22. אני אוהב אותך

רוני הלך אבל רוחו המשיכה לרחף מעלינו. חמי לא ממש ניסה להסתיר שהם משוחחים ומעדכנים זה את זה, מידי פעם הוא אפילו מסר לי ד"ש ממנו.
ניסיתי להגיב בשוויון נפש, לחייך ולמסור ד"ש בחזרה, אבל לא עשיתי שום ניסיון לשוחח איתו, חששתי שלא אצליח להסתיר ממנו כמה מרגיז אותי שרוני שומר על קשר עם חמי למרות שהוא יודע היטב שהוא איתי עכשיו.
גם חמי עצבן אותי, איכשהו, למרות שחיינו יחד, ישנו יחד, ומידי פעם גם היה סקס, הוא הצליח לשמור על מרחק מנומס ממני. גרנו באותו בית, אבל גם כשהוא ישב ממש לידי, צופה איתי בטלוויזיה, או כותב משהו במחשב שלו, הרגשתי הרבה פעמים בודד.
"אני לא מבין את זה." שפכתי את ליבי בפני אנחל, "אנחנו מסתדרים מצוין, הסקס מעולה, והוא באמת בחור מקסים, מנומס ומתחשב, וממש נהדר עם התאומים, אבל בכל זאת… אני לא יודע… הוא יושב לידי, ממש צמוד אלי, אפילו מלטף, ובכל זאת הראש שלו נמצא במקום אחר."
"אולי הוא חושב על הסיפורים שהוא כותב?" שיער אנחל, "למה אתם לא רבים אף פעם?"
"על מה יש לי לריב איתו? הוא עושה הכל כמו שצריך, אבל…" עצרתי בלי לדעת איך להשלים את המשפט.
"אבל מה?" שאל אנחל בפליאה.
"לא יודע, הוא פשוט נורא מרוחק, אני לא מרגיש שאכפת לו ממני, יש לי הרגשה שאם אני אגיד לו שנמאס לי, ושאני מבקש שהוא ילך הוא אפילו לא ישאל למה, ובטח שלא ייקח ללב, פשוט יקום ויסתלק."
"לאן הוא יכול ללכת?" נבהל אנחל שהבין את דברי כפשוטם, "בבקשה סולי, אתה לא יכול סתם לזרוק אותו מהבית, איך נסתדר בלעדיו? והתאומים ממש אוהבים אותו. אולי תדבר איתו? תסביר לו איך אתה מרגיש."
"אני אנסה, אבל אני לא טוב בהסברים, אין לי מילה רעה להגיד עליו, אני מרגיש שחסר לי משהו אבל אין לי מושג מה."
"תגיד לו מה שאמרת לי, שעצוב לך כי אתם לא רבים אף פעם." הורה לי אנחל.
"אני אמרתי את זה? מה פתאום? לא זה מה שאמרתי, אמרתי שאני מרגיש שאנחנו יותר חברים ושותפים לדירה מאשר בני זוג."
"לזה התכוונתי." קצרה רוחו של אנחל, "אתה עצוב ומתגעגע אליו בגלל שאתם אף פעם לא רבים."
"אבל לריב זה רע, ואיך אני יכול להתגעגע לבן אדם שגר איתי וישן איתי כל לילה?"
"עובדה שככה אתה מרגיש, ולריב זה לא רע, רבים רק עם אנשים שאכפת מהם. רבים ועושים סצנות, וצועקים, ויש כאלה שאפילו מרביצים."
"נראה לך שאני ארביץ לחמי?" צחקתי, "הוא יגמור עלי."
אנחל משך בכתפיו כאילו נואש מקוצר הבנתי ואמר בפשטות שאם הוא לא גמר על רוני הוא בטח לא יגמור עלי.
"נכון עם רוני הוא רב המון." נזכרתי, "ולפעמים הם גם הלכו מכות, סוג של, כי זה תמיד נגמר בסקס." נזכרתי שרוני הופיע פעם בבסיס עם סימנים שחורים על פרקי ידיו, ומה שנראה כמו נשיכה על כתפו, וכששאלתי מה קרה הוא רק צחק וקרץ, אבל אני לא כזה, אני לא מרים ידיים, ולא מתפרע כשאני כועס, ואני בטח לא קריזיונר כמו רוני, הוא היה כושי מניאק, לי יש אופי אשכנזי רגוע ו…
בערב, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון וישבנו לצפות בחדשות שאלתי את חמי מה שלום רוני, ואיך הוא מרגיש באילת, ומה חדש אצלו?
חמי בחן אותי בפליאה, "למה אתה שואל? אתה מתגעגע אליו פתאום?"
"האמת שכן, משעמם קצת בלעדיו, הוא כושי משוגע, אבל הוא יודע לעשות שמח, וכן, אני קצת מתגעגע, וקצת דואג לו."
"חשבתי שאתה כועס עליו, תמיד כשמסרתי לך ד"ש ממנו עשית פרצוף חמוץ."
"לא נכון," שיקרתי, "למה שאני אכעס עליו? כי הוא האקס שלך? לכל אחד יש אקסים, גם לי, ואל תשכח חמי שהכרתי אותו עוד לפני שהכרתי אותך, ושפעם היינו חברים טובים."
"ובעיקר יזיזים." הוסיף חמי בעוקצנות.
"כן, נכון." הסכמתי, ונזכרתי בפעמים הראשונות שלי עם רוני, ואיזה מדהים הוא היה… אחרי שהבנתי שהוא טוב יותר בהתחלות ובסטוצים, וגרוע בתחזוק יחסים, ירד לי ממנו אבל…
"מה הוא מתכוון לעשות בחגים? הוא יישאר באילת?"
"לא, מה פתאום? הוא חוזר כבר בסוף שבוע הבא לצפון לעשות את ראש השנה אצל הוריו, ואם יאשרו לו הוא יהיה אצלם עד יום כיפור."
"ואתם תיפגשו?"
"לא יודע, למה אתה שואל? יפריע לך אם ניפגש?"
"תלוי."
"מה שתלוי מתייבש ונופל." ענה לי חמי תשובה מרגיזה, ופתאום היו לי דמעות בעיניים.
"מה קרה סולי?" הניח חמי יד חמה על ברכי, "מה הבעיה?"
"כלום." עניתי בסרבנות והסתלקתי למיטה עוד לפני שהשמיעו את התחזית, נמאס לי לשמוע שוב שגם מחר יהיה חום נוראי, הרי זה ברור מאליו, באוגוסט תמיד חם ולח, וחמי תמיד יאהב את רוני, ידאג לו, יריב איתו, ויתרגז רק עליו, לא עלי.
אחרי החדשות חמי נשאר עוד קצת בסלון, ולפי הצלילים הקטועים שהשמיע הנייד שלו ידעתי שהוא שולח למישהו מסרון. אחר כך הוא הלך למטבח ופרק את הכלים הנקיים מהמדיח – ארי מעולם לא היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה, אבל חמי היה שונה. הוא בטח גם ניגב את השיש ואת השולחן, ואם היה צורך הוא לא היה מתעצל ומעביר סמרטוט על הרצפה… איך אפשר לריב עם בן אדם מסודר, נקי והגון כל כך? אי אפשר.
אחרי ששמעתי אותו מכבה את האור הנייד שלו צלצל פתאום, ולפני שהוא ענה הוא יצא איתו למרפסת הכניסה. הוא דיבר בקול שקט, מבודח משהו, ולמרות שלא שמעתי מה הוא אמר הייתי בטוח, על פי נימת דבריו הרכה והשמחה, שהוא מדבר עם רוני.
הוא שלח לו מסרון הבנתי פתאום, וביקש שרוני יתקשר אליו כי הוא חושב שאני כבר ישן. השיחה לא הייתה ארוכה, חמי לא אהב לדבר בטלפון ואף פעם לא האריך בשיחות, ומיד אחר כך הוא נכנס לחדר השינה, התפשט בשקט, בלי להדליק את האור, התקלח, צחצח שיניים והחליק חרש למיטה.
"נו, מה שלום האקס שלך?" הפתעתי אותו.
"חשבתי שאתה ישן."
"לא ישנתי, שמעתי הכל."
"כל מה?"
"כל השיחה שלכם, מה חדש אצלו? הוא חוזר הביתה לחגים?"
"כן."
"ותיפגשו?"
חמי נאנח והדליק את האור הקטן, "מה הבעיה סולי? מפריע לך שאני עדיין בקשר איתו? אתה רוצה שאני אפסיק לדבר איתו בטלפון, שאני לא אפגש איתו יותר?"
"לא אמרתי את זה." התגוננתי, מרגיש פתאום קטנוני ומטופש.
"לא, לא אמרת." הסכים חמי, "אבל יש לי הרגשה שאתה מוטרד בגללו."
"אני לא מוטרד בגללו אלא בגללנו, אני מרגיש ש… אני לא מרגיש שאנחנו באמת זוג חמי, לא כמו שהיית עם רוני."
"למה אתה מתכוון לא כמו עם רוני? איתו היו תמיד בלגנים ומריבות וסצנות, חמש שנים אכלתי ממנו קש, לא הגיע הזמן שאני אנוח קצת?"
"אז זה מה שאני בשבילך? תחנת התרעננות?"
"סולי." הניח חמי יד מרגיעה על חזי, אבל זה היה מאוחר מידי, נכנסתי לתנופה והמשכתי לשעוט קדימה במלוא המרץ, "יכול להיות שאתה מרוצה ממה שקורה בינינו, שנוח לך לנוח אצלי קצת, אבל אני לא תחנת התרעננות, ולא מגרש חנייה, אני אוהב אותך בכל הלב ואתה… אתה…"
"מה אני? מה עשיתי לא טוב?" שאל חמי, ממשיך לדבר בקול רגוע, בלי להתרגז ובלי להיות מוטרד מההתפרצות שלי.
"אתה לא רב איתי אף פעם, מאז שאנחנו יחד לא רבנו אפילו פעם אחת." הטחתי בו, והדפתי אותו מעלי.
"אבל על מה יש לנו לריב סולי?" התפלא חמי, "אנחנו מסתדרים כל כך טוב יחד, חשבתי שאתה אוהב את זה ככה."
"אז טעית!" צעקתי, וניסיתי לתת לו אגרוף. הייתי איטי מידי, ועוד לפני שנגעתי בו הוא תפס בזריזות את פרק ידי, ובעודו אוחז בו רכן מעלי ונישק את פי.
"תעזוב אותי." ניסיתי לדחוף אותו מעלי, בלי הצלחה כמובן, הוא היה כבד וחזק יותר ממני, ולא באמת רציתי שהוא יעזוב אותי, רציתי שהוא יחזיק אותי, ויאהב אותי, ויתרגז ויריב איתי, וידרוש הסברים, ואפילו ייעלב. זה לא קרה, הוא החזיק אותי בעדינות, שב ונישק אותי, ואחר כך הפך אותי על בטני, נשכב עלי ושאל בעדינות, כאילו הייתי ילד נרגז, מה אני רוצה שנעשה עכשיו?
"למה אתה טיפש כזה? אני רוצה שלא תשאל כל הזמן, שתעשה מה שאתה רוצה." אמרתי בכעס, וניסיתי לבעוט בו. הוא צחק שוב צחוק שקט וסקסי, אמר לי שאני פסיכי קטן ודפוק, ומשך מעלי את המכנס המרופט ששימש אותי כפיז'מה, נישק את עורפי נשיקה חזקה ומכאיבה, אמר לי לא לזוז או שאני אחטוף, וקם.
"לאן אתה הולך?" נבהלתי והתרוממתי למחצה, הזין שלי כבר עמד וחשתי את הדופק פועם בעורקי, ופתאום הוא הולך.
"אני נועל את הדלת למקרה שהילדים…" חמי נעל וחזר למיטה, שיטח אותי תחתיו בכוח, אבל בזהירות, נזף בי כי זזתי ואמר שמגיע לי עונש, ואחר כך העניש אותי עם הזין היפה והקשה שלו, אוחז את פרקי ידי בכוח מעל לראשי, מנשק את כתפי ועורפי ואפילו נושך אותן מעט. בגלל החום והעייפות לא הזדיינו כבר כמה ימים, ולכן שנינו גמרנו די מהר. אני קודם – הוא תמיד התאפק וחיכה לי – ומיד אחר כך חמי. הוא נאנח ורעד, ואחר כך התמוטט לצידי, עייף ומתנשם.
עד עכשיו הוא תמיד היה עדין ומתחשב, בסדר כזה, לא שסבלתי, אבל הסקס אף פעם לא היה חזק ומסעיר כמו עכשיו, וזה מה שאמרתי לו, ואפילו הוספתי תודה ונשיקה על כתפו הלחה מזיעה.
"בבקשה." אמר חמי בנימוס מעצבן, וצחק חרש כשבעטתי בקרסולו, ואחר כך אמר לי שהבעיה עם סקס מהסוג הזה היא שמתרגלים אליו מהר מאוד, וכל פעם רוצים עוד קצת, ועוד קצת, ובסוף מאבדים שליטה ועלולים להיגרם נזקים.
"אני סומך עליך שתשמור עלי." אמרתי והתרפקתי עליו קצת, מרגיש מרוצה ושמח כמו שלא הרגשתי כבר מזמן.
"כן, אני יודע, כולם סומכים עלי משום מה, אני באמת לא מבין למה." רטן חמי בקול קודר.
"כי אתה כזה." הסברתי לו, ולפני שנרדמתי ביקשתי ממנו שידבר עם רוני ויזמין אותו אלינו לחג, וימסור לו שגם אני מתגעגע אליו והייתי שמח לראות אותו, או לפחות לדבר איתו בטלפון.
"אני אמסור." הבטיח חמי, שילב את רגלי ברגליו, משך עלינו את הפיקה, אמר שאין לו מושג איך היינו שורדים בלי המזגן, ונרדם.
למחרת בבוקר כשעמדתי מול הראי והתגלחתי גיליתי שיש כתמים כהים על פרקי ידי, וסימן נשיכה על כתפי.
***
"איזה יופי, יש לנו ארבע ימי חופש במחיר של שניים." שמח חמי אחרי שהעביר את הדף בלוח השנה מאוגוסט האיום לספטמבר שהיה אמור להיות פחות חם.
"חופש, הצחקת אותי, מה שיש לנו זה ארבעה ימים נטולי גן ושני תאומים קטנים והיפראקטיביים שנצטרך לשעשע במשך ארבע ימים ארוכים חמים בלי אף גן שיעזור לנו." החמצתי פנים.
"אל תקרא להם היפראקטיביים." נעלב חמי בשמם של שקד ואביב, "הם ילדים נהדרים." הכריז, וחייך אל השניים שחייכו אליו חזרה, מתעלמים ממני, בצדק מן הסתם.
"זה לא שאני לא אוהב אותם." התגוננתי אחר כך, כשהוא קרא אותי לסדר אחרי שהילדים הלכו לישון, ואמר שאני צריך להיות יותר זהיר כשאני מדבר לידם כי הם רק ילדים, והם עלולים לא להבין ולקבל תסביכים או משהו, "אבל אני כל כך עייף, החופש הגדול נורא ארוך, וכל כך חם… אני פשוט מותש."
"אני יודע סולי, אני מבין, לכולנו חם, אבל סך הכל הם באמת ילדים טובים, ויש שלושה אנשים מבוגרים שמטפלים בהם, וגם דני נמצא פה המון ועוזר. מה הבעיה? נמאס לך מהם? ממני? מהחיים?"
"לא יודע, ממך בטח לא, וגם מהם לא, אבל אני… אני חושב שאני פשוט משועמם, כל יום הוא בדיוק כמו הקודם, שגרה כזו. אני יודע שזה טוב לילדים, אבל אתה יודע כמה זמן לא יצאתי סתם לבלות? לא עשיתי משהו ספונטני? כל הקיץ הייתי תקוע בבית, נמאס לי, אני רוצה לבלות קצת."
"אני מבין." אמר חמי, מודאג, "אבל תסכים איתי שזה לא לעניין שנצא לרקוד כל הלילה באיזה מועדון לילה או משהו כי…"
"אני לא רוצה לצאת לרקוד, בלילה אני מעדיף לישון, אבל בא לי לטייל קצת, לראות מקומות חדשים, לעשות משהו כייפי ותרבותי."
"זה לא אוקסימורון?" גיחך אנחל שהקשיב בשקט לשיחה שלנו – בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את הביטוי הזה.
"לא, בטח שלא." נענה חמי לאתגר, והתיישב מול המחשב, והפעם לא כדי להמציא טלנובלות מופרכות שאיש לא טורח לקרוא אלא בשביל לחפש לנו את הבילוי האולטימטיבי לחג, משהו שיעסיק אותנו ואת הילדים בצורה תרבותית שתעשיר את עולמם ותפטור אותנו מהצורך למצוא להם תעסוקה יום אחרי יום, ואחר כך גם בשבת.
אחרי סיעור מוחות משותף ומאמץ להתחשב בטעמם וברצונם של כל בני הבית הוחלט שביום הראשון לחופש ניסע לתל אביב, למתחם התחנה, מקום שחמי קרא עליו ניסים ונפלאות, ושם נראה קרונות רכבת ותערוכת תמונות של התחנה משנים עברו, ואחר כך נלך לאוהל שבו נלמד על חייה הקסומים של הדבורה המדברית, ונצפה במופע אור קולי ונהנה מהפעלה יצירתית וערכית לילדים.
למחרת ניסע לחוף דור, נרחץ בים ונעשה שם פיקניק, יום אחר כך ניסע לטייל בבית לחם הגלילית, נראה בתים של טמפלרים, נפסע בשביל החלב, ואם נספיק נעצור בחוות התבלינים שיש בה מבוך תירס בשביל ילדים.
ביצענו את התוכנית בקפדנות, ניצלנו כל רגע פנוי, הפעלנו את הילדים בצורה חינוכית ותרבותית, וסיימנו את חופשת ראש השנה מותשים ורצוצים, ובמקרה שלי ושל חמי גם קצת חרוכים מהבילוי בים, אבל העיקר שהילדים ואנחל היו מאושרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s