5. לא מצטער

בארוחת ליל שישי סיפר ארי שהוא מתכוון לחזור בשבוע הבא לדירה שלו בתל אביב, וכשבוריס הזכיר לו שהוא אמר שאולי הוא יישאר לגור בצפון, הוא משך בכתפיו, ואמר שזה לא כל כך פשוט, יש לו עבודה, ויש לו חוזה על הדירה, הוא לא יכול פשוט לקום וללכת, אבל זה היה שקר. ידעתי שהוא יכול לסבלט את הדירה שלו בלי בעיות, ועוד לצאת מזה ברווח, ושאין לו בעיה למצוא עבודה בהייטק בחיפה, או ביוקנעם, מרחק יריקה מהקריה שלנו.
"אתה עוזב בגלל שחמי נשא, תודה." אמרתי לו באותו ערב.
הוא משך בכתפיו ושתק.
"אז מה, תחזור לדירה שלך בתל אביב? שוב תהיה שם לבד, איך תסתדר בלעדי?" שאלתי, מגלה להפתעתי שלמרות הכול עדיין אכפת לי ממנו.
"הרגל שלי כבר כמעט בסדר, אני אשכור עוזרת בית ואחזור לאכול בחוץ, יהיה בסדר." השיב ארי בשאננות.
"אז אתה לא רוצה שאני אחזור איתך לתל אביב?" שאלתי, למרות שאין לי מושג מה הייתי עושה אם הוא היה אומר כן.
ארי שתק שתיקה ממושכת כל כך עד שחשבתי שהוא נרדם, ואז הוא אמר פתאום, כמעט בלחש, "אני אתגעגע אליך מאוד סולי, היה לי טוב אתך, אתה בחור מקסים, לא מגיע לי מישהו טוב כמוך, אם לא הייתי אוהב אותך כל כך הייתי מבקש שתחזור איתי, אבל חבל עליך, עדיף שתישאר פה, בצפון, עם החברים שלך. אני מקווה שתמצא מישהו מקסים כמוך עם לב טוב שיאהב אותך כמו שמגיע לך, אני כבר מבוגר ושרוט מידי בשביל חמוד כמוך, לילה טוב סולי."
***
אחרי שארי הסתלק התחלתי לסבול מעייפת (ג'טלג) רגשית. דווקא אחרי שיכולתי לישון באלכסון לא הצלחתי להירדם יותר – לילותיי נעשו לבנים, ובימים הסתובבתי מעורפל ומבולבל.
אחרי כמה ימים מתישים כאלה החלטתי ללכת בערב לטיול רגלי ארוך, בתקווה שאולי העייפות הפיזית תעזור לי להירדם. כשחזרתי הביתה אחרי צעדה ממושכת ברחובות הריקים, מזיע ועייף, הבחנתי באור דולק בחלון דירתו של בוריס. במקום להיכנס לדירה שלי, לפשוט את בגדי הלחים מזיעה, ולהתקלח, נקשתי על דלתו של בוריס שפתח אותה מיד, לבוש בתחתונים בלבד, וסקר אותי במבט ביקורתי. "למה אתה מזיע ככה? איפה היית?"
"הלכתי קצת ברגל, זה בריא מאוד, לא יזיק גם לך."
"שטויות, לעשות ספורט בגילי זה עניין מאוד מסוכן, אני מעדיף לשבת בבית, לראות מונדיאל ולשתות בירה."
"כן, רואים." חייכתי, והחלקתי על בטנו העגולה והשעירה.
הוא אחז בפרק ידי ועצר אותי, "די, מספיק." פקד עלי בתקיפות.
"אבל בוריס…" הבטתי בו במבט העצוב ביותר שלי, וסיפרתי לו שאני בודד ועצוב, ונורא מתגעגע אליו.
הוא נאנח ולקח אותי למקלחת, ואחרי שהתקלחנו יחד הוא פקד עלי ללכת למיטה ולהמתין לו. עשיתי כדבריו והוא הצטרף אלי רק אחרי רבע שעה ממושכת, שבמהלכה כמעט נרדמתי, אבל ברגע שהזקפה שלו דקרה את בטני התעוררתי והסתערתי עליה במרץ.
כמעט ארבע שנים חלפו מאז שהיינו יחד לאחרונה, והמפגש היה מרגש ונעים לשנינו. רק אחר כך הבחנתי בצלקת החדשה שהסתתרה מתחת לשערות שעל בטנו.
"מה קרה?" העברתי אצבע על הפס החיוור והדק, "ניתוח אפנדיציט?"
"הלוואי." אמר בוריס בעייפות, ונאנח, ורק אחרי ששבתי והפצרתי נעתר וסיפר לי בחוסר רצון שהתגלה אצלו סרטן, ולכן הוא עבר בשנה שעברה ניתוח לכריתת הערמונית, ומאז לא עומד לו סתם ככה, אלא רק בעזרת זריקה.
"בגלל זה נשארת במקלחת? איפה אתה מזריק, בזין?"
בוריס הנהן ונראה מבויש.
"זה לא כואב?"
"לא, ממש לא, זו מחט מאוד דקה, ואחר כך עומד לי יופי, אבל… טוב, מה אני מתלונן, אני כבר זקן, צריך להגיד תודה על מה שיש."
"אתה רק בן חמישים ושלוש, זה לא זקן."
הוא גיחך, "זה כן, תאמין לי שכן."
"לא נכון, זקן זה מישהו בן שמונים שבקושי זז, ואתה דווקא נראה מצוין."
"לא נכון, אני שמן ויש לי שערות שיבה בכל מקום, אפילו על החזה, הנה, תראה."
"בעיני זה סקסי." אמרתי והתחלתי לנשק אותו, וללטף את הפרווה המאפירה על חזהו הרחב. הוא צחק וקרא לי סוטה, וילד משוגע, ולהפתעתי שוב הייתה לו זקפה, ושוב היה סקס, ואחר כך נרדמנו חבוקים, והפעם ישנתי כמו שצריך וקמתי רענן ושמח.
בבוקר הלכתי למטבח להכין לי קפה ואולי איזה טוסט. אחרי כמה ימים של חוסר תיאבון התעוררתי רעב כזאב. בוריס עדיין ישן, ונהם בחוסר רצון כששאלתי אותו אם להכין לו משהו ולכן התיישבתי לבדי עם קפה, וטוסט מרוח בקוטג' טרי, מתענג על ההקלה בשרב הכבד, והנה הדלת נפתחת וחמי נכנס פנימה, עמוס מצרכי מזון.
הוא נעצר בפתח, והיה ברור שהוא מופתע לראות אותי, אבל לרווחתי הוא לא כעס ולא נפגע למרות שהיה ברור שאם ישבתי במטבח של בוריס בשעה כל כך מוקדמת, לבוש בתחתונים בלבד, ביליתי איתו את הלילה.
"בוקר טוב סולי." האיר לי פנים, מה שלומך? הכול טוב?"
"אהה…" הרגשתי נבוך מאוד למרות חיוכו הידידותי ונימת קולו החביבה של חמי, "כן, הכול מעולה. רוצה קפה?"
"ברצון, ואני לא אתנגד גם לטוסט."
הכנתי לו קפה, וקליתי למענו עוד טוסט בעוד הוא מסדר את המצרכים במקרר של בוריס.
"כל הכבוד, איזה השקעה." שיבח אותי חמי, וליטף בתודה את כתפי כשהגשתי לו קפה וטוסט, "איזה פינוק." הצטחק, "כבר סיפרתי לך שאתה חמוד אמיתי?" שאל והתיישב, נוגס בתיאבון בפרוסה החמימה שקישטתי בעגבניות ובזיתים.
הסמקתי מנחת, בשבילי אין תענוג גדול יותר מאשר לטרוח עבור גבר עם תיאבון בריא שיודע להעריך את מאמציי, וחמי תמיד ידע להחמיא לי ולשבח אותי בצורה נעימה שחיממה את ליבי. כמה חבל שרוני, החבר שלו, לא יודע לפנק אותו כמו שמגיע לו.
"הייתי מכין גם לבוריס, אבל הוא עדיין ישן." הסברתי.
"כבר לא. התעוררתי." בישר לנו בוריס, שהופיע פתאום במטבח, ובעוד אני קם להכין גם לו ארוחת בוקר הוא חיבק את חמי שהחזיר לו חיבוק והוסיף נשיקה.
לכסנתי מבט אל שני הגברים המגודלים האלה שהביעו את חיבתם זה לזה בלי בושה, וגל של געגועים לחיבוק האוהב של ארי עלה בתוכי, ושוב הרגשתי בודד מתמיד.
***
רוני הסתלק לאיזה קורס באי-שם מסתורי עוד לפני שבוע (לא שגם קודם הוא היה הרבה בבית), ובוריס נסע לברלין לבקר חבר טוב שלו, אחד בשם ולאדי. לא ראיתי אותו מעולם, אבל אם הוא הצליח להפחיד אפילו את חמי כנראה שלא הפסדתי כלום.
ביום חמישי הצעתי לחמי לבוא איתי להליכת ערב, והוא הסכים ברצון. לקחנו איתנו את הכלב המכוער והחכם של חמי, ועשינו צעדה ארוכה ומעייפת מקצה אחד של הקריה לקצה השני. בדרך חמי סיפר לי קצת על ולאדי ועל הקעקועים שיש לו על פרקי האצבעות, והסביר לי למה בדיוק הוא הפחיד אותו, ורמז שפעם כמעט…
"אתה חושב שבוריס מאוהב בו?" חקרתי בעניין.
"לא יודע, לא חושב שבוריס מסוגל באמת לאהוב מישהו, לא כמו שאני ואתה מבינים את העניין הזה של אהבה."
"כן, אני חושב שאתה צודק." אמרתי, מהורהר, והתחלתי לחקור את חמי על ההשקפות שלו לגבי המושג השנוי במחלוקת הזה שנקרא אהבה.
"אני מפריד בין אהבה והתאהבות." הסביר לי חמי בכובד ראש, "זה דומה אבל לא אותו דבר."
"התאהבות זה קראש?" התאמצתי לרדת לסוף דעתו.
"בערך, אבל לא בדיוק." ניסה חמי לדייק, ואז נאנח ואמר שההתאהבות שלו ברוני חלפה עברה, אבל עדיין הוא אוהב אותו מאוד, וגרוע מכך –עדיין יש לו קראש עליו.
"אבל אתם יחד כבר… כמה זמן בעצם?"
"מסוף שנת אלפיים וארבע." התעצב חמי אל ליבו, "ובכל זאת, כל פעם שאני רואה אותו ערום אני… עזוב, לא בא לי לדבר על זה. לפעמים אני מצטער שפגשתי את הכושי המופרע הזה, אבל אני לא יכול בלעדיו."
"כן, אני מבין." אמרתי, "גם לי היה קראש עליו כשרק נפגשנו, אבל אחרי כמה זמן ירד לי לגמרי ממנו, אל תיעלב חמי, החבר שלך נורא סקסי וזה… אבל הוא בן אדם מאוד מתיש, אני מתעייף רק מלהסתכל עליו."
"אני יודע, גם אני." צחק חמי, "לא שאני רואה אותו יותר מידי." הוסיף נוגות.
"אני לא מבין איך אתה מוכן לקבל את זה שהוא כל כך מעט בבית. אותי זה היה מחרפן."
"זה באמת מחרפן אותי, בעיקר כי אני יודע שהוא משתרמט שם שחבל על הזמן, ועוד עם בחורות, אבל אין מה לעשות, הוא כזה ואני חייב לקבל אותו כמו שהוא או לריב איתו כל הזמן, ופשוט אין לי כוח לזה יותר." אמר חמי והתיישב על מעקה אבן נמוך, משעין את מרפקיו על ברכיו.
"אתה בסדר חמי?" התיישבתי לצידו, והנחתי יד על כתפו.
"קצת עייף." אמר חמי, וחייך אלי בעידוד, "וטיפה עצוב, איזה מזל יש לי שאתה פה סיסי." הוסיף (ככה הוא קורא לי לפעמים) והניח יד על ברכי.
בלי לחשוב מה אני עושה הנחתי את כפי על כף ידו הגדולה והחמה, ומיד הרגשתי יותר טוב, ופתאום, בלי שום אזהרה התחיל לרדת גשם חזק – טיפות מים שמנות ורעשניות נורו מהשמים וקפצו על המדרכה, נוקשות בכוח על ראשנו ועל גג הפח של תחנת האוטובוס הריקה שעמדה ממול.
קפצנו בבהלה ממקומותינו, וטסנו הביתה כשהכלב רץ לפנינו, זנבו מתנודד הלוך ושוב בשמחה גדולה.
הדירה של חמי הייתה קרובה יותר ולכן דהרנו אליה, חלצנו סנדלים עוד במדרגות, והתפרצנו פנימה, יחפים ונוטפי מים, וברגע שנכנסנו הגשם פסק, משאיר אחריו ריח רענן של אדמה רטובה.
חמי הוריד מעל קולב שתי מגבות, אחת אדומה ואחת כחולה, ונתן לי את המגבת הכחולה. "תנגב אותי." פקד עלי, צוחק, והחל מנגב את ראשי הרטוב במגבת האדומה בעוד אני מנגב את ראשו בחזרה, משפשף את שערו הקצוץ במגבת הכחולה. תוך כדי ניגוב התקרבנו אחד אל השני יותר ויותר עד שעמדנו צמודים זה לזה, ואז, ממש כמו בסרט אמריקאי מטופש, עזבנו את המגבות והתחלנו להתנשק, מקלפים תוך כדי כך את בגדינו הלחים.
"זה לא רעיון טוב סיסי." אמר חמי בין נשיקה לנשיקה, ומשך למטה את מכנסי הקצרים, "זה לא ייגמר טוב."
"אתה צודק, אנחנו צריכים להפסיק." הסכמתי איתו ובעטתי מעלי את תחתוני, ומיד אחר כך, לא יודע איך, היינו במיטה שלו ושל רוני, ערומים ולחים, וחרמנים נורא.
בלי שאמרנו מילה ידענו שזה לא בסדר להתנהג ככה, אבל היה ברור שאין מצב שנתאפק. חמי שלף קונדום ונתן לי אותו, מביט בי בהיסוס, זה היה הרגע האחרון שבו עוד יכולתי לעצור, אולי… לפני שהספקתי לחשוב מה אני עושה כבר קרעתי את עטיפת הקונדום וגלגלתי אותו על הזין של חמי, מתפלא איך שכחתי כמה הוא יפה, ודקה אחר כך הייתי על בטני, והוא מעלי, ברכיו מפסקות את ירכי, מבקש רשות לחדור לתוכי תוך כדי חדירה. גם אם הייתי אומר לא זה היה מאוחר מידי, לא שחלמתי לעצור בעדו, רציתי אותו בדיוק כמו שהוא רצה אותי.
מה שקרה אחר כך היה מהיר ועוצמתי, ותוך פחות מדקה גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.
"אני מצטער." הוא התנשף אחרי שגמר, התגלגל מעלי ונשכב לצידי על גבו.
"אני לא." אמרתי.
חמי גיחך. "טוב, גם אני לא. כבר שכחתי איזה כיף זה לזיין פסיבי אמיתי, אתה מתוק סיסי."
"תודה." אמרתי. התיישבתי והורדתי מעליו את הקונדום, הלכתי למקלחת וזרקתי אותו לאסלה, ניגבתי את הזרע מעל הזין שלי בנגבון לח וחזרתי לחדר השינה. נעמדתי ליד המיטה, מביט בחמי שנשאר שוכב על גבו בעיניים עצומות, תוהה מה עלי לעשות עכשיו.
חמי פתר את הבעיה, "בוא הנה." פקד עלי ומשך אותי בזרועי חזרה למיטה, "תישאר איתי הלילה." ביקש.
"אתה בטוח?" שאלתי, וגל חמימות לא מוסברת גאה בתוכי, עלה והתפשט מתחתית בטני עד לקודקודי.
"לגמרי." פקח חמי את עיניו והביט בי, מחייך בשביעות רצון של גבר שכרגע היה לו אחלה זיון. "תגיד, אתה לא צמא או משהו?"
"כן, ואתה?"
"מאוד, וגם רעב, נורא בא לי משהו מתוק, ולך?"
"כן, גם, חכה, אל תקום, אני אביא לנו משהו."
הלכתי ערום למטבח של חמי שיחסית למטבח גברי היה מסודר ונקי למדי. לא כמו שלי, אבל סביר לגמרי. הכנתי לימונדה מתרכיז קפוא, ושמתי ליד הקנקן צלוחית עוגיות גרנולה, הוספתי מפיות והבאתי את המגש לחדר השינה.
שתינו ואכלנו במיטה, צופים תוך כדי כך בסרט על המלחמה בין יון וספרטה. חמי נהנה מאוד למרות שזה היה סרט שנועד לתלמידים שמתכוננים לבגרות. להפתעתי גם אני נהניתי, זה היה מעניין ובלי פרסומות מעצבנות, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה – ערוץ ההיסטוריה.
אחר כך חמי נתן לי מברשת שיניים חדשה, וגיליתי שבמקום משחת שיניים יש לו ג'ל מנטולי, מרענן כזה. גם את ריח התפוח של השמפו והסבון שלו אהבתי מאוד. התקלחנו יחד וחפפנו זה לזה את הראש, ואחרי שהחלפתי את הסדין והציפות הלכנו לישון, מדיפים ריח תפוחים עדין.
רוח קרירה נשבה דרך החלון הפתוח, מלטפת ברוך את עורנו החשוף ואני נרדמתי מיד, והתעוררתי מוקדם בבוקר, צמוד לחמי שהמשיך לישון בשלווה, מחייך לעצמו חיוך קליל ונעים.
חמקתי בזהירות מהמיטה, ואחרי ששתיתי קפה הלכתי עם הכלב לסופר לקנות עיתון, חלב ולחמניות. חץ הלך אחרי בצייתנות, וחיכה לי בנימוס בכניסה לסופר. בדרך חזרה ראיתי פתאום מטוס קטן, צבוע אדום לבן, ששט בשקט גמור בשמים. אחרי הגשם הם היו כחולים, צחים ורעננים, מקושטים פה ושם בעננים אפרפרים. הסתכלתי במטוס הפעוט שנראה כמו צעצוע, מנסה להחליט אם זה מטוס אמיתי או רק דאון, ואולי הוא באמת צעצוע? לא הצלחתי להחליט אבל בכל מקרה הוא היה יפה מאוד. חזרתי לחמי, הכנתי לו ארוחת בוקר גדולה, וסיפרתי לו על המטוס האדום. גם הוא לא ידע אם זה מטוס אמיתי, או צעצוע, אבל הסיפור מצא חן בעיניו. אחרי שנפרדנו בנשיקה וקבענו להיפגש בערב חזרתי הביתה, מאושר לראשונה מזה זמן רב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s