עוד לא הספקתי לשמוח כמו שצריך מהתשובה החיובית שאורה קיבלה ולעכל את זה שיש מצב שייוולד לנו ילד, בתנאי שהכל יסתדר ולא יקרה שום דבר לא צפוי כמובן, כשפתאום קרה משהו לא צפוי, מאוד לא צפוי, אפילו נוראי.
זה קרה למחרת, בשעה מוקדמת להחריד בבוקר, פתאום צלצול טלפון לא צפוי. אני שכרגיל מתעורר לפני כולם הגעתי אליו ראשון, ומישהו התחיל לבלבל לי את המוח בגרמנית לא ברורה.
"אנגלית בבקשה." התחננתי על נפשי, והזר מעבר לקו עבר לאנגלית שהייתה גרועה אפילו יותר משלי, וכל מה שהצלחתי להבין היה שמישהו נפצע קשה והוא מאוד מצטער.
"זו טעות במספר." אמרתי לו, וניסיתי ללגום מכוס הקפה המצטנן שלי, אבל אז עלתה דודה אמה על הקו והתברר שלא, זו לא הייתה טעות – הייתה תאונת דרכים, ארי שוכב בבית חולים פצוע קשה, וצפויה סכנה לחייו והאם אני יכול להזעיק את סולי לטלפון.
רק אחר כך, אחרי שסולי התעורר והשתלט על השיחה התאוששתי מספיק כדי להתפעל מהגברת הקשישה, למרות האסון הלא צפוי ששוב נחת עליה, פחות משנה אחרי שאבדה את ביתה היחידה, היא נותרה צלולה ורגועה, דברה לאט בקול וסבלני, נשארה מפוקסת ויציבה. שום אנחה, שום דמעה, אשת הברזל ממש.
סולי לעומתה היה הומו מוחלט, בכה והתבלבל ורעד, והצליח להתאושש רק כשהילדים התעוררו ודרשו כמו בכל בוקר את הקורנפלקס שלהם.
מזל שאנחל היה בבית ותפס עליהם פיקוד, ובעוד הוא שוקד לטפל בהם ולסלק אותם מהר לגן נכנסתי לאתר האינטרנט של 'הדקה התשעים' ומצאתי לסולי טיסה שיצאה בצהרים מנתב"ג.
לפני הטיסה היו עוד כמה דברים דחופים לסדר – להודיע בעבודה של סולי שהוא לא מגיע היום, לקנות מהר את הכרטיס, מזל שהיה לארי בחשבון מספיק יורו, לבדוק מתי יש רכבת מחיפה לשדה התעופה, לארגן מזוודה עם בגדים חמים כי באירופה כבר קר, לאלץ את סולי להפסיק ליבב ולהתחיל לזוז ולמצוא את הדרכון שלו.
הייתי נתון כולי בתוך המשבר, פועל בזריזות, בלי לחשוב יותר מידי, ורק אחרי שהוא התקשר להודיע לי שהוא הגיע בזמן לשדה התעופה והוא עולה עכשיו על המטוס נרגעתי והתיישבתי, נוכח לדעת שעדיין לא שתיתי את הקפה שהכנתי לי בבוקר, וכעת היה כמובן קר ומגעיל.
הספקתי לאכול משהו חפוז לפני שטסתי לעבודה, ושם כמובן לאף אחד לא היה אכפת איזה בעיות יש לי בבית – הייתה הרצאה שהיה צריך לארגן בשבילה את האולם, ודליפה בשירותים שצריך לטפל בה, ודווקא היום נשבר איזה בורג בדלת של ארון המטבחון, וכאילו שכל זה לא היה מספיק גם אהרון התקשר פתאום, עצבני פחד, וצרח עלי שכל הבוקר הטלפון בבית היה תפוס ומה קורה לנו כל הרוחות. ברגע שסיפרתי לו מה קרה הוא השתתק ונרגע, ואחר כך שאל בקול רך אם אני בסדר, ואם אני רוצה שהוא יבטל את הביקור שתכנן לעשות אצל הוריו ויבוא ישר הביתה.
הרכות הלא צפויה בקולו גרמה לעיני לדמוע, אבל התעשתי מיד – עמדתי במטבחון וכל רגע הייתה אחת הספרניות עשויה להיכנס פנימה ולגלות את אב הבית קר הרוח והיעיל שלהם מזיל דמעות כמו ילדונת – ואמרתי לו שאני אודה לו מאוד אם הוא יבוא, אבל רק אם זה לא יסבך אותו בצרות עם הוריו.
"אל תדבר שטויות בטח שאני מגיע ישר הביתה." אמר רוני בפסקנות שמילאה אותי שמחה, "אתה חושב שהוא עלול למות?" הוסיף בלחש, נשמע פתאום ילדותי ומבוהל.
"לא יודע, יכול להיות, אני מקווה שלא, אבל לך תדע?"
"גם אני מקווה שהוא יצא מזה, זאת אומרת, אני לא ממש משתגע אחריו, בעצם אני לא סובל אותו אבל… אתה יודע…"
"כן, אני יודע, להתראות אהרון."
"ביי חמי, אני אוהב אותך." אמר אהרון בספונטניות מאוד לא אופיינית לו. במדים הוא מתנהג כמו סטרייט בלתי נסבל כזה. הזעזוע השכיח ממנו כנראה שהוא בבסיס.
בערב סולי התקשר שוב, והפעם נשמע רגוע הרבה יותר, ובישר שארי יצא מכלל סכנה והמצב שלו הרבה יותר טוב. הוא כבר בהכרה, אבל יש לו עצמות שבורות וזעזוע מוח, וייקח עוד זמן רב עד שהוא יחלים, כנראה שהוא יצלע בעתיד אבל עוד מוקדם לדעת, מחר יעשו לו צילום סי. טי. ונהיה חכמים יותר.
"מי מטפל בו? איפה אתה נמצא? יש לך שם עם מי לדבר? איך אתה מדבר עם הרופאים? מה שלום דודה אמה?" המטרנו עליו, אני ואנחל, שאלות למכביר.
"הכל בסדר." הרגיע אותנו סולי, "כולם פה מדברים אנגלית סבירה לגמרי, ומתנהגים איתנו בצורה מקסימה."
הוא הסביר שארי היה מבוטח דרך מקום העבודה שלו, ומאחר והתאונה התרחשה כשהוא נסע לצרכי עבודה וברכב של המשרד הם משלמים הכל, מטפלים בכל הסידורים, ומגלים התחשבות גדולה. אף אחד לא עושה עניין מזה שלארי יש בן זוג ולא אישה. מתייחסים אליו בצורה אנושית ונדיבה מאוד, סדרו לו דירה קטנה במלונית של בית החולים, משלמים את כל החשבונות שלו, ודודה אמה לא משה ממנו, עוזרת מאוד עם בעיות השפה ובבקשה שלא נדאג, הכל יבוא על מקומו בשלום.
בלילה, אחרי שהילדים כבר ישנו ואני ורוני שכבנו במיטה, מנומנמים ורגועים, סולי שוב התקשר, מתייפח, ובישר לנו בקול שבור שזהו, זה נגמר, ארי נפטר לפני כשעה מקריש דם במוח. איש לא צפה את האסון וכולם המומים וכואבים, הרב של העיר כבר תפס פיקוד והלוויה של ארי תיערך כנראה מחר, או מחרתיים, ואחר כך הוא יחזור ארצה, ושנדאג בבקשה ליתומים ולא נספר להם בינתיים כלום, הוא רוצה להיות אתם ולספר להם בעצמו.
הוא בכה עוד קצת, ניסה להודות לנו על כל מה שאנחנו עושים למענו ושוב נחנק מבכי וסגר.
"צריך לספר לאנחל." הבטתי מיואש ברוני שהביט בי בבהלה, אף אחד מאיתנו לא רצה לרדת למטה להעיר את אנחל ואת ביטון ולבשר להם את בשורת האיוב.
"אולי נספר להם בבוקר?" תהיתי בפחדנות, אבל אז דפק אנחל על דלת חדר השינה שלנו ושאל מי התקשר, ואם יש חדשות מארי, וכבר לא הייתה ברירה, היינו חייבים לספר לו.
לשמע הבשורה הוא פרץ בבכי כמו ילד ומזל שביטון הופיע, חיבק אותו ולקח אותו תחת חסותו.
"הילדים המסכנים האלה, כמה צרות נפלו עליהם בבת אחת." אמר רוני בעצב, והתכרבל בזרועותיי.
"כן." הסכמתי, חיבקתי אותו חזק, הבטחתי לו שיהיה בסדר, אנחנו נתגבר וצריך לישון עכשיו כי מחר יהיה יום עמוס. רוני השתכנע ונרדם, אבל אני לא הצלחתי להירדם ואחרי שעיניו נעצמו ונשימתו נרגעה הלכתי לסלון וצפיתי בטלוויזיה עד אור הבוקר.
בגלל כל הבלגנים עם סולי כמעט שכחתי שיש היום לבוריס יום הולדת. מזל שאימא התקשרה לשאול מה אני רוצה מתנה לכבוד יום הולדתי השלושים ושתיים, ואז נזכרתי שבעוד יומיים יש לי יום הולדת וזה אומר שהיום יש לבוריס יום הולדת. הוא מבוגר ממני בעשרים ושתים שנים ויומיים ויש לנו יש מסורת קבועה – בכל שלישי לנובמבר אנחנו נפגשים במיטה ונותנים זה לזה מתנת יום הולדת.
התקשרתי אליו ועוד לפני שהספקתי להגיד לו מזל טוב הוא שאל מיד מה קורה, ומה נשמע, ומה חדש עם סולי? והכי חשוב – מתי תהיה הלוויה?
"לא יודע, כל היום אני מתוזז עם בירוקרטיה נוראית בגלל שהם מתעקשים לקבור אותו דווקא פה. להביא את הגופה שלו לארץ מאירופה זה מסובך ויקר, אבל אפשרי, אבל להעביר אזרח ישראל שרשום כתושב תל אביב לקבורה בקריות זו משימה בלתי אפשרית, כל היום התווכחתי עם פקידים ובירוקרטים אטומים, ועל החולרות האלה מחברה קדישא אני אפילו לא רוצה לדבר." התלוננתי במרץ, "כמעט שמתחשק לי להתחלף עם ארי, הוא אולי מת, אבל לפחות יש לו שקט ושלווה." המשכתי לקטר לבוריס שהקשיב לי בשקט, "אני לא מבין מה דחוף להם לקבור אותו דווקא ליד אימא של התאומים, אתה מבין מה זה משנה בכלל?"
"לא יודע, יש כאלה שזה חשוב להם."
"זה הכל הראש של דודה אמה, פתאום נורא חשוב לה שהם יהיו קבורים יחד, ואם לא די בכל הבלגנים האלה היא מתעקשת שאני אקנה גם לה חלקת קבר לידם, אני לא מבין את זה, כאילו… מה אכפת לך מה יקרה אחרי שאת לא תהיי כאן יותר?"
"זה בגלל שאתה עוד ילד, כשתגיע לגילה תבין, בת כמה היא בכלל?"
"לא יודע בדיוק, בטח מתקרבת כבר לשמונים, אין מצב שאני אזכה להגיע לגיל הזה, אבל גם אם כן ממש לא אכפת לי מה יעשו עם הגווייה שלי."
"יכול להיות שבעוד עשרים, שלושים שנה, תרגיש אחרת." אמר בוריס בשלווה פילוסופית, נאנח והוסיף שאולי הזקנה צודקת וטוב יותר אם ההורים של התאומים יהיו קבורים יחד, "ככה יהיה להם קל יותר לבקר אותם."
"מה לבקר אותם? על מה אתה מדבר? הם מתים, איזה מין ביקור זה?" התפרצתי בחוסר סבלנות.
לא יפה מצידי, אבל אני תמיד נעשה רגזן לפני יום ההולדת שלי, ועבר עלי יום מעצבן ומתיש שכלל מאבקים בירוקרטים נפתלים שמרטו את עצבי. "סתם בזבוז זמן ואדמה, כל השטות הזו של הקבורה וזה גם יקר פחד, יש לך מושג איזה כאב ראש זה להטיס גופה? עזוב, לא בא לי לדבר על זה, מתי אני יכול לבקר אצלך בוריס?"
"אולי נוותר על זה השנה?"
"בשום פנים ואופן לא, מסורת זו מסורת וחוץ מזה, מגיעה לי מתנת יום הולדת."
"כן, אבל…" הוא שוב נאנח ואחר כך השתעל קצת ואמר שהוא חושב שיש לו שפעת, ועדיף שאני אחכה עד שהוא ירגיש יותר טוב.
"יש לך משהו לאכול בבית? אנחל עשה קניות השבוע?"
"עוד לא, אבל לא נורא, אין לי תיאבון."
"אבל היום כבר יום שלישי, בשביל מה אתה משלם לו? לפחות שילך ויעשה קניות, ויבשל משהו." התמרמרתי.
"כן, אתה צודק, אבל השבוע הוא עסוק נורא עם הלימודים ועם החבר שלו." אמר בוריס בסלחנות, וכשרטנתי שזה לא בסדר הוסיף ואמר שאנחל בטח יגיע מחר, מחרתיים, ושוב השתעל.
השיעול שלו הדאיג אותי, ופתאום נתקפתי געגועים אליו, נכון דיברנו כמעט כל יום וגם החלפנו מיילים לרוב, אבל בזמן האחרון הייתי נורא עסוק, ולא ראיתי אותו כבר שבוע שלם. והיום יש לו יום הולדת וכמעט שכחתי. תקוף רגשות אשמה חשתי לפתע צורך לראות אותו. "אני מיד בא." הודעתי לו, לקחתי שקית חלב וכמה לחמניות מהמטבח, קפצתי על אופניי, וטסתי אליו.
לשם שינוי היה די נקי אצלו, והדירה הייתה די מסודרת, אבל כמעט לא היה אוכל במקרר וכרגיל החלב נגמר, מזל שהבאתי. בוריס שכב על הספה, מכורבל בשמיכה משובצת והשתעל, וכשבדקתי גיליתי שיש לו חום.
למרות מחאותיו הקלושות הכנתי לו תה עם דבש, ואילצתי אותו לבלוע דקסמול, ואחר כך עשיתי קצת סדר במטבח, ובישלתי לו פסטה – שיהיה לו מה לאכול מחר.
"רוצה להתקלח?"
הוא משך בכתפיו, "אחר כך, בוא תשב לידי." התחבקנו לנו קצת על הספה, ראינו חדשות ונהנינו סתם להיות יחד. אחר כך הוא התחיל לפהק והתלונן שהוא עייף וכואב לו הראש.
השכבתי אותו לישון, מכפתר לו את הפיז'מה, מכין לו כוס מים וטישו ליד המיטה, נישקתי אותו במצח, איחלתי לו שיהיה בריא והלכתי הביתה.
בבית חיכה לי רוני, מנומנם. "איפה היית?"
"אצל בוריס, היום היה לו יום הולדת, כמעט שכחתי."
"מה נתת לו מתנה?"
"כלום, סתם ישבתי איתו קצת, הוא מקורר והיה לו קצת חום, נתתי לו תה ודקסמול."
"זה הכל?"
"וגם נשיקה במצח." אמרתי והלכתי לצחצח שיניים.
"אני מקווה שלא נדבקת ממנו."
"לא חושב, נזהרתי." אמרתי והתחלתי להתפשט, לא היה ממש מאוחר, אבל הייתי עייף והיה לי קר.
היה יפה מצד רוני להחליף את השמיכה הקלה בשמיכת צמר חמה יותר – ציינתי את זה ולא שכחתי להודות לו שהוא טרח והכניס אותה לציפה.
"מחר אתם נפגשים לתת זה לזה מתנת יום הולדת?" שאל רוני בחיוך קנטרני וזז קצת כדי לפנות לי מקום לצידו.
"לא יודע כושי, תלוי." התחמקתי.
"אני יכול לבוא גם?" הפתיע אותי רוני, והתכרבל בזרועותיי.
"אם אתה רוצה, אבל אולי כדאי שנחכה עד שהוא ירגיש יותר טוב, ויש גם את כל הבלגן הזה עם הלוויה של ארי. אולי נדחה קצת את כל העסק?"
"ואולי תבטלו?" דחק בי רוני שכרגיל סלחן מאוד לסטיות הקטנות שלו מדרך הישר, אבל לגבי הוא מקפיד ומציק.
"אולי, זה תלוי בו." סירבתי להתחיל עוד ויכוח מייגע.
"וגם בך." דחק רוני ברך נוקשה לבטני.
"אם זה תלוי בי אז לא." אמרתי, כי אם לו מותר אז גם לי, ופעם בשנה זה באמת לא סיפור כזה גדול ומי הוא שיגיד לי מה לעשות כשהוא…
"אתה מניאק, אתה יודע?" הכריז רוני אבל בקול די חביב, בלי עצבים, כמעט בצחוק.
"אולי, אבל כזה אני, עוד לא התרגלת?"
"כן." הוא התפתל, מתחפר בתוכי, חסר מנוחה ונמרץ ונרגע רק אחרי שהנחתי יד על גבו וברך על ישבנו, ופקדתי עליו להירגע כבר ולישון.
למחרת בבוקר הוא התעורר לפני, חרמן ומלא מרץ, והתחיל לבצע בי מעשים מגונים, מתעלם ממחאתי שכבר מאוחר נורא, ועוד לא התארגנו, ועוד רגע הילדים… הנה אני שומע שהם כבר ערים והדלת לא נעולה ו…
ואז שמענו צלצול בדלת ואת הילדים צורחים, ואת אנחל קורא קריאת שמחה. דקה אחר כך הוא דפק בדלת שלנו ובישר לנו בקול רם שסולי חזר.
"בגלל מצב הלב שלה הרופא אסר על דודה אמה לטוס ללוויה, אז אחרי שקיבלתי אישור שאפשר לשחרר את הגופה תפסתי ממש בפוקס טיסה לארץ, טסתי כל הלילה והנה אני כאן, הלוויה תהיה בצהרים, סידרתי הכל בדרך משדה התעופה." הסביר סולי שנראה מעוך ומקומט, "לא ישנתי כבר יומיים, אני הרוס." הכריז, אבל בכל זאת חייך, וחיבק את הילדים שהתרפקו עליו, מאושרים, ודרשו שהיום הוא ייקח אותם לגן. הוא היה עייף מאוד אבל הסכים ברצון וראו עליו שהוא מאושר להיות איתם והוא שמח בהם כמו שהם שמחים בו.
"הם אולי יתומים, אבל בתכל'ס סולי הוא גם אבא וגם אימא שלהם." אמר רוני באחת מאותן הבלחות אינטואיטיביות שהוא ניחן בהן לפעמים, ועד שסולי חזר רוני כבר התקשר לבסיס, הסביר שיש לו לוויה והוא לא יגיע היום לעבודה, ותפס פיקוד על ארגון הלוויה שיצאה בניסי ניסים ממש בזמן, והתקיימה כיאה וכנאה, בצורה מכובדת ומסודרת, כדת משה וישראל, כולל חזן וקדיש וכל מה שצריך.
כולם באו למרות האתרעה הקצרה, כולל מכרים וידידים של ארי והדס שהגיעו מתל אביב. החברה הקודמת שארי עבד בה שלחה נציג עם זר פרחים ענקי מעוטר בסרט שחור, ובאו אפילו כמה ידידות של הדס שרשמית נחשבה לאשתו של ארי למרות שאני חושב שלא נשאר אפילו בן אדם אחד בעולם שלא יודע את האמת עליהם.
"מתי תספר לילדים את האמת?" שאל אנחל כשחזרנו מהלוויה.
"לא יודע." פיהק סולי, "אני צריך לחשוב על זה. אולי להתייעץ עם פסיכולוגית או משהו?"
"אבל סולי…" אנחל היה מוטרד מאוד משום מה, ולחוץ שלא נספיק לאסוף את התאומים מהגן.
"אל תציק ילד." נזף בו בוריס בעדינות, ושאל את סולי אם הוא יודע כבר מה יקרה בעתיד עם הילדים.
"לפי הצוואה של ארי אני האפוטרופוס שלהם, הוא השאיר להם את הבית וקרנות נאמנות, וגם דודה אמה… כספית הם מסודרים, זה כל מה שאני יודע, אני לא יכול לחשוב על העתיד עכשיו, נחייה ונראה. אני כל כך עייף שאני בקושי מצליח לחשוב." אמר סולי לאט, והיה ברור שהוא מותש מכדי לנהל שיחה הגיונית.
הגענו בזמן הביתה ורוני אמר לסולי להפסיק לדאוג וללכת כבר לישון, והלך עם אנחל לקחת את הקטנים.
בוריס חיבק אותי, אבל סירב לתת לי נשיקה כדי לא להדביק אותי, לחץ את ידם של סולי ושל ביטון והסתלק הביתה. סולי התמוטט במיטתו, ואני נשארתי עם ביטון שהסיר את הכיפה מראשו, קיפל אותה בזהירות, ושאל אותי אם יש לי מושג מה יקרה עכשיו.
"אין לי מושג ביטון, זה תלוי בסולי."
"קיבלתי הצעת עבודה בצפון, זו הצעה ממש טובה, מקום נחמד, משכורת סבירה, אני אוכל להרשות לעצמי לשכור בית קטן עם גינה ולהחזיק כלב." הוא הביט בי, מודאג. "כבר ביררתי, אנחל יוכל להמשיך את הלימודים שלו בבית חולים זיו, בצפת, אתה חושב שהוא יסכים?"
"לא יודע, סביר שכן, אתה בטוח שאתה רוצה שהוא יבוא אתך?"
"כן." הנהן ביטון בהחלטיות, "מאוד, אבל אני מכיר אותו, הוא לא יעזוב את סולי והילדים אם הוא לא יהיה בטוח שהם יסתדרו בלעדיו."
"בטח שהם יסתדרו, למה לא? אני ורוני נישאר איתו ונעזור, ובעוד כמה זמן סולי בטח ימצא מישהו אחר במקום ארי. בחור צעיר ויפה כמוהו, הוא לא יישאר בודד הרבה זמן, נכון, יש את הילדים, אבל לא חסרים הומואים שרוצים ילדים וישמחו מאוד לעזור לו לגדל את החמודים האלה."
ביטון הנהן, "אני מקווה שאתה צודק." אמר, ממשיך להיראות מודאג, ואז הילדים חזרו, מקפצים בעליזות בין רוני ואנחל, והוא סילק את ההבעה המודאגת מעל פניו, מתח עליהן חיוך, ויצא לקדם את פניהם.
יומנו של מספר סיפורים 