23. מה שתלוי מתייבש ונופל

בדרך מחוות התבלינים הייתי כל כך עייף עד שנרדמתי במכונית, מחזיק בחיקי את פנדי – דוב הפנדה המרוט של אביב שפקדה עלי לשמור עליו בשבילה (ככל שהיא מתבגרת הילדה הזו נעשית דומה יותר לדודה אמה) והתעוררתי פתאום כשמישהו ניסה למשוך אותו מידי.
"לא! עזוב!" צעקתי, מבולבל לגמרי, ורק אז הבנתי שהגענו כבר, ואני לבד עם פנדי ועם רוני שניסה לשחרר אותי מחגורת הבטיחות ולהוציא אותי מהמכונית.
"איפה? מה… לאן כולם הלכו?" כשלתי מהמכונית, מניח לרוני לאחוז בזרועי כדי לייצב אותי.
"חמי ואנחל לקחו את הילדים על הידיים כי הם ישנים." הסביר, מגחך, "רוצה שגם אני אקח אותך על הידיים סיסי?"
"אל תקרא לי ככה." נעלבתי – סיסי היה הכינוי שנתן לי חמי בזמנו ורק לו הרשיתי לקרוא לי ככה, "מה אתה עושה פה בכלל? חשבתי שאתה אצל ההורים?"
"הייתי אצלם כל החג, שלושה ימים זוועתיים, אם הייתי נשאר שם עוד דקה הייתי מתחרפן, אכפת לך אם אני אהיה קצת אצלכם?"
"כמה זמן זה קצת?"
"אני יודע? יומיים שלושה כזה… ביום כיפור אני אהיה אצל הורי, אבל אני חייב קצת חופש מהחפירות שלהם, איך ביליתם בחג, נהניתם?"
"הילדים נהנו, זה בטוח, וגם אנחל, אני יצאתי בעיקר עייף."
"וחמי?"
"תשאל אותו, מה אתה שואל אותי?"
"הוא לא כל כך מדבר איתי, כועס עלי כנראה." רוני ניסה להישמע מבודח, אבל ראיתי שהוא מעט חסר ביטחון למרות שבצורה מאוד אופיינית לו הוא ניסה להעמיד פנים שהוא שולט במצב והכל בסדר.
"מה הבעיה רוני? מה קרה?" שאלתי והתיישבתי על הנדנדה, רומז לו להתיישב לצידי.
רוני הביט בי בהיסוס, ואחר כך התיישב גם כן, והתחיל להתנדנד קלות, הוא אחד כזה שפשוט לא מסוגל לשבת בשקט. "אני מתפלא עליך שלמה." אמר בקול נמוך, רציני מאוד, "מילא מנחם שהוא אפיקורס אשכנזי, אבל אתה?"
רק אז נזכרתי שהיום התחילו עשרת ימי תשובה – הימים הנוראים שבין כסה לעשור.
"מה, אל תגיד שבאת לבקש ממנו סליחה?" הצטחקתי.
רוני נשאר רציני, "גם ממנו וגם ממך." אמר בכובד ראש, "אתה סולח לי שלמה?"
"בטח אהרון, סלחתי לך כבר מזמן." אמרתי בלי היסוס, כי באמת לא חשתי יותר שום טינה כלפיו, וחוץ מזה הרי מי שלא סולח נחשב רשע, ורק זה חסר לי, לא מספיק שאני הומו וסוטה אני צריך להיות גם רשע?
"אין לך מושג על מה אני מבקש סליחה, נכון?" חייך רוני שנראה היה שרווח לו אחרי שסלחתי לו בקלות כזו.
"אה… האמת שלא, אבל אני מכיר אותך, בטח יש לך סיבות מצוינות לבקש ממני סליחה, ועוד יותר מחמי."
"כן, חמי." הוא נאנח, "אתה יודע שאנחנו כמעט שש שנים יחד? התאהבתי בו ממבט ראשון, בעצם נדלקתי קודם על התמונה שלו, ואחרי שגם נפגשנו אז…"
"מי הראה לך תמונה שלו?"
"עודד, זוכר את עודד? הוא השתחרר בינתיים, הוא באמסטרדם עכשיו, בטח מסטול כהוגן, ההומו הדפוק הזה."
"ומה אתה? אתה לא הומו דפוק?"
"כן, גם אני דפוק, אבל אני לא בטוח שאני לגמרי הומו."
"נו, באמת? רוני, זה אני, שכחת?"
"סולי, אתה הומו לגמרי ובלי היסוס, וגם חמי, אבל אני… אני יכול להיות גם עם נשים, לא עם כל אחת, אבל פה ושם יש בחורות שעושות לי את זה, ואם לא חמי… מאז שפגשתי אותו הכל הסתבך, אם לא הוא כבר הייתי בטח נשוי, ואולי אפילו אבא."
"ככה? אז אולי הוא זה שצריך לבקש ממך סליחה?"
"לא, הוא לא צריך כי הוא תמיד היה הוגן וישר איתי, אבל אני… אני דפוק. עשיתי לו עוול, וגם להורים שלי עשיתי, וגם לעצמי." הוא שפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד והשעין את ראשו המתולתל על שכמי, "אני אבקש ממנו סליחה והוא יסלח לי מיד כי הוא לא אחד ששומר טינה, אבל זה לא יעזור, גם אם אני אתחתן ואביא ילדים ולא אראה אותו יותר אף פעם שום דבר לא ישתנה, אני תמיד אהיה ככה, קרוע…" הוא מצמץ בכוח, מנסה לעצור את הדמעות וקם, "יאללה, בוא ניכנס."
נכנסנו ואני ישר רצתי למקלחת, חפפתי את הראש, ואפילו התגלחתי, עושה הכל לאט, בלי למהר, בתקווה שעד שאגמור רוני יסיים את כל ההתנצלויות והסליחות שלו ונוכל לשבת לשתות קפה בשקט, ואולי לראות יחד חדשות או משהו, אבל כשיצאתי מצאתי את חמי יושב לבד, שותה תה עם דבש ואוכל עוגה בעוד אנחל ורוני עושים לתאומים אמבטיה. אחר כך הם לקחו אותם למיטות וסיפרו להם סיפורים ושרו שירים, ועד שהקטנים הסכימו ללכת לישון כמעט שנגמרו החדשות ואני הייתי חצי רדום, וגם חמי פיהק ואפילו ניקר קצת.
"אני לא מאמין, אני שוב רעב." התפלא רוני כשהופיע סוף סוף בסלון, "חשבתי שאחרי שלושה ימים אצל אימא אני אצום לפחות שבוע, אבל הילדים האלה… איזה מרץ יש להם." חייך, "יש לכם מזל שאתם גרים אתם." הצהיר.
"כן, ממש." פיהקתי מלא פי, "לטפל בגמדים האלה זה כיף אדיר, בעיקר כשהם מעירים אותך באמצע הלילה או חוטפים חום דווקא ביום שאתה חייב ללכת לעבודה, או סתם מתחילים לריב, או לבכות, או להקיא על הרצפה שכרגע שטפת."
"והכי נחמד זה שהם לא נותנים לך רגע שקט, ומפריעים לך דווקא כשאתה מת מעייפות, ומנג'סים ומציקים משש בבוקר ועד עשר בלילה." תרם חמי, אבל לפי החיוך שלו היה ברור שהוא מתלוצץ. האמת שהוא היה סבלני ורגוע עם הילדים יותר ממני, ואף פעם לא התרגז כשהם העירו אותו מוקדם בבוקר, לא נתנו לו לישון בצהרים, קפצו עליו וקרעו לו את העיתון, כיבו לו את המחשב, ואילצו אותו לראות הופ קטנטנים במשך שעות על גבי שעות.
"לא, מה שהכי כיף אצלם זה שהם מתעקשים לאכול תמיד רק צ'יפס ושניצלים, ולכסות הכל בקטשופ." התערב אנחל וצחק, "ומבלגנים תמיד את הבית ומפזרים את הלגו שלהם על השטיח, ואף פעם לא מוכנים לאסוף אותו, ותמיד כשאתה הולך יחף אתה דורך על לגו דוקר. זה הכי כיף."
ישבנו והשמצנו בכל פה את התאומים שיכולים להיות שדים קטנים כשנחה עליהם הרוח, אבל אני בטוח שלא הטענו אף אחד – רוני קלט מיד שאנחנו שפוטים שלהם ומתים על שניהם.
אחר כך התחיל איזה סרט שכולנו רצינו לראות והשתתקנו. לקראת הסוף נרדמתי על הספה והתעוררתי רק אחרי שחמי ניער אותי ואמר לי שכולם הלכו לישון והגיע הזמן ללכת למיטה.
"איפה רוני?" שאלתי וגררתי את גופי העייף לחדר השינה.
"הלך לישון עם אנחל בדירה למטה."
"מה, באותה מיטה?" נבהלתי, כי בעיני אנחל היה עדיין ילד, למרות שהוא בטח הספיק לשכוח דברים שעוד לא למדתי, אבל בכל זאת…
"אני לא יודע וזה לא ענייני." אמר חמי בקול יבש וקר שעשה לי צמרמורת.
"הוא כבר ביקש ממך סליחה?"
"מי, אנחל? למה שהוא יבקש ממני סליחה?"
"לא אנחל, דביל, רוני, בגלל זה הוא בא, כדי לבקש ממך סליחה כי עכשיו הימים הנוראים וצריך לבקש סליחה כדי לכפר על עברות שבין אדם לחברו מפני ש…"
"שלמה, זה שאני אשכנזי לא אומר שאני בור ועם הארץ." נכנס חמי לדברי בזעף, "אני יודע מה התאריך ואני יודע למה צריך לבקש סליחה למרות שאישית אני לא מאמין בכל השטויות האלה ואני לא מתכוון לצום."
"גם אני לא, אבל רק ליתר ביטחון אני רוצה לבקש ממך סליחה אם פגעתי בך בשנה האחרונה."
"לא פגעת בי, אם כבר אז ההפך." אמר חמי בקול קצת יותר רך, והניח יד מפייסת על מותני, "נכון שנעשה קצת יותר קריר לאחרונה?"
"כן, מתחילים להרגיש את הסתיו." הסכמתי, "למרות שלהתחיל שעון חורף כבר עכשיו זה ממש לא לעניין."
"נכון." הסכים חמי, "טוב, לילה טוב סולי."
"לילה טוב." עניתי, ושנינו שכבנו ערים וניסינו לשווא להירדם.
"היה לנו חג נחמד, נכון?"
"מאוד, חג חינוכי ופעיל, הילדים מאוד נהנו, אבל זה היה מעייף. איזה מזל שיום כיפור נופל על שבת, הרווחנו בגדול."
"לגמרי, תגיד חמי, אם רוני יבקש ממך סליחה תסלח לו?"
"בטח שכן, מה נראה לך?"
"לא יודע, הוא היה די נבזי כלפיך."
"כן, אבל הוא היה נבזי גם כלפי עצמו, וחוץ מזה אני יודע שהוא מצטער בכנות, בגלל זה אני לא יכול לכעוס עליו ברצינות."
"ומה אם הוא ירצה שתחזרו?"
"זה לא."
"אבל לא בא לך עליו… אתה לא מתגעגע לפעמים?"
"סולי מספיק."
"למה מספיק? מה, אסור לשאול?"
"אסור, וחוץ מזה זו לא שיחה מתאימה לימים הנוראים."
"מה אכפת לך? הרי אתה אפיקורס."
"בכל זאת."
"אז אתה עוד אוהב אותו? פעם אמרת שתמיד תאהב אותו, שאף פעם לא תוכל להיות אדיש כלפיו."
"נכון, אמרתי והתכוונתי לזה, אבל אני לא מסוגל לחיות איתו יותר, לא בגלל הבגידות, זה פחות משנה לי, אבל הוא פשוט… הוא פשוט יותר מידי בשבילי. יש לו יותר מידי מרץ, יותר מידי… לא יודע, הוא מתיש אותי, אני מעדיף אותך, בסדר?"
"בסדר, אבל אם מידי פעם יבוא לך זיון איתו אתה לא צריך להתאפק בגללי."
חמי שתק כמה שניות ואז אמר בשקט, כמעט בלחש, שלדעתו אני חופר לו כל הזמן בעניין הזה כי גם אני מתגעגע קצת לזין המדהים של כושי.
שתקתי וחשבתי על מה שהוא אמר, וכמעט שהודיתי שכן, הוא צודק, לא לגמרי, רק קצת, אבל בסוף החלטתי שאף אחד עוד לא הצטער על דברים שהוא לא אמר ועדיף לשתוק, ומרוצה מהאיפוק שגיליתי נרדמתי סוף סוף.
***
למרות ההבטחות המפורשות של חמי חששתי מאוד שהימים הנוראים יהיו באמת נוראיים – רוני יתקע בכל מקום, יפריע ויעשה בלגנים, והכי גרוע, ינסה לפתות את חמי לחזור אליו.
הכנתי את עצמי נפשית למצוא אותם יחד במיטה, ושיננתי לעצמי שבמקרה כזה אני חייב לשמור על איפוק, לשמור על כבודי ולא להידרדר למריבות עם רוני שתמיד מצליח להביס אותי.
כמו תמיד כשאתה מכין את עצמך לצרה אחת מתרחש משהו לגמרי אחר – שום דבר ממה שחששתי לא קרה ולהפתעתי הרבה רוני בכלל לא היה בבית ביומיים הראשונים.
בבוקר יום ראשון הוא הודיע שיש לו כמה סידורים ועניינים ושלא נחכה לו והסתלק לדרכו, לבוש מדים, התרמיל שלו תלוי על שכמו.
הוא חזר רק אחרי יומיים, עייף מאוד אבל מרוצה, הודיע לנו שהוא הצליח, הכל מסודר ובלי להסביר הסתלק לדירה למטה, צנח על המיטה שהייתה של דודה אמה, ונרדם.
"יופי." חייך אנחל שעמד ושטף את התבנית של הבורקס – בימי שני בערב הוא היה בתורנות מטבח, "רוני חוזר."
"חוזר לאן, על מה אתה מדבר?" התפלא חמי, ואולי אפילו קצת נעלב כי עד כה הוא היה זה שידע הכל על רוני, ומה פתאום אנחל מתערב?
"אתה לא יודע שהוא הלך לבקש שיחזירו אותו לרמת דוד כי נמאס לו מאילת." גילה לנו אנחל בעליצות
"אבל…" חמי צופף את גבותיו ונראה מוטרד מאוד, "אתה חושב שהוא הצליח?" שאל את אנחל בדאגה.
"בטוח שכן." השיב אנחל בחיוך עליז, ומרוב שמחה אפילו ניגב את הכיריים בלי שביקשתי, ותוך כדי כך סיפר בשבחו של רוני, מגלה לנו שהוא בחור מקסים ומצחיק, עם טעם מצוין במוזיקה – חמי עשה פרצוף חמוץ – וחבר נהדר.
"חשבתי שהטעם שלך זה קשישים שמנים, לא כושים היפר אקטיביים." עקץ את אנחל.
"הטעם שלי זה גברים, לא חשוב באיזה צבע, גיל, או משקל, אני פתוח להצעות מכולם." החזיר לו אנחל ברוח טובה, בלי שעלה בדעתו להיעלב, ושאל אם יש מצב שרוני יעבור לגור אצלנו?
"מה? כאילו לשלם שכר דירה וזה…" נרתע חמי.
"למה לא? החדר של גברת אמה פנוי, ואחרי שאני אתחיל ללמוד אני אהיה פחות בבית, והדירה למטה תהיה ריקה רוב הזמן, אז למה לא?"
חמי משך בכתפיו והביט בי, "אתה הנציג של בעל הבית, זה תלוי בך סולי."
"אני לא נציג של אף אחד." מחיתי, "ועד שרוני לא יבוא ויגיד בעצמו מה התוכניות שלו אין טעם לדבר על זה, ובכל מקרה אני לא חושב שהוא ירצה לגור פה, למה לו לשלם שכר דירה אם הוא יכול לגור חינם אצל הוריו?"
"כי להוריו הוא לא יכול להביא בחורים." הסביר אנחל.
"גם לפה לא, יש כאן ילדים קטנים." אמרתי, מודע עד כאב לזה שאני נשמע כמו אימא שלי ביום צדקני במיוחד.
אנחל הביט בי, נדהם, ואחר כך החליט ברוב תבונה לסתום את הפה, סחט את המטלית, הניח אותה יפה על השיש, אמר לילה טוב והסתלק לחדרו עם צלחת בורקסים מהבילים.
"איך הוא נשאר כזה רזה אם הוא זולל כל כך הרבה בורקסים, ועוד בערב?" התמרמרתי.
"הוא צעיר, והוא מוציא המון מרץ, לא קשיש עייף כמוני." הסביר חמי את המובן מאליו, נאנח והדליק את הטלוויזיה, ואחרי שתי דקות איבד את הסבלנות, נטש אותה ואותי לטובת המחשב שלו, וישב לידו שעות, מקליד במרץ, קורא ומתקן עד שנרדמתי מרוב עייפות.
למחרת בבוקר הוא סיפר לי, מרוצה מאוד, שהתגבר על מחסום הכתיבה שעינה אותו בזמן האחרון וסיים סוף סוף את הסיפור התקוע שלו.
"יופי, יופי, נהדר." השבתי בחיפזון, רק זה עוד חסר לי, שהוא יתחיל לספר לי את עלילת הסיפור שלו ואולי גם יצפה שאקרא אותו?
הזכרתי לו שיש לי היום משמרת בוקר, ואין לי זמן לכלום, וברחתי להכין קפה וכריכים לעבודה. בבוקר תמיד הייתי לחוץ ולא הייתה לי סבלנות לסיפורים של חמי שהיו להם תמיד עלילות נפתלות, ארוכות ומרובות גיבורים פטפטניים שאהבו לנאום נאומים ארוכים מידי.
חזרתי אחרי הצהרים ורצתי להביא את הילדים מהגן, והייתי עסוק איתם עד הערב, ובינתיים רוני קם לו בנחת משנתו, אכל היטב, התקלח ועשה כביסה, גיהץ בהתנדבות את כל ערמת הבגדים המיועדים לגיהוץ, תפר כפתור שנפל ממכנסיו של הילד, ואחר כך התיישב לו בנחת מול המחשב וקרא את הסיפור של חמי.
כל זה היה בסדר גמור מבחינתי, במיוחד הקטע של הגיהוץ שפשוט שנוא עלי, אבל אחר כך חמי חזר מהעבודה ורוני התחיל להתווכח איתו על הסיפור, העיר הערות על פרט זה או אחר, החמיא מעט, אבל בעיקר התלונן על סוף הסיפור.
"מה הבעיה שלך עם הסוף?" התרגז חמי שלא אהב ביקורת, "ובכלל, ממתי אתה קורא את הסיפורים שלי? פעם לא הייתה לך סבלנות אליהם."
"פעם הייתי ילד טיפש אבל התבגרתי, ומאז שאנחנו לא יחד יש לי הרבה יותר סבלנות, וגם הכדור הזה שאני לוקח עוזר לי מאוד להתרכז." הסביר רוני בלי להתבלבל, ושאל למה בזמן האחרון כל הסופים שחמי מעניק לסיפורים שלו הם מבאסים כאלה.
"למה מבאסים?" נעלב חמי, "מה מבאס בהם?"
רוני עיקם את פיו בחוסר רצון, ואמר שאולי מבאסים זה מוגזם, אבל הם לא שמחים, והוא אוהב סיפור עם סוף טוב שגורם לו לחייך, ובסיפורים האחרונים של חמי הוא מרגיש כאילו זה לא סיפור אלא כתבה בעיתון הארץ.
"עיתון הארץ?" גיחך חמי בנבזות, "ממתי אתה קורא בעיתון של אנשים חושבים? וחוץ מזה, מה הקשר בין הסיפורים הדמיוניים שלי לכתבות בעיתון?"
"זהו, שלא צריך להיות קשר, אבל הסיפורים שלך מציאותיים מידי, במקום לסיים אותם באושר ובעושר אתה משאיר אותם תלויים באוויר במין פשרה עלובה כזאת… כבר עדיף שהיית הורג את כולם ולא שיישארו יחד סתם ככה, כי אין להם משהו טוב יותר לעשות."
"אבל זו המציאות, רוב הזוגות נשארים יחד לא כי הם מאוהבים אלא כי זה יותר טוב מאשר להיות לבד, החיים הם פשרה רוני, אי אפשר לחיות תמיד על הקצה ולעשות רק מה שרוצים, צריך לדעת לוותר, להתבגר זה אומר להבין שיש חלומות שלא יתגשמו אף פעם."
האמת, התחלתי לחשוד עוד קודם שהם כבר לא מדברים על סיפורים דמיוניים, ואחרי שרוני צעק על חמי שהוא אשכנזי מיובש, וסמלאני תבוסתן, ויצא לפטיו כדי לשבת על הנדנדה ולעשן כבר הייתי בטוח בזה.
"נו, רוני, באמת…" ניסה חמי לפייס והלך אחרי רוני, שוכח לגמרי שגם אני נמצא שם.
במקום לעזור לאנחל להשכיב את הקטנים נשארתי בחדר השינה מול המחשב וקראתי את הסיפור של חמי. הסיפור היה ארוך, אבל די מעניין, ואפילו היו קטעים מחרמנים פה ושם, בעיקר בהתחלה, לפני שהקשקשנים השתלטו על העלילה.
קראתי ומידי פעם הרמתי את הראש והסתכלתי בחלון כדי לבדוק מה הם עושים בפטיו. הם לא עשו הרבה – רוני עישן וחמי דיבר בשקט, בלי להסתכל עליו, ואחרי שהוא סיים לעשן הם סתם ישבו והתנדנדו להם בשתיקה.
לקראת סוף הסיפור, כשמפלס הזיונים ירד והיו יותר נאומים, דילגתי פה ושם, אבל הבנתי הכל והגעתי בשלום לסוף שבאמת היה טיפה מבאס, ומציאותי מידי לטעמי, אבל אחרי שראיתי כמה חמי מתלבט ומתענה איתו לא היה לי לב לבקר אותו.
סיימתי לקרוא, יצאתי אליהם ואמרתי לחמי שהסיפור שלו מוצלח ואין לי בעיה עם הסוף, מבחינתי הוא ממש בסדר.
"יופי סולי, תודה." אמר חמי והושיב אותי בין שניהם, "זה היה סיפור נורא ארוך, ולא ממש מוצלח, אני מודה לך שקראת עד הסוף."
"על לא דבר." עניתי בנימוס, ושאלתי את רוני מה התוכניות שלו לעתיד.
"לא יודע, עוד לא החלטתי, נראה, אני לא חוזר לאילת, זה בטוח, אבל לא בא לי לגור בכנף אחד, זה כבר לא מתאים לי, וגם לגור אצל ההורים זה לא לעניין בגילי, מכיר מישהו שמשכיר חדר, או אולי דירה קטנה?" שאל רוני וחייך אלי את החיוך הזה שזכרתי מאז, מהקיץ של המלחמה.
"רוני…" התחיל חמי להגיד במורת רוח.
"שאלתי את סולי, לא אותך." הפסיק אותו רוני, וחמי ויתר ושתק, מתעלם מהיד שרוני הניח על ברכי.
"אתה יכול לגור פה, בדירה למטה, אנחל ישמח מאוד." אמרתי.
"אני יודע, ומה אתך, אתה תשמח?"
"זה תלוי." אמרתי בזהירות, והבטתי בחמי שמשך בכתפיו והמשיך לשתוק.
"מה שתלוי מתייבש ונופל." גיחך רוני, וכף ידו החמה עברה מברכי לירכי, "למרות שאני רואה שלך אין שום בעיה מהסוג הזה." הצטחק, ועכשיו כבר הייתה היד שלו מונחת על הזין שלי שהזדקף מיד.
לא היה צורך להגיד יותר שום דבר, כבר היינו במצב הזה פעם, וכולנו ידענו מה הולך לקרות, וזה בדיוק מה שקרה. היה רק הבדל אחד קטן – הפעם היה זה רוני שהסתלק לישון לבד אחרי שגמרנו להשתולל על המיטה, ואני נשארתי לישון עם חמי.
"הוא יבוא לישון בבית רק פעם פעמיים בשבוע, רוב הזמן נהיה לבד." אמר חמי אחרי שרוני הסתלק, מפהק ומרוצה, "ואם זה מפריע לך אז הוא לא יבוא יותר להיות אתנו, הכל תלוי רק בך סולי."
"אני יודע, זה בסדר, אם זה בסדר מבחינתך לי אין בעיה עם הסידור הזה."
"באמת? אתה בטוח?" שאל חמי, ולא הצלחתי לקבוע אם הוא מרוצה או מאוכזב.
"נכון לעכשיו זה אחלה, אחר כך נראה." גיששתי בזהירות אחרי זרועו, ממתין בדריכות לתשובתו. הוא הניח לי להיצמד אליו, אבל המשיך לשתוק, וכמה דקות אחר כך נרדמנו, שלובי ידיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s