18. זה לא אני, זה הם

מיד אחרי שארי נסע החום הוקל מעט, ושוב אפשר היה לנשום. בערב נכנסתי לחדרו של חמי כדי לסגור סופית את הנושא העדין של החדר שלו. רציתי לברר אם הוא רוצה להמשיך לישון על הספה בחדר הסמוך לחדרם של הילדים – חדר נחמד ומרווח אבל מלא צעצועים ומבולגן להפליא – או לרדת לדירה למטה ולישון בחדרה לשעבר של דודה אמה, מה שיחייב אותו לחלוק מקלחת ושירותים עם אנחל.
לכל אחת מהאופציות היו יתרונות וחסרונות. חדר המשחקים של הילדים מואר ונעים, יש בו שני חלונות גדולים שנוף מרהיב של עמק יזרעאל נשקף מהם, אבל הארון קטן מאוד וחמי יאלץ להשתמש בשירותים של הילדים שבטח יכנסו למיטתו כל בוקר, יעירו אותו, יקפצו עליו ויציקו לו בשאלות, ואם הוא ימשיך להיות נחמד כל כך אליהם הם עלולים לדרוש ממנו שישחק איתם, ויפריעו לו לישון.
החדר של דודה אמה מרוחק מחדר הילדים, ויש בו ארון בגדים ענקי, אבל רק חלון אחד קטן, והנוף די עלוב – מתקן הכביסה והחצר האחורית של השכנים שלנו שלא מצטיינים בסדר וניקיון, והם גננים עלובים. יכול להיות שהחסרונות האלה יתבטלו בגלל נוכחותו הנמרצת, הנעימה והסקסית של אנחל שנוהג להסתובב ערום למחצה בקיץ והוא ידידותי מאוד לגברים מגודלים עם חזה שעיר וכפות ידיים גדולות?
המחשבה על אנחל הצעיר ועל חמי גרמה לבטני להתכווץ ממצוקה והאיצה בי להיכנס אליו ולנסות לברר מה המצב. הצצתי לחדרו וגיליתי את חמי יושב ומקליד במהירות. הוא היה מרוכז מאוד ולא שם לב לנוכחותי גם כשעמדתי ממש מאחוריו. היכולת שלו להתרכז במה שהתחולל במוחו, ולהעביר את העלילות שהתרקמו שם מקצות אצבעותיו אל המקלדת, ומשם אל המסך, הפליאה אותי תמיד.
"איך אתה מצליח להמציא את כל האנשים האלה ולרשום את כל השיחות שלהם?" תהיתי פעם.
חמי ניסה להסביר שזה לא הוא, זה הם. "אני ממציא רק את המשפט הראשון שמישהו אומר, ואת השמות שלהם. אחר כך הם מתחילים לתפוס עצמאות, לגבש לעצמם אופי והיסטוריה, וכבר בפרק השני או השלישי הם נפרדים ממני ופועלים על דעת עצמם, כל מה שאני צריך לעשות זה לדמיין אותם בראש שלי, ולתת להם לעשות מה שהם רוצים. אני רק יושב בצד, מסתכל עליהם ומקליד מה קורה להם, מה הם לובשים, עושים, אומרים, זה פשוט לגמרי." הסביר בתמימות, תוהה איך זה שרק הוא, ועוד קומץ אנשים מוכשרים, מסוגלים לחבר סיפורים ארוכים וסבוכים, "זה כל כך קל ונעים לכתוב סיפורים, למה אין יותר אנשים שמתעסקים בזה?" השתומם.
חמי נורא שמח לשמוע שאני קורא את הסיפורים שהוא מפרסם בבלוג שלו, והתנצל שלפעמים הוא חופר ומסבך הכול. "זה לא אני, זה הם." התנצל, וצחק כששאלתי מתי הוא יוציא לאור ספר. "הסיפורים שלי הם סתם טלנובלות דביקות, וחוץ מזה, מי ירצה לקרוא על חבורת הומואים שרוטים?" שאל בביטול.
"מה אתה כותב חמי?" שאלתי אחרי שהוא עשה הפסקה והתמתח.
"היי סולי, מתי נכנסת?" התפלא חמי וחייך אלי את חיוכו הטוב והנעים, "בוא, שב פה, אני רוצה שתקרא את הסיפור הזה." ביקש.
"עוד מעט, קודם אני רוצה לדבר אתך. את הסיפור אני כבר אקרא בבלוג שלך." סירבתי להניח לו להסיח את דעתי.
"לא את הסיפור הזה." אמר חמי, וסיפר לי שהוא כותב סיפור מיוחד לתחרות סיפורים, "אחד התנאים של התחרות הוא שאסור לפרסם אותו בשום מקום, הוא צריך להגיע בתולי לגמרי לידי השופטים." הסביר.
"ממתי אתה כותב סיפורים בהזמנה?" השתוממתי.
חמי משך בכתפיו, "בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה ואני לא מתלהב מתחרויות, אבל הנושא של התחרות הדליק אותי ופתאום צץ לי רעיון. אני בטח לא אזכה, אבל העיקר ההשתתפות, וחוץ מזה נהניתי לכתוב אותו."
"מה הנושא? מה זו התחרות הזו בכלל?"
"זו תחרות של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה." הסביר חמי, "והנושא השנה הוא מבעד למראה."
"טוב, אז אני לא אפריע לך, שיהיה לך בהצלחה." ניסיתי לסגת.
"לא, אל תלך, כבר סיימתי לכתוב את השלד של הסיפור, מחר אני אערוך אותו ואלטש עד שהוא יהיה מושלם, או שאני אמחק אותו ואשכח מהעניין, תלוי מה אני ארגיש בבוקר." חייך חמי, "אז מה רצית להגיד סולי?"
"רציתי… רציתי… טוב אז…" פתאום התחלתי לגמגם, "נוח לך פה, בחדר הזה?"
חמי הביט סביבו כאילו קלט רק עכשיו איפה הוא נמצא, "כן, לא רע, קצת מבולגן, אבל לא נורא, ככה צריך להראות חדר משחקים."
"מה דעתך לעבור לישון למטה, בחדר הישן של דודה אמה?"
"אני אישן איפה שתגיד לי סולי, אבל… ושלא תטעה, אני ממש אוהב את אנחל, הוא מותק, אבל… אה…" גמגם חמי, " הוא נמרח עלי קצת יותר מידי, ובקיץ הוא מסתובב חצי ערום. אני יודע שהוא לא מתכוון לשום דבר, אבל אני מעדיף לישון בחדר לידך ולא לידו, בסדר?"
"בסדר גמור." אמרתי, מרגיש הרבה יותר טוב, "ועכשיו, אחרי שארי הסתלק, יש בחדר הארונות שלי המון מקום פנוי, למה שלא תסדר אצלי חלק מהבגדים שלך, הארון פה ממש קטן."
"רעיון טוב." אמר חמי, ואפילו הניח לי לעזור לו לסדר את הבגדים והחפצים שלו בחדר הארונות שלי.
"אתה כל כך מסודר וחרוץ סולי, אתה ממש חמוד." זרח לעברי אחרי שגיהצתי בזריזות כמה חולצות שלו שהתקמטו במזוודה, ונישק על לחיי. כרכתי יד על עורפו והחזרתי לו נשיקה ישר על פיו, ומי יודע מה היה קורה ואם הילדים לא היו מתפרצים הביתה בצעקות ברגע הכי פחות מתאים?
***
"חייבים לעשות להם תספורת." החליט אנחל אחרי שבילה רבע שעה מייאשת עם אביב שצרחה בלי הפסק כשהוא ניסה לסרק את שערותיה, "הם נראים זוועה, תראה כמה קשרים, אם לא נעשה משהו בסוף יהיו להם כינים."
אביב פרצה בבכי, ושקד רץ והביא מספרים מהמטבח וביקש שנספר אותו כבר עכשיו, אבל אנחל הודיע שלהסתפר מסתפרים במספרה, אצל ספר, וקודם חייבים לחפוף את השערות כדי שלספר יהיה נעים וקל לעבוד.
"להסתפר זה כואב?" חקר שקד בדאגה.
"לא, מה פתאום? להסתפר זה כיף חיים ומי שישב יפה ולא יעשה בעיות יקבל אחר כך גלידה אצל ד"ר לק." הכריז אנחל וקרץ אלי, מתעלם מהפרצוף החמוץ שעשיתי כי עקב ניסיוני המר אני יודע שביקור אצל ד"ר לק עם ילדים קטנים הוא עניין מייגע ודביק מאוד.
"אני אלך אתך ואעזור לך." הבטיח אנחל, ואפילו טרח והתקשר לספרים הקבועים שלנו, קוקו וז'וז'ו, להזהיר אותם שאנחנו מגיעים עם צמד תאומים מפונקים בעלי רעמות שער מבולגנות.
למרבה הצער, שעה לפני שעמדנו לצאת למספרה, אנחל קיבל טלפון ממישהו, התלחש איתו ארוכות בספרדית שהיא שפת האם שלו, ואחר כך הודיע לי בצער לא כל כך משכנע – עיניו זהרו והוא התקשה לכבוש את חיוכו – שמכרה ותיקה שלו חוזרת למולדת והוא חייב להיפרד ממנה, ולכן הוא מצטער, אבל אני אצטרך ללכת לבד עם הילדים.
התחלתי להתבכיין שאין לי כוח להיסחב לבד עם שני ילדים קטנים למספרה ובחזרה, ואיך אני אסתדר אתם בד"ר לק? אנחל נורא הצטער והתנצל מעומק ליבו שהוא מאכזב אותי, אבל הוא שב והסביר הוא חייב כי זו חברה מאוד טובה שעוזבת בעוד כמה ימים והוא פשוט חייב להיפגש איתה ו… כמעט שרבנו, אבל למרבה המזל חמי הגיח מחדרו באמצע הוויכוח ופתר באחת את הבעיה. "גם אני צריך להסתפר." הכריז, והעביר יד בשערו, "נלך ביחד למספרה, ולד"ר לק, אבל הגלידה עליך." חייך אלי חיוך שהמיר את הנרגנות המיוזעת שלי לגוש רך ונימוח של מרשמלו מתוק.
אין לי מושג איך הוא עושה את זה, אבל איכשהו בנוכחותו הילדים הרבה יותר ממושמעים ומשתפי פעולה, וכשחמי אומר אסור הם מקבלים את דבריו בלי ויכוח. אולי כי הקול שלו נשמע סמכותי יותר, או אולי כי הוא רחב וגבוה יותר ממני ומאנחל, לא יודע, אבל הכל נעשה קל ופשוט יותר כשהוא בסביבה.
אני מניח שזו הסיבה ששכרו אותו להיות אב הבית של מרכז יד לבנים – וזה שכל הספרניות שם מכירות אותו ואוהבות אותו כי הוא קורא מהר ותמיד שמח לתת חוות דעת על מה שקרה, ולייעץ לקוראים נודניקים, בטח לא הזיק.
חמי מאוד מרוצה מהעבודה החדשה שלו למרות שהמשכורת לא משהו, אבל התנאים מעולים והוא עובד עם אנשים ממש נחמדים, וכמובן שהעובדה שרוב העבודה שלו היא בספריה ובגלריה שמעליה רק מוסיפה להנאתו.
הוא הסביר את כל זה לקוקו שתהה אם לא מעצבן אותו להתעסק עם אסלות סתומות, כיורים נוזלים, נורות שרופות ושאר מטרדים.
ז'וז'ו סיפר את אביב, משגיח בעין אחת על שקד שחיפש במטבחון הקטן של המספרה את שוקולד הפילים ששמע עליו מדני, ובעין השנייה על קוקו שסיפר את חמי, עומד נורא קרוב אליו, ממש נמרח עליו, והקשיב לו בתשומת לב מחניפה שקצת עצבנה אותי. אין לי כלום נגד קוקו, הוא אחלה ספר ובחור נחמד והכל, אבל למה הוא חייב להידבק ככה לחמי ועוד מול הפרצוף של החבר שלו? מה זו ההתנהגות המשתרמטת הזו?
דווקא ברגע זה התקשר אלי פתאום רוני, תמיד היה לו עיתוי מעצבן, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו, ולא שלא ידעתי שיום אחד אקבל ממנו שיחה, הייתי בטוח שהוא יתקשר אלי במוקדם או במאוחר, ואפילו הכנתי את עצמי נפשית לשיחה נוקבת עם האקס של חמי, אבל חשבתי שזה יקרה מאוחר בערב, אולי אפילו בלילה, ושאני אהיה לבד, לא מוקף בכל כך הרבה אנשים, ובחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שאצטרך לנהל שיחה כזו בטווח השמיעה של שני ילדים תמימים. מזל שהיה לי שכל לצאת החוצה ולעמוד מחוץ למספרה.
"שלום סולי, מה שלומך?" אמר רוני בנחת, בלי לטרוח להציג את עצמו. לא דיברנו כבר המון זמן אבל מיד זיהיתי את הקול שלו.
"כושי?" שאלתי בניסיון לערער קצת את הביטחון העצמי שלו.
"האחד והיחיד." הצטחק רוני בחביבות, "מה נשמע אצלך סולי? הכל בסדר?" חקר בהתנשאות מעצבנת.
"כן, אחלה. תשמע, אם אתה רוצה לדבר עם חמי תצטרך לחכות, הוא בדיוק מסתפר עכשיו. אתה רוצה שאני אמסור לו משהו?"
"אם הייתי רוצה להגיד לו משהו הייתי מתקשר אליו, אני מתקשר אליך כי אני רוצה לדבר אתך. מה קורה אתך? החבר שלך כבר נסע לחו"ל?"
"כן, הוא נסע שלשום."
"והשאיר אותך להשגיח על הילדים שלו?" הצטחק רוני. יכולתי לשמוע את הזלזול בקולו והתעצבנתי.
"כן, למה, יש לך בעיה עם זה?" התנפלתי עליו.
"אם לך אין אז גם לי לא, אבל אני לא מבין, למה לא נסעתם איתו?"
"כי החלטנו שככה טוב יותר, וחוץ מזה אנחנו כבר לא יחד."
"אז מה, מעכשיו אתה אומנת?" צחק רוני בצורה מעצבנת, ואני נשבע לכם שאם הוא היה עומד לידי הייתי בועט בו.
"אני מטפל בתאומים, זו עבודה קשה ואחראית מאוד, ואני לא מבין מה מצחיק בזה." אמרתי בחומרה, ורוני הפסיק לצחוק ואמר שהוא מבין, ואם נפגעתי הוא מבקש סליחה.
כל כך נדהמתי מההתנצלות שלו עד שלרגע נאלמתי דום, ואחר כך אמרתי שזה בסדר, אין בעיות.
"תודה סולי, תמיד היית בחור מקסים." התחנף רוני בצורה מאוד לא משכנעת, וסוף סוף הגיע למה שבאמת מעניין אותו והתחיל לשאוב ממני מידע על חמי. הוא שאל מה שלומו, ומה מצב הבריאות שלו, ואם הוא זוכר שהוא צריך ללכת לעשות בדיקות דם בתחילת ספטמבר? ואולי ידוע לי מה הוא עושה בימים אלו, ולמה הוא לא עונה לטלפון שלו?
"למה אתה לא מתקשר אליו לנייד ומברר?" התחמקתי.
"הוא מסנן אותי." הסביר רוני, "וכשאני מתקשר לדירה שלנו עונה לי איזה קשיש אתיופי אחד שבקושי מבין עברית."
"הדירה שלכם? חשבתי שאתם כבר לא גרים יחד, חמי סיפר לי שהגיסים שלך באו ולקחו את כל הדברים שלך חזרה להורים."
"כן, אבל…"
"וחוץ מזה חמי כבר לא גר שם יותר, הוא עזב את הדירה הזו כבר לפני שבועיים."
"ואיפה הוא גר עכשיו?"
"הוא גר אצלי."
"ידעתי, אולי אתה יכול לבקש ממנו להפסיק לסנן אותי?"
"הוא לא מסנן אותך טמבל, הוא פשוט החליף נייד, ביד לבנים נתנו לו נייד חדש."
"ביד לבנים? מה זה יד לבנים?"
"זה המקום עבודה החדש שלו רוני, הוא אב הבית של הספרייה ושל הגלריה."
"אהה… אז תגיד בספרייה, למה יד לבנים?"
"כי זה השם של העמותה שמפעילה את המקום, חוץ מהגלריה והספרייה יש שם גם אולם קולנוע והרצאות, ויש חוגים ושעת סיפור לילדים, יש שם המון פעילות והם צריכים אב בית, חמי עובד שם מתחילת אוגוסט והם מאוד מרוצים ממנו."
"אני לא מתפלא, יש לו ידי זהב והוא גם בחור נחמד, מאוד חרוץ ו… מה קורה איתו סולי?"
"הוא בסדר, קצת עצוב, אבל בסדר."
"איפה הוא ישן?"
"בחדר המשחקים של הילדים, יש שם ספה נוחה מאוד."
"וואללה? לא במיטה שלך ושל ארי?"
"המיטה הזו כבר לא של ארי, היא רק שלי, ואני ישן בה לבד, וחוץ מזה זה לא עסקך."
"נכון, אתה צודק, זה כבר לא עסקי." הודה רוני, ונשמע עצוב כל כך עד שבמקום להתרגז עליו התמלאתי רחמים.
"מה קורה אתך רוני, הכל טוב?"
"כן, נהדר. אני מאורס, מתכנן להתחתן בסתיו, ההורים שלי מאושרים, ארוסתי בחורה מקסימה, אנחנו מתכננים להביא המון ילדים והכל טוב."
"אחלה, שיהיה לך המון מזל טוב."
"תודה, תגיד סולי, יש מצב שתיתן לי את המספר שלו?"
"לא, אני מצטער, אבל עדיף שלא."
"אתה צודק, אבל אולי בכל זאת?"
"לא רוני, ובבקשה, אל תבקש יותר, אני אמסור לו ד"ש ממך, ואם הוא ירצה הוא יתקשר אליך, אבל אל תתפלא אם זה לא יקרה."
"אני יודע." נאנח רוני, "טוב, אני צריך לסגור."
"בסדר, יאללה ביי."
"ביי סולי, ותשגיח לי עליו בבקשה."
"לך תזדיין רוני." אמרתי בהתקף זעם פתאומי, מאוד לא אופייני לי, "אתה יודע מה? סתם להזדיין זה טוב מידי בשבילך, לך שב על חזוק חלוד, חתיכת חרא שכמוך! יש לך מושג כמה הכאבת לו? חמש שנים הייתם יחד, וככה אתה גומר את זה? אתה לא מתבייש?"
"כן, אבל…"
"אין אבל, אתה פשוט זבל כושי! בשביל מה התקשרת בכלל? לא מספיק ששברת לו את הלב אתה חייב גם לוודא הריגה?"
רוני שתק שתיקה ממושכת, ואז נאנח ואמר לאט שהוא מבין למה אני כועס, ומבחינה מסוימת אני צודק, אבל אני רואה רק צד אחד של התמונה, והוא רוצה שאני אדע שגם הלב שלו שבור, וגם לו קשה מאוד ו…
"עם מי אתה מדבר?" הניח חמי יד על כתפי, "הכל בסדר סולי?"
"לא, שום דבר לא בסדר." דחפתי לידו של חמי את הנייד שלי, "הנה, תדבר עם האקס שלך!" אמרתי בכעס ונכנסתי למספרה לשלם לקוקו שעמד וניפח בלון אדום בשביל אביב, פרס על ההתנהגות היפה שלה.