20. התאונה

"כזה אני רוצה." הראה לנו דני שרטוט של קעקוע שנראה כמו רצועה קלועה, "אבל עוד לא החלטתי עם לעשות אותו על יד ימין או על יד שמאל, מה דעתכם?"
"דני…" אמר חמי בתוכחה והסב את מבטו מהשרטוט.
"אני כבר בן שמונה עשרה ואתה לא תגיד לי!" התפרץ דני כאילו רק חיכה להתנגדות הקלה ביותר כדי להתחיל מריבה.
מאז שהוא חזר מהביקור בצרפת אצל אביו, וגילה שרוני וחמי כבר לא יחד הוא לא הפסיק להיות גועלי, לחפש סיבה לריב ולהציק לכולם. איתי הוא בכלל סירב לדבר, אפילו שלום הוא לא אמר לי ולחמי הוא עשה כל הזמן פרובוקציות, מנסה לעצבן אותו ולריב איתו.
חמי ניסה להיות אמפאטי וסובלני, אבל זה לא היה קל, הילד הכיר אותו טוב מאוד וידע איך להרגיז אותו טוב מכולנו. דני הכיר את חמי מזמן כשהוא עוד היה ילד קטן, רזה ובודד שחי בפנימייה, והגיע לביקור אצל אימא רק בסוף שבוע.
דני וחמי נקשרו מאוד זה לזה, יחד הם גידלו חתול – את פחיסטון המסכן שבינתיים מת – והפכו לסוג של משפחה חליפית זה לזה. חמי תמיד טען שהוא מעין אח בוגר של דני, אבל בפועל הוא תפקד כאבא שלו. הוא שכנע את אימו להוציא אותו מהפנימייה, ולתת לו לגור בבית וללמוד בבית ספר רגיל, וכל פעם שדני היה מתעמת עם המורות בחטיבת הביניים חמי היה נחלץ לעזרתו – הלך לפגישות עם היועצת ועם המחנכת שלו, עזר לו להכין שיעורים, ליווה אותו לטיולי בית הספר, נזף בו כשהיה צורך, וגם שיבח, ענה על שאלות ופתר בעיות.
הוא ואליס, אימו של דני, היו חברים טובים, ומיה הקטנה, אחותו של דני, נולדה רק כי חמי שכנע את אליס לא לעשות הפלה. במשך מספר שנים היו החיים של רוני וחמי משולבים ומסובכים באלה של אליס וילדיה. דני התרגל לסמוך על חמי ורוני יותר מאשר על אימו ועל אביו החורג, הוא ישן אצלם פעמים רבות וראה בבית שלהם בית שני. כשפגשתי אותו לראשונה, לפני כארבע שנים, הוא היה רק ילדון רזה וחוצפן שעשה המון רעש ובעיות, ונהג לשאול שאלות מביכות ולהציק לכולם. נדהמתי להיווכח עד כמה הוא התבגר וגדל תוך כמה שנים. מאז מלחמת לבנון השנייה הוא גבה מאוד, ובגלל האימונים בבריכה ובחדר הכושר הפך לגבר צעיר, שרירי וחזק, אבל עדיין היו לו פנים של ילד.
בגלל השפעתו של חמי הוא הסכים לנסוע לצרפת, לבקר את אביו הביולוגי ששב לחייו רק לפני כשנה, וכשחזר גילה לתדהמתו שרוני הסתלק, חמי עבר לגור איתי, והוא כבר לא הילד הקטן – ילדים קטנים ממנו תפסו את מקומו.
הדרך שלו לחזור למרכז העניינים הייתה להיות מרגיז ומעצבן כמיטב יכולתו. הוא ידע שחמי סולד מקעקועים ולכן הוא היה חייב לבוא ולספר לו איזה קעקוע הוא מתכנן לעשות.
חמי הבין את זה כמובן, ומילא את תפקידו כהלכה – נזף בילד, אמר שזה לא רעיון טוב, ושהוא לא מרשה – נותן לדני הזדמנות להתחצף ולמרוד כאוות נפשו.
דני שחרר קצת קיטור, הזעיף פנים והצהיר הצהרות, ואחר כך קיבל מנת גלידה, התיישב יחד עם התאומים מול הטלוויזיה וצפה אתם בסרט מצויר, צוחק ונהנה בדיוק כמותם.
אחרי שהסרט נגמר הוא אסף את צלוחיות הגלידה והחזיר אותן למטבח, וחזר להציק בקשר לקעקוע.
"מה אבא שלך אומר על זה?" ניסה חמי להתחמק מעוד מריבה.
"הוא לא אבא שלי." הזעיף דני פנים.
"הוא כן." אמר חמי בקול רך, וליטף את כתפו של הנער שכבר היה גבוה כמוהו.
"תעזוב אותי." התנער דני בכעס, והדליק את הרדיו שעמד על מדף מעל לראשו. קולו החם והרך של אלביס בקע מהמכשיר הקטן. "לאב מי תנדר, לאב מי טרו." זימר אלביס ברוך, ודני נדלק מכעס, "איזה דביל מפגר!" התיז בזעם, וכיבה את הרדיו. "מה לאב מי? אידיוט!"
"דני, נו די, מספיק." חזר חמי והדליק את הרדיו, "אתה לא יודע שזה היורצאייט של אלביס, זכר צדיק לברכה." התבדח קלות.
"מתי הוא מת, הקשיש הזה." שאל דני בקול שופע בוז.
"בשנת שבעים ושבע, באמצע אוגוסט הוא מת לנו פתאום, היה רק בן ארבעים ומשהו, כזה בזבוז, זמר כל כך גדול, אפילו בתור מת הוא עושה יותר כסף מאשר הרבה זמרים חיים, ואיזה קול שהיה לו… ודווקא קליף, ההומו הזה, עדיין חי." חמי הצטחק קלות, כרך יד על כתפו של דני ונישק את לחיו, "נו, די להיות חמוץ כזה, הוא מת, אבל אנחנו עדיין חיים."
"כן, אבל בלי רוני זה לא שווה כלום, הוא באילת ומתחתן פתאום, ואתה גר פה, לאן אני אלך כשאימא וג'קי יעצבנו אותי?"
"אתה יכול לבוא לכאן" הצעתי, "יש פה מספיק מקום גם בשבילך."
"זה לא יהיה אותו דבר." אמר דני בעצב, מכיר לראשונה בנוכחותי.
"שום דבר לא יכול להיות כמו שהיה פעם, דברים משתנים, ככה זה דני." אמר חמי בפייסנות, "גם אתה כבר לא אותו ילד כמו פעם, בקיץ הבא כבר תהיה חייל, ותראה כמה אתה גבוה, לא להאמין שפעם יכולתי לקחת אותך על הידיים ולהשיב אותך על השיש."
"לא נכון." מחה דני.
חמי צחק וטפח על שכמו, "רק לפני כמה שנים דאגתי שאתה כזה קטן ונמוך ותראה אותך עכשיו? בריון אמיתי. נו, די, בוא איתי לעבודה, תעזור לי לתלות תמונות בגלריה, ואחר כך ניקח בשבילך ספר בספרייה, ואם תהיה ילד טוב אני אקנה לך פלאפל."
"מצחיק מאוד." רטן דני, אבל בכל זאת הלך עם חמי שנתן לו את מפתחות המכונית שלו והרשה לו לנהוג.
***
בערב, אחרי שהילדים נרדמו, סיפר לי חמי שדני שאל אותו המון שאלות מביכות, וממש נעלב כששמע שרוני מתחתן בעוד שבועיים עם בחורה שהכניס להיריון.
"הוא כל הזמן קיווה שזו סתם מריבה ושעוד נחזור." סיפר לי.
"רוני לא דיבר איתו? לא סיפר לו שום דבר?"
"לא, כרגיל הוא השאיר לי את העבודה המלוכלכת." נאנח חמי, והוסיף בהשלמה שדני תמיד היה האחריות שלו, לא של רוני, ושהוא מקווה שאחרי שייוולד לו ילד רוני יתחיל להתבגר קצת ויתפקד בצורה יותר אחראית.
"דני מתנהג כמו ילד שההורים שלו התגרשו." הערתי.
"כן, יש בזה משהו, ילד מסכן, אף פעם לא הייתה לו משפחה נורמאלית."
"מה זה משפחה נורמאלית? מי יכול להגיד מה זה בכלל?" הערתי, תוהה ביני לבין עצמי אם המשפחה שלי נחשבת נורמאלית.
"לא יודע, פעם זה היה ברור, אבל כיום הכל מבולבל, אומרים שמספיק לילד שיהיה בן אדם אחד מבוגר שיאהב אותו וידאג לו והוא יצא בסדר, אבל לך תדע…"
"חמי, מה תעשה אם רוני יתחרט ברגע האחרון? מה אם הוא יחזור פתאום?" שאלתי שאלה שלא הייתי צריך לשאול.
חמי חשב כמה שניות ארוכות לפני שענה לאט שהוא לא יעשה כלום.
"מה זאת אומרת כלום? מה, תיתן לו לחזור?"
"לא, כלום זאת אומרת כלום. אני אשלח אותו חזרה מאיפה שהוא בא."
"אבל המון פעמים הוא עזב ותמיד חזרתם."
"נכון, אבל הפעם לא, הפעם יש כבר תינוק שעוד לא נולד, ובחורה שכבר מדדה שמלת כלה, והזמינו אולם… הפעם הוא הלך קצת רחוק מידי."
"אהה…" אמרתי, מאוכזב.
"ויש גם אותך." הוסיף חמי, והניח את ראשו על כתפי.
"כן, בטח." הדפתי אותו מעלי, אבל הוא חזר ונצמד אלי, כיבה את האור ואת הטלוויזיה שטרטרה ברקע, אמר לי שכן, בטח, ונישק אותי לפני שהספקתי לשחרר עוד הערה צינית ממורמרת.
***
זה לא שאני לא יודע שבקיץ בארץ חם, אוגוסט זה חודש חם, תמיד היה, אבל למרות שהחום המיס לי את המוח אני עדיין זוכר שלפחות בלילות היה נעשה קריר קצת יותר, השנה זה לא קרה – חם ביום, חם בלילה, חם כל הזמן. המזגנים עובדים בלי הפסקה, כל יציאה מהבית זו סכנת נפשות, אין כוח לכלום, יותר גרוע לא יכול להיות, נכון?
טעות, יכול להיות.
לפני כמה ימים אני שוכב ערום על המיטה, מנסה להתרחק כמה שיותר מחמי ששוכב הפוך – השיטה המשונה שלו להתקרר – ומנמנם קלות. המאוורר נושב עלינו רוח כי חמי טוען שלא בריא לישון עם מזגן, וכואב לו הראש והוא הרוס מחום, (כאילו שאני לא) שוכב ומנסה לדמיין שלא חם לי, שאני מטייל בין קרחונים קרירים בתקווה שהם לא ימסו מהחום, ופתאום שקד מופיע לצידי, מושך לי ביד, "אביב מרגישה לא טוב." הוא אומר, "וגם אני לא."
"תשתה מים ולך לישון." אני גונח, ומנסה לחזור לקרחונים שלי.
"אבל בא לי להקיא." אומר הילד, ומטפס מעלי, נשכב ביני ובין חמי ומתחיל לילל, ובמקביל אני שומע את אביב בוכה במקלחת.
"הילדים חולים." נאנח חמי, ושנינו קמים, מעלים על עצמנו תחתונים ופוצחים בלילה לבן שבמהלכו קורים כל מיני דברים לא נעימים שאין לי כוח להיזכר בהם.
"הכל בגלל ליאור, הוא בטח הביא את הווירוס הזה מיוון." שח לי חמי למחרת בבוקר, אחרי שאני מתעורר מזיע וקודח, ושוב רץ להקיא את מעט המים שהצלחתי לשתות לפני שהתמוטטתי ליד אביב. עד הצהרים התברר שכולנו, חוץ מחמי, חטפנו את הווירוס המגעיל הזה שגורם לכולנו להרגיש נורא, להקיא ולסבול מכאבי בטן ובחילות.
ליאור מתקשר מהדירה שלו ומדווח שהוא הולך למות ומבקש שמישהו יבוא להציל אותו, ועדיף שזה יהיה אנחל, אבל אנחל הלך לבוריס שמרגיש גם נורא ואיום, ואין לו כוח לזוז מהדירה שלו, ואני, גם אם הייתי מסוגל לזוז, לא יכול לעזוב את הילדים שסובלים יותר מכולנו כי החום עלה להם. אין לי מושג כמה חום יש להם מפני שהם מסרבים למדוד אותו, אבל הראשים הקטנים שלהם רותחים, והם לא מפסיקים להקיא, ומסרבים לשתות. אפילו קרטיבים הם מוצצים בחוסר רצון, ועל אוכל אין בכלל מה לדבר.
גם אני לא מסוגל לאכול כלום, אפילו הריח של הקפה מעורר בי בחילה ורצון למות.
חמי מתקשר להוריו, וגם הם מרגישים נורא ואיום, בעיקר אבא שלו, אימא שלו מורה לו להכניס את הילדים לאמבטיה של מים קרירים ולא לעזוב אותם לבד אפילו לרגע, ולנסות בכל זאת לתת להם משהו לשתות כדי שלא יתייבשו.
לי אין לי כוח להרים את הראש, אבל חמי שאומר שהוא עסוק מידי בשביל להיות חולה מושך על עצמו בגד ים, ממלא אמבטיה עם מים פושרים, מכניס לתוכה את הקטנים, מנסה לשעשע אותם עם ברווזים ודגי פלסטיק, זוכר לתת מים לכלב, ולהשקות את העציצים, ואפילו שוטף את הרצפה הדביקה בחדר השינה שלהם, ואחרי שהם מצטננים מעט באמבטיה הוא משכיב אותם על שמיכה מול המזגן, מדליק להם טלוויזיה, משכיב אותי על הספה מולם עם קנקן מים קרים מלאי קוביות קרח ונוסע לליאור, חוזר אחרי שעה עם ליאור החיוור כמת וסל מלא מצרכים, נוסע לבוריס ומחזיר הביתה את אנחל שנראה אפור ומותש, ועוד יש לו כוח לרחוץ כלים לפני שהוא מתיישב מול המחשב ומתחיל לבדוק את המיילים שלו.
"אתה לא צריך ללכת לעבודה מנחם?"
"לא, יצאנו אתמול לחופשה מרוכזת של שבועיים, איזה מזל." הוא מלטף לי את הראש, ואומר שזה לא נורא, זה רק וירוס ובעוד יום יומיים אני כבר אשכח הכול.
כל כך רע לי עד שבקושי יש לי כוח להגיד לו שבעוד יום יומיים אני כבר אהיה בר מינן.
"שטויות." אומר חמי בטוב לב, "זה רק נדמה לך, הנה, תשתה קצת מיץ, קניתי לימונענע כמו שאתה אוהב."
כדי לרצות אותו אני שותה שתי לגימות ונרדם, מתעורר אחרי שעתיים, כי שקד קופץ עלי ושואל מתי נלך לבריכה.
"מה בריכה? אתה חולה."
"כבר לא, נו, קום, מתי נלך?"
"מה שלום אביב?"
"אני רוצה בריכה!" צועקת אביב ומופיעה בחדר השינה, לבושה כבר בבגד ים, ושוב היא נראית בריאה ופורחת. לא להאמין שרק לפני יום הילדה בקושי הרימה את הראש מהכרית ובכתה שהיא רוצה את אימא.
אני מנסה לקום ולא מצליח. אנחל נכנס, גם הוא נראה שוב בריא ורענן, לוקח את הילדים ומבטיח לי שבקרוב גם אני אבריא.
"לא נכון, אני הולך למות." אני אומר ושוב נרדם. מתעורר בערב רעב נורא, ונגרר למטבח. חמי עומד שם עם סינר ומטגן סיגרים.
הוא מחייך אלי, מושיב אותי, נותן לי כמה סיגרים חריפים עם חומוס ומיץ, אבל מסרב לטעום בעצמו. "לא יודע למה, אבל אין לי תיאבון." הוא אומר, ופתאום הוא מפיל את כף הטיגון לכיור, בורח לשירותים ומקיא שם…
אל תשאלו איזה לילה עבר עלי, אחרי שכולנו הבראנו הוא חלה, וחטף את זה חזק יותר מכולם. אפילו את הכדורים של הבוקר הוא לא הצליח לבלוע מרוב שהוא הרגיש רע. זו הסיבה היחידה, כמעט, שלא סיפרתי לו שקובי, אחיו הגדול של רוני התקשר מוקדם בבוקר, וסיפר שרוני עשה תאונת דרכים קטנה והוא מאושפז להשגחה ברמב"ם עם זעזוע מוח, ויכול להיות שהחתונה תידחה כי הכלה לעתיד הייתה איתו במכונית וגם היא נפגעה, והיא שוכבת עכשיו בבית בשמירת היריון מפני שיש לה דימום, ואם חמי רוצה הוא יכול לבוא לבקר אותו מפני ש…
"הוא לא רוצה ולא יכול!" צעקתי, "הוא נורא חולה והוא לא מסוגל לזוז!" וסגרתי, וליתר ביטחון ניתקתי את הטלפון.
***
"עליך סולי לא הייתי מאמין." נזף בי חמי אחרי שדבר התאונה של רוני הגיע לאוזניו דרך בוריס שדיבר עם ליאור ששמע את כל הפרטים מבת דודה שלו שהייתה שכנה של הוריו של רוני.
משכתי בכתפי בסרבנות והקשבתי בשתיקה כשהוא מנה באוזני את כל התאונות שרוני הסתבך בהן כל פעם שהם נפרדו, "הייתי צריך לדעת שגם הפעם יקרה משהו כזה." אמר, והייתה לו אפילו החוצפה להיראות מודאג.
"לדעתי זו הבעיה שלו, לא שלך." לא התאפקתי להעיר.
חמי נאנח ואמר שאני צודק, ובכל זאת המשיך להיות מוטרד, ושמתי לב שהוא נושא איתו את הנייד שלו לכל מקום ובודק אותו מידי פעם.
"אז פשוט תלך אליו ודי!" התפרצתי בכעס.
"אל תתרגז." ביקש חמי רכות, והזכיר לי איך דאגתי לארי וטיפלתי בו גם אחרי שנפרדנו, ואיך אירחתי אותו אצלי אחרי שהוא שוחרר מבית החולים כי הוא דרך על קיפוד ים ונזקק לטיפול.
"זה לא אותו דבר." מחיתי, ונזכרתי בחלחלה שבעקבות אותה תאונה מטופשת של ארי עם קיפוד הים חזרנו להיות זוג.
"זה כן אותו דבר, ואני הייתי עם רוני מעל חמש שנים, אני לא יכול פשוט לשכוח ממנו."
"אבל לרוני יש משפחה והמון חברים, וארי היה לגמרי לבד, שהמשפחה שלו תטפל בו."
"אני בטוח שהם עושים את זה." אמר חמי, ובכל זאת המשיך להיות מודאג ולבדוק מידי פעם את הנייד שלו כדי להיות בטוח שהוא לא נכבה משום מה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s