18. ניואנסים

מאז שהסתיימו הלימודים דני היה עסוק מאוד בענייניו, ולכן הגיע לדירתי החדשה רק שבוע אחרי שעברתי אליה. "ואיפה החדר שלי?" שאל ונעמד באמצע הסלון, מביט כה וכה בחשדנות.
"פה." הראיתי לו החדר, "זה החדר הפנימי, והוא קצת חשוך." התנצלתי, "אבל הוא גדול מאוד, ויש בו ארון קיר ענקי."
"ומיטה של תינוק." העיר דני בעוינות.
"זו המיטה של נמרוד, מזל שקיבלנו מאחותי שתי מיטות, את החדשה יותר נתתי לאורה, אבל גם זו במצב לא רע."
הוא סייר בכל רחבי הדירה הקטנה, ציין שחדר השינה שלי ושל רוני קטן, אבל מואר ושווה יותר למרות שחדר הארונות שלו ממש קטן, וגם המטבח ממש פצפון, אבל סך הכל זו דירה לא רעה בכלל.
"מה קורה דני? למה אתה כזה?"
"איך כזה?"
"לא יודע, ביקורתי כזה, ולמה לא באת לברית של נמרוד?"
דני משך בכתפיו, אמר שהוא עובד, ויש לו חזרות למסיבות הסיום, וסידורים לקראת הטיול בחו"ל, אין לו רגע פנאי, וחוץ מזה תינוקות ממש לא בראש שלו, הצהיר במרדנות, והתיישב על המיטה שלי, "איפה רוני?"
"כרגיל, בבסיס. הוא יגיע בערב, אולי… רוצה לראות תמונות של נמרוד?"
הוא שב ומשך באי רצון בכתפיו, אבל הביט באלבום שטרחתי להכין אחרי הברית, ואפילו מלמל בנימוס שהתינוק חמוד ושאני נראה מצחיק עם כיפה.
"מה קורה דני, למה הפרצופים?"
"הקדימו לי את הגיוס לסוף יולי."
"אבל תספיק לעשות את הטיול לבולגריה, נכון?"
"כן, וכבר קנינו כרטיסים, בהתחלה כמעט נתקענו באיזה מלון דירות מעפן רחוק ממרכז העיר, אבל ברגע האחרון שמנו לב שעובדים עלינו והחלפנו למשהו שווה יותר, אבל קצת יותר יקר."
אני משבח אותו על הצרכנות הנבונה והוא מפשיר מעט, מחייך ומספר שאתמול אימן בפעם האחרונה את קבוצת הצעירים שהופקדה בידיו, ומראה לי שעון נאה שקיבל במתנה מצוות המאמנים ומהילדים. "מאז שנגמרו הבגרויות עבדתי נורא קשה בגננות, נקרעתי בעבודה מעל שבועיים, אבל עשיתי המון כסף, והבוס שהעסיק אותי ביקש שאני אתקשר אליו ברגע שאני אשתחרר והבטיח שהוא יעסיק אותי ברצון מתי שאני רק ארצה." הוא מספר, גאה בעצמו, מרים את שולי חולצתו ומראה לי כמה שרירי וחזק נעשה גופו מאז שהתחיל לעבוד בגננות.
אני מלטף את כתפו הרחבה והשרירית, נזכר כמה הוא היה קטן ורזה פעם, וליבי מתמלא גאווה, "אחלה דני, כל הכבוד לך!"
"אבל התעודה שלי על הפנים." הוא נזכר, "אם אני ארצה ללמוד אחרי הצבא אני אצטרך לעשות מחדש בגרות."
"אל תדאג לזה עכשיו, העיקר שתסיים את הצבא בשלום."
"אוף אתכם, גם אתה וגם אימא משגעים אותי, מה אתם דואגים? לא יקרה לי כלום."
"אני מקווה מאוד, ואל תשכח, תשמור על פרופיל נמוך ואף פעם אל תתנדב לשום דבר."
דני עשה פרצוף מזלזל והעיר, כאילו כבדרך אגב, שמה אכפת לי ממנו? הרי עכשיו יש לי ילד חדש.
"אידיוט." הכנסתי לו אגרוף סמלי, נהנה לחוש כמה חזק ושרירי הוא נעשה, "למה אתה דביל כזה? גם אם יהיו לי עוד עשרה ילדים אני לא אפסיק לדאוג לך." אני מעביר את כפי על שערו הגזוז, מוסיף נשיקה, מבטיח לבוא למסיבות הסיום בבית הספר, ונותן לו את המפתחות של הרכב, שיסע לבלות.
הוא לוקח את המפתח, כמעט יוצא, ועל הסף מסתובב ושואל בשמץ היסוס, כדרכו, מה זה ניואנסים, ואם זה כמו דיאלוג?
מאז שאני מכיר אותו הוא משתמש בי כמו במילון, פונה אלי שאאיית לו כל מיני מילים לא מוכרות, מתקיל אותי בשאלות לא צפויות, שומר בזיכרונו כל מיני מילים לא מוכרות שאפרש לו, ותמיד פונה אלי במין ביישנות נוגעת ללב, כאילו חושש שאצחק ממנו על השאלות הטיפשיות שלו.
אני מקפיד על הכלל שאין הקפדן מלמד, ותמיד עונה לו בכובד ראש וברצינות. גם אם השאלות שלו משעשעות אני אף פעם לא מלגלג על בורותו, ולפעמים גם משבח אותו על רצונו להרחיב את השכלתו. עם השנים שאלותיו נעשו קשות יותר אפילו בשבילי, ואם אני לא בטוח בתשובה אני מודה בכך, והולך לבדוק ולברר כדי לדייק כחוט השערה ולא להכשיל אותו חלילה.
לשמחתי הפעם אני בטוח בתשובה, ואני שמח להסביר שניואנסים פירושו הבדלי גוונים, או דקויות, ואילו דיאלוג זה דו-שיח, שיחה בין שניים, להבדיל ממונולוג שהוא נאום של יחיד, ומתעניין איפה הוא שמע את הביטויים האלה.
דני מסביר שבחזרות להצגת הסיום הוא שמע שמדברים על ניואנסים שונים במוזיקה שמבדילים בין הבית הראשון לשני של השיר, ושמח שעכשיו הוא מבין למה הכוונה, ופורח לדרכו בשמחה.
בלילה רוני מגיע עייף ומתמוטט מול הטלוויזיה. "שוב נתת לדני את המכונית?" הוא נוזף בי, ומפהק.
"למה? תכננת לצאת לבלות?" אני מגחך. "אולי בא לך ללכת לרקוד?"
"כן, ממש." הוא צוחק, "מה שלומו של הילד?"
"נעשה גבר, הילד שלנו. בשבוע הבא תהיה מסיבת הסיום של בית הספר, אחר כך טיול של לפני גיוס לחו"ל, ובסוף החודש הוא מתגייס והולך לטירונות בגולני."
"דווקא גולני? מה רע בחיל אוויר?" נאנח רוני, "שרק לא יהיה לנו גיבור, והכי חשוב שישמור על הפה הגדול שלו, ושיזהר לא להתנדב לשום דבר." הוא מוסיף.
"אל תדאג, דני יהיה בסדר גמור, הוא אחד שיודע להסתדר עם אנשים, מוצא חברים בכל מקום, בסופו של דבר זה הכי חשוב בחיים, לצאת בסדר עם כולם, חבל שלי אין את הכישרון הזה." אני מתפלסף וכמעט מספר לו על הגברת המידענית שמעכירה את יומי אבל הוא נראה כל כך עייף… ברגע האחרון אני מתחרט, מביא לו כוס תה עם עוגיות ונרדם עוד לפני שהוא מסיים לשתות.