יש חברים שמנחמים אותך כשאתה עצוב, מלטפים ועוטפים ועושים לך נעים בגב, ויש כאלה שבועטים לך בתחת ומכסחים אותך.
תשאלו – בשביל מה אתה צריך חברים שיבעטו בך? אלה חברים אלה?
ואני אומר כן, בפירוש כן. כי מי יגיד לך את האמת בפנים ויטרח לאפס אותך אם לא חבר אמיתי?
ללטף ולהחמיא יכול כל אחד, זה קל ונעים, אבל מזיק כמו לאכול יותר מידי ממתקים, ומיד פעם אתה צריך מישהו שישים לך מראה מול הפנים, ינזוף וישאל אותך מה לעזאזל נסגר אתך? ולמה אתה מתנהג כמו איזה זבל?
זה בדיוק מה שקרה לי עם ביטון שהוא חבר ותיק מאוד שלי, והרבה פעמים עצבן אותי והכעיס אותי, אבל תמיד אמר לי את האמת ביושר ובלי משוא פנים.
מאז שהוא נסע לאיטליה ללמוד להיות וטרינר קצת אבדנו קשר, הוא חזר לארץ לעיתים מאוד רחוקות, ותמיד התרוצץ בין קרובי משפחה והיה עסוק ולחוץ, והאמת, מאז שהוא וארקאדי כבר לא היו יחד הוא גם לא ממש התאמץ להיפגש איתי. נדמה לי שהוא הרגיש קצת לא נעים ממני כי בזמנו ביקשתי ממנו להשגיח טוב על ארקאדי -האקס המלאכי שלי – והוא לא הצליח לעשות את זה, ארקאדי נעלם אי שם באירופה, ואני מניח שביטון האשים את עצמו וסבר שאם הוא היה משגיח עליו יותר טוב, משקיע בו יותר, שומר עליו כמו שצריך, ארקאדי לא היה נעלם.
זה שטויות כמובן, אף אחד, חוץ מארקאדי, לא היה מצליח להציל אותו מעצמו. אני אף פעם לא אדע למה ארקאדי המסכן סירב להיאבק ביצר ההרס העצמי שלו ולטפל בעצמו, והיום זה כבר מאוחר מידי – רוב הסיכויים שהוא כבר מת, או אבוד לנצח, תקוע באיזה מוסד לאלכוהוליסטים או מסוממים ולא זוכר אפילו מי הוא.
עם ביטון נפגשתי במקרה לפני ראש השנה כשלקחתי את הכלב לעשות חיסון שנתי נגד כלבת, והופתעתי לגלות שהוא עובד כעוזר הווטרינר של קרית עמל.
"ביטון, חזרת, מה אתה עושה פה?"
"אני עובד, ואני גם גר פה, ואתה?"
"אותו דבר." אמרתי, ושנינו צחקנו, ולחצנו ידיים וקבענו להיפגש אחרי הצהרים בספרייה. בעיקרון אני עובד מהצהרים עד הערב, אלא אם כן יש משהו מיוחד, אבל באותו יום הכל היה בסדר, רגוע ושקט, והיה לי זמן לשבת במשרד הקטן שלי ולשוחח עם ביטון בשקט, לשמוע מה חדש אצלו, ולספר לו קצת על עצמי. הוא נדהם לשמוע שאני ורוני כבר לא יחד, אבל גרים באותו בית, והרים את גבותיו בפליאה כששמע את הסיפור של סולי.
"מוזר מאוד העניין הזה." אמר, "איזה מין אבא זה שמסתלק לחו"ל נותן לאנשים אחרים לגדל את הילדים שלו?"
התירוצים שתירצתי בשמו של ארי – האקס המוזר של סולי – לא שכנעו אותו, "אז מה אם הוא רק תרם זרע ולא תכנן לגדל את הילדים? גם אימא שלהם לא תכננה למות כל כך צעירה, וזו עוד בת דודה שלו? ממש סיפור משונה… הילדים בסדר?"
"הילדים מקסימים, חכמים ובריאים, ויפים מאוד, אוצר ממש." נחפזתי לגונן על הקטנים שעוררו אצלי את היצר האבהי שתמיד קינן בי, "וחוץ מזה הוא ואימא שלהם היו רק חצאי בני דודים ו… טוב, זה סיפור מוזר, אני יודע, אבל סולי קשור אליהם מאוד וממש אוהב אותם, גם אבא שלהם אוהב אותם מאוד רק שהוא לא טיפוס משפחתי, הוא מין יקה קר כזה שאין לו סבלנות לבלגנים של ילדים, אתה מבין?"
"לא." הודה ביטון, "אני, אם הייתי מצליח למצוא מישהי שתעשה איתי ילדים אז…" הוא נאנח, "ברגע שאני אתבסס קצת כלכלית ואמצא בן זוג אני אתחיל לחפש מישהי שרוצה לעשות ילד, ואני אהיה אחלה אבא." הבטיח.
"אני בטוח בזה." הצטחקתי, ופתאום עלה בדעתי שסולי וביטון היו מסתדרים מצוין, שניהם היו טיפוסים חמים וביתיים כאלה, חרוצים וטובי לב ומשפחתיים מאוד…
"אז איך קרה שאתה חי במן שלישייה משונה כזו?" שאל ביטון בלי לטרוח להסתיר את מורת הרוח שלו.
"אני לא חי בשלישייה, זאת אומרת אני עם סולי, ורוני רק…."
ביטון הציץ בי וגיחך, ואני הסמקתי, ומזל שהטלפון צלצל והייתי צריך ללכת להביא משהו למישהי. נפרדנו בלחיצת יד, והוא הבטיח שאחרי החגים הוא יגיע לבקר, והיום הוא באמת הגיע, נפגש עם סולי שבדיוק עמד ובישל, ומיד התחבר איתו.
הם החליפו מתכונים, משווים בין המטבח המרוקאי לטוניסאי, צוחקים ונהנים, וכשרוני נכנס, רעב מאוד, והוסיף עוד כמה רעיונות שליקט מהאימא העיראקית שלו, ומהסבתא התימנייה היה בכלל שמח וטעים, ואז חזר אנחל עם הילדים, וכל העניין של ביטון בבישול התפוגג באחת.
ראיתי איך הוא טורף את אנחל בעיניים, ונזכרתי, המום מהמהירות בה חלפו השנים, שבפעם הקודמת ראיתי אותו מסתכל ככה על גבר לפני חמש שנים, בערב פסח. ביטון נדלק אז על ארקאדי שהיה בתקופה טובה יחסית, ונראה כמו מלאך בלונדי יפה תואר ובתולי. רק אלוהים יודע איך הוא נראה היום ואם הוא בכלל חי… גם אנחל, כמו ארקאדי, הוא בחור דק ועדין ובעל מראה תמים ובתולי – כנראה שזה הטיפוס שמדליק את ביטון.
אחרי שסיימנו לאכול ביטון ירד עם אנחל לחדר שלו בטענה שהוא רוצה לראות מה הוא לומד לפסיכומטרי, ונשאר שם זמן רב מאוד. לא הלכתי לבדוק מה קורה איתם, אנחל רק נראה ילד, אבל הוא יודע לדאוג לעצמו, וחוץ מזה הייתי עסוק בעשיית חשבון – לא חשבון נפש, חשבון כספי.
לאחרונה התברר לי שלמרות שאנחנו גרים בבית יפה ומרווח, ולא משלמים שכר דירה, המצב הכספי שלנו לא ממש מזהיר. ניצלתי את העובדה שהילדים יושבים בשקט ומשחקים מול הטלוויזיה, וכינסתי את שלושתנו כדי לעבור על החשבונות ולתכנן את החודש הבא.
אחרי עיון מעמיק במצב חשבון הבנק של סולי, שגם המשכורת שלי נכנסה אליו, התברר שארי משלם כסף רק על הילדים, ואנחנו אמורים לכסות מכספינו על המשכנתא שהוא לקח על הבית, וכמובן לשלם ארנונה, מים, חשמל ומיסים.
גם לי הייתה משכנתא לשלם על הבית שקניתי כשגרתי עם רוני בקריות, ולמזלי הדייר שגר בו שילם אותה, ועוד נשאר קצת עודף שחסכתי בחשבון חיסכון צנוע ששמרתי בבנק אחר.
היינו מסתדרים לא רע אם לא היה מתברר פתאום שיש לנו חוב על ארנונה ומים מהשנה שעברה – קיבלנו תזכורת מודפסת על דף אדום ומבשר רע, והיו תשלומים דחופים לגן של הילדים, ועוד מעט צריך לשלם חשבון חשמל שיצא החודש גבוה להחריד בגלל המזגנים שעבדו ללא הרף…
"אם נשלם חשמל לא יהיה לנו כסף לקנות אוכל." נחרד סולי והביט בי במבט חסר ישע, ורוני הניח יד מרגיעה על שכמו ואמר לו להפסיק להיות לחוץ, הוא ישלם עוד אלף ₪ לשכר דירה.
"אבל רוני…" התחיל סולי למחות במבוכה – הוא בכלל לא רצה לקחת מרוני שכר דירה, "וגם אנחל צריך להתחיל לשלם את ההוצאות שלו." הוסיף רוני בקור רוח. "מאיפה שיהיה לו כסף." התנגד סולי, "הרי אני לא משלם לו על הטיפול בילדים, והוא גם רוצה להתחיל ללמוד באוקטובר, אני לא יודע איך הוא יסתדר, רציתי לעזור לו ופתאום אני רואה שאין לי כסף לכלום."
"כי אתה עובד משרה חלקית ומרוויח גרושים, וארי הקמצן לא משלם לך מספיק על הטיפול בילדים שלו." פסק רוני בקשיחות.
"אבל הוא נותן לי לגור פה חינם." הביט בו סולי במבט אומלל.
"מה חינם? איזה חינם? אנחנו משלמים את כל ההוצאות על הבית, ומטפלים בילדים שלו במקומו, וכל מה שהוא מעביר לנו תמורת העבודה הזו זה אלפיים חמש מאות ₪ מסכנים שבקושי מספיקים לכסות את התשלום על הגן ועל הבגדים שלהם, אתה חייב לדבר איתו סולי, לבקש שיגדיל את המזונות לילדים, או שישלם את המשכנתא על הבית, משהו… מה שהוא נותן פשוט לא מספיק, אלה הילדים שלו, הוא לא יכול לצפות שנפרנס אותם במקומו." התלונן רוני, "אתה חייב להסביר לו את המצב סולי."
סולי התכווץ ואמר שהוא לא יכול לדרוש מארי כסף.
"למה לא?" תבע רוני, "לא רק שהוא לא משלם לך כלום על הטיפול בהם אתה גם צריך לפרנס אותם? זה לא הוגן, כל או-פר דפוקה מקבלת יותר כסף ממך, למה שלא תדבר איתו?"
"כי… כי לא נעים לי… ארי מתלונן כל הזמן שהכל נורא יקר באוסטריה והוא משלם המון על המעון של דודה אמה ו… אני פוחד שאם אני אבקש ממנו עוד כסף הוא ייקח לי אותם." לחש סולי, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
הצעתי שאני אדבר עם ארי ואסביר לו את המצב הכלכלי שלנו, וסולי נבהל וביקש שבבקשה לא, שלא אתערב, וכמעט פרצה מריבה, אבל ביטון הופיע בדיוק בזמן, אמר שהוא צריך לזוז וביקש שאלווה אותו לרכב שלו, מה שהזכיר לי פתאום שבנובמבר, מיד אחרי היום הולדת שלי, צריך לשלם את הביטוח של הרכב שארי השאיר לנו, ויצא השנה ממש יקר כי עשיתי ביטוח נהג צעיר כדי שגם דני יוכל לנהוג…
ליוויתי את ביטון החוצה, שקוע במחשבות נוגות, וכאילו כדי להוסיף על עוגמת הנפש שלי הוא עיכב אותי ליד המכונית ושאל אותי בכעס מה אני חושב שאני עושה לכל הרוחות, ולמה אני מתעלל ככה בסולי?
"אי אפשר לרקוד על שתי חתונות." הודיע לי בפסקנות, "לגור גם עם החבר וגם עם האקס זה חרא של רעיון, וזה ייגמר רע מאוד. חשבתי שיש לך יותר שכל מזה מנחם."
"טוב, תראה, רוני לא ממש גר פה, זאת אומרת הוא כן, אבל…"
"כן, אני יודע, בבסיס הוא מזיין בחורות, כשהוא אצל הוריו הוא שם כיפה, הולך לבית כנסת ומניח תפילין, וכשהוא פה הוא משתרמט אתך ועם סולי, אני מתאר לעצמי ששני אקטיביים כמוכם טוחנים לו טוב את התחת ומרסקים לו את הלב." סינן ביטון בנבזות, "אני מקווה שלפחות את הילד אתם עוזבים בשקט."
"איזה ילד?" נבהלתי, חושב מיד על דני, שמאז שהחופש הגדול נגמר בילה אצלי המון זמן.
"אנחל." הסביר ביטון, ואחז בזרועי, מועך אותה בלי רחמנות באצבעותיו החזקות, "אתם שלושתכם תעשו מה שבא לכם, אבל אותו תעזבו." דרש, ורכן לעברי בתוקפנות ולרגע הייתי בטוח שהוא עומד לתת לי ראסיה.
"ביטון, מטומטם אחד, לא למדת לקח מהסיפור של ארקאדי? אתה שוב עושה אותה טעות, למה אתה חושב שאם אנחל נראה תמים וצעיר הוא באמת כזה?"
ביטון התעצבן וקילל בכמה שפות שקלט פה ושם, בעיקר גרמנית וטורקית, אני חושב, וקינח בערבית מדוברת. הוא נראה כל כך עצבני עד שלא היה לי אומץ לספר לו שמי שצריך להדאיג אותו זה בוריס, לא אני ובטח לא רוני.
החלטתי שהפעם אני לא מתערב בעניינים לא לי והבטחתי לו נאמנה שבחיים לא נגעתי באנחל, ואני לא מעלה בדעתי לעשות את זה, ועד כמה שידוע לי גם לסולי ולרוני אין כוונות כאלה אז חבל על העצבים שלו.
"אני לא דואג בקשר לסולי, הוא בחור טוב, וחוץ מזה כל מה שבאמת מעניין אותו אלו הילדים, ואולי גם אתה, קצת… אני מקווה שהוא מבין שהוא רק ריבאונד, ושאתה מנצל אותו כדי לעצבן את רוני."
"לא נכון." מחיתי, "זה ממש לא נכון, מאיפה הבאת את הרעיון המגעיל הזה?"
"מאיפה אתה חושב? ישר שראיתי אותו נזכרתי במיצי המסכן, גם לו עשיתם את אותו תרגיל מלוכלך."
התחלתי למחות שזה לא נכון, וזה בכלל לא היה ככה, אבל ביטון טפח על לחיי, פקד עלי לסתום, נכנס למכונית שלו והסתלק.
חזרתי הביתה תפוס מחשבות ומדוכדך, והבטחתי לסולי המודאג שישב ובהה בחשבונות כאילו ציפה שהם ישתנו פתאום שהכל יהיה בסדר, אני אמכור את הגרוטאה שלי שבקושי זזה, ובכסף נשלם את החשמל ואת תוספת הביטוח על דני, והכל יסתדר, שלא ידאג כל כך.
"תודה חמי." חייך אלי סולי חיוך חיוור, אמר שיש לו כאב ראש איום והוא חייב ללכת למיטה והסתלק.
"אתה חושב שביטון זומם על אנחל?" שאל אותי רוני בשקט, כדי שאנחל שהקריא סיפור לילדים לא ישמע.
"כן." הנהנתי.
"שרק לא יגנוב לנו אותו."
"יגנוב לנו? למה אתה מתכוון? אל תגיד שגם אתה זומם עליו משהו כושי."
"חס וחלילה, אני זומם רק על בחורות." גיחך רוני בציניות, ואחר כך רכן לעברי ונישק אותי, "סתם, סתם, צוחקים אתך, יא פולנייה אחת."
הוא אוהב אותי תפסתי פתאום, ואני עדיין אוהב אותו, למרות כל הזיונים והבגידות, הסערות והבלגנים אנחנו פשוט אוהבים זה את זה, וזה לא הולך להשתנות, תמיד נהייה קשורים אחד לשני. "אהרון, אתה יודע שבעוד כמה שבועות יש לנו שש שנים יחד?" אמרתי לו חרש, ואחזתי בידו.
"כן, מזל טוב לנו." הוא השיב, ושילב את אצבעותיו בשלי, "אני אוהב אותך." הוסיף בשקט, מבטו נעוץ בפרצופו מדושן העונג של רפי רשף.
"גם אני." עניתי, "אבל אם תספר למישהו שאמרתי דבר כזה אני אכחיש בתוקף."
הוא הצטחק, "איזה פולנייה שרוטה אתה מנחם."
"נכון אהרון, זה בדיוק מה שאני, וזה המזל שלך, אחרת לא הייתי נתקע כל כך הרבה שנים עם עיראקית מופרעת כמוך."
יומנו של מספר סיפורים 