20. קיץ סוער

יש ימים כאלה, שבוע אחרי שבוע לא קורה שום דבר מיוחד, ופתאום הכל מתרחש בבת אחת. היום היה יום כזה. זה התחיל ברגע ששבתי מיוזע מהעבודה, במקום ללכת ישר להתקלח התיישבתי לרגע לבדוק את המייל שלי, ופתאום רעש מוזר בחלון.
ניסיתי להתעלם במחשבה שזה שוב השכן החרוץ מידי שלנו שכל הזמן עובד בגינה, אבל הרעש היה חזק מידי ומוזר מידי.
הצצתי וגיליתי מים נוזלים בזרם חזק להפתיע מחור שצץ פתאום במרזב, ממש מעל החלון שלי. גם חור וגם נזילה? לא טוב.
רצתי לבעלת הבית לספר לה שהבוילר נוזל. היא נאנחה והתחילה לספר לי איך בעלה זכרונו לברכה היה בעל ידי זהב, וידע לתקן הכל, ומה היא תעשה עכשיו? למי קוראים במקרה כזה? הביטה בי אובדת עצות.
"רגע, לפני שקוראים למישהו סוגרים את השיבר הראשי, עולים על הגג ובודקים, ואחר כך נראה." איתרתי חיש קל את השיבר הראשי וסגרתי אותו. בתמורה הנזילה נחלשה עד שנפסקה. "יש לך במקרה סולם?" פניתי לבעלת הבית.
היא הגישה לי מפתח ואמרה שאבדוק במחסן. פתחתי את המחסן ואורו עיני. מזמן לא ראיתי מחסן מסודר ומצויד כל כך יפה. מה לא היה שם? מקדחות ומסורים, צבתות ומברגים, והכל תלוי יפה בצורה מסודרת מעל שולחן עבודה מוצק. בפינה עמדו שלושה סולמות מסודרים לפי הגודל, ומולם נחו כלי עבודה לגינה – מגרפה ומעדרים, קלשון, מטאטא חצר, ולצידם מגדל נאה של פחים מפלסטיק, אפילו סבא שלי ז"ל שהיה קפדן גדול היה נהנה מהמחסן הזה.
קיר שלם היה מכוסה מדפים עם קופסאות שימורים ישנות מלאות ברגים ואומים, ומסמרים מכל הסוגים, ומתחתיהם היו מסודרים יפה כל מיני צינורות וברזים, חלקם מפלסטיק וחלקם ממתכת. פשוט תאווה לעיניים
עמסתי על כתפי את הסולם הגדול, השענתי על הקיר, עליתי לגג המרפסת, וממנה טיפסתי חיש קל לגג, ושם גיליתי את מקור הנזילה – צינור תמים שטבעת החיבור שלו לבוילר התפרקה בגלל לחץ המים והחום.
ירדתי למטה, ישר לזרועותיה של בעלת הבית המודאגת שלי שעקבה אחרי בנשימה עצורה, חרדה שמא אפול.
"נו, כמה זה יעלה לי לדעתך?"
"לא יודע בדיוק, אבל לפני שנלך לקנות כדאי שנבדוק במחסן." הראיתי לה את הטבעת הסדוקה, "לדעתי זה יעלה בערך חמישה שקלים, אולי אפילו פחות."
הלכתי למחסן, פשפשתי כה וכה, מצאתי את תאומתה של הטבעת הסדוקה. עליתי שוב לגג, הברגתי אותה למקום, ירדתי, פתחתי את השיבר, והכל היה בסדר, הנזילה הייתה כלא הייתה.
"נהדר." קרנה בעלת הבית שלי באושר, "כל הכבוד!"
"כל הכבוד למי שסידר כל כך יפה את המחסן, בעלך היה במקרה ייקה?"
"לא, הוא היה רומני בדיוק כמוני, אבל מטרנסילבניה. אין עוד אנשים כמוהו, ארבעים שנה חיינו יחד ולא החלפנו אפילו מילה קשה אחת. מהרגע שהתחתנו כל אחד ידע את המקום שלו ונתן כבוד לשני. אני הייתי אחראית על הבית והמטבח, והוא על החצר והמחסן." היא מחתה דמעה, וסיפרה לי איך בעלה דאג לה, הקפיד להודות לה על כל ארוחה שהגישה לו, ואיך היה יוצא לקראתה כל פעם ששבה עם סלים עמוסים ועוזר לה, וכמה דאג לה כשחלתה. רק אחרי שאשפזו אותה בבית חולים היא גילתה שהוא יודע לגהץ ולשטוף עוד יותר טוב ממנה, "ובסוף הוא הלך ראשון ואני נשארתי לבד." נאנחה, הודתה לי שוב ושוב על טרחתי, הגישה עוגת תפוחי עץ שאפתה במו ידיה, וגם ריבת דובדבנים שרקחה לבד, ולבקשתי הפקידה בידי את מפתח המחסן כדי שאוכל לקחת כלי עבודה ולטפח את הגינה בדיוק כמו שבעלה נהג לעשות.
אחרי ששיבחתי את העוגה והריבה, ונשבעתי שהמחסן יישאר מסודר בדיוק כמו בימיו של בעלה המנוח, הלכתי להתקלח.
בינתיים דני חזר, שמח וטוב לב, והראה לי את פוליסת הביטוח שהוא ושלומי חברו קנו לכבוד הנסיעה לחו"ל, ואת הנעלים החדשות שקנה כדי להופיע במיטבו במסיבת סיום התיכון שתתקיים הערב. "הזמנתי גם את סבא וסבתא." אמר, מתכוון להורי שתפקדו בשמחה כסבא וסבתא שלו, "ואני מקווה שרוני יספיק להגיע."
"הוא יבוא." הבטחתי, "אל תדאג, הוא הבטיח לי חגיגית שהוא מגיע. אולי תלך לנוח קצת לפני שתלכו לחזרה הגנרלית?"
"בסדר, אבל קודם אני צריך לארוז, ולפני זה…" דני שלף קופסא מפח, וחבילה של רצועות מסתוריות, "אני צריך להוריד שערות." הכריז.
"מה זה, שעווה?" נדהמתי, "אבל זה נורא כואב, מאיפה אתה הולך להוריד שערות?"
"מהחזה." פשט דני את חולצתו, וחשף חזה שלעומת החזה שלי היה כמעט חלק.
"אבל… אבל… אתה לא רציני, נכון?" נחרדתי, והבטתי בשלומי שצחק למראה הבעת פני.
"רציני לגמרי, לא סתם קניתי שעווה." גיחך דני, ומרפק את שלומי, "הנה, תראה את הפרצוף שלו, עכשיו הוא מתחיל לדאוג שאני הומו." גיחך בעליזות.
"אל תדאג חמי, זה לא אומר כלום, בימינו כולם מורידים שערות." התערב שלומי שרחמיו נכמרו עלי, "הנה, תראה, אני מוריד מהרגלים." הראה לי את רגליו, ובאמת, הן היו חלקות למשעי.
"תעשה מה שאתה רוצה דני." נכנעתי, "אבל אל תבקש ממני עזרה, אני לא מבין כלום במריטת שערות ואני גם לא רוצה להבין."
"אל תדאג, אנחנו הולכים לשלומי, אחותו תעזור לנו."
"אתה בטוח? אולי תוותר, זה נורא יכאב, ולמה לך בכלל? אתה נראה בסדר גמור גם ככה."
"אני רוצה לראות איך אני אראה בלי שערות, ולא אכפת לי שזה יכאב." התעקש דני.
"אתה בטוח?" שבתי לנדנד, לא מאמין שהוא עומד להתעלל ככה בעצמו.
"כן, לגמרי. נו, די להיות הומו כזה." צחק דני, ופרח לדרכו.
הוא חזר אחר שעה, חזהו חלק לגמרי, והתלונן שזה כואב ושורף, והוא חייב קרם לחות, אבל קודם מקלחת.
רוני שחזר בינתיים הזדעזע כמעט כמוני כשראה מה דני עולל לעצמו.
"השתגעת? מה אתה, כוסית? אם לפחות היו לך ריבועים בבטן. עכשיו אתה נראה כמו עוף מרוט." לגלג עליו, "ותדע לך שזה יגרד נורא כשהשערות יגדלו שוב."
דני נשבע שלא ימרוט יותר שערות, ואחרי שהבטחתי לו שהכל יגדל חזרה והוא יתגייס עם חזה גברי ושעיר למשעי הוא התחיל לארוז, מתלונן שכואב לו כאילו חתכו אותו עם זכוכית.
הוא הפקיד בידי את כרטיס האשראי שלו, ובמקום לנוח נדנד לי שאגהץ לו חולצה לבנה וג'ינס, ואקפל לו את החולצות במזוודה ואחר כך את השרוולים, ואז הגיע הזמן לזוז והוא פרח לדרכו עם החזה החלק שלו ונעליו החדשות, כולו התרגשות ושמחה.
אני רק מקווה שהוא יבלה יפה במסיבת הסיום ובאפטר פרטי ואחר כך בטיול ושלא יאלץ להפעיל את פוליסת הביטוח שלו, והעיקר, שיחזור בשלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s