4. איידס

"אבל למה לא אמרתי לי מיד? הייתי בטוח שנחזור יחד הביתה." נרעש ארי כשהעזתי לגלות לו שאני לא גר יותר בדירה שלו וששכרתי לעצמי דירה חדשה.
"לא יודע, הכול קרה כל כך מהר, נורא נלחצתי לראות אותך מאושפז, לא הספקתי לספר לך שעברתי." גמגמתי, נבוך, "וחוץ מזה שכחת שאמרת שנמאסתי עליך ואתה מצפה שאני אסתלק עד שתחזור מאילת?"
ארי הזעיף פנים ורטן שכן, אבל… ולמה אני תופס אותו במילה? הוא היה עצבני אז, ולמרות שהוא כבר לא זוכר מה הוא אמר בדיוק הוא בטח לא התכוון לגרש אותי, הרי חיינו יחד כל כך יפה, לא חבל שניפרד בגלל שטות חסרת חשיבות כמו חופשה באילת?
"חיינו יפה, זה נכון, בהתחלה באמת היה לי נעים מאוד אתך, אבל אחרי שנמאסתי עליך זה כבר לא היה כל כך יפה." הזכרתי לו.
"למה אתה חושב שנמאסת עלי?" היתמם ארי.
"כי זה מה שאמרת לי?"
"לא זוכר דבר כזה, אתה בטח טועה, וגם אם אמרתי לא התכוונתי ברצינות, עובדה שאתה הבן אדם הראשון שהתקשרתי אליו אחרי שהתאשפזתי, אתה חושב שהייתי מתקשר למישהו שנמאס עלי?"
"כן, אם לא הייתה לך ברירה אחרת."
"אם זה מה שאתה חושב עלי למה באת?" הקשה ארי.
"כי ביקשת." אמרתי בפשטות, והוספתי שגם אם הייתי גר עדיין במרכז הארץ הייתי עוזב הכול ובא להיות איתו.
"אני יודע, אתה בן אדם טוב סולי." הניח ארי יד מפייסת על ברכי, "איזה מוזר זה שעברת לגור בקריות בדיוק כשאני התאשפזתי ברמב"ם? זה כמו סימן כזה מאלוהים או משהו, אתה לא חושב ככה?"
"אין אלוהים." אמרתי אוטומטית, למרות שלא תמיד אני משוכנע בזה.
"אתה בטוח?" גיחך ארי שהאתיאיסטיות העקשנית שלי (אתיאיסטיות שרק מי שגדל בבית דתי מסוגל לדבוק בה כל כך) תמיד שעשעה אותו.
"לא, אבל מותר לקוות, לא?"
ארי פרץ בצחוק. "איזה מותק אתה, אף אחד לא מצליח להצחיק אותי כמוך שלוימל'ה." קינטר אותי. הוא בין היחידים שיודעים ששמי האמיתי הוא שלמה, אבל אף אחד לא קורא לי ככה, מאז ומתמיד כולם קראו לי סולי, ותמיד אני מבטיח לעצמי שיום אחד אלך למשרד הפנים ואחליף את שמי, אבל איכשהו אף פעם לא התפניתי לזה.
"טוב, אין ברירה, אם עברת דירה ואני שוב לבד אני אצטרך לשכור מישהו שיבוא לגור איתי, כי אני לא רואה את עצמי מקפץ כל יום על קביים עד לקומה השלישית, ואני לא חושב שאני אצליח להסתדר לבד עד שהרגל שלי תבריא." הרצין ארי, ובחן בסלידה את כף רגלו החבושה.
"אתה יכול לבוא לגור איתי בינתיים, עד שתבריא." הצעתי.
"מה, לגור באיזה חור נידח בקריות, בין בתי הזיקוק ואגני החמצון, ומי יודע מה עוד יש לכם שם במפרץ?" העווה ארי את פניו בסלידה תל אביבית מתפנקת.
"אני אמנם גר בקריה, אבל רחוק מאוד מבתי הזיקוק, ובחיים לא ראיתי אגן חמצון, וגם אתה לא."
"התכוונתי לבריכות אמוניה, או שאולי חוות דלק? לא זוכר כבר מה, אבל שמעתי ברדיו שכל האזור סביב מפרץ חיפה, שנראה כל כך יפה דרך החלון של רמב"ם, הוא בעצם מלכודת מוות מסוכנת, ואחרי שנסראללה והחיזבללה שלו ילמדו סוף סוף לכוון כמו שצריך את הקטיושות שלהם הכול פה יתפוצץ ויעלה בלהבות, לא שזה משנה כי גם מי שישרוד את המלחמה הבאה ימות מסרטן בגלל האוויר המסריח שיש לכם פה.
"כאילו שלגור בתל אביב, לפחד מסקאדים, או השד יודע מה שהחמאס אוגר בעזה, לנשום בינתיים פיח אגזוזים, להתעצבן מהפקקים ומהאין חנייה ולהזיע למוות בקיץ זה בריא יותר?"
"לא, אבל לפחות בחלק התרבותי של מדינת ישראל יש מזגן בכל חור."
"גם בדירה שלי יש מזגן, אבל אני לא צריך להפעיל אותו כי גם בקיץ יש לי כל ערב רוח קרירה ונעימה מעמק יזרעאל."
"אני רואה שיש לך תשובה על כל דבר, מה עוד יש בדירה שלך?"
"יש הכול, כולל נוף ירוק של עצים, וחדר שינה לאורחים. אתה מוזמן לגור בו עד שתבריא."
"תודה רבה סולי, אני מודה לך מאוד." אמר ארי, הפעם ברצינות, ואחר כך החליק את כף ידו מברכי אל החלק הפנימי של ירכי, הביט ישר בעיני, כששאל אם כבר יש לי מישהו חדש.
"לא." אמרתי, והשפלתי עיניים.
"הייתי די מגעיל כלפיך, אל תחשוב שאני לא יודע את זה, אבל עשיתי את זה לטובתך, הרגשתי שאתה נעשה רציני מידי בקשר אלי ורציתי שתרגיע קצת, בגלל זה… אתה מבין?"
"לא, האמת שלא."
"סולי?" אצבעותיו החזקות של ארי לפתו את הבשר הרך של פנים ירכי, מכאיבות לי מעט, והזין שלי הזדקף מיד, מזכיר לי שכבר המון זמן לא היה לי סקס.
"מה?" שאלתי, ראשי מזמזם מרוב חרמנות, והתקרבתי אליו מעט יותר, "מה רצית ארי?"
"רציתי להזכיר לך שאני לא בנוי לקטע הזה של זוגיות, אהבה והליכה יד ביד לעבר השקיעה מלחיצים אותי, אתה מבין את זה?" שאל ארי, וידו השנייה, זו שלא לחצה על ירכי, טפחה קלות על לחיי.
"כן." אמרתי, למרות שלא ממש קלטתי מה הוא אומר. הרחתי את גופו, הבטתי בעיניו, ומחשבותיי נעשו פרועות ומבולבלות.
"יופי, רק רציתי להיות בטוח שאתה מבין שלא כדאי לך לאהוב אותי, אתה מבין את זה סולי?"
"לא." אמרתי וניסיתי להתרחק ממנו, אבל ארי צחק, לפת את עורפי, משך אותי אליו ונישק את שפתי.
"תפסיק, אנחנו לא לבד פה." שלחתי מבט עצבני אל הוילון שהפריד בין מיטתו למיטה של הקשיש ששכב לצידו.
"כן, למזלך, כי אני ממש חרמן, אתה לא?"
"כן," הודיתי, "אבל…"
"תמיד יש אצלך אבל, אתה כזה ילד מצחיק." נישק אותי ארי שוב, ואז נכנסה פנימה משלחת גדולה של רופאים ואחיות, ואחת האחיות הכריזה שזה ביקור רופאים, וביקשה שכל האורחים יצאו החוצה.
יצאתי החוצה, סמוק ומבולבל, לא יודע אם עשיתי שטות נוראית, או שאולי סוף סוף החיים מחייכים אלי והכול הולך להסתדר כמו שרציתי.
וגם אחרי שארי הגיע לדירתי השתרע לו בנחת במרפסת הקטנה שלי, ושיחק שח עם בוריס שהכה אותו שוק על ירך, עדיין לא ידעתי מה התשובה.
***
ביום שישי קפצתי לדירה של חמי ורוני כדי להזמין אותם לאכול איתנו ארוחת ליל שישי. מצאתי את חמי לבוש במכנסים קצרים, שוטף את רצפת הסלון במרץ. הוא עבד בתנועות חסכניות ומדויקות מעביר את המגב ביסודיות על הבלטות הרטובות ועורו הבהיק מזיעה.
"מה, אתה מנקה לבד? איפה רוני?" התפלאתי.
"רוני מבלה את סוף השבוע אצל הוריו." אמר חמי בקצרה, ורכן מעל הדלי, טובל בתוכו את הסמרטוט ואחר כך סוחט אותו בכפות ידיים גדולות וחזקות. בהיתי בשרירי גבו שנעו בצורה מפתה ולא יכולתי שלא לדמיין אותנו יחד במיטה.
חמי חש במבטי החודר והזדקף, "מה?" שאל, מביט בי במבט תוהה.
"כלום, אני… תגיד, זה לא מפריע לך שרוני נמצא כל כך מעט בבית?"
"ואם כן, מה אני יכול לעשות?" ענה חמי ביובש.
"להגיד לו, לא לשתוק לו."
"הייתה תקופה שאמרתי ולא שתקתי, וכל מה שיצא מזה זה רק ריב." עטף חמי את סמרטוט הרצפה סביב המגב והחל לנגב את הרצפה הלחה. "הוא כזה ודי, אני מקבל אותו כמו שהוא, בדיוק כמו שאתה מקבל את ארי."
"ארי לא בן זוג שלי, הוא רק ידיד."
"ידיד שמנצל אותך יפה מאוד."
"הוא עוד לא בריא לגמרי חמי, אני בטוח שאם המצב היה הפוך הוא היה מטפל בי."
"אני לא בטוח כל כך." העווה חמי את פניו, וניגב את מצחו המזיע בגב כף ידו, "אני מת מחום." הכריז, ונשא את הדלי לשירותים, שפך את המים לאסלה, ופרש את הסמרטוט על הדלי הריק.
"עכשיו אני מרגיש מוכן לשבת." הכריז, חייך אלי את חיוכו הנעים ושאל אם אני רוצה פיצה.
"אתה עדיין מכין פיצה כל שבת?"
"בטח, זו כבר מסורת, אני מכין פיצה שנים למרות שהאמת היא שאני בכלל לא אוהב פיצה." אמר חמי ושנינו צחקנו, ואחר כך ישבנו במטבח הנקי של חמי, שתינו יחד מיץ, ואני חיסלתי בתיאבון שתי חתיכות גדולות של פיצה בעוד חמי מסתער על הבורקס.
"תבוא אלינו בערב לאכול ארוחת שישי?" נזכרתי במטרת בואי.
"אני לא יודע סולי, אני חולה על הבישולים שלך, אבל…"
"הכנתי המון אוכל, וגם בוריס יבוא, חבל שרוני לא יגיע."
"כן, חבל. מה אפשר לעשות? הבקשות של אימא שלו הן אצלו בעדיפות ראשונה." אמר חמי בשמץ מרירות. "טוב, בסדר, אני אשמח לבוא, מזמן לא אכלתי אוכל ביתי טעים ואתה מבשל ממש מצוין סולי."
הודיתי לו, מסמיק מנחת, ואמרתי שאחרי האוכל נוכל לראות את הפתיחה של המונדיאל, "אתה זוכר את המונדיאל הקודם במלחמת לבנון השנייה? לא להאמין שעברו כבר ארבע שנים מאז."
"כן, הן עברו ממש מהר, אתה יודע שלפני שפגשתי אותך ממש שנאתי אותך?"
"אני יודע, סליחה חמי, לא ידעתי… כשפגשתי את רוני הוא לא הסביר לי… לקח זמן עד שהבנתי שאתם זוג, האמת שעד היום אני לא מבין מה הקטע שלך ושל רוני."
"אתה בחברה טובה, אף אחד, כולל אני, לא מבין מה קורה איתי ועם הכושי המופרע הזה, תגיד, יהיה פאי לימון?"
"בטח, איזה שאלה, להתראות בערב חמי."
חזרתי הביתה ומצאתי את ארי יושב ופותר סודוקו בעיתון.
"מה שלומך? איך הרגל?" שאלתי והתחלתי להעמיס את הכלים המלוכלכים מהכיור למדיח. גם ארי יכול היה לעשות את זה, רגלו השתפרה מאוד, וכשרצה היה יכול להסתובב בכל רחבי הבית די בחופשיות, אבל ברגע שהיה צריך לעשות משהו בבית הוא היה נזכר שבעצם כואב לו, והרגל עדיין נפוחה.
הוא תמיד היה כזה, וכשגרנו יחד עשיתי הכול בבית כי זה היה חלק מתשלום שכר הדירה, אבל כיום הוא גר אצלי, ואני עבדתי די קשה והוא סתם ישב וחיכה שאשרת אותו. פעם עשיתי את זה ברצון ובאהבה, לאחרונה, מאז השיחה שניהלתי עם חמי, הבטלנות שלו התחילה להרגיז אותי.
בהתחלה ארי דווקא התלהב מהחברים שלי. אמר מילים חמות על חמי, והביט ברוני בהתפעלות חרמנית, וגם את בוריס הוא חיבב מאוד, וכשהבין שהם חיים בעצם במין שלישייה, למרות שבוריס גר בדירתו לבד, הוא לא ידע את נפשו מרוב התפעלות, והצהיר שהסידור הזה פשוט אידיאלי בשביל הומואים, וכמה חבל שגם הוא לא יכול.
"אתה יכול, מי מפריע לך?" אמרתי, והתחלתי להצטער שהזמנתי אותו לישון איתי באותה מיטה, הזמנה שהוא קיבל בשמחה.
"הפרצופים החמוצים שלך." קינטר אותי ארי, ואחר כך, למראה פני הזועפים, מיהר להגיד שהוא רק התלוצץ, וזה היה בצחוק, ולמה אני כל כך כבד?
חיוויתי את דעתי שחמי בנוי יותר לזוגיות רגילה, אבל מאחר ורוני נמצא המון בבסיס, והוריו לוחצים שיבקר אצלם לפחות פעמיים בשבוע חמי מתפשר על שלישיה כי אחרת הוא היה מבלה הרבה זמן לבד ומאחר וגם בוריס הוא אחד שצריך את הלבד שלו ומעדיף לישון באלכסון הסידור המוזר הזה עובד לא רע. האמת, אני די מרחם על חמי שמאוהב ברוני, שהוא אמנם חבר שלי, אבל די מניאק. "אני ממש לא מבין אותו, אם לי היה גבר מדהים כמו חמי אני בחיים לא הייתי מסתכל על אף אחד אחר."
"עוד לא נולד הגבר שיהיה כל כך מדהים עד שאפשר יהיה להסתפק רק בו, אחרי כמה שנים חייבים גיוון." הצהיר ארי, "ככה זה גברים, חבל שאתה לא מבין את זה."
"אני מבין, אני מבין." הזעפתי פנים ורשמתי לעצמי בלב עוד נקודה לרעתו של ארי שמעמדו הלך והתדרדר בעיני.
"מה שאני לא מבין זה מה בחור צעיר ויפה כמו חמי מחפש אצל אחד כמו בוריס שמבוגר מספיק להיות אבא שלו? אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של צעירים שמתלהבים ממבוגרים, אם הוא היה לפחות עשיר… בוריס נראה די טוב לגילו, בעיקר אם אתה בעניין של דובים, אבל הוא ממש תפרן, ובכל זאת חמי מחזיק ממנו, אני פשוט לא קולט את זה."
"גם אני לא." הודיתי, והוספתי שעד כמה שידוע לי בוריס וחמי נפגשו מזמן, כשחמי היה במצב נפשי ירוד אחרי שהוא גילה שהוא נשא, ובוריס עודד אותו, ותמך בו, ומאז הם נעשו חברים טובים, וזה יפה מאוד בעיני ש…
"סליחה, אמרת נשא?" נכנס ארי לדברי בבהלה, "אתה מתכוון להגיד שחמי חולה איידס?"
"כמובן שלא, חמי בריא לגמרי, אבל הוא נשאHIV ולכן הוא צריך לקחת תרופות ולהיבדק כל הזמן. זה עוד משהו שאני לא מבין אצלם, רוני מזיין מהצד ועוזב את חמי לבד המון פעמים, אבל הוא בכל זאת דואג לו מאוד ומקפיד ללכת איתו לבדיקות, ולהזכיר לו כל הזמן לקחת את התרופות בזמן. מה דעתך, יכול להיות שבגלל זה חמי סולח לו על ההשתרמטות שלו?"
"לא יודע ולא אכפת לי." אמר ארי בגסות, ותפס אותי בכתפי, מועך אותן בכוח, "הזדיינת איתם?" חקר אותי בקול מאשים.
"כן, הרי סיפרתי לך שבזמן מלחמת לבנון השנייה גרתי אצלם כמה זמן, ואחר כך עברתי לגור אצל בוריס וגם אז…" נזכרתי בלילות הסוערים שביליתי אתם והרגשתי שפני מסמיקות, "אבל זה היה ממש מזמן, לפני שפגשתי אותך."
"נבדקת מאז? כמה פעמים?" נענע אותי ארי בכוח, "אתה בטוח שאתה נקי?" נעץ בי מבט חודר.
"מה קורה לך? בטח שנבדקתי, אתה לא זוכר שנבדקנו יחד. לא שזה משנה כי חמי מקפיד מאוד על קונדום, למרות שבעצם אין צורך כי העומס הנגיפי שלו קרוב לאפס, והוא בכלל לא מדבק, אבל הוא אחד שמעדיף לא לקחת סיכונים."
"וידעת שהוא נשא כשהיית איתו?" סירב ארי להרפות.
"כן, בטח. הוא תמיד מספר, זה עניין עקרוני אצלו. למה אתה לחוץ כל כך?" חילצתי את עצמי מידיו של ארי שהמשיך להביט בי במבט חשדני.
"לא יודע, בדרך כלל אני לא פחדן, אבל איידס נורא מלחיץ אותי, אל תשכח שאני הרבה יותר מבוגר ממך סולי, כשהייתי בגילך איידס היה גזר דין מוות, הכרתי הרבה אנשים שמתו מאיידס וזה מלחיץ אותי בטירוף."
"אני מבין." אמרתי בקול מרגיע, "זה בסדר." הוספתי, וניסיתי להיות סלחני ומבין, אבל בכל זאת נעלבתי בשביל חמי, ומאז אותה שיחה שמתי לב שארי נמנע מלגעת בי, ומבחינתי זה היה בסדר גמור כי ירד לי ממנו לגמרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s