"אל תדברי שטויות, איך אני יכול ללכת איתך להפגנה בתל אביב? מה יהיה עם נמרוד?"
אורה נשפה בקוצר רוח, "מה הבעיה? ניקח אותו איתנו."
"אורה, באמת," אני מתחלחל, "הוא רק בן חודש וקצת, את לא חושבת שזה גיל צעיר מידי להתחיל להיות מהפכן?"
"לא, ממש לא, ואנחנו לא מהפכנים, אנחנו פשוט דורשים שיתנו לחיות בארץ הזאת, מה, אתה לא דואג לעתיד שלו? אתה לא רוצה שהוא יוכל ללכת ללמוד? לקנות דירה? לחיות כמו בן אדם?"
"כן, אבל…"
"ואל תגיד לי שאתה לא תומך במחאה הזו," התחדד קולה של אם בני, "כי אם אתה נגד אז אתה פשוט טמבל מנחם!"
"בטח שכן, אני תומך בה במאה אחוז."
"אז תזיז את התחת שלך ותבוא."
"תראי, זה לא פשוט… קודם כל מישהו צריך להישאר עם הילד, ושנית, הרי אני בעצמי בעל דירה, איך אני יכול להפגין נגד גובה שכר הדירה אם אני בעצמי מקבל שכר דירה?"
"אבל אתה מקבל שכר דירה כדי שתוכל לשלם את המשכנתא המזעזעת עליה, ודרך אגב, ליאור סיפר לי שגם השנה לא העלית לו את שכר הדירה."
"נו, טוב, איך אני יכול? גם ככה נורא קשה לו, וחוץ מזה גם בעלת הבית שלי לא לוקחת ממני סכומים כמו בתל אביב, ולמזלי מקום העבודה שלי קרוב אז אני לא צריך לשלם הרבה על דלק… אני לא אומר שקל לי, אבל בינתיים אני מסתדר."
"בינתיים כן, אבל מה יהיה כשנמרוד יתחיל ללכת למעון, ולגן, ולבית ספר, יש לך מושג כמה זה יקר?"
"כן, יש לי."
"אז תבוא."
"אני לא יכול אורה, באמת. אני תומך בכל ליבי בהפגנה ובמחאה, אבל אני לא אוהב צפיפות ורעש, ברגע שאני נמצא בתוך המון אני מיד חוטף בלבלת וכאב ראש ו… אני חושב שיש לי הפגנופוביה."
"שטויות, מה שיש לך זה תל אביבופוביה." מתיזה אורה בבוז, "ובגלל זה גם לא הלכת למצעד הגאווה, תודה."
"בסדר, אני מודה, מצטער, אבל אני ממש לא מסוגל להגיע לתל אביב, תצטרכי ללכת לבד."
"למה לבד? אני אלך עם רוני ועם אימרי, וגם סולי וגבי יבואו, ואולי אפילו ספירית, אם היא תרגיש טוב."
חסר לי שאורה תדע את זה, אבל האמת היא שהבשורה הזו מורידה לי אבן מהלב. "גם הם הולכים? יופי, אבל מי יישאר עם התאומים? ואל תגידי לי שסולי לוקח אותם איתו לתל אביב, הם צעירים מידי, נסיעה לתל אביב, ועוד בערב זה לא בשבילם, ויהיו שם המון אנשים… זה יפחיד אותם, וחוץ מזה הם עלולים ללכת לאיבוד או…"
"תרגיע כבר." מתעצבנת אורה, "זו בסך הכל הפגנה, לא מלחמה."
"בכל זאת עדיף שהם יישארו בבית, אני הולך להתקשר לסולי."
סולי נשמע כאילו רווח לו למרות שמתוך נימוס הוא מנסה בכל זאת לשכנע אותי להגיע איתם לתל אביב. "אתה בטוח שלא תבוא חמי, באמת? אז אולי אתה מוכן לשמור על הקטנים?"
"בכיף, מה דעתך שאני אבוא אליכם עם נמרוד במקום שתיקח את התאומים אלי? תוכלו ללכת להפגין בראש שקט."
"כן, רעיון טוב, אבל בכל זאת חבל שאתה לא בא איתנו."
"לא נורא, מישהו צריך להשגיח על הדור הצעיר."
"יכולנו להשאיר אותם עם אימא שלך, או להביא בייבי סיטר, אולי בכל זאת תבוא?"
"מצטער, אבל לא, אני אשאר פה אבל אני אהיה אתכם ברוחי, בסדר?"
"זה מה שאמרת גם במצעד הגאווה." גיחך סולי, "אגב, ראית שיש דגל גאווה בין כל האוהלים? נכון שזה מקסים?"
"לגמרי, ואל תשכחו לצלם הכל, אני אתן לך את המצלמה שלי."
סולי נאנח, אומר תודה ומבטיח להשאיר לי אבטיח קר במקרר.
"ואל תשכח להקליט לנו את הגמר של כוכב נולד." מבקש רוני לפני שהם נוסעים להפגין, ומוסיף נשיקה וחיבוק. אגב, הוא היחיד שלא טורח לבקש ממני שאבוא אתם לתל אביב, הרי הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק.
***
אני לא אוהב לריב עם אף אחד, ובטח לא עם נשים. האישה היחידה שרבתי איתה ברצינות הייתה אימא שלי, וגם זה היה רק כשהייתי ילד. כמובן שהיא תמיד ניצחה, גם כי היא חכמה ממני, וגם כי אבא תמיד תמך בה. כנראה שממנו למדתי לעקוף בזהירות ויכוחים משפחתיים, לוותר תמיד ולהתחמק מעימותים, אבל לפעמים פשוט אין ברירה, אם לא תגיד מה מפריע לך תתפוצץ.
זו הסיבה שמצאתי את עצמי, לתדהמתי ולאכזבתי, רב עם אורה – אימא של בני והאישה האחרונה בעולם שהייתי מעלה בדעתי שאכנס איתה לוויכוח. אחת הסיבות שהעזתי להתחיל איתה את הפרויקט הזה של ההורות הייתה העובדה שהיינו תמיד באותו ראש, ותמיד הסכמנו על כל דבר. היינו ממש נשמות תאומות, ואז פרצה מחאת האוהלים.
למען הסר ספק – אני לגמרי ולחלוטין בעד, המחאה צודקת לגמרי, וביבי עם הקפיטליזם שלו, וגינוני העושר המאוסים שלו מתועב בעיני בהחלט, אבל אי אפשר לתמוך במחאה מהבית?
למה אורה צריכה לשבת שם בפועל?
מילא בשבוע הראשון, כשהכל היה חדש ומרגש, ולי עוד היו ימי חופש מהעבודה, אבל נגמרו לי ימי החופש, וגם החידוש פג, מספיק! זה מה שטענתי בפניה ברגש כשהיא קפצה לביקור. היא הנהנה, אמרה שהיא מבינה, וליבה איתי, אבל היא מרגישה צורך להיות עם המוחים, ולכן היא חוזרת מחר בבוקר לירושלים.
"לא לתל אביב?" הופתעתי.
"לא, לירושלים, גם שם יש מחאה."
"אני יודע אורה, יש אוהלי מחאה בכל מקום, יש גם בחיפה ואפילו בקריה שלנו הקימו מאהל קטן, למה שלא תמחי קרוב לבית? מה יש דווקא בירושלים?"
"ירושלים זו בירת ישראל." הכריזה אורה, "וחשוב מאוד להפגין מול הכנסת, וגם לא לח שם כל כך כמו בתל אביב." הוסיפה, ועיניה חמקו מעיני.
"יופי, אבל בזמן שאת מפגינה ומוחה מול הכנסת, ונהנית על הדרך מהאוויר היבש של ירושלים אני תקוע איתו פה. את לא חושבת שנסחפת קצת עם המחאה הזו? שכחת שיש לך ילד."
"לילד יש גם אבא." התרגזה אורה, ונמרוד שכאילו מחובר אליה בטלפתיה התעורר פתאום והתחיל לילל, ולא עזר שהרמתי אותו, ונדנדתי ושרתי וניסיתי להרגיע, הוא המשיך לבכות ונרגע רק אחרי שאורה לקחה אותו בידיים ונתנה לו בקבוק.
זה עוד משהו שמרגיז אותי מאוד, בשבועיים האחרונים היא הפסיקה עם ההנקות כי בין מחאה להפגנה נגמר לה החלב.
"לא הנקת אותו אפילו שלושה חודשים." הוכחתי אותה, מאוכזב, כי בזמנו דיברנו שהיא תניק אותו לפחות עד סוף חופשת הלידה, והנה… המחאה הזו דפקה לא רק את המדיניות של ביבי אלא גם את התזונה של נמרוד.
אורה התרתחה נורא מהטון המאשים שלי והתנפלה עלי בהאשמות איומות ולא צודקות. היא האשימה אותי בשתלטנות גברית אגואיסטית, קראה לי שוביניסט גברי, מאצ'ו מדכא נשים, ואנטי פמיניסט (איזה נבזות לקרוא לי ככה אחרי שכבר שלושה שבועות אני מתפקד כאב חד הורי בעל כורחי ומתוזז בין הילד לעבודה ובקושי ישן) ושאלה בלעג אם אני חושב שהיא צריכה להיות כבולה לבית ולילד רק בגלל שהיא אישה.
"תפסיקי להיות דרמטית כזו." התעצבנתי, "אף אחד לא צריך להיות כבול, אבל יש פה תינוק קטן ומישהו צריך לטפל בו, ואני מתמוטט פה לבד, מה קורה לך אורה?"
במקום תשובה נורמאלית קיבלתי דמעות.
איך אפשר לנהל ככה ויכוח הגיוני?
בסוף התייאשנו ופשוט הלכנו לישון. היא נשכבה על המיטה שלי עם הילד, ואחרי שניסיתי את הספה הלא נוחה התעצבנתי, חזרתי למיטה שלי ונרדמתי לידה, והילד ישן בין שנינו.
בבוקר חזר רוני ומצא אותנו ישנים יחד. הוא העיר אותי והכין לי ארוחת בוקר, וסיפר לי בלחש, כדי לא להעיר את אורה ונמרוד, שמצא בפייסבוק של אחד המוחים תמונה נהדרת של אורה ושל עוד בחורה אחת, עומדות חבוקות באחוות מוחות, אבל נודע לו ממכרים שלו שהבחורה השנייה (בחורה מקסימה דרך אגב) גם היא לסבית, ואחת מהפעילות של האגודה בירושלים, כנראה שהן נפגשו בזמן מצעד הגאווה בירושלים וזו הסיבה שפתאום נעשה לאורה נורא דחוף להפגין מול הכנסת.
"זה לא בסדר." רתחתי בלחש, "איך היא מעזה לשכוח שהיא ילדה רק לפני חודשיים ויש פה תינוק שצריך אותה?"
"אבל היא באה לבקר המון."
"מה לבקר? היא אימא שלו והיא בחופשת לידה, כמה היא יכולה להפיל אותו עלי? היא שכחה שאני צריך לעבוד? אם לא אימא שלי היו מפטרים אותי, בחיים לא האמנתי שאורה תהיה כל כך לא אחראית. לעזוב הכל כי היא נדלקה על מישהי? זה משהו שמתאים לך לעשות, לא לה."
"כנראה שיש בך משהו שמעודד אנשים להתנהג בצורה לא אחראית." העיר רוני בעוקצנות, ובסוף עוד הייתי צריך להתחנף אליו ולבקש סליחה על ההערה המגעילה שלי.
אחר כך נימרוד התעורר, בוכה ורטוב, ואורה התעוררה גם כן, ואחרי שהילד אכל ונרגע הצלחנו לדבר כמו בני אדם.
היא הודתה שכעסה עלי כי הרגישה מאוד אשמה, וסך הכל אני צודק, אבל מה לעשות שהמחאה הגיעה דווקא עכשיו? ולא יקרה שום אסון אם גם אני אתפקד קצת כמו אבא ואקריב את הזמן והנוחות שלי, היא עשתה את שלה כשסחבה אותו בבטן וילדה אותו, עכשיו תורי.
"מה תורי? אבל אני לא אישה, אין לי חופשת לידה ואני לא יכול להניק וילד צריך את אימא שלו לפחות בשנה הראשונה, זה לא פמיניסטי, אבל זה הטבע."
"טוב, אז אני אקח אותו איתי."
"מה, לגור באוהל בקיץ, ברחוב, השתגעת? על גופתי המתה!"
"טוב, אז מה אתה רוצה?" התרגזה אורה, "אני אימא אבל יש לי גם חיים, אני לא יכולה להיתקע בבית עד שהוא יתחיל להתגלח!"
"מה להתגלח? חכי עד שהוא יתחיל לפחות לזחול, מה דחוף לך כל כך להיות מהפכנית, ודווקא בירושלים? מה יש שם שמושך אותך כל כך?"
אורה הסמיקה ואמרה שאני מגעיל, ובסוף הודתה שכן, היא פגשה מישהי ויש להן עניין משותף זו בזו, וגם במחאה, והיא מבקשת שאפסיק להציק, היא באה הרבה לבקר, והילד בסדר גמור, היא רואה שסך הכל אני מסתדר לא רע, ולא יזיק אם אני אתרום למאבק הפמיניסטי משהו ממשי יותר מדיבורים, כמו שעושים בדרך כלל גברים, לא יקרה לי כלום אם אני אקדיש קצת מהזמן היקר שלי ומהנוחות שלי בשביל הילד, זה שהיא אישה לא אומר שהיא צריכה להשעות את החיים שלה עד שהילד יגדל. היא נשמעה מאוד פמיניסטית ורדיקלית ולוחמנית, לא כמו אורה הנעימה שהכרתי, ולא ידעתי איך להתמודד עם הטענות שלה שסך הכל היו צודקות, אבל איפה נשמע שאימא לתינוק תזנח אותו מרצונה בשביל לבלות במחאות ובחיפוש אהבה והתרגשות מחוץ לבית?
"זה לא הוגן." חזרתי ואמרתי כמו תקליט תקוע, מרגיש שדפקו אותי וסידרו אותי והביאו לי אותה בהפוכה, וזין על הפמיניזם, זה פשוט לא אמור להיות ככה, אני מחליף חיתולים ומחמם בקבוקים, והיא משחקת אותה מהפכנית לוהטת, זה לא הוגן ונורא קשה לי, ומעצבן וחם, וזה פשוט לא הוגן למרות שאני אוהב את הילד אהבת נפש ונהנה מכל דקה איתו, וזו זכות גדולה לגדל אותו, אבל אני כל כך עייף ומותש ושחוק, וזה פשוט לא הוגן!
אחרי שנת לילה טובה אורה הסכימה לגלות קצת יותר אמפטיה למצוקתי ואפילו התנצלה והבטיחה שבקרוב, ממש עוד מעט, היא חוזרת הביתה, אחר כך לקחה בגדים נקיים, נישקה את הילד ושוב הסתלקה.
למזלי גם אימא שלי וגם רוני חולים על הקטן ומוכנים ברצון לשמור עליו, וכשהם לא יכולים יש את סולי המתוק ואת גבי בן זוגו שלמרבה הפלא מסתדר נהדר עם תינוקות. לא חסרים לי מתנדבים לטפל בו כשאני עסוק, אבל לילד הזה יש אימא לעזאזל, מתי היא תפסיק להיות מהפכנית נועזת ותחזור הביתה?
דבר אחד טוב יצא מהמצב המוזר הזה, המידענית הכעסנית שתמיד רבה איתי גילתה שאני לא כזה נוראי, ופתאום נעשינו חברים, למרות שאני עדיין קצת חשדן וזהיר לידה. הכל התחיל בכיור סתום שהרס לה את התוכניות. היא התקשרה אלי בשבוע שעבר ביום שישי בצהרים, לחוצה ונסערת, ושאלה אם אני מכיר שרברב שיכול להגיע אליה מיד כי בערב יש לה אורחים, והכיור נסתם, והיא תקועה באמצע הבישולים ומה יהיה?
אמרתי לה להירגע, זה בטח לא משהו רציני, ומיד נסדר הכל, לקחתי את קופסת כלי העבודה שלי ביד אחת, ואת הסל קל של נמרוד בשנייה, ונסעתי אליה. למזלי היא גרה קרוב, ולמזלי זה לא היה משהו רציני, סתימה של בריכת הניקוז של הביוב של המטבח בגלל הצטברות של שומן וחומרי ניקוי שעם השנים מתגבשים לגושים מוצקים ודי מגעילים, אבל לא מסובכים לניקוי.
היא הייתה די מופתעת לראות אותי מגיע עם תינוק ישן, אבל מה היא יכלה לעשות? נמרוד ישן כמו מלאך עד שסיימתי, והתעורר בדיוק כששטפתי ידיים בסוף העבודה. לנגד עיניה המשתאות של המידענית החלפתי לו, ונתתי לו בקבוק, ותוך כדי כך הסברתי לה את הנסיבות למצב המשפחתי המוזר שלי
"אז זה נכון? אתה באמת הומו? בחיים לא הייתי מאמינה, ודרך אגב אתה ממש טוב עם הילד, כשהילדים היו קטנים והחלפתי להם חיתול בעלי לא היה מוכן אפילו להיות איתם באותו חדר, אמר שזה מגעיל אותו ובא לו להקיא, באמת כל הכבוד לך." היא רצתה לשלם לי, אבל סירבתי ובסוף יצאתי משם עם פשטידה טעימה כמתנת תודה, ומאז אנחנו ביחסים נהדרים, אבל מעכשיו כולם בעבודה יודעים עלי.
מילא, העיקר שאורה תחזור ותחלק איתי קצת את הנטל, כי כבר אין לי כוח יותר.
יומנו של מספר סיפורים 