6. מתאים לנו

מאז שאורה ואני התחלנו בפרויקט התינוק שלנו הקשר ביני לבינה העמיק והתחמם, פתאום הרעיון להיות הומו (רעיון שהאמת, אף פעם לא התלהבתי ממנו יותר מידי) נראה ממש רע. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשניסיתי ליצור זוגיות נורמאלית עם גבר? השתגעתי או מה?
שני גברים לא יכולים באמת לחיות יחד, לא כמו שאפשר לחיות עם אישה. מה לעשות שגברים ונשים משלימים זה את זו ומסתדרים יחד בצורה טבעית כמו ששני גברים לא יצליחו לעשות אף פעם? או שאולי זה רק אני ובן זוגי הבלתי אפשרי שמצליחים תמיד לפשל, ואחרים כן מסתדרים?
כך או כך אורה השלווה, המיושבת, נעימת ההליכות והרגועה תמיד, השלימה אותי בצורה שאף גבר לא היה מסוגל לה, בטח לא רוני. אני מדבר כמובן על קשר אפלטוני בלבד. חוץ מדיבורים וקרבה נפשית לא נגענו איש ברעותו מעולם. היו אמנם חיבוקים ידידותיים ונשיקות על הלחי (הפתעתי את עצמי כשנוכחתי כמה טבעי היה לי להטביע נשיקה על לחיה), אבל חוץ מעניין הסקס הלא קיים הקשר שלנו זרם לו בנוחות ובטבעיות וגרם לשנינו עונג רב. נהנינו לדבר על הכל – ספרים וסרטים, מוזיקה ופוליטיקה, השקפות עולם ופילוסופיה ולפעמים סתם קשקושים ורכילות. יחד צחקנו מאותן בדיחות וחלקנו אותם טעמים, שפכנו אחד בפני השנייה את הלב וגילינו שבזוגיות שלנו שנינו ממלאים את אותו תפקיד – גם היא הייתה הבוגרת והרצינית יותר לעומת ספירית הצעירה והתוססת. היו לנו המון נושאים משותפים ונהנינו לבלות יחד, וחוץ מזה הייתה לנו משימה – לבסס את הקשר שלנו היטב כהכנה לקראת ההורות המשותפת שלנו, ומאחר ושנינו מתייחסים לגידול ילדים ברצינות ובאחריות השקענו מחשבה רבה בדרך גידולו וחינוכו של הילד העתידי שלנו.
"אז לך תתחתן איתה ודי." צעק רוני נעלב אחרי שאמרתי לו שגם הערב אני קופץ לביקור אצל אורה, ויצא מהחדר בטריקת דלת זועמת.
דקה אחר כך התקשרה אורה ואמרה לי בצער שהיום היא לא יכולה להיפגש איתי כי ספירית מתעקשת שהן ילכו יחד לאיזה מסיבה. "אני חייבת ללכת איתה ולהשגיח עליה שלא תשתה ולא תעשה שטויות, ואני גם לא סומכת עליה שתנהג לבד הביתה, בלילה היא תמיד מתבלבלת, ומאז שהיא בהיריון חוש הניווט שלה נעלם לחלוטין, היא כל הזמן נכנסת בפניות הלא נכונות." גיחכה.
התופעה שהן כינו טפשת הריון הצחיקה אותן מאוד, ואני הייתי מנומס ולא אמרתי שלדעתי ספירית הייתה טיפשונת, ונהגת איומה ומבולבלת גם לפני שנכנסה להיריון, ואין לדעתי שום קשר בין היריון לזיכרון ולתבונתה של האם לעתיד.
חשבתי ככה אבל שתקתי, לדעת מתי לסתום את הפה זה הכלל הראשון והחשוב ביותר ביחסים עם בני אדם בכלל, ועם נשים בפרט, ואני הקפדתי עליו באדיקות.
עליתי למעלה ומצאתי את סולי מנקה את המטבח אחרי שהאכיל את התאומים. הוא ניקה וסידר ורוני עשה להם אמבטיה, משימה שהוא חיבב מאוד. שמעתי אותו שר להם – ברווזים, ברווזים, בואו הביתה – והילדים צחקו ושרו איתו
היה רושם שכל השלושה מבלים נפלא יחד בלי סולי העצוב שניגב את השיש בתנועות איטיות וחולמניות ונראה בודד ומדוכדך.
"איפה אנחל?" שאלתי.
"יצא שוב עם ביטון, בזמן האחרון הם נעשו צמד חמד, הוא בטח יישאר שוב לישון איתו, ומחר יש לי משמרת בוקר." התלונן סולי.
"אל תילחץ, אני אקח את הקטנים לגן, מה חדש אצל ארי?"
"הכל בסדר, אני חושב, הוא עובד המון שעות, ובזמן הפנוי מבקר אצל דודה אמה, וחוץ מזה הוא בטח מזדיין עם כל מיני… עדיף שאני לא אדע."
"ומי מפריע לך לעשות אותו דבר? חשבתי שיש לכם הסכם ש…"
"כן, יש, אבל בכל זאת, לא חשוב, זה לא משנה, יש לך די צרות משלך, אתה לא צריך לחשוב על אלו שלי."
"אין לי שום צרות, אתה באמת חושב שאני מתרגש מהצעקות של הכושי המשוגע הזה? אתה מכיר אותו, הוא סתם ילד מופרע."
סולי העיף בי מבט מלוכסן וכבש חיוך, "לפעמים הוא קצת ילדותי, אבל לא הייתי קורא לו ילד."
החלפנו מבטים והוא הסמיק והשפיל מבט ואמר בשקט, כמעט בלחש, שרוני אמר שאם מבחינתי זה בסדר אז גם מבחינתו…
ליטפתי את לחיו הלוהטת ואמרתי שאני אשמח מאוד, והלכתי לעזור לרוני לשלוף את הילדים מהאמבטיה ולהכניס אותם למיטות.
"הנה חמי בא." קרא רוני בשמחה, חייך אלי כאילו שכח שהוא צרח עלי בזעם כמה דקות קודם, הרים את שקד המטפטף והחזיק אותו, מפרפר וצוחק, עד שעטפתי את הילד במגבת ונשאתי אותו למיטה כדי ליבש אותו ולהלביש לו פיז'מה.
"איך קוראים לפיז'מה בעברית?" שאל שקד כמו שהיה שואל כל ערב מאז שחזר מאוסטריה. הוא ידע היטב את התשובה, אבל משום מה התענג מאוד לשמוע אותי אומר את המילה שהצחיקה אותו כל ערב מחדש.
"פיז'מה זה נמנמה." אמרתי, והוא צחק בכל ליבו, מתענג מחדש על המילה החדשה, ואחר כך דרש סיפור, ועוד אחד, ושיר, וכוס מים, ונעים בגב, וסוף סוף נרדם.
כמה דקות אחר כך הודיעה אביב לרוני שזהו, היא כבר שמעה די סיפורים והיא עייפה עכשיו ורוצה לשכב בשקט ולחשוב. רוני השאיר לה את האור הקטן אמר לילה טוב והצטרף אלי על הספה בסלון, לצפות איתי בטלוויזיה שכרגיל הייתה משעממת עד דמעות.
"סולי מתקלח, הוא תיכף בא, אמרתי לו שאם הוא רוצה…"
"כן, הוא סיפר לי, אין בעיות."
"סליחה שצעקתי עליך, אתה כל הזמן איתה וקצת קינאתי, אבל אל תיקח ללב."
"אתה מבקש סליחה אהרון? מה קרה, המשיח עומד להגיע?"
"כנראה שכן, אחרת לא היית מסכים לעשות שלישיה." גיחך אהרון.
"בחייך, זה רק סולי, זה לא נחשב."
"זה שלושה בחורים באותה מיטה, בטח שזה נחשב."
"אם תמשיך להציק אני משאיר אותך איתו לבד."
"מצחיק מאוד, אם כבר הוא היה מעדיף אותך, ולא אותי."
"אתה חושב ככה? לא יודע, לדעתי אנחנו רק ברירת המחדל שלו במקום ארי."
"שבטח עושה חיים משוגעים עם כל מיני אוסטריים בלונדיניים."
"אתה לא מעודכן כושי, כבר כמעט אין אוסטרים מקוריים, בזמן האחרון כולם שם טורקים, או הודים ופקיסטנים שחורים יותר ממך."
רוני צחק, "בשביל שחורים אני לא צריך להגיע עד אירופה, יש לי מספיק מהם פה, אני דורש אשכנזים כחולי עיניים או שאני לא עולה על המטוס."
האמת ששנינו קצת נבוכים וקצת עצבניים, ומנסים להסתיר את רגשותינו בבדיחות טיפשיות, וזה עובד. עד שסולי מגיע מקולח וריחני אנחנו כבר רגועים.
הוא מספר לנו שהוא וארי חזרו אבל החליטו שכל זמן שהם גרים ביבשות שונות הם ינהלו יחסים פתוחים, ושואל אם הוא יכול לבוא מידי פעם למיטה שלנו כי אותנו הוא כבר מכיר, ולא בראש שלו להתחיל להתרוצץ ולחפש כל מיני טיפוסים בשביל סקס.
"רק המחשבה על זה שאני צריך להסביר כל פעם מחדש את המצב המשפחתי שלי מוציאה לי את החשק." ניסה להתלוצץ.
אמרנו לו שאנחנו מבינים וזה בסדר גמור, בכיף, וכשהוספתי כמו הפולנייה הטיפוסית שאני שעדיף שאנחל לא ידע כלום על הסידור שלנו הוא הנהן בהסכמה, קם, אמר שהקונדומים עליו והוביל אותנו לחדר השינה שלו.
אחרי שכולנו גמרנו ירדנו למטה, לישון בחדר שלנו, משאירים את סולי המנומנם לבדו. רק אחרי שהיינו לבד רוני העיר שלדעתו אין מצב שאנחל לא יגלה בסופו של דבר מה קורה, ושאני לא צריך לדאוג, הוא מכיר את אנחל ובטוח שהוא לא יגיד כלום.
"אתה צודק, אבל בכל זאת… עדיף שכמה שפחות אנשים ידעו על הסידור הזה."
"אתה לא חייב לעשות את זה אם לא בא לך." אמר רוני, קצת בעצבנות, "הוא יבין אם נגיד לו שלא מתאים לנו יותר."
"כן, אבל אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שלך זה כן מתאים." צבטתי את לחיו של רוני בחביבות, ובתשובה חטפתי אגרוף בבטן, סימן שכן מתאים לו שלישיה, מתאים מאוד.
לא יודע למה חשבתי שהכול יירגע אצלי ואצל רוני רק בגלל שאנחנו מתעסקים בעניינים של גדולים ומקימים משפחה. אחרי ששלב האופוריה הראשונית נגמר הכל חזר להיות כמו קודם, ואפילו מסובך יותר, כי עכשיו יש גם נשים שצריך להתחשב בהן. אורה ואני המשכנו להיות ביחסים מעולים והחלטנו יחד שלפני שהיא מתענה בהפריות מבחנה מסובכות ויקרות היא תנסה להרות באופן טבעי יותר. טוב, לא ממש טבעי, לא צריך להיסחף, אחרי הכל אני נשא, אבל אחרי שהזרע שלי עבר שטיפה ונוקה מהווירוס הניחו אותו בתוך מבחנה, חיכו עד שכל הזירעונים הפחות מוצלחים ימותו, ואת אלו שהחזיקו מעמד הזריקו לצוואר הרחם של אורה ביום המתאים מבחינת הביוץ שלה, ואחר כך שלחו אותה הביתה.
נשמע די פשוט, אבל מדובר בפרוצדורה מסובכת ומאחר והכל מתבצע במרפאה פרטית גם יקרה למדי. בעוד שבוע נדע אם זה הצליח או לא, ובינתיים, במקום לתמוך בה נפשית ולעודד אותה אני מתעסק דווקא בבעיות של רוני שהתחרפן קצת לאחרונה.
הוא ממש עצבן אותי, רב כמו טיפש עם ספירית שההורמונים של תחילת ההיריון שבשו לגמרי את שיקול דעתה שגם בימים כתיקונם הוא לא ממש מאוזן, ואחר כך נעלם פתאום.
הצלחתי לדבר איתו רק פעם אחת בנייד, והשיחה הידרדרה למריבה מגעילה – הוא צרח עלי שאני כבר לא אוהב אותו יותר, ושאני מעדיף את אורה על פניו רק כי סירבתי לסקס איתו בגלל הוראת הרופא שדרש ממני להיות בתענית סקס לכמה ימים כדי לשפר את ספירת הזרע שלי. במקום להבין רוני העדיף להיעלב, לעשות ברוגז ולברוח כשהוא מתלונן שלאף אחד לא אכפת ממנו יותר.
"אתה צריך לתת לו בעיטה בריאה בתחת." יעץ לי סולי בקוצר רוח, ואנחל אמנם שתק בדיסקרטיות, אבל הנהן בהסכמה, ומיד אחר כך נעלם בחדרו כדי לשקוד על לימודיו.
"אולי הוא ברח לבוריס? כדאי לבדוק." הציע ביטון שבזמן האחרון נמצא יותר אצלנו מאשר בדירה שלו.
הלכתי לבוריס, יכולתי להתקשר, אבל ההליכה היטיבה איתי ושיפרה את מצב רוחי, והשתוקקתי להיות עם מישהו מבוגר ונבון שלא מתעצבן כל כך מהר מכל מילה שלי.
בוריס היה בחירה טובה, הוא קיבל אותי במאור פנים, גילה לי שהחמסין יסתיים עוד מעט, השקה אותי בלימונדה, וסיפר לי שגם הוא, לפני שהפך בפעם הראשונה לאבא, היה לחוץ ונרגז, והוא זוכר עד היום, למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנה, איך רב עם אשתו דאז – שהיום היא גרושתו – מריבה נוראית, וברח לבית אימו שצחקה ממנו, אמרה לו להפסיק להיות אידיוט ושלחה אותו חזרה עמוס במעדנים לחזק את גופה של האם לעתיד.
"רצית להיות אבא?" שאלתי בסקרנות.
בוריס נאנח ואמר שכנראה שכן למרות שכיום הוא מבין שהוא היה צעיר מידי ולא מוכן להיות בעל משפחה, ומזל שאשתו הייתה אישה נבונה ובוגרת ושההורים שלה ושלו תמכו בה ולא התרגשו ממנו.
"אתה לא נלחץ מזה שאולי בעוד שנה יהיה לך תינוק?" שאל וחיזק את הלימונדה שלו עם קצת וודקה קרה.
"לא." אמרתי כי אני באמת לא לחוץ. אני רק מקווה שאורה תצליח להרות בקלות ושהיא תרגיש טוב, ושאני אחזיק מעמד עד שהילד או הילדה יהיו בוגרים מספיק להסתדר לבד, וגם אם לא אורה בחורה מעשית עם ראש על הכתפיים, אני סומך עליה שהיא תדע לגדל את הילד שלנו כמו שצריך גם אם אתפגר ואשאיר אותה לבד.
"ומה אם היא תהיה בדיכאון אחרי לידה? ראיתי לפני כמה ימים סרט על דיכאון אחרי לידה ופתאום הבנתי כל מיני דברים שלא הבנתי פעם."
"כן, גם אני ראיתי אותו." אמרתי ולא גיליתי לבוריס שלקראת סוף הסרט נרדמתי, החום תמיד מתיש אותי נורא, אבל גם אם לא הייתי רואה כמעט כל מי שאני מכיר טרח לספר לי עליו ולשאול מה אני אעשה אם חלילה…
אין לי מושג מה אני אעשה אם אורה תפסיק לתפקד אחרי הלידה, אני מניח שאסתדר איכשהו, זו שאלה מיותרת ולא לעניין, ומה אני אעשה אם פתאום תדרוס אותי משאית ואני אשאר נכה מאה אחוז? לא יודע, ולא רואה שום טעם לדאוג בגלל דברים שלא קרו.
"נחצה את הגשר שנגיע אליו." אמרתי לבוריס, ושאלתי לאן לדעתו רוני נעלם.
"אני, כשהייתי במצב שלו ברחתי לאימא שלי." משך בוריס בכתפיו והביט בי בחיוך לגלגני שקצת עצבן אותי.
"רעיון טוב." אמרתי ושמתי את פעמי לבית הוריו של רוני, מתעלם מכך שאני נחשב אצלם לפרסונה נון גרטה, וספק אם יניחו לי להיכנס פנימה.
דפקתי בדלת הבית הדו-משפחתי הקטן והמטופח שלהם (שנמצא אגב לא רחוק מדירת הורי) וכשהדלת נפתחה עמדתי פנים אל פנים מול אימו של רוני.
מעולם לא עמדתי כל כך קרוב אל האישה הזו שהטילה צל כבד כל כך על חיי והעסיקה רבות את מחשבותיי. במבט מקרוב היא התבררה כאישה קטנת קומה וצנומה, ונדהמתי לראות עד כמה רוני דומה לה – אותן עיניים שחורות וגדולות, מלוכסנות קמעה ועליהן מצילות אותן הגבות דמויות כנף ציפור, ואותן השפתיים הכהות והמלאות. החלפנו מבטים בשתיקה, ואז היא פתחה את הדלת והחוותה לי בידה תנועת הזמנה. "הוא בחדר שלו." אמרה בקול שקט, והורתה לי על דלת חדרו של רוני שהייתה סגורה.
הקשתי על הדלת, שמעתי אותו צועק משהו קצר רוח ונרגז שלא נשמע מזמין כל כך, אבל התעלמתי ופשוט נכנסתי. הוא התיישב על המיטה הסתורה, מיטת נוער צרה, ולטש בי מבט נדהם.
"מה אתה עושה פה? איפה אימא שלי? היא יודעת שאתה פה?"
"כן, באתי לראות מה שלומך ולשאול מתי אתה חוזר הביתה."
חששתי שהוא יגיד לי שפה הבית שלו ויעיף אותי החוצה, אבל הוא שתק, מולל בכפות רגלים יחפות את השטיח הצבעוני שהיה פרוש למרגלות המיטה, ושאל אם באתי עם המכונית.
"כן, אתה בא? אני מתגעגע אליך."
"בשביל מה אתה צריך אותי? יש לך את אורה ואת סולי."
"אהרון, אל תדבר שטויות, אורה אישה ולסבית, וסולי… הוא חמוד, אבל אני אוהב רק אותך, עצוב לי לישון בלעדיך." התיישבתי לצידו וכרכתי יד על כתפיו, "תגיד, ההורים שלך יודעים על ספירית?"
הוא הנהן.
"הם כועסים?"
הוא משך בכתפיו, "בעיקר מיואשים ממני." הודה, "וספירית שונאת אותי, ואתה…"
"אף אחד לא שונא אותך, נודניק, די להיות כזה דראמה קווין רוני. עוד מעט תהיה אבא, אולי תתחיל להתבגר קצת?"
"לא רוצה." זעף רוני, "לא בא לי, לא מתאים לי להיות מבוגר ואחראי." רטן, אבל אחר כך קם, התלבש, ארז את החפצים שלו ונפרד מאימא שלו שנתנה לו נשיקת פרידה, והואילה לברך גם אותי לשלום במנוד ראש קטן ומבויש.
"נו, מותר לך כבר להזדיין?" שאל רוני אחרי שהיינו סגורים לבטח בתוך המכונית, רחוקים מאוזניים אימהיות חדות.
"בטח, למה אתה חושב שנסעתי להביא אותך?" צבטתי את ירכו.
"אל תהיה גועלי." הזעיף רוני את פניו, "באמת התגעגעת אלי?" שילב את אצבעותיו בשלי.
"מאוד, וגם דאגתי, יפה מצד אימא שלך שנתנה לי להיכנס, הייתי בטוח שהיא תשאיר אותי בחוץ."
"בזמן האחרון היא קצת נרגעה, וגם אבא. הם התחילו להבין שאתה לא כזה נוראי. אתה יודע שספירית ואורה רוצות להתחתן?"
"לפני הלידה או אחריה?"
"לפני, מה דעתך שגם אנחנו נתחתן?"
"בתנאי שאתה לובש את שמלה הכלה, לבן זה לא הצבע שלי."
"אידיוט."
"מי שמדבר."
"חכה עד שנגיע הביתה, רק תראה מה אני עושה לך."
"אני ממש רועד מפחד." צחקתי, החניתי את המכונית ורצתי לחדר השינה, אבל כרגיל הוא היה זריז יותר והשיג אותי.
אחר כך שכבנו עייפים אחד בזרועות השני, שמחנו שהחום נשבר וחשבנו על שמות לילדים. הסכמנו שאנחנו סולדים ממתן שמות של בנים לבנות, ואני הבטחתי לרוני שנתחתן אם הוא רוצה בתנאי שאני לא אצטרך לענוד טבעת כי אני שונא תכשיטים והם מפריעים לי, והוא אמר שזה בסדר, הוא יודע, והבטיח לבוא איתי למרפאת הפוריות ולעזור לי למלא בזרע את המבחנה ההיא אם יהיה צורך לעשות את זה שוב.