6. הוא אוהב אותו

מתי הבנתי שאני מאוהב בחמי? או שאולי אהבתי אותו מאז שנפגשנו והעתקתי את רגשותיי לארי רק מחוסר ברירה, ובגלל שידעתי שחמי אף פעם לא יהיה שלי? לא כמו שהוא של רוני שבכלל לא מעריך את מזלו הטוב, וכמו טיפש מזלזל באהבה ובנאמנות של חמי?
כן, הוא בילה איתי את הלילה, אבל מה זה משנה אם הלב שלו היה של רוני? אני די בטוח שאי שם בירכתי מוחי ידעתי את זה תמיד, לכן עזבתי לתל אביב, כדי לא לראות אותם יחד, ולכן גם חזרתי, כי התגעגעתי והייתי עצוב ובודד בלעדיו – לקח לי ארבע שנים להבין את האמת.
ראיתי את האור ביום שבת אחרי הצהרים, כשהטלפון צלצל פתאום, ואני זינקתי אליו בשמחה, מקווה שחמי אולי בכל זאת חזר מוקדם מביקור שבת אצל הוריו ופינה לעצמו זמן לפגוש אותי, אבל טעיתי, זה לא היה חמי אלא ארי.
"ארי." אמרתי, מנסה להתעלם מטעם האכזבה החמוץ שמילא את פי לשמע קולו, לא שמעתי ממנו כמעט חודש, ובימים האחרונים חשבתי עליו מעט מאוד, "מה קורה? מה שלומך? איך הרגל?"
"הרגל בסדר, אבל הלב שלי לא כל כך."
"הלב שלך?" נבהלתי, הוא היה כבר מעל ארבעים וזה גיל מסוכן לגבר, אפילו אצל אחד כמו ארי שמקפיד מאוד על דיאטה בריאה ונמצא בכושר טוב. "מה קרה ארי, איפה בדיוק כואב לך? אולי תלך למיון לבדיקת א.ק.ג?"
ארי צחק, אמר לי להפסיק להיות לחוץ, והוסיף שאין בעולם כולו אפילו רופא אחד שיכול לעזור לו.
"למה?" שאלתי בטיפשות, לא מבין למה הוא משועשע כל כך.
"כי עדיין לא המציאו תרופה ללב שבור." הצטחק ארי.
"מה?" המשכתי להיות סתום, "על מה אתה מדבר ארי?" שאלתי בקוצר רוח. עלה בדעתי שאם חמי יתקשר והטלפון יהיה תפוס הוא עלול לחשוב ש… ואז הבנתי, ופלטתי מין – "אההה…" כזה, כמו אחד שקלט סוף סוף איזה מטומטם הוא היה כל חייו.
"יופי נחמה." גיחך ארי, מרוצה מאוד מעצמו, "אני רואה סולי שאם מסבירים לך לאט, אתה מבין די מהר."
"כן." כבשתי אנחה, "נכון, אבל בתנאי שמסבירים לי ממש לאט, אז מה שלומך באמת ארי?"
"מתגעגע אליך כמו משוגע סולי. ניסיתי הכול כדי לשכוח אותך, ואני מתכוון הכול, ושום דבר לא עזר. מתי אתה חוזר אלי?"
"חוזר אליך? אתה מתכוון… אתה רוצה שאני אחזור לגור אתך ארי?" שאלתי לאט, מנסה להתרכז בדבריו למרות שמחשבותיי היו נתונות לחמי, "אבל אמרת ש… אמרת שאני מציק לך, שאני נדבק ומנדנד, שנמאסתי עליך. מה קרה שאתה רוצה אותי שוב? העוזרת בית ביקשה העלאה?"
"אאוץ'! זו הייתה מכה מתחת לחגורה סולי." התאכזב ארי, "לא מתאים לך לדבר ככה, חשבתי שיש לך יותר קלאסה." הוכיח אותי, "אבל זה בסדר, אני לא מאשים אותך, אני מבין למה אתה כועס עלי."
"תודה רבה לך, אבל אני לא כועס, למה שאני אכעס?"
ארי צחק, מנסה להישמע בטוח בעצמו, אבל הכרתי אותו יותר מידי טוב מכדי לקנות את ההצגה שלו, ונשארתי קריר ושווה נפש בעוד הוא מנסה לשכנע אותי, בלי לאבד יותר מידי מכבודו, לחזור אליו.
"אתה בטוח שאתה לא יכול לחזור?" שאל שוב, נדהם מסירובי, "למה בעצם?"
"כי חתמתי על חוזה שכירות לשנה, וכבר התחלתי לעבוד פה במשרה חלקית בהוצאת ספרים קטנה וחמודה, והאמת, טוב לי ארי, טוב לי כאן הרבה יותר מאשר בתל אביב."
"אז אולי תבוא רק לביקור?" הפציר ארי, "אני ממש מתגעגע אליך חמוד, באמת, עשיתי שטות ש… אתה יודע, ש…"
"שזרקת אותי כמו טישו משומש." נכנסתי בקרירות לדבריו.
"אל תגזים, לא זרקתי אותך רק…"
"רק אמרת לי שזמני עבר."
"נניח, אבל טעיתי סולי, ואני מבקש סליחה ומקווה שתסלח לי."
"סלחתי." אמרתי בפיזור נפש, והסתכלתי בשעון, מנסה לחשב באיזה שעה עשוי חמי להגיע הביתה.
"אז מתי אתה חוזר, או לפחות קופץ לביקור?"
"אני לא. מצטער ארי."
"יש לך כבר מישהו חדש?" קפץ ארי למסקנות.
לא, יש לי מישהו ישן, חשבתי לעצמי בשקט, אבל בקול רק אמרתי שלא, אין לי אף אחד, אני לבד, אבל בוריס נסע לחופשה ארוכה בברלין, וחמי לבד כי רוני נמצא באיזה קורס ממושך, בבסיס סודי, ואני לא רוצה לעזוב אותו עד שאחד מהם יחזור.
"לבד? למה אתה מתכוון לבד?" הופתע ארי, "מה, הוא ילד קטן?"
"לא, אבל הבטחתי לו לארח לו חברה כל זמן שבוריס ורוני לא נמצאים, הוא בונה עלי ארי, אתה מבין?" הסברתי, יודע, בעוד אני מפריח שקרים חסרי שחר כדי לתרץ את התנהגותי, שהייתי המאושר באדם אם הם היו הופכים באורח פלא לאמת.
ארי חשב, ובצדק, שאני סתם ממציא תירוצים כדי להיפטר ממנו, ומאחר ולא היה רגיל להתמקח איתי, ובטח לא להפציר ולהתחנן, הוא נעלב וניתק את הטלפון בשלום חפוז.
דקה אחר כך התקשר חמי, הודיע לי בשמחה שהוא כבר בדרך הביתה, ומה דעתי שהוא יקפוץ אלי לביקור קצר.
"בטח." קראתי בשמחה, "אתה רעב? להכין לך משהו?"
"חס וחלילה, אימא פיטמה אותי עד אפס מקום, אבל הייתי שמח לאיזה מסג' טוב בכתפיים, אני תפוס לגמרי."
"ברצון, יאללה בוא, המסז'יסט הפרטי שלך עומד לשירותך." אמרתי, מחייך חיוך ענקי, והלכתי לבדוק את מלאי הקונדומים שלי.
***
חמי הגיע באיחור, והייתה לי הרגשה שהוא קצת מהסס לפני שהניח לי לחבק אותו, ומיד התחלתי לדאוג. "מה קרה? אתה כועס עלי?" חקרתי, מביט דאגה בפניו, מחפש אחרי אותות שיסגירו את מחשבותיו.
"אתה רגיש כמו בחורה סולי." הצטחק חמי, וליטף את לחיי בחיבה. למרות שהבטחתי לעצמי להפסיק להימרח על גברים, ולהיות קצת יותר מאופק לא הצלחתי לעצור את עצמי, והשתדלתי להאריך את המגע של כף ידו הגדולה, המחוספסת, בפני, והוא חייך בעצב, ואמר שאני מתפנק כמו חתול, ואני הבחור הכי חמוד שהוא מכיר.
"אבל…" התקרבתי אליו עוד קצת, מביט בעיניו החומות, היפות, מתאפק בקושי לא להניח את ראשי על כתפו. גופי שיווע להתרפק עליו והייתי צריך להילחם בעצמי כדי לעמוד זקוף ולא להישען עליו.
"מאין לך שיש אבל?" שאל חמי, והניח את ידיו על כתפי בעדינות, אך בתקיפות, כאילו ניחש שאני משתוקק להסתער עליו, ורצה לעצור בעדי לפני שאספיק לבצע בו את זממי.
"יש לי הרגשה כזו, מה קרה? אתה כבר לא רוצה עיסוי?"
"מה שאני רוצה זה…" הוא נאנח, כאילו ידע כמה הוא עומד להכאיב לי והצטער על כך מראש, " הלוואי והיה אפשר למחוק את מה שקרה אתמול בלילה."
"למה? מה כבר קרה?" שאלתי, ממצמץ בכוח כדי למנוע מהדמעות להציף את עיני – איזה בושה, בחור בן שלושים כמעט, ובוכה בקלות כמו ילדה קטנה. "זה כולה היה זיון, למה אתה עושה סיפור?"
"כי זה לא היה סתם זיון." השיב חמי ברוך, מתעלם מההתרסה שבקולי, "לא בשבילי בכל אופן, ואני חושב שגם לא בשבילך."
"מה שתגיד." אמרתי בקרירות, וברחתי לחדר השינה, הטלתי את עצמי על המיטה והתמכרתי להתקף רחמים עצמיים.
חמי בא אחרי, התיישב לידי וליטף את גבי בהיסוס, "אל תכעס." ביקש בקול רך, "אני יודע שזו אשמתי, נסחפתי, הייתי צריך להתאפק ולא הצלחתי."
"למה היית צריך להתאפק? אני בטוח שרוני לא מתאפק, אז למה אתה כן?"
"לפי איך שאתה מדבר אפשר לחשוב שיש לי ולרוני יחסים פתוחים." אמר חמי, וניסה לחייך בציניות, אבל העיניים שלו נשארו רציניות.
"אני מצטער, לא ניסיתי להעליב, אבל אל תשכח איך הכרתי את רוני, אני יודע איך הוא מתנהג כשאתה לא בסביבה, ואני לא רואה שום סיבה למה אתה צריך להביא ביד, להתאפק ולסבול כשהוא חוגג כל הזמן."
פניו של חמי נאטמו, הוא קם והסתכל בשתיקה דרך החלון, גבו המופנה אלי מקרין מורת רוח פגועה. ידעתי עד כמה הוא לא אוהב לשמוע ביקורת על הזוגיות המוזרה שלו עם רוני, למרות שקשה היה מאוד לא להתפלא מה בדיוק קורה שם, בין שני הבחורים האלה, שהיו מדהימים ומיוחדים כל אחד בדרכו.
"סליחה, לא התכוונתי למתוח עליך ביקורת, אני יודע שאין לי זכות להגיד שום דבר בנושא הזה. תשכח מה שאמרתי." התנצלתי, מלא חרטה שפגעתי בו.
חמי הסתובב והביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח, ופתאום משך אותי אליו, נישק אותי על הלחי וגילה לי שמיד אחרי שהוא דיבר איתי התקשר אליו ארי, וסיפר לו שהוא רוצה לחזור אלי.
"הוא אמר שהוא ביקש ממך שתחזרו ואתה היית גועלי אליו." הוכיח אותי.
"הוא התחיל." התגוננתי, מסמיק, "ומה פתאום הוא מתקשר אליך? ומה פתאום אתם מדברים עלי מאחורי הגב שלי?" התקוממתי.
"אל תתרגז סולי, זה יעשה לך קמטים." התבדח חמי, שהכעס שלי הצחיק אותו, "אני מבין שאתה רוצה ללמד את ארי לקח, ואתה צודק, אבל אל תגזים או שתאבד אותו."
"הלוואי. אמרתי לו שאני לא מעוניין, והתכוונתי לזה. אני לא אחד שמשחק משחקים."
"ובכל זאת, הרי היית מאוהב בו מאוד, ואני חושב שהוא באמת מתחרט ורוצה אותך, אולי תיתן לו עוד סיכוי?"
"לא, לא רוצה, ירד לי ממנו לגמרי, אני בעניין של מישהו אחר עכשיו."
"וואלה?" הרים חמי את גבותיו בפליאה, וסקר אותי במבט בוחן, "אפשר לדעת מי?"
"לא." החמצתי פנים, "אי אפשר."
חמי הטיל את עצמו על המיטה לצידי, ושאל מה עם המסג' הזה שהבטחתי לו, ואם גם אני, כמו כל הגברים, יודע רק להבטיח ולא לקיים.
"די כבר, פולנייה אחת." נזפתי בו, "תפסיק להתלונן כל הזמן, ותוריד חולצה."
הוא פשט את חולצתו ונשכב על בטנו, ואני התיישבתי עליו, והתחלתי לעבוד על כתפיו הרחבות ועל עורפו שהיה באמת תפוס.
"תגיד לי סולי, יש לך מושג מה באמת אתה מחפש בגבר?" שאל חמי במפתיע.
"כן, יש לי." אמרתי בהדרת כבוד, וקיוויתי שהוא לא מרגיש כמה עומד לי בגלל המגע בו.
"אתה יכול לספר לי?"
"כן, אבל אני אצטרך להרוג אותך אחר כך."
חמי צחק, וסיפר לי שהוא תמיד שאל את עצמו מה אוחצ'ה נחמדה כמוני עושה עם גברים כמו רוני ובוריס, ואחר כך ארי.
"ואל תשכח את הסטלן."
"כן, הוא גם. עמד לו או שהוא היה מסטול מידי?"
"זה לא עסקך." אמרתי בחומרה, ובמקום להיעלב הוא צחק שוב. "נכון שבוריס ורוני הם מניאקים, אבל מה יש לך נגד ארי?"
"כלום, למרות שתמיד חשבתי שהוא דג קר ומשעמם, אבל מה אני יודע, לא אני זה שהיה צריך לחיות איתו."
"לא הייתי צריך, רציתי, הוא די נחמד אחרי שמכירים אותו."
"כן… האמת שאחרי השיחה איתו היום התחלתי לחבב אותו, למרות שנקיפות המצפון שחטפתי הפריעו לי להקשיב לו, אני לא אוהב את כל הסיבוכים הביצתיים האלה סולי, לתת לבן אדם עצות איך להחזיר לעצמו את החבר שלו למרות שישנתי איתו לילה קודם… זה לא עשה לי טוב."
"אבל ארי זרק אותי, הוא… הוא בגד בי כל הזמן, והוא… למה אתה חייב להיות טיפוס מצפוני כזה חמי?" התמרמרתי, ירדתי מעליו ונשכבתי לצידו, פני טמונות בעיקול מרפקי כדי שהוא לא יוכל לראות כמה רע אני מרגיש.
"לא יודע, מצטער." אמר חמי, וליטף את גבי ועורפי, "אתה כזה בחור מתוק סולי, איך זה שאתה לא מוצא לך מישהו מתוק כמוך?"
"לא יודע." אמרתי, והתחלתי להתייפח. הוא חיבק אותי בעדינות, והגוף שלו היה כל כך חמים ומנחם, שעיר ושרירי במידה, הוא היה כל מה שרציתי אי פעם, והרגשתי כל כך מוגן, בטוח ונוח בזרועותיו עד שסוף סוף הצלחתי להפסיק לשקר, וסיפרתי לו את האמת, את כולה, תיארתי בפניו את התשוקות הסודיות שלי, ופרטתי לפניו את הסטיות המתוקות שמענות אותי, סיפרתי הכול חוץ מאשר שאני אוהב אותו, ומשתוקק להיות שלו, אבל אין מצב שהוא לא הבין לבד כי עד שסיימתי לדבר כבר הייתי ערום לגמרי, והוא גם…
בסופו של דבר כן השתמשנו במלאי הקונדומים ששמרתי במגרה, ליד המיטה, וטוב מכך – ישנו יחד שינה מתוקה.
***
יצאתי מהארון וחמי לא נגעל ממני, הוא המשיך לחשוב שאני מתוק, הרגשתי מאושר מאוד עד שלמחרת בבוקר, בעוד חמי ישן בשלווה ואני עומד בתחתוני במטבח ומכין לנו קפה נשמע צלצול בדלת. כשפתחתי עמד שם בחור זר שרוב פניו היו מוסתרים בקסדת אופנוע, הגיש לי זר פרחים מגוחך בגודלו, ביקש שאחתום על משהו, והסתלק עוד לפני שהספקתי להתאושש, משאיר אותי עם הזר הענקי שמעטפה אדומה הייתה מחוברת אליו. תקעתי את הזר בקנקן מיץ ריק, ופתחתי את המעטפה, בתוכה הייתה ברכה צבעונית בצורת לב ועליה היה כתוב – אוהב אותך בכל ליבי – ארי.
אף פעם לא קיבלתי מאף אחד זר פרחים, לא מגבר, לא מאישה ולא בכלל. חשבתי שהמחווה הזו היא משהו שעושים רק בסרטים אמריקאים דביקים. הזר הענקי והיקר בעליל שנשלח אלי במפתיע בהחלט עשה לי משהו, לא שהבנתי פתאום שאני עדיין מאוהב בארי, אבל אני מודה – התרשמתי מאוד.
חמי שהנקישה בדלת העירה אותו חייך בשמחה למראה הזר. "אמרתי לארי שזה יעבוד." אמר בשביעות רצון, שמיד מחקה לי את החיוך מהפנים, אבל חמי לא הבחין בכך כי הנייד שלו צרצר פתאום, מפריע לי לחקור מה פשר ההערה התמוהה שלו.
השיחה הייתה קצרה מאוד, וחמי בעיקר הקשיב, אבל על פי ההבעה על פניו חשדתי שהוא מדבר עם רוני, והתברר שצדקתי, "טוב, אז להתראות אהרון." אמר לפני שניתק, ואז שב ופנה אלי, סוקר אותי בחיבה, פניו עדיין רכות ומאירות משמחת השיחה עם אהרון צוברי, הידוע גם ככושי המשוגע, או העיראקית המופרעת, או פשוט רוני.
הוא אוהב אותו, הבנתי פתאום, ועצב גדול עטף אותי. אוהב אותו בלי שום קשר למה שרוני, החרמן חסר המעצורים הזה, מעולל, וגם רוני – נזכרתי במה שהיה לי נוח לשכוח – אוהב אך ורק אותו, את חמי. למרות שרוני נהג להתלונן על הפולניות של חמי, והתרגז עליו כי הוא לא שותה, ולא רוקד, ומעדיף לשבת בבית ולקרוא במקום לחיות, הוא בכל זאת נשאר נאמן, בדרכו המופרעת, רק לחמי, שהיה שונה ממנו כל כך, ובכל זאת השלים אותו בצורה שאף אחד אחר לא היה יכול.
רק עכשיו נזכרתי למה לא המשכתי לגור איתם – כשהם היו יחד אף אחד לא הצליח לחדור לבועה שלהם. גם כשעשיתי אתם שלישיה הרגשתי כאילו אני עומד בחוץ, בקור אפי צמוד לשמשה, מקנא בחמימות ובאהבה שאפפה אותם.
הם יכלו להזדיין עם אחרים, כל אחד לחוד או יחד, יכלו לריב, לצעוק זה על זה, לא להיפגש המון זמן, לכעוס ולהשמיץ אחד את השני, אבל ברגע שהם היו מביטים אחד בעיני השני כל העולם סביבם היה נשכח, האהבה שלהם הייתה שוב פורחת, והם היו חוזרים להיות זוג מאוהב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s