את ספירית, החברה הלסבית של רוני, אני מכיר כבר כמה שנים טובות. נפגשנו לראשונה עוד כשגרתי בקרית אתא, אני הייתי אז צעיר ויפה יותר, והיא הייתה רבטי"ת רזה וקופצנית עם צחוק מתגלגל. מאז חלפו כמה שנים טובות. שנינו קצת פחות צעירים. ספירית עלתה מאז במשקל והיא כבר לא רזה כמו פעם, אבל היא עדיין קופצנית וצחקנית, ועדיין חברה טובה של רוני. הם מסתדרים טוב יחד, צוחקים מאותם דברים, ותמיד יש להם על מה לקשקש. אני יודע – אם כי משתדל לא לחשוב על זה – שהם גם היו יחד במיטה לפחות פעם אחת, אם לא יותר.
עד עכשיו לא ממש התלהבתי מאף אחת מהחברות של ספירית שנראו לי תמיד מוזרות והזויות, אחת מהן הייתה לדעתי פשוט מטורפת.
רוני הסכים איתי אבל לדעתו ספירית נרגעה מאז שהיא חזרה מהודו ועכשיו היא חיה עם אורה – בחורה רצינית, יציבה ורגועה ועם ראש על הכתפיים, ולדעתו הן יישארו יחד לתמיד. למרות חוות דעתו החיובית הזהרתי אותו שאם אורה לא תמצא חן בעיני אני אטיל וטו על כל הרעיון ההורות המשותפת ואפרוש מהפרויקט. לא כל אחת חייבת להיות אימא, יש נשים שעדיף שיגדלו עציצים או דגי זהב, לא ילדים.
"אני מסכים, אבל אני בטוח שאורה תמצא חן בעיניך, היא ממש בסדר, קצת דומה לך, אשכנזייה חנונית עם משקפים שרואה רק סרטי דוקו ושומעת מוזיקה קלאסית. יש לה אפילו מנוי בספרייה." גילה לי רוני, ולמרבה הפלא הוא צדק.
אורה שבאה מבית דתי שמרני באמת מצאה חן בעיני, וגם אני מצאתי חן בעיניה. אם הייתי רוצה להתחתן עם אישה היא האישה שהייתי מציע לה נישואים, ואני די בטוח שהיא הייתה אומרת כן, אם היא הייתה חייבת להתחתן עם גבר כמובן.
היא מבוגרת ממני בשנה, שמנמונת ומתולתלת, ממושקפת וקצת ביישנית, ולדעתי חמודה מאוד, למרות שהיא לא מקפידה על לבוש אופנתי, לא מתאפרת לא עונדת תכשיטים, ונועלת סנדלים שטוחים ונוחים. אני מניח שרוב הגברים שיראו אותה לא יתלהבו ויגידו שהיא לא כוסית ולא משקיעה בעצמה, אבל לי זה לא מפריע, אפילו נחשב בעיני כמעלה, וכשהיא ניגשה, מיד כשנכנסה, למדפי הספרים שלי והחלה לסקור אותם ידעתי שהיא בסדר, וצדקתי.
בגיל צעיר קל יותר להתיידד ולהתחבר, אבל אחרי גיל ההתבגרות זה קורה לעיתים רחוקות מאוד. נדיר לפגוש אחרי גיל שלושים מישהו שמיד נעים ונוח לך איתו, או שאולי זה רק אני?
"לא, גם אני כזאת." אמרה אורה וחייכה אלי חיוך שהאיר את הפנים שלה, והעיניים היפות שלה נצצו מרוב שמחה מבעד למשקפיה.
רוני וספירית ישבו וריכלו על כל המכרים שלהם מהצבא וזללו עוגיות, ואנחנו שמרנו על דיאטה והתווכחנו איזה ספר של היינריך בל טוב יותר – 'המוקיון' או 'תמונה קבוצתית עם גברת' ואז נשמעה דפיקה בדלת ושני בחורים מהזן הערסי הלא חביב שאלו אם אנחל בבית.
הם לא מצאו חן בעיני, וחשדתי שאחד מהם, זה עם השערות המחומצנות, הוא הטיפוס שהתקשר אלינו כמה פעמים ודרש בתוקף שאני אקרא לאנחל. סירבתי כי אנחל ביקש ממני עוד בשבוע שעבר שאני אגיד לכל אחד (חוץ מבוריס, ליאור או ביטון) שהוא לא גר פה, ואפילו הפקיד בידי את הנייד המפורק שלו כדי שאף אחד לא יוכל להשיג אותו בטלפון.
אין לי מושג איך הבחורים הלא נחמדים האלה גילו איפה הוא גר, אבל עובדה – הם גילו והתייצבו אצלנו, זחוחים בצורה מתועבת, ומלאי כוונות רעות.
"אין פה אף אנחל." שיקרתי בלי שמץ נקיפות מצפון, וניסיתי לסגור את הדלת. המחומצן לא אהב את התשובה שלי וניסה להיכנס בכל זאת. סירבתי להניח לו להתפרץ פנימה והחבר שלו (למה אף אחד לא סיפר לו שפרצוף עטור זיפים זה מה זה פאסה?) דחף את הדלת עם הכתף שלו, והוסיף עוד כמה מילים מאוד לא מנומסות.
לשמע המהומה רוני ואחריו ספירית הגיעו לראות מה קורה, ובמשך כמה שניות התרחש מעין מאבק מטופש בכניסה, כשהם מתעקשים שאנחל אצלנו והם רוצים לדבר איתו, ואנחנו טוענים שאין פה אף אחד בשם אנחל, ומנסים להדוף אותם החוצה.
כמעט הצלחנו אבל אז הופיע פתאום בשער החצר אנחל שחזר מביקור אצל בוריס,
למראה השניים הוא קפא במקומו, מבוהל מאוד, ולטש בהם מבט מזועזע.
למרבה המזל בוריס וולאדי שנתנו לאנחל טרמפ הביתה הבחינו בדראמה המתחוללת ליד דלת הבית ויצאו מהמכונית, עקפו את אנחל, נכנסו לחצר ושאלו מה קורה פה? ומה הבעיה?
"אתם אל תתערבו." התחצף המחומצן, וניסה לעקוף את ולאדי כדי לגשת אל אנחל המבועת. זו הייתה טעות – ולאדי תפס אותו בעורפו כאילו היה חתלתול ופשוט זרק אותו החוצה. חברו בעל הזיפים עף בעקבותיו בעזרתו האדיבה של בוריס.
השניים לא ויתרו בקלות, ניסו להתווכח וגם אחרי שהיו בחוץ הם קראו לאנחל שייגש אליהם, אבל גערה אחת מולאדי העצבני השתיקה אותם. בסוף הם נכנעו, נכנסו לג'יפ הגדול והראוותני שלהם – עוד סיבה לסלוד מהם – והסתלקו לדרכם.
"חולירות." הפטיר אחריהם ולאדי בתיעוב ורצה להוסיף עוד כמה קללות, אבל אז הבחין בשתי הבנות והשתתק, נבוך.
"איזה מזל שהגעתם." צעקה ספירית הנרגשת, קפצה על בוריס ונישקה אותו, והוסיפה חיבוק אמיץ לולאדי.
"אם לא אכפת לך," נעלב רוני, "אני חושב שאני וחמי היינו מסתדרים לא רע גם בלי עזרה."
הסכמתי איתו, אבל בכל זאת שמחתי שקיבלנו תגבורת, ולא התביישתי להודות בזה. אני יודע להרביץ ולהגן על עצמי כשיש צורך, אבל אני שונא את זה, ותמיד טוב כשיש לך חברים, בעיקר אם הם מהזן הרוסי השרירי והמקועקע.
אז מה אם ולאדי חצה את החמישים והוא סובל מבעיות גב, ובליבו פנימה הוא אדם רך מזג ואדיב. העיקר שיש לו קעקועים מפחידים ופרצוף זועם של אחד שלא פוחד להרביץ. בוריס נראה פחות מאיים ממנו אבל למרות שגם הוא כבר לא ילד הוא שומר על כושר ויודע להגן על עצמו ובניגוד לולאדי הוא מסוגל להיות די נבזי אם מתחשק לו.
היחידה שהתעלמה מכל המהומה הייתה אורה שהפנתה את כל תשומת ליבה לאנחל החיוור, חיבקה אותו בעדינות, הוליכה אותו למטבח, מזגה לו כוס מיץ וליטפה אותו כאילו היה ילד קטן ומבוהל.
"אנחל, מה הסיפור? מאיפה אתה מכיר את הטיפוסים האלה? מה הם רוצים ממך?" חקר רוני בחוסר טקט.
אנחל נאחז בכוס המיץ שלו ושתק, אפור ואומלל. "עזוב אותו רוני." נזפה אורה, "אתה לא רואה שקשה לו?" היא לקחה את אנחל לדירה למטה, ונשארה שם איתו בעוד אנחנו מעלים השערות מה בדיוק קרה בינו לבין שני הטיפוסים המתועבים הללו.
בסוף היא חזרה והתיישבה באנחה ליד ספירית, "גברים הם יצורים כל כך מוזרים." סחה לה, "אני בחיים לא אבין אותם."
"למה? מה קרה אורה?"
"הילדון המתוק הזה, איך הוא לא ראה מיד עם מי יש לו עסק?"
"מה הם עשו לו?" שאל בוריס, קודר.
"נתנו לו לשתות יין עם סם אונס וחגגו עליו, והכי גרוע מבחינתו, צילמו הכל."
"אני לא מבין איך הוא פגש אותם בכלל? זה ממש לא אופייני לאנחל להתנהג ככה."
"הוא נסע לחופש עם מכר שלו שהזמין אותו לגור איתו ועם חברים בוילה שכורה באיזה אי יווני. פיתה אותו שכדאי לו, זה מקום מדהים וזה חינם, רק שישלם על הטיסה. ברור שאנחל קפץ על ההזדמנות ולא בירר מי עוד יגור שם. החבר הזה בטח תכנן הכל מראש, רצה לנצל אותו. עם חברים כאלה לא צריך אויבים. מסתבר שהטיפוסים האלה מתעסקים בפורנו או משהו ומחפשים כל הזמן בשר טרי לסרטים שלהם, הם איימו עליו שאם הוא לא יסכים לצלם אתם עוד סרטים, והפעם כשהוא בהכרה, הם יעלו את הסרט שהם צילמו לרשת. אנחל המסכן נורא מתבייש למרות שהוא לא זוכר הרבה, ופוחד שהדבר הזה ירדוף אחריו כל החיים, ידעתם שהוא רוצה ללכת ללמוד סיעוד? החלום שלו זה להיות אח מוסמך."
"כן, ידענו." אמרתי, והתקשרתי לדוד שלום, אחיו של אבא שעובד במחלק המוסר במשטרה. למרות שאני שונא לבקש טובות לפעמים אין ברירה, אחרי הכל בשביל מה יש משפחה? חוץ מאימא שהתחתנה מיד כשסיימה תיכון, ומאחותי הצעירה שחזרה בתשובה כל הקרובים שלי הם שוטרים, או פנסיונרים של המשטרה, ואני יודע טוב איך המשטרה עובדת ומה היא מסוגלת לעשות אם היא רוצה.
סיפרתי לדוד שלום כל מה שקרה, והוספתי את מספר הג'יפ – יש לי זיכרון טוב לדברים כאלה – איחלתי לו חג שמח, הבטחתי לבוא לבריתה של הקטנה שלו וסגרתי, רגוע הרבה יותר.
אני לא חושב שיש לאנחל מה לדאוג יותר בקשר לצלמי הפורנו החובבים האלה.
"היית ממש בסדר, כל הכבוד לך?" שיבחה אותי אורה כשליווינו אותה ואת ספירית למכונית שלהן.
"כן, הייתם גדולים מהחיים, אבל בסוף לא הספקנו לדבר על הפרויקט של ההיריון." נזכרה ספירית.
קבענו להיפגש שוב במוצאי שבת, ללכת לסרט, ואחר כך לשבת על כוס קפה ולדבר בצורה מסודרת על פרויקט ההורות המשותף שלנו. יש לי הרגשה שבקרוב העניין יצא מכלל דיבורים ונתחיל לעבוד על ההיריון, ועכשיו, אחרי שפגשתי את אורה, אני כבר לא יכול לחכות.
במוצאי שבת הלכנו לסרט 'ארץ בראשית'. מזמן לא הלכתי לסרט, ועוד ברביעייה. נהניתי מאוד, הסרט היה מוצלח מאוד לטעמי, וכלל צילומים מרהיבים של טבע ונופים שבהם חיו משפחות זאבים, יעלים וחתולי בר וכולם תוצרת הארץ. למדתי שנחשי צפע יודעים לשחות, ויש חתולי בר שחיים על שפת הכינרת ודגים בה דגים במיומנות מפליאה, ובלי חכות. הזאבים היו הכי מרשימים ומרתקים וקיבלו את רוב זמן המסך, אבל אני התלהבתי במיוחד מהחתולים. אני אוהב חתולים ונהניתי לראות איך אימא חתולה ואבא חתול מגדלים ומחנכים את הצאצאים הפראיים שלהם, מכשירים אותם לחיים עצמאיים, מגנים עליהם, מלמדים אותם, משחקים איתם וגם מפליקים להם פליקים חינוכיים קטנים כשמתעורר הצורך להכניס בהם משמעת.
שוחחנו על זה אחרי הסרט – על הדרך בה יש לחנך ילדים, לא לדכא אותם מצד אחד, ולא לפנק אותם מצד שני. התפעלתי במיוחד מהפשטות הטבעית בה נפרדו הגורים שבגרו מהוריהם ברגע שהחליטו שהם מבוגרים מספיק להסתדר לבד
"בני אדם הם לא חתולים." הזכיר לי רוני בחמצמצות, הוא ידע היטב שאני רומז ליחסים ההדוקים בינו לבין אימו שמתקשה להיפרד ממנו, והייתה רוצה שהוא ימשיך לגור בבית עד שיעבור להשגחתה של אישה אחרת, ורצוי שזה יקרה רק אחרי מאה ועשרים, כדי שלא תצטרך לראות את זה מתרחש.
הסכמתי שאמנם בני אדם הם לא חתולים, אבל הם עדיין סוג של בעלי חיים, ומטרת החינוך הוא להכשיר את הצאצאים עד שיהפכו לבוגרים עצמאיים וילכו לדרכם, ולא יזיק גם להיות מעט קשוחים אתם פה ושם.
"אני מקווה שאתה לא אחד מאלה שחושבים שזה בסדר להרביץ לילדים?" פערה לעברי ספירית את עיניה הגדולות, והניחה את ידיה בתנועה מגוננת על בטנה.
"בטח שלא, אני רק…" התחלתי להסביר ופתאום נעצרתי כי בלי לדעת איך, משהו התבהר במוחי ולפתע הבנתי הכל – נפל לי האסימון כמו שהיו אומרים פעם, בעידן הטרום סלולרי, "את לא קצת בהיריון ספירית?" שאלתי אותה אבל נעצתי מבט מאשים ברוני שהסמיק ונראה נבוך מאוד.
"זה קרה בזמן שנפרדנו." הסביר, "כל העסק עם החתונה התפוצץ יום קודם, והייתי נורא מבואס, וגם ספירית הייתה בדיכאון כי היא ואורה בדיוק היו אז בפסק זמן, שתינו קצת ו… זה לא היה בכוונה."
"זה פשוט קרה." אישרה ספירית, "לא תכננו כלום, שתינו קצת ואיכשהו…" היא הביטה באורה שלא נראתה מופתעת או כועסת, ופתאום תפסתי שכולם ידעו, ורק אני הטיפש… כרגיל, שוב יצאתי הטמבל.
"תכננו לספר לך הכל מיד אחרי הסרט." הסבירה אורה, והניחה יד מרגיעה על כתפי, "לא רצינו להסתיר ממך כלום, פשוט חיכינו לרגע המתאים."
עוד פיסה מהפזל נפלה למקום, "בגלל זה הסכמת ללכת לסרט הזה?" האשמתי את מי שהיה בעיני האחראי העיקרי למצב, "באמת, התפלאתי למה אתה מוותר לי, רצית שיהיה לי מצב רוח טוב?" כעסתי עליו, נזכר איך הוא היה ממש נחמד איתי כשפרשנו לנוח אחרי הצהרים, ולשם שינוי לא התווכח ועשה הכל כדי לרצות אותי במיטה, ואחרי שקמנו הכין לי קפה בלי שביקשתי, גיהץ לי את החולצה, והחמיא לי כמה טוב אני נראה. חשבתי שהוא סוף סוף נעשה בן אדם, או שאולי למדתי להתלבש לטעמו?
בדרך כלל הוא מותח עלי ביקורת אכזרית ומאלץ אותי להחליף בגדים לפני שאנחנו יוצאים ופתאום הוא מרוצה ממני, מחלק מחמאות, איזה טיפש אני.
רוני השפיל מבט והצליח להיראות מבויש ומתחרט ועם זאת מלא תקווה, "בבקשה, אל תכעס מנחם." ביקש בלחש, "גם לי זה נודע רק לפני כמה ימים, כל כך פחדתי שתכעס עלי."
"ובצדק, איך אני יכול לא לכעוס? מתי תתחיל להיות בן אדם רוני?"
הוא משך בכתפיו ואמר שמעז יצא מתוק, למרות שההיריון לא מתוכנן גם הוא וגם ספירית מאוד מאושרים, וחבל שאני עושה עניין מסתם שטות.
"כי ילד זה לא שטות, אבל עזוב, אתם שמחים אז גם אני שמח, מזל טוב, תשלחו לי הזמנה לברית." אמרתי, נעלב עד עמקי נשמתי הפולנית, ופניתי להסתלק משם.
זה לא עבד, אורה תפסה בזרועי, אמרה לי להפסיק להיות דביל וביקשה שאשתוק ואקשיב לה לשם שינוי.
הקשבתי והיה למה – היא נאמה נאום ארוך ומפורט, הסבירה שהיא וספירית החליטו יחד שהן רוצות ילדים, היא עוד יותר ממנה, והן רוצות ללדת יחד ולגדל את הילדים כמו אחים, וחשוב להן שלילדים יהיה אבא נוכח ופעיל שישתתף בחינוכם ובגידולם כמו שצריך.
"וגם בהוצאות עליהם אני מתאר לעצמי." הוספתי, קצת בעוקצנות.
"כן גם בהוצאות." הודתה אורה בפשטות, "ילד זה נטל כלכלי די כבד, ובגלל הדרך בה גברים ארגנו את העולם רוב הנשים מרוויחות פחות מגברים ולכן…"
"אורה, די עם הפמיניזם, אם זה מרגיע אותך גם אני לא מרוויח יותר מידי, האמת שמי שבאמת יש לו קריירה ומשכורת ששווה משהו זה רוני. אני מציע לך לבקש ממנו תרומת זרע, בניגוד אלי הוא ישמח לתת לך אותה בדרך הטבעית, בלי התערבות של רופאים, אולי אפילו תיהני מזה." הערתי בנבזות.
אורה העוותה את פניה במיאוס, "אל תהיה מגעיל מנחם, זה לא מתאים לך."
"בסדר, סליחה, אבל גם אם נשים בצד את הרגשות הפגועים שלי, אני נשא אורה, וגם אם הייתי יכול לתפקד עם אישה זה מאוד לא מומלץ."
"אני בטוחה שבעזרת ויאגרה וקצת רצון טוב תוכל לעשות את זה."
"עזבי ויאגרה, מה שעובד עליו הכי טוב זה עוגיות חשיש." התערב רוני, וצחק כשנתתי לו פליק חינוכי קטן על הפדחת, "תשכח מזה, אין מצב, אני נשא, הרעיון הוא להביא ילד בריא, לא להוסיף עוד קליינטים למרפאת הנשאים."
"במקרה ביררתי קצת את הנושא." הפסיקה אורה את הוויכוח בקור רוח, "אני מתארת לעצמי שהעומס הנגיפי שלך הוא די נמוך?"
"אפס." אמר רוני בגאווה מוצדקת – הוא זה שמשגיח כמו נץ על משטר התרופות שלי ועל בדיקות הדם שלי, ומתמצא במצבי הבריאותי יותר ממני.
"טוב מאוד, אז אתה מועמד טוב לשטיפת זרע."
"שטיפת זרע? אבל…"
"ואם זה לא ילך תדע לך שברמב"ם מקבלים נשאים ליחידת הפוריות, אם יהיה צורך נוכל לפנות להפריית מבחנה."
"הפריית מבחנה, למה?"
"כי למרות כל המאמצים שלי לא הצלחתי עד היום להיכנס להיריון, למזלי, אחרת בעלי לשעבר לא היה מסכים לתת לי גט, אבל יכול להיות שעכשיו, בלי הנוכחות המעיקה שלו, כן יצליח לי."
"היית נשואה?" נדהמתי, "באמת? מתי? כמה זמן? למה לא סיפרת לי קודם?"
אורה משכה בכתפיה ואמרה שיש דברים שהיא מעדיפה לשמור לעצמה, ואולי בעתיד, כשיהיה לה מצב רוח מתאים, אז…
"בסדר אורה, אין בעיות, אבל למה אני? זאת אומרת, יש בנק זרע, או אם את רוצה לדעת מי האבא יש מספיק גברים בריאים, למה דווקא אני?"
"כי… כי ככה אני רוצה." פסקה אורה, "כי אתה מוצא חן בעיני, ואני חושבת שתהיה אבא טוב."
"ומה עם רוני, למה לא לקחת את הזרע שלו? ככה לפחות הילדים יהיו חצי אחים."
אורה סקרה את רוני במבט ממושך, והצליחה בקלות רבה לעשות את מה שאני לא הצלחתי לעשות אף פעם – לגרום לחבר המאצ'ו שלי להוריד את מפלס השחצנות שלו לאפס, ולהתכווץ לממדיו הטבעיים.
"לא מעוניינת." אמרה בפשטות, והיה ברור שאין עוד מה להוסיף בנושא, הגברת החליטה וככה יהיה.
"למה לדעתך היא לא מעוניינת בזרע שלי?" שאל אותי רוני שהעז להתרעם על העלבון רק אחרי שאורה וספירית הסתלקו לביתן.
"מאין לי לדעת? למה שלא תשאל אותה?"
"אני לא מעז, אתה חושב שהיא כועסת עלי?"
"למה שתכעס עליך? מה כבר עשית חוץ מזה שהכנסת את החברה שלה להיריון לא מתוכנן?"
"הן היו בפסק זמן אז." הזכיר לי רוני, "תגיד, אתה חושב שזה בגלל שאני שחור?" המשיך לחפור בנושא.
"לא, אני חושב שזה בגלל שאתה אתה."
"מה רע בי?"
"אתה היפראקטיבי מעצבן ושחצן, ומה שיותר גרוע, אתה גם דו-מיני לא עלינו. אני במקום ספירית הייתי רץ לעשות הפלה."
"כן, באמת, איזה מזל שלא הכנסתי אותך להיריון, אתה בדיוק כמוה מנחם, פולניה מעצבנת, רק שהיא גם לסבית, ויש לה יותר ביצים מאשר לך."
"ולך."
"זה נכון." הסכים רוני ופרץ בצחוק, "אתה נעשה די חמוד אם רק יודעים איך לטפל בך."
"ואתה נעשה ממש מתוק אם רק יודעים איך להפחיד אותך." עניתי לו, וחיבקתי אותו, "אבל בדרך כלל אתה ממש בלתי נסבל, מזלך שאני אוהב אותך."
"נכון." הסכים רוני בענווה, "ולמזלך גם אני אוהב אותך." הוסיף, "כי אתה באמת נורא מעצבן לפעמים."
"מי שמדבר. מזלנו שמצאנו זה את זה." הסכמתי, "ועכשיו תפסיק לדבר כל כך הרבה, תתפשט ותראה לי כמה אתה אוהב אותי."
"היית מת, עכשיו תורך." צחק רוני, חוזר להיות הוא עצמו, המרגיז הסקסי והמפונק.
יומנו של מספר סיפורים 