19. ארוסתו של רוני

"כל כך כעסת, שמענו אותך עד כאן." אמר לי ז'וז'ו בשקט, כדי שהילדים לא ישמעו, והניח יד מרגיעה על כתפי, "תראה כמה אתה אדום בפנים." סובב אותי לעבר הראי, "אף פעם לא ראיתי אותך כל כך כועס, מותר לדעת עם מי דיברת?"
"תנחש." אמרתי ומזגתי לעצמי כוס מים קרים.
"הכושי?"
הנהנתי ולגמתי.
ז'וז'ו נאנח, "יהיה טוב." אמר ברוך, הציע לי שוקולד קוט ד'אור, וסיפר לי שוב למה דני קרא בילדותו לשוקולד הזה שוקולד פילים.
לתאומים לא היה צריך להסביר, הם הבינו לבד, וזללו שוקולד בכל פה, חיטטו במגרות, ועשו בלגן, לשמחתו הרבה של ז'וז'ו שאהב ילדים בכל ליבו, והתגעגע מאוד אל אחייניו הקטנים שגרו בפריז הרחוקה.
קוקו וז'וז'ו נפגשו לפני כמעט שלושים שנה במרכז קליטה. הם היו היחידים בין כל הרוסים והאמריקאים שדיברו צרפתית, ובאופן טבעי הם התקרבו זה לזה, התיידדו, ונשארו יחד עד עצם היום הזה – רבים ומתפייסים, עובדים יחד, גרים יחד, ישנים יחד ולפעמים גם מזיינים יחד.
הם היו הזוג ההומואי הכי וותיק שהכרתי, והכירו היטב גם את חמי וגם את רוני. הנחתי שהם הצטערו מאוד לשמוע על הפרידה שלהם.
"אתה בטח חושב שאני סתם נדחף ומפריע להם לחזור." שיערתי.
ז'וז'ו משך בכתפיו ואמר שמה שצריך לקרות יקרה, והוא בעיקרון לא נכנס אף פעם בין בני זוג. "נכון קוקו?" פנה אל בן זוגו שטאטא במרץ את הרצפה אוסף את שערותיהם הבלונדיניות של התאומים לערמה קטנה וזהובה.
קוקו ענה לו משהו קצר וזועם בצרפתית במבטא ערבי, ואחר כך פנה אלי, "לא טוב להתערב בין בני זוג." הסכים עם בן זוגו, "אבל…" הוא לכסן מבט אל חמי שעדיין עמד עם הטלפון שלי בחוץ, כתפו נשענת על עמוד הגדר, מקשיב בשתיקה קודרת לדבריו של רוני, "אני אשמח מאוד אם תצליח להכניס לראש של הפולנייה העקשנית הזו שיש עוד גברים בעולם חוץ מהחבר המופרע שלו, ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין טוב את אהרון."
"מה מבין? למה אתה מבין דווקא את התימני הדפוק הזה?" התפרץ ז'וז'ו בכעס לדברי קוקו, והוסיף עוד כמה מילים כועסות בצרפתית.
"די, ז'ורז'ט." השתיק אותו קוקו בתקיפות, אבל צחק כשז'וז'ו זרק עליו את המטלית שאחז בידו, "אני מבין את רוני כי גם אני הייתי במצב שלו פעם, כשהייתי בגילו היה לי קשה לקבל את עצמי, הרגשתי שאני פדרסט, שאני…" הוא נאנח, "מזל שיכולתי לעלות לארץ, כי ליד ההורים שלי לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן."
"שטויות! המזל שלך זה שפגשת אותי." נכנס ז'וז'ו לדבריו, וקוקו צחק ונישק את לחיו בחיבה, דחף לידו את המטאטא, ויצא אל חמי, לקח מידו את הטלפון, אמר כמה מילים לרוני, ואחר כך סגר את המכשיר הקטן והכסוף ושילח אותנו לדרכנו.
***
בגלל הילדים לא דיברנו על עצמנו, וכל זמן שישבנו בדוקטור לק התייחסנו רק אל התאומים, מהווים מופת של חינוכיות אבהית, אבל אחרי ששטפנו את הילדים הדביקים ושתלנו אותם מול הטלוויזיה נכנסנו למטבח והתחלנו לריב.
למרות שאני בכלל לא אשכנזי – אימא היא מרוקאית שמשפחתה נמצאת בארץ מזה דורות, ואבא כנראה טוניסאי, או משהו מהסביבה – באופי אני קצת פולנייה, ובמקום להגיד לחמי ישר מה כואב לי התחלתי להציק לו שהוא מפנק את הילדים, ושבגללו הם אכלו כל כך הרבה שוקולד, ואחר כך גם גלידה ואם הוא לא היה מוותר להם כל הזמן…
"עכשיו נזכרת? אם ככה אז אל תבקש ממני יותר לעזור לך." נעלב חמי, ובצדק.
"אבל חמי…" ניסיתי להסביר שלא התכוונתי ואני רק רוצה ש…
"תעזוב אותי סולי, פשוט תעזוב אותי!" התרגז חמי, יצא מהמטבח בהפגנתיות והסתגר בחדרו כשהוא טורק אחריו את הדלת ברעש.
"מה קרה לחמי, למה הוא כועס?" שאלו הילדים, וכשניסיתי להתעלם מהם הם משכו במכנסי כדי שאשים לב ואענה אליהם.
"הוא… הוא סתם… רבנו קצת." הודיתי, ואכול רגשי אשמה התחלתי לקרצף את הכיריים המלוכלכים – מלאכה מאוסה שאני מתעב במיוחד.
"בגללנו?" חקר שקד בדאגה.
"לא… זה… לא חשוב ילדים, אנשים רבים לפעמים, זה קורה."
"הם רבו כי אכלנו יותר מידי גלידה ואין לנו תיאבון לארוחת ערב." הפסיקה אביב את גמגומי מעוררי הרחמים והלכה לחדרו של חמי כדי ליישר את ההדורים.
התגנבתי בעקבותיה, ומצאתי את חמי שוכב על המיטה, עיניו עצומות כאילו ישן, אבל הייתה לי הרגשה שהוא רק מעמיד פנים.
אביב קנתה את ההצגה שלו ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה בזהירות את הדלת. "הוא ישן." בישרה לנו בלחש דרמטי, והנמיכה את קול הטלוויזיה.
שיבחתי אותה על ההתחשבות שהיא מגלה, ואחר כך ישבתי עם הילדים במרפסת ושיחקתי אתם בלגו ובקוביות עד שהם היו עייפים מספיק ללכת לישון.
אחרי שסיפרתי להם מיליון סיפורים, מפהק עד שלסתותיי כאבו, הם נרדמו, וסוף סוף הייתי חופשי ללכת להציק שוב לחמי.
דפקתי חרש על דלת חדרו ולהפתעתי הוא הזמין אותי בחביבות להיכנס.
"רציתי להתנצל חמי, סתם צעקתי עליך, ולא צדקתי."
"לא נכון, כן צדקת, ואני מציע שמעכשיו נגביל אותם עם ממתקים כי זה לא בריא, ומזיק לשיניים."
"עזוב פעם בשנה זה לא נורא, האמת שצעקתי עליך כי… כי…"
"כי היית עצבני בגלל רוני?"
הנהנתי מבויש וביקשתי שוב סליחה.
חמי משך בכתפיו ואמר שזה בסדר, הוא מבין, ושאל אם בא לי לראות איתו חדשות.
"כן, רק רגע, תגיד, מה הוא רצה ממך?"
חמי נאנח, "אני לא חושב שהוא יודע בעצמו, בעצם אני כן יודע, הוא רוצה להיות סטרייט, אבל קשה לו לוותר על גברים, מה שהוא באמת רוצה זה להיות נשוי לאישה, אבל להמשיך להיות גם איתי. אם הוא היה יכול הוא היה שמח להחזיק אותי מהצד בתור פילגש, ואולי זה דווקא רעיון לא רע." הוסיף בחיוך.
"זה רעיון גרוע, רעיון נוראי! מגיע לך משהו טוב יותר חמי, מגיע לך מישהו שיאהב רק אותך, שיטפל בך, ויפנק אותך ו…" זרקתי את עצמי עליו, ונישקתי אותו, משקיע בנשיקה את כל האהבה שחשתי כלפיו.
הוא החזיר לי נשיקה, ואפילו חיבק, אבל בהיסוס, במין הסתייגות כזו שלא הצלחתי להתעלם ממנה. "מה הבעיה?" תבעתי לדעת. "אתה רוצה או לא?" שאלתי, מדהים את עצמי באסרטיביות שגיליתי.
"בטח שכן, אני חרמן סולי, ואתה בחור כל כך מתוק, אבל…"
"די כבר עם האבל הזה." תבעתי, "מספיק לחשוב כל כך הרבה על כל דבר, בבקשה חמי, בוא נזרום."
"בסדר." הסכים חמי, הניח לי לקחת אותו לחדר השינה שלי וזרם איתי כמה שרציתי, אבל כל פעם שאמרתי לו שאני אוהב אותו הוא הניח בעדינות יד על פי והשתיק אותי.
"תישאר לישון איתי?" ביקשתי אחרי שגמרנו והתקלחנו.
"אתה בטוח?"
"לגמרי."
"ומה יהיה אם הילדים יתעוררו בבוקר לפנינו?"
"אז הם יראו אותנו ישנים יחד, אז מה?"
חמי ליטף את פני ואמר לי שאני נורא מתוק, והוא מקווה שהוא לא יפגע בי, אבל אם זה יקרה הוא מבקש מראש סליחה, ומקווה שלא אשנא אותו.
"אין מצב שאני אשנא אותך אי פעם." הבטחתי לו.
"גם אם אני אחזור בסוף לרוני?"
"זה לא יקרה." אמרתי בתקיפות.
"אני מקווה שאתה צודק, אבל אם הוא יופיע פתאום ויכנס לי למיטה אני לא בטוח שאני אצליח להיות אחראי למעשי."
"אם אני אמצא אותו יחד אתך במיטה גם אני לא אהיה אחראי למעשי, תזכור את זה כשאני אנסה לרצוח אותו." אמרתי, ושנינו צחקנו כאילו זו הייתה סתם בדיחה, אבל הייתי רציני לגמרי, ואני די בטוח שחמי ידע את זה.
***
חמי נוהג לטעון שהוא מין מתבודד חסר חברים, ובהשוואה לרוני הוא באמת כזה, אבל בכל זאת יש לו חברים, לא הרבה, אבל יש, וכולם אוהבים אותו ודואגים לו מאוד ולכן, מיד אחרי שנפוצה השמועה שרוני וחמי שוב נפרדו, אנשים התחילו להתקשר אליו, להציע עזרה וכתף, ואפילו תיווך כדי לפייס בינו לבין רוני.
אף אחד לא האמין שהפעם הפרידה שלהם היא סופית, וקשה היה להאשים אותם. חמי ורוני נפרדו וחזרו כל כך הרבה פעמים.
כולם היו בטוחים שהם יחזרו זה לזה בקרוב, אבל הם טעו, הם לא ידעו שהפעם רוני הלך רחוק מידי והסתבך עם בחורה נחושה מאוד שהחליטה להתחתן דווקא איתו, ושחמי הסתבך איתי, וגם אני, בדרכי הצנועה, נחוש לא לוותר עליו.
חמי הרגיע את כל המטלפנים והדואגים, קיבל בחיוך רגוע את פני המבקרים וסיפר לכולם שעכשיו הוא איתי ואין צורך לדאוג, ופתאום הייתי עסוק מאוד בשיחות עם מכרים שלו שאת חלקם הכרתי רק באופן שטחי, או בכלל לא, אבל כולם הרשו לעצמם להידחף לי לחיים, להסביר לי איזה בחור מקסים ורגיש הוא, ולהזהיר אותי להתייחס אליו טוב יותר מאשר רוני.
"אל תשאל כמה אנשים התקשרו לדבר איתי עליך." סיפרתי לחמי כשחזרתי עייף וקצת עצבני מהעבודה. במקום להתרכז בעבודה דיברתי כל הזמן בנייד, ואפילו העורך הראשי הפלגמטי שלנו התחיל לאבד את הסבלנות המפורסמת שלו ונעץ בי מבט נוזף.
"אני ממש מצטער." התנצל חמי, ושאל מה לחמם לי.
"כלום, אני עייף מידי, וכל כך חם היום, מה דעתך על גלידה במקום ארוחת ערב?"
"הילדים חסלו את כל הגלידה, אבל נשארו ענבים וגם קצת אבטיח."
"באמת חמי, הבטחת שלא תיתן לילדים לאכול כל כך הרבה ממתקים."
"אתה צודק, אבל אל תתעצבן, אנחל וליאור אכלו את רוב הגלידה." הסביר חמי.
"איזה ליאור, המעצב? חשבתי שהוא בכלל בלונדון?"
"הוא חזר אתמול וישר קפץ לבקר אותי, תראה איזה חולצה משונה הוא הביא לי." הראה לי חמי טי-שירט עם ציור מקסים של חד קרן.
"מה אתה עושה פרצוף? החולצה פשוט נהדרת, מה, לא מוצא חן בעיניך? אני אקח אותה."
"יופי כי… טוב, היא יפה והכל, אבל אני מרגיש שאני קצת מבוגר מידי להסתובב עם חולצות כאלה."
"אתה פשוט פלצן אשכנזי." קנטרתי אותו ושאלתי איפה ליאור עכשיו.
"עם אנחל והילדים, נראה לי שהם די נדלקו זה על זה." צחק חמי, "ליאור תמיד היה קצת פדופיל." ריכל חמי בחדווה, ומזג לי מיץ קר, ואז, להפתעת שנינו, נשמע פתאום צלצול פעמון הדלת שאף אחד לא טרח להשתמש בו, רוב המבקרים שלנו נוקשים באופן סמלי על הדלת ופשוט נכנסים, כמעט שכחתי שיש לנו פעמון.
"מעניין מי זה?" השתוממתי והלכתי לפתוח, על הסף עמדה צעירה כחולת עיניים ובהירת שער. "אפשר לדבר עם חמי." ביקשה בנימוס במבטא רוסי קליל.
"זה אני." הזמין אותה חמי להיכנס, הציג את עצמו ואותי, ושאל עם מי יש לו הכבוד.
"אני אינה." אמרה העלמה, וקצת הסמיקה, "זאת אומרת אילנה, אבל כולם קוראים לי אינה, אני חושבת שאלו הדברים שלך." הושיטה לחמי שקית נייר גדולה גדושה בבגדים.
חמי הציץ לתוכה, "כן, זה שלי." אישר, "אהרון שלח אותך."
"לא, הוא לא יודע שאני פה, וחס וחלילה שידע."
"את החברה שלו." קלטתי, קצת באיחור.
"ארוסתו." תקנה אותי אינה בקפדנות.
"חשבתי שאת באילת." העיר חמי בשלווה, ומזג לה כוס מיץ.
היא שתתה קצת, אמרה שזה טעים ושתתה עוד קצת, ואחר כך ביקשה עוד. "אני חייבת להקפיד לשתות, במצבי אסור לי להתייבש." אמרה בחיוך צופן סוד, וליטפה את בטנה השטוחה.
"אני מבין." אמר חמי באדיבות, "מזל טוב." הוסיף.
"תודה." אמרה אינה וחייכה חיוך נוטה חסד.
"איך את יודעת איפה אני גר?" התעניין חמי, מדבר במין ריחוק משונה, כאילו הוא חושב על משהו אחר, "אהרון סיפר לך?"
"לא, הוא אמר לי לזרוק את הדברים שלך לפח, אבל אחותו אמרה שיותר טוב שאני אחזיר אותם, אני גרה אצל הוריו עכשיו, אנחנו הולכים להתחתן בסוף אוגוסט, כבר הזמנו אולם ויש לי אפילו שמלה."
"יופי." חייך חמי חיוך נוקשה ולא טבעי וקם, "אני מאחל לכם המון מזל טוב." אמר בנימוס קפוא, והתחיל לפסוע לכיוון חדר השינה, "בהצלחה ותמסרי לו ד"ש." זרק לפני שסגר את הדלת.
ברגע שחמי נעלם גווע החיוך על פניה של אינה ופניה קדרו, "לא התכוונתי לפגוע בו." אמרה, מלאת חרטה, "רק רציתי… התכוונתי… אתה חושב שהוא נפגע מאוד? רוני אמר שהם היו ידידים טובים עד שהוא הודיע לו שהוא מתחתן, רק אז הוא הבין ש… אתה חושב שהוא באמת מאוהב בו?"
"זה מה שרוני אמר לך, שהם היו רק ידידים?"
"כן, אבל האמת שרוני תמיד חשד שחמי פיתח קצת רגשות כלפיו, בגלל זה הוא ביקש לעבור לשרת באילת. הייתי מוסרת לך הזמנה לחתונה, אבל רוני סיפר לי שחמי נורא התעצבן אחרי שהוא סיפר לו שהוא הולך להתחתן איתי ואין מצב שהוא יבוא לחתונה."
"הוא צודק, באמת אין מצב." אמרתי, וליוויתי אותה בנימוס לדלת. אחרי שנפטרתי ממנה רציתי ללכת לחמי, אבל בדיוק אז אנחל, ליאור והתאומים התפרצו לסלון בתרועות שמחה, משתוקקים להראות לי כמה יפה ליאור איפר והלביש אותם. הם נראו ממש חמודים ומצחיקים, והיו שוב רעבים.
בעזרת אנחל הכנתי אוכל בעוד ליאור מעסיק את הילדים, ואחר כך הם עזרו לי לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון. ליאור היה ממש נחמד והתאומים היו מוקסמים ממנו.
אחרי שהילדים הושכבו במיטותיהם ליאור ואנחל יצאו לבלות, וסוף סוף היה לי זמן לדבר עם חמי. הוא ישב וכתב במהירות משהו במחשב ונראה די בסדר, לא שמח, אבל גם לא מדוכא.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, בערך."
"כבר די מאוחר, מתי תבוא למיטה?"
חמי זקף בי מבט, "למיטה? לאיזה מיטה?"
"למיטה שלי, שלנו."
"אתה בטוח סולי?"
"לגמרי, בוא, אני אעשה לך מסג'."
הוא שכב על בטנו והניח לי לעסות את כתפיו ועורפו, אבל כל פעם שניסיתי להגיד משהו הוא השתיק אותי. אחרי שהתעייפתי מעיסוי הוא התהפך, משך אותי אליו, נישק אותי, נשכב עלי ולא הניח לי עד ששנינו גמרנו. אחר כך כבר הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי כוח ללכת להתקלח שוב.
"נתקלח בבוקר." פיהקתי, וחצי מנומנם שמעתי את חמי הולך למקלחת ופותח את המים, ואז נרדמתי. אין לי מושג אם הוא ישן איתי או לא כי בבוקר הוא כבר לא היה במיטה, ישב שוב ליד המחשב שלו והקליד במרץ.
"הבחורה הזו שמתחתנת עם רוני חושבת שאתה סתם איזה הומו פתטי שהתאהב בחבר הסטרייט שלו, ורב איתו כי הוא לא הצליח להשלים עם זה שהוא מתחתן." סיפרתי לו.
חמי משך בכתפיו, "לא אכפת לי." אמר ביובש, "עדיף שהיא תחשוב ככה." הוסיף, וביקש קפה.
הלכתי להכין קפה ומצאתי את השקית עם הבגדים שאינה החזירה בתוך פח הזבל.
"החלטת לזרוק את כל מה שהיא החזירה?" שאלתי חמי, ופרסתי לו פרוסת עוגה.
"כן, אלה סתם סמרטוטים, אין טעם לשמור אותם." פסק חמי.
"אבל חמי…"
"די סולי, מספיק, לא בא לי לדבר על זה. הנה, הילדים כבר התעוררו. בוקר טוב ילדים, מה נעשה היום? מי רוצה ללכת איתי לברכה?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s