכוון.
"אני מתכוון לזה שרק לפני כמה ימים הייתי אתך במיטה, ויום אחר כך עם ארי. אני שונא את עצמי כשאני מתנהג ככה."
"איך ככה?" תהה חמי, סוקר אותי בפליאה.
"נו, ככה, יום אחד אתה, יום אחר כך הוא, ולפני שבועיים הייתי עם בוריס. זה מגעיל, אני לא אוהב את עצמי ככה."
חמי שפשף בהבעת תימהון את סנטרו, העיר שהוא חייב להתגלח, ושאל מה מגעיל בזה שאני אוהב סקס ונהנה לגוון.
"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר לך." התפרצתי, והוא התחיל לצחוק חרש, צחוק שהלך והתגבר, ולא הפסיק עד שלא התנפלתי עליו והתחלתי לחבוט בו.
"נו, די, די כבר סיסי." אחז בפרקי ידי, עדיין צוחק, "תרגיע, סליחה, לא רציתי להרגיז אותך. פשוט, רק עכשיו קלטתי, הייתי צריך להבין עוד קודם, אבל אני פשוט קשה תפיסה, וגם זה שאתה מתגלח ויש לך זין קצת בלבל אותי."
"להבין מה? בטח שאני מתגלח ויש לי זין, לכל הגברים יש."
"נכון, אבל הבעיה שלך, סולי מתוק שלי, זה שאתה חושב כמו אישה, רק עכשיו קלטתי שאתה לא מפריד בין סקס לרגש. זה מה שמכניס אותך לבלבלות מיותרות."
"אני מעדיף את הבלבלות שלי על הגועל נפש הביצתי שלכם!" צעקתי ומחשש שעוד רגע אפרוץ בבכי ברחתי מהחדר, מקווה למחצה שחמי יבוא אחרי לנחם אותי, והוא אמנם עשה את זה, אבל מרחוק, נזהר מאוד לא להתקרב אלי יותר מידי.
אולי הוא פחד שצורת המחשבה הנשית שלי מדבקת, וגם הוא עוד עלול להפסיק להפריד בין סקס לרגש, ואז הוא לא יוכל יותר לסבול את הבגידות של רוני?
***
מיד אחרי שהיה בטוח שאני שוב שלו ארי סימן וי על המשימה של החזרתי לחייו, הפסיק לחזר אחרי ולהתייחס אלי והתחיל להפעיל אותי. את כל הלהט והמסירות שהיה מסוגל לגייס מתוכו הוא הפנה לטיפול בבת הדודה החולה שלו, ובאימא שלה, ועלי הוא הפיל את הילדים שלה.
העובדת הסוציאלית המליצה שהילדים לא יראו את אימא שלהם מקיאה וסובלת, ואחרי שהתברר שהדס חייבת כמה ימי התאוששות אחרי כל טיפול כימי החלטנו להעביר אותם אלי, ולהפוך את חדר האורחים הקטן שלי לחדר ילדים.
בעוד ארי מתמרן בין העבודה שלו, לטיפול בקרובות משפחתו הפכתי בעל כורחי למטפלת של שני ילדים קטנים ועצובים, וביליתי את רוב זמני איתם, ולא איתו, ורק אז הבנתי למה חמי התכוון כשאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
הצלחתי להגיע עד גיל שלושים בלי שיהיה לי שום קשר משמעותי עם ילדים. הילד היחיד שהכרתי היטב עד שפגשתי את אביב ושקד הייתי אני עצמי. מאימא ומאחיותיי הגדולות למדתי שילדים הם יצורים מעצבנים וטרדניים שנזקם רב מתועלתם. הם מלכלכים, הם מרעישים, הם מבלגנים, הם עולים המון כסף, ותמיד צריך לדאוג להם לסידור הולם, לשבור את הראש מה לעשות אתם ואיפה לאפסן אותם כדי שלא יפריעו למהלך התקין של החיים.
אחרי שבוע מתיש למדי עם הצמד חמד שהופקד בידי הבנתי לגמרי למה אימא חשבה ככה והסכמתי אתה לחלוטין, ויחד עם זאת גם חשבתי שהיא טעתה לגמרי, ואפילו ריחמתי עליה קצת שהצליחה להחמיץ את כל העונג וההנאה שבגידול ילדים שהם אמנם מטרד ועול, אבל הם גם הרבה הרבה יותר מזה.
נפגשתי אתם בבוקר קיציי אחד כשהגעתי עם ארי לדירה של אימא שלהם שניסתה להסוות את כאב הפרידה מהם בחיוכים צוהלים ובהבטחות שהם יעשו כיף חיים עם דוד סולי הנחמד שבא לקחת אותם לקייטנה נהדרת.
מיד ראיתי שהם לא קנו את הבלוף הזה. "ומתי את תבואי?" שאל שקד.
"ומי ייתן לנו ארוחת ערב?" חקרה אביב, מקמטת את מצחה בהבעה מודאגת שגרמה לליבי להתכווץ באהדה.
"אימא תבוא כשהיא תוכל לבוא." נזפה סבתא אמה – דודה של ארי – גברת קטנה וזקופה שנראתה אלגנטית ומטופחת למרות השעה המוקדמת. שמעתי שרידים של מבטא זר בקולה, משהו קצוץ וקפדני כזה שמרט את עצבי ולא הלם את זיכרונותיי מסבתא שלי ז"ל, אישה עדינה, רכה ומפנקת, שונה לגמרי מהסבתא החיה שלי שגם בגיל שמונים פלוס נשארה קשוחה וקפדנית, גרועה יותר מאימא שלי שגם לה לא חסר שום דבר בתחום הזה.
רק כמה ימים אחרי שארי הצליח להגיע הביתה, מותש מאוד ועם ריח מגעיל של בית חולים שנדף משערו, שאלתי אותו עליה, והוא סיפר לי שהדודה שלו הגיעה לארץ מהולנד, ולמרות שאת רוב שנותיה בילתה בישראל היא לא נפטרה מעולם מהמבטא ההולנדי שלה, ושפת האם שלה נשארה הולנדית כי הוריה חינכו אותה חינוך אירופי קפדני ודברו איתה רק הולנדית.
"היא לא הזדעזעה מזה שהבת שלה הביאה ילדים בלי בעל?" תהיתי.
"כן, היה לה קשה מאוד לקבל את זה, אבל הדס הייתה כבר מעל ארבעים כשהיא ילדה אז מה היא כבר יכלה לעשות? והילדים באמת חמודים מאוד, נכון?" שאל, והביט בי מודאג.
"הם נהדרים!" אמרתי בהתלהבות, "אני מאוד שמח לארח אותם אצלנו." הוספתי, למרות שבעצם הם התארחו רק אצלי, כי ארי בקושי היה בבית, וגם כשהגיע זה היה בלילה, כשהם כבר ישנו.
הוא הסתכל עלי, מופתע קצת מהטון הנלהב שלי, ואמר שבעוד כמה ימים הקייטנה נגמרת, ואני אוכל לצאת לחופשי.
"אבל הדס עדיין חולה, בעצמך סיפרת לי שדחו לה את המחזור הנוסף של הכימותרפיה כי היא לא התאוששה עדיין מהקודם, איך היא תצליח לטפל בהם אם היא חלשה כל כך? למה שלא נרשום אותם לעוד מחזור של קייטנה? אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו, זה לא כזה יקר, והם מאוד נהנים, אתה צריך לראות כמה יפה הם למדו לשחות."
ארי צחק ואמר שלדעתו אנחנו צריכים לקבל הנחה כי אני נעשיתי פחות או יותר חלק מהצוות של המדריכים, ובטח שהילדים נהנים, הרי יש להם מדריך פרטי צמוד.
"גם אני נהנה." מחיתי, קצת בעלבון, כי לאחרונה הם באמת כבר כמעט שלא היו זקוקים לי בזמן הפעילות, למרות שבהתחלה הם נצמדו אלי מבוהלים ופרצו בבכי כל פעם שרציתי ללכת. למזלי מנהלת הקייטנה הייתה אישה אימהית וחביבה מאוד שקיבלה בהבנה את ההסברים שלי על הנסיבות המשפחתיות הקשות של התאומים, וברוב רגישותה הניחה לי לשהות אתם בלי הגבלה. להפתעתי נהניתי מאוד להשתלב בצוות הקייטנה, עזרתי כמה שיכולתי, שאפתי המון אוויר צח, השתזפתי לגוון חום נחמד וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך מועיל ושמח – זה היה קצת כמו להיות בחופשה.
כדי שארי לא יציק לי התחלתי להסביר לו שהתאומים מאוד צעירים והיה להם קשה מאוד להיפרד מאימא ומסבתא ולעבור לסביבה זרה, ולכן חשוב מאוד שיהיה אתם לפחות אדם אחד מוכר שיהיה פנוי רק אליהם ולכן…
"בסדר, בסדר." פיהק ארי, "אתה לא צריך להתנצל סולי, אתה נהדר איתם, אבל תפסיק להרשות להם לישון אתך. כואב לי הגב לסחוב אותם כל לילה למיטה שלהם כדי שיהיה לי איפה לישון."
"אבל…" התחלתי למחות, כי אהבתי שהם היו באים לישון איתי, והוא הגיע הביתה לעיתים כל כך רחוקות. לדעתי הם היו צעירים מידי בשביל לכפות עליהם משמעת קפדנית והתועלת שהם הפיקו מהנחמה של שינה משותפת הייתה גדולה יותר מהנזק שהפינוק הזה גרם להם, אבל הוא כבר נרדם.
***
בימים הראשונים הייתי מבועת מכובד האחריות שהוטלה עלי, עיינתי כל הזמן בחוברת ההוראות שנתנה לי הדס כדי להנחות אותי (היה כתוב שם במפורש להתעקש שהם ישנו רק במיטות שלהם) והייתי כל כך מודאג שאעשה משהו נורא שיזיק להם עד שלא הצלחתי להירגע ופשוט ליהנות מנוכחותם. כל דבר קטן היה בשבילי מקור להתלבטות קשה – זה היה קצת כמו בהתחלה של זוגיות, כשאתה מתלבט שעות לפני כל דייט מה ללבוש, ומה להגיד, ולאן ללכת.
כמו תמיד שיתפתי בלבטי את חמי שטיפל לעיתים קרובות באחיינים הרבים מספור שלו (היו לו שני אחים בוגרים ואחות צעירה שעסקו במרץ במצוות פרו ורבו) והצלחתי להצחיק אותו מאוד. "מה אתה מודאג כל כך, הם רק ילדים." אמר, מבודח, "אל תפחד מהם, אתה גדול יותר משניהם יחד." הזכיר לי ופרץ בצחוק כי זה היה בדיוק מה שהוא אמר לי כשצרחתי מבהלה בגלל ג'וק – שונא את היצורים המתועבים האלה, אבל את הילדים אי אפשר היה למחוץ בכפכף ולהעיף לפח, הייתי חייב להתמודד אתם בשיטות אחרות.
הרשימות המאוד מפורטות של אימא שלהם שהגיעו יחד אתם, מודפסות ברווח כפול עם תוספות בכתב יד צפוף ומודאג, לא כל כך עזרו. היה כתוב בהם במה להאכיל אותם ואיך להלביש אותם, איזה ספרים להקריא להם לפני השינה, כמה שעות מותר להם לצפות בטלוויזיה ובאיזה תוכניות, והיו בהן איסורים חמורים על ממתקים אחרי צחצוח שיניים, ומשחק בצעצועים שיש בהם אפילו שמץ של דמיון לכלי נשק, אבל לא היה כתוב כלום על ילד שמגיע רטוב משתן לחדר השינה שלך, בוכה בגלל שיש מכשפה בחדר שלו, וגם לא היה שום דבר על צמד תאומים קטנים ומלאכיים למראה שעומדים וצורחים בקולי קולות באמצע הסופר כי אתה לא רוצה לקנות להם שוקולד.
חמי אמר שהם מנסים אותי, ואני חייב להציב להם גבולות, ולהיות תקיף וסמכותי בלי לאבד את העצבים. קל להגיד, אבל בלתי אפשרי לבצע.
כשהוא היה אומר להם בקול בס גברי בוטח להפסיק לצרוח, ולהיכנס מיד לאמבטיה הם היו מצייתים בלי בעיות, אבל כשאני הייתי מאיים שאם הם לא יבואו איתי מיד אני אלך הביתה בלעדיהם ואשאיר אותם בגן השעשועים לבד הם היו צוחקים, או גרוע מכך, מתעלמים ממני, ובכל זאת, למרות שהטיפול בתאומים הייתה המשימה המתישה ביותר שלקחתי על עצמי, קשה יותר מהטירונות שעברתי בקושי, לא התחרטתי אף פעם על הופעתם בחיי.
החיוך המתוק של שקד כשהיה מתעורר בבוקר ומגלה שהצליח לא להרטיב את החיתול שלו גם הלילה, והעליצות המלאכית של אביב כשהייתה עומדת מול הראי, מנסה להסתרק לבד פיצו אותי על כל המאמצים והעבודה הבלתי נגמרת סביבם. לא הפסקתי להתפעל מכמה שהם היו שונים זה מזה, עד כמה הם היו, אפילו בגילם הרך, בעלי אישיות מגובשת ומדהימה, כל אחד בדרכו שלו. בעיקר התפעלתי מאביב שהייתה לדעתי בוגרת לגילה, בעלת אופי נחוש, כושר ביטוי נפלא, ולמרות שהייתה רק ילדונת פעוטה הפגינה נוכחות נשית חיננית להפליא.
היו לה עיניים כחולות ענקיות, קבועות בפני מלאך, ושערות בלונדיניות דקיקות שריחפו כהילה סביב פניה הוורודים העדינים. אהבתי לראות איך היא עומדת מול המראה, נהנית מעצמה ומתפעלת כמה היא יפה, התפעלות שאני חיזקתי תמיד במחמאות מתלהבות – אז מה אם זה לא חינוכי? היא באמת הייתה יפה מאוד, והנחתי שהיא תפגוש בעתיד מספיק זבלים שינסו לפגוע בביטחונה העצמי. החלטתי שהיא זקוקה כבר עכשיו לחיסון נגד כל הגברים שינסו לנצל אותה כשתתבגר ושמחתי לספק אותו בשפע, שונא מראש כל גבר שינסה להניח את ידיו המטונפות על המלאכית המתוקה שלי.
שקד היה מסורבל מעט ממנה, קצת יותר תינוקי וביישן, לא חינני ויפה כמוה, אבל שחיין טוב עד להפתיע בשביל ילד כל כך קטן, ובעל חיוך מדהים שהאיר את פניו ונכנס לי ישר ללב.
כשהייתי מקריא להם סיפור לפני השינה, אביב הייתה מקשיבה בתשומת לב, מחבקת את הפנדה הפרוותית שלה ומתעמקת בעלילה, אבל שקד היה מתכרבל בחיקי, מניח את אוזנו על חזי כדי לשמוע את הסיפור בכל הגוף כפי שהסביר לי, והלב שלי היה מתפקע מרוב אהבה אליו. למרות האיסור המפורש של אימו תמיד הרשיתי לו לבוא לישון איתי כשהיה חולם חלומות רעים על המכשפה הרעה, מרגיע אותו, מבטיח לו בקול בוטח שאני אשמור עליו מפניה ואגרש אותה בלי בעיות, ומרגיש גאה בצורה טיפשית כשהייתי חש איך הגוף הקטן, החמים ומלא האמון מתרפה ושוקע בשינה בזרועותיי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s