23. החיים ממשיכים

מאז שאורה סיימה את חופשת הלידה והתחילה לעבוד אנחנו חולקים את הטיפול בנמרוד. היא מביאה אותי אלי כל בוקר ויוצאת לעבודה, אני משגיח עליו עד שהיא חוזרת לקחת אותו, בדרך כלל אנחנו אוכלים יחד צהרים ואז אני נפרד מהם והולך לעבוד והיא חוזרת איתו לדירה שלה. יש ימים בהם אני עסוק גם בבקרים, בעיקר כשיש לי עבודה צדדית מסוג זה או אחר, ואז או שאני לוקח את הקטן איתי או שאני מפקיד אותו אצל אימא שלי, ולפעמים, כשאין ברירה, אצל בעלת הבית החביבה שלי, אבל רק לעיתים רחוקות ורק כשאני יודע שאשוב אחרי כשעה.
החלטנו, אורה ואני, שנמרוד צעיר מידי לפעוטון, ומאחר ושנינו עובדים רק משרות חלקיות ומחיר הפעוטונים הוא יקר להחריד וגם מטפלת זה פתרון יקר עדיף שנטפל בו בעצמנו כל זמן שאפשר.
היא עדיין יוצאת עם הבחורה ההיא מירושלים, אבל זה קשר די רופף ולא מחייב, ואני ורוני… קשה לקרוא למה שיש לנו יחד קשר. האמת שהקשר שלי לאורה ולילד הוא הדבר הכי יציב בחיי כיום, היא באה לישון אצלי עם נמרוד לעיתים קרובות, ולפעמים אני הולך לישון אצלה ככה שבין כה וכה אין לי יותר מידי הזדמנויות לפתח זוגיות חדשה ולהפתעתי זה לא מפריע לי כלל, אז אין לי כמעט חיי מין, אז מה? אפשר בהחלט להסתדר בלי, בעיקר כשאתה מטפל בתינוק קטן שעוד לא הפנים שצריך לישון בלילה.
בלילות בהם אני כן זוכה לישון – כל לילה שני פחות או יותר – אני חולם הרבה, בעיקר על פחיסטון המסכן שלי ז"ל. חולם עליו פראי וחופשי, מסתובב בין סבכי הג'ונגל הקטן והפראי שהשתרע בזמנו מתחת לדירה הראשונה שלי. הדירה כבר מזמן נהרסה, והג'ונגל נעקר, ופחיסטון מת, ורק בזיכרוני הוא עדיין מסתובב גאה בגבריותו, שני אשכיו שסירבתי לקצץ מתנודדים מתחת לזנבו הזקוף, שפמו זקור בגאווה, שחור וסקסי כמו רוני.
איכשהו בחלומותיי הם תמיד קשורים זה לזה, יצורים לא מתורבתים, חסרי משמעת או מוסר, אני נכסף להיות כמותם, ויודע שזה רק חלום ושאף פעם לא אצליח.
לאט לאט אני מגלה לכל מכרי שאני ורוני כבר לא, ולא מופתע שאיש לא לוקח אותי ברצינות. נפרדנו יותר מידי פעמים בעבר וכולם בטוחים שעוד נשוב, אבל בשקט בלב אני יודע שהפעם זה לא יקרה. "אני יודע שאנחנו כל הזמן נפרדים וחוזרים, אבל הפעם זה סופי, מיצינו, זה באמת נגמר." אני מספר לבוריס שנאנח ואומר שעד שלא מתים שום דבר לא נגמר באמת, ושואל מה שלום דני.
"הוא בסדר, מטרטרים אותם כהוגן בטירונות, אבל נדמה לי שהוא די נהנה. הוא לא מתלונן ועושה רושם שהוא מרגיש טוב ומחזיק מעמד יפה, מתקשר אלי מידי פעם לשאול מה נשמע, ולספר מה הוא למד, אני ממש גאה בילד."
"סיפרת לו על רוני?"
"עוד לא, יש לו בעיות חשובות יותר, טוב, אני ממש עייף." אני נפרד מבוריס ונגרר הביתה, מופתע כמה מוקדם החשיך, כנראה שבאמת הגיע הסתיו.
נכנס הביתה ומגלה שם את אימרי, יושב מתוח מול הטלוויזיה, מסתכל על החדשות. "בעלת הבית שלך הכניסה אותי. היא אמרה שעוד מעט תחזור וזה בסדר, מה שלומך חמי?"
"בסדר, עייף טיפה. רוני לא כאן, אני חושב שהוא בבסיס."
"לא, הוא אצל הוריו, באתי לדבר אתך, אם זה בסדר מצידך?"
"איתי? על מה יש לך לדבר איתי אימרי?"
הוא ממולל בעצבנות את שולי מכנסי הדקרון שלו, ואומר שהוא רוצה להתנצל.
"על מה?" אני שואל באדישות, מפהק, מתמתח ומתלונן שגבי כואב.
"על מה שהיה בשבוע שעבר." הוא ממצמץ באי נוחות, ונראה נבוך כל כך עד שרחמי נכמרים עליו.
"זה בסדר אימרי, לא קרה כלום, אם כבר אני זה שחייב לך התנצלות, הייתי גס רוח כלפיך."
"לא נכון, לא היית, אני זה… שיקרתי, אמרתי שאני לא רוצה אבל האמת שרציתי."
"אני יודע, ולא הייתי צריך להעליב אותך. תפסת אותי ברגע לא טוב, סליחה אימרי."
"מה סליחה? אני זה שצריך לבקש סליחה."
"בסדר," אני מחייך אליו בפייסנות, "נסלח זה לזה ונשכח מה היה, הולך?"
"כן, בכיף, רק ש…" הוא נושך במצוקה שפה תחתונה תפוחה ואדמדמה, ומביט בי בעיני ילד בהירות, כאילו מצפה שאקרא את מחשבותיו.
"מה הבעיה אימרי?"
"אתה, זאת אומרת אני, זאת אומרת… תגיד חמי, אתה ורוני, זה באמת נגמר?"
"אני חושב שכן."
"אתה עוד אוהב אותו?"
"בטח, איך אפשר לא לאהוב אותו? אבל אנחנו רק חברים עכשיו, לא בני זוג."
"אז אתה לבד עכשיו או שיש לך מישהו אחר?"
"מה פתאום לבד? יש לי את הילד ואת אימא שלו, ויש את המשפחה שלי, וכמה חברים ותיקים שמכירים אותי מאז שהייתי צעיר, אני מוקף אנשים כל הזמן."
"כן, אני יודע, אני מתכוון אם יש לך מישהו במקום רוני, בן זוג?"
"לא."
הוא צועד צעד אחד קדימה ונעמד קרוב מידי אלי, "ואתה רוצה?"
"לא יודע, מאז שהילד נולד אני די עסוק." אני מביט בעיניו הפיקחיות שצבען כחול אפור, "להיות אבא זו עבודה קשה." אני מתנצל, ומלטף קלילות את לחיו הרכה והוורודה.
"אבל לא תחליף לזוגיות." עונה אימרי בתבונה, ושותל נשיקה קלילה על פי שאחריה באה מיד עוד אחת, חזקה יותר, וכבר אנחנו צמודים זה לזה, ידיו על מותני, חלציו צמודים לשלי. אני עומד כמו גולם, מרגיש מגושם ונבוך בעוד הוא מתחכך בי, מתנשם, נסער, רועד כנגד גופי.
"אימרי…" אני לוחש, נבוך מבולבל, ופתאום חרמן. עומד לי ואני לא בטוח שבכלל בא לי. כל כך הרבה זמן לא הייתי במצב הזה, ומי זה הבחור הזר הזה שנדבק אלי פתאום?
"אימרי תרגיע קצת, לא כל כך מהר, אתה יודע שאני נשא ואני…"
"אתה מדבר יותר מידי." הוא פוסק, הודף אותי בעדינות אל הקיר, נמרח עלי, לוחץ את אברו הזקוף אל בטני, מגשש בידיו מתחת לחולצתי. "אני רוצה אותך נורא." הוא אומר בפשטות, "אתה ממש ממש הטעם שלי ואני רוצה… אפשר?"
"כן, אבל תשמע ילד, אני…"
"יש לי קונדומים, וחוץ מזה לא צריך ישר… אני פשוט רוצה…" הוא הודף אותי לעבר חדר השינה, ואני מניח לו לתפוס פיקוד, חש חסר אונים כנגד המרץ והנחישות החרמנית שלו.
מרגע זה הכל קורה כמו בחלום, הבגדים של שנינו נערמים על הרצפה, מעורבבים זה בזה, ואנחנו ערומים על המיטה, מתגפפים, נוגעים זה בזה, לומדים אחד את השני. פעם עשיתי דברים כאלה בקלות כה רבה, איך הייתי מגיע תוך כמה דקות, כמעט מבלי משים, לאינטימיות גופנית עם זרים ולא מוטרד מזה כלל? יצאתי מההרגל, החלדתי, כל שנות הזוגיות עם רוני שינו אותי לגמרי, ואולי זה הגיל? כיום קשה לי להתקרב ככה לזר, אני מודע מידי לעצמי, לא מצליח לאבד שליטה, להתמסר ליצר. עומד לי ואני חרמן וכאילו מסוגל, אבל זה פשוט לא מספיק, אני מרגיש שאני צריך עוד משהו, איזה רגש שייתן טעם ותכלית לכל המאמצים האלה, מרגיש שהכל הולך מהר מידי ורחוק מידי ואנחנו עדיין זרים ואני מתקשה לגעת בו ככה.
אני מנסה להסביר בלי לפגוע בו, והוא נאנח ואומר שאני צודק, אבל הוא כל כך חרמן…
בסוף זה נגמר בהתמזמזות הדדית שלא חייבה קונדום, אבל שנינו גמרנו, ונשארנו שוכבים זה ליד זה, מתנשפים ושותקים והמבוכה והזרות תלויות מעלינו כמו ענן בלתי נראה.
"עכשיו אתה בטח שונא אותי ורוצה שאני אעלם לך כמה שיותר מהחיים כדי שתוכל ללכת לישון." ניסה אימרי להתבדח, ונשמע פתאום צעיר ונבוך מאוד.
"לא, אבל… תסכים איתי שאחרי שהחרמנות נגמרת הקטע של להיות ערום במיטה עם בן אדם זר הוא די מביך." הצטחקתי, וליטפתי אותו בניסיון לפוגג את המבוכה, והוא התרפק עלי ואמר שנדלק עלי כבר מזמן, ואני עוד יותר נחמד ממה שהוא תיאר לעצמו, ומה דעתי על משהו לאכול? "אולי נזמין פיצה?"
"חס וחלילה, אם כבר לאכול אז משהו מזין ובריא יותר." החלטתי, מרגיש פתאום רעב נורא, והצעתי לו חביתה וטוסטים, ואולי גם סלט?
הוא אמר שבטח, הוא בעד, ואחרי שאכלנו יחד וסידרנו את המטבח הוא שאל אם אני רוצה שהוא ילך, או שהוא יכול להישאר לישון איתי?
"יש לך לאן ללכת? איך המצב אתך ועם ההורים?"
"לא משהו, אבל לא נורא, אני יכול לחזור לבסיס, אבל הייתי מעדיף להישאר לישון אתך חמי, ואני לא נוחר, נשבע לך."
"בסדר, אבל אני מזהיר אותך שאורה והילד מגיעים בדיוק בשבע בבוקר."
"אחלה, ואני צריך להיות בבסיס בשבע וחצי."
"תוכל לתפוס איתה טרמפ, מחר היא מלמדת בעפולה."
"באמת? והיא תסכים לקחת אותי?"
"למה לא?"
"ולא יפריע לה שאנחנו… שאתה… שאני ישן אצלך?"
"למה שיפריע לה? היא יודעת שאני הומו וזה בסדר, קדימה, לך להתקלח, אני אחליף כלי מיטה בינתיים."
הוא מתקלח בזריזות, ומשאיר לי מקלחת נקייה ומסודרת, וכשאני יוצא מהמקלחת הוא כבר ישן, אני חושב. אני נשכב לצידו, תוהה אם אצליח להירדם לצד אדם זר ולהפתעתי אני נרדם מיד, ובאותו לילה אני לא חולם על כלום.
בבוקר הוא קם עוד לפני, וישר הולך למקלחת ובעוד הוא מצחצח שיניים במקלחת אני בוחן את החדר ונוכח לדעת שבגדיו מונחים מקופלים יפה על הכיסא, וצד המיטה שלו נראה רענן ומסודר בצורה מפתיעה.
"אתה בחור מאוד מסודר ונקי אימרי." אני משבח אותו.
"זה טוב או רע?"
"זה… זה שונה מאוד ממה שאני רגיל."
עינינו נפגשות, הוא מחייך ומציין שיש לנו עוד שעה שלמה ואולי אפשר… ושוב אנחנו במיטה, והפעם אני מרגיש פחות מוזר ומגושם, ואימרי בכלל מתפרע ומתלהב חופשי, וכשאנחנו גומרים הוא אומר שאני נהדר, ושואל אם הוא יכול לבוא גם הערב.
"אה… אני…" ואז אורה נכנסת עם הילד, מופתעת לרגע, אבל מיד מתעשתת ומסכימה ברצון לתת לאימרי טרמפ לבסיס.
"להתראות הערב." הוא אומר, ונוגע לרגע בכתפי, ושניהם נעלמים, משאירים אותי לבד עם נמרוד.

בין כסה לעשור
הקטע עם אימרי נמשך פחות מחודש. אחרי ראש השנה שבילינו יחד עם נמרוד כי אורה הייתה חייבת להתאוורר קצת אצל החברה הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר ומיד ידעתי שזה נגמר ונתקפתי בחילה ועייפות.
"לא צריך אימרי, זה בסדר, אני מבין גם בלי דיבורים."
אימרי נאנח, "הייתי שמח אם נוכל להישאר חברים כי אני מאוד מחבב אותך חמי, אבל…"
"אני מבין."
"אתה בדיוק מה שאני רוצה בבן זוג, אבל בכל זאת, עשר שנים הבדל… ויש גם את הילד, ואת העסק הזה עם המצב הרפואי שלך… זה… אני מאוד מצטער."
"אני מבין, לא נורא, אל תיקח ללב."
"אבל זה כן נורא, ואני כן לוקח ללב, הלוואי וכל הדברים האלה לא היו משנים אבל הם כן."
אני מהנהן ומקווה שהוא ילך כבר, אבל הוא ממשיך לחפור, "הבעיה היא שאנחנו נמצאים במקומות אחרים בחיים, אתה ממש הטעם שלי, ובכלל לא מפריע לי שאתה נשא, וגם הילד מקסים, אבל אני עוד חייל, ואחרי השחרור אני רוצה לטייל וללמוד ואתה… בקיצור, זה פשוט לא ילך."
"אתה צודק לגמרי אימרי, לא הייתי יכול להגיד את זה יותר טוב." החמאתי לו וקמתי בתקווה שגם הוא יקום ויסתלק כבר לכל הרוחות, ילך למקום שלו בחיים שהוא כנראה לא המקום שלי, ואף פעם לא יהיה.
"אתה לא חייב להתנהג בצורה כל כך בוגרת לעזאזל!" הוא מתפרץ וקם סוף סוף, "אתה אמור להגיד שאלו בעיות לא חשובות, וההבדל ביני לבינך לא כזה גדול, ואם יש אהבה אז…"
"אהבה? אל תגזים, יש סקס טוב, והתחלה של חברות, אבל אהבה? לא הייתי נסחף עד כדי כך."
"אתה לא חייב להיות נבזה כזה." מתמלאות עיניו היפות של אימרי דמעות.
"אני כן חייב אימרי, אחרת אני לא אחזיק מעמד, ואני חייב להחזיק מעמד כי יש לי תינוק שצריך לטפל בו, ויש את האימא של התינוק שעוד לא התאפסה על עצמה ואין לה אף אחד חוץ ממני, ויש גם עבודה ומשפחה ואת דני… חשבתי שיש גם אותך, אבל טעיתי, באמת חבל, אבל לא נורא, אני אחזיק מעמד ואני מבטיח לך שגם אתה."
משום מה ההערה הזו עצבנה אותו מאוד, "רוני צדק." הוא אמר, ופתח את הדלת, "אתה באמת חתיכת פולנייה מעצבנת, אני לא מתפלא שהוא עזב אותך." הודיע לי בקרירות מקפיאה, ויצא בדפיקת דלת.
לא היה לי זמן להרהר במשפט המריר האחרון שהוא הטיח בי כי הטלפון צלצל פתאום ובוריס היה על הקו, חוקר מה שלומי, ומה נשמע, ולמה לא רואים אותי? ומה התוכניות שלי ליום כיפור?
"הייתי עסוק קצת עם… עם מישהו. לא משנה, הוא הלך, וביום כיפור אני סתם אשב לי בבית ואהנה מהשקט, כמו תמיד."
"דני יהיה?"
"נכון לעכשיו הוא הודיע לי שכן, אבל הוא עושה טירונות, אז לך תדע."
"ורוני."
"אין לי מושג." אני עונה ביובש, וגל של עצב נוראי אופף אותי יחד עם הזיכרונות מכל ימי כיפור שעברנו יחד ולחוד.
מעניין לדעת איפה הוא יהיה השנה ועם מי? "תגיד בוריס, אתה חושב שאני נורא פולנייה?"
"בטח, וזה מה שאנחנו אוהבים בך כל כך." צוחק בוריס.
אותי זה לא מצחיק, אבל אני לא מניח לו להרגיש בזה, לא מרשה אפילו לעצמי להרגיש נעלב ופגוע בגלל הפרידה מאימרי. אין לי כוח לזה, ואין בזה טעם, צריך להמשיך הלאה אני מחליט והולך לעבודה. יש לי עוזר חדש, בחור ממש נחמד בשם חמודי, ערבי בדואי מהכפר הסמוך. בחור צעיר, שחום ויפה תואר, מלא מרץ ושמחת חיים. הוא עוזר לי בחריצות וברצון, ותמיד צוחק ומתבדח, ומדבר על מסיבות ובילויים, גורם לי להרגיש זקן ועייף מאוד.
יום אחר כך רוני מתקשר ושואל מה התוכניות שלי ליום כיפור.
"זה יום כיפור רוני, איזה תכניות יכולות להיות לי? לרקוד אני בטח לא אלך."
"מצחיק מאוד, תגיד, יש מצב שאני אהיה אצלך בכיפור?"
"למה לא? בכיף. זכותך לבוא מתי שתרצה, הרי אתה עדיין משלם שכר דירה למרות שאתה כמעט לא נמצא פה יותר. אפשר לדעת איפה אתה מבלה בזמן האחרון?"
"פה ושם." עונה רוני בקול עצוב ששורט לי בלב.
"בחור או בחורה?" אני חוקר.
"אל תהיה דביל. אני עובד או נמצא אצל ההורים, אתה זה שישר הלך ומצא לו חבר חדש." הוא עונה ברוגז.
"האמת שהוא מצא אותי, וחוץ מזה, הוא כבר לא. תגיד, אתה זה שהשמצת אותי שאני פולנייה?"
"אה… אני… יכול להיות שאמרתי משהו בסגנון כשהייתי קצת מסטול, או שיכור, לא זוכר, למה אתה שואל? אתם באמת כבר לא? בטוח?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות רוני, אין לי כוח לזה."
"אתה כועס עלי? הוא עזב בגלל משהו שאמרתי?"
"לא חמוד, הוא עזב בגלל שהוא ילד צעיר שכל החיים לפניו, ואני קשיש חולה עם ילד."
"איזה שטויות חמי, אתה כזה פולנייה מרת נפש לפעמים שבאמת…"
"אני יודע, אני יודע, אין לי כוח לזה עכשיו, באימא שלך כושי, תעזוב אותי."
"בסדר, אני עוזב, יאללה ביי."
הוא סוגר וחצי שעה אחר כך הוא אצלי, חרמן ומתלהב, ולא מוכן לקבל לא, וגם זה ששוב יש לי את הווירוס המסריח הזה שעושה לי סחרחורת ובחילה לא עוזר.
"אתה לא צריך לעשות כלום, רק לשכב בשקט." הוא מבטיח, משכיב אותי במיטה, מביא לי תה עם דבש, נשכב לידי, מלטף ומחבק, מנשק ומתחנף, מתעקש לרסק ולהמיס את השכבה הקרירה שהתעטפתי בה מאז שנפרדנו.
אחרי שאני גומר בין פלחי ישבנו המתוקים אני נשבר ומתחיל לילל, והוא מחבק אותי, מופתע, ושואל מה קרה.
"לא יודע, לא טוב לי ונורא התגעגעתי אליך, אל תשים לב, זה סתם, זה בגלל הסתיו או משהו… אני תמיד קצת סמרטוטי בעונה הזו, עוד מעט זה יעבור לי."
"בטוח, אולי לא?"
"רוני די, החלטנו שנגמר, לא?"
"אתה החלטת, לא אני." הוא משיב בכעס פתאומי שמפתיע אותי.
"איזה שקרן, זה היה הרעיון שלך, ואני פשוט זרמתי."
"זרמת? טמבל אחד! ממתי אתה זורם איתי? התפקיד שלך זה לא לזרום, לא איתי ולא עם אף אחד אחר, בטח לא עם אימרי, השרמוטה הזה!"
"מה שרמוטה? אתה הבאת אותו."
"כי אז עוד לא ידעתי איזה שרמוטה הוא!" הוא מכריז וחלקלק ונמרץ הוא מסתער עלי, מתעלם מתחנוניי שיש לי סחרחורת ואני עייף ומותש, ודי עם זה, וגורר אותי למקלחת לעוד סיבוב, ורק אחר כך מניח לי לישון, צמוד אליו כמו פעם.
למחרת אנחנו שותים יחד קפה, כמו בימים הטובים של פעם, מחייכים זה אל זה בפייסנות, ומחליטים לזרום ולא להחליט עד שנעבור את הימים שבין כסה לעשור.

החייל שלי
בחמש בבוקר יום ראשון אני מוצא את עצמי מכין לדני קפה ולחמנייה עם גבנ"ץ, וכמו תמיד מתווכח איתו על מעיל ועל ריטלין. הפעם זה מעיל צבאי והוא לא הולך לבית ספר אלא לקורס בצריפין, אבל זה עדיין אותו דני ששונא מעילים ואני עדיין אותו אשכנזי לחוץ.
הילד כבר בן תשע עשרה, אבל אני מודאג בגללו ורוצה שהוא ייקח את המעיל כדי שלא יהיה לו קר בשמירות, וכרגיל עוזר לו להתארגן – מקפל לו את שק השינה כדי שיכנס לתוך הקיטבג, ובודק שהוא לא שכח שום דבר. דני הולך לקורס ואני רואה שהוא מודאג בגללו וצר לי שהפעם אני לא יכול לעזור לו כמו שעזרתי בבית ספר. זה צבא ולכן אני לא יכול לדבר עם המורה, להסביר למה קשה לו ולבקש שיבינו אותו, לא יכול לסכם עבורו, ולהסביר לו את החומר כי הוא כבר לא ילד, הוא חייל ויש דברים שאני כבר לא יכול לעשות עבורו.
לפחות כיום הוא כבר קם לבד בלי שאמשוך אותו מהמיטה ומתגלח בקפדנות לא אופיינית לו, אבל מתקשה לקפל את המדים שכיבסתי לו, ואם לא הייתי זוכר אותם הוא היה שוכח את הכפכפים. האלמנט של הנשק נתקע לו, אבל כשאני מציע עזרה הוא מסרב ברוגז כי מה אני מבין בנשק? הוא עשה טירונות והוא יודע, ואני כבר קשיש ולא מבין כלום.
אורה מאכילה את נמרוד, ומחייכת בסלחנות מהצד למראה הוויכוח הגברי הזה, ונפרדת מהחייל שלנו לשלום בנשיקה.
אחר כך אני מסיע את הילד למרכזית המפרץ כדי שיתפוס את הרכבת לתל אביב. כרגיל אנחנו מגיעים מוקדם מידי, אבל זה בסדר מרגיע אותי הילד, הוא פוגש בתחנה ידידה שתיסע איתו ותארח לו לחברה בדרך.
"לפחות יהיו בנות בצריפין." אומר דני בשמחה, וגם אני שמח, נותן לו חיבוק גדול ומבקש שיתקשר כשהוא יכול, ושלא יעשה שטויות, ולא יסתבך, וחוזר הביתה כדי לטפל בקטן כי אימא שלו שוב נוסעת לטפל בעסקי המחאה המתחדשת.
בחוץ קריר וקצת מטפטף, וצריך לנקות את המרזבים, ולסדר את התאורה בחוץ, בזמן האחרון היא עושה בעיות. הכל כרגיל, חוץ מזה שדני הקטן שלי כבר חייל גבוה וחזק עם נשק וקיטבג ואפוד כבד, ועדיין הוא מודאג מהלימודים, וחושש שלא יבין ולא יצליח לסכם, ואני לא יכול לעזור לו יותר. הלוואי ונמרוד שעסוק עכשיו בעיקר בשיניי החלב שלו שמתחילות לבצבץ לא יאלץ לקום בעוד שמונה עשרה שנים מוקדם בבוקר ולמהר לבסיס עם נשק ומדים, סוחב קיטבג כבד על שכמו. אני יודע שאין סיכוי גדול לזה, אבל בכל זאת מותר לקוות, לא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s