17. הלילה האחרון

נמאס לי, כל מה שמתחשק לי זה לשכב ערום מול המזגן, אבל אין מצב, הטלפון מצלצל כל הזמן, כל העולם רודף אחרי ודורש ממני דרישות, איש איש על פי טעמו ורצונו, ומה עם הרצונות שלי? מי חושב עלי? אף אחד, אפילו לא אני.
הילדים רוצים רק בריכה וגלידות, ארי נמצא רוב הזמן בתל אביב ורוצה שאני אעזור לו לארוז ולסדר, וכל הזמן בא אלי בדרישות חדשות. מאז שהוחלט על המעבר לאירופה יש לו רשימה לא נגמרת של משימות שעלי לבצע למענו ולמען דודה אמה ואין לזה סוף. אנחל הוא היחיד שמנסה לעזור לי, אבל הוא רק ילד והוא חסר אונים כנגד הבירוקרטיה שמתעקשת להציק לכל מי שרוצה לעקור לחוץ לארץ.
רק מחמי יש לי נחת – ראשית כי הוא לא מבלבל לי את המוח ולא בא אלי בתלונות ובטענות, ומנסה לעזור ולא להעיק, ושנית כי יש לו אחים. האחים שלו, משה וסמי, באו לעזור לו להעביר את חפציו לבית שלנו ולמרות שהם סטרייטים הם מדהימים.
סמי הצעיר יותר הוא דובון גדול, שעיר ומתוק עם חיוך מקסים ונשמה ענקית, הלוואי וגם לי היה אח כזה, והאח הבכור, משה, גדול ושעיר עוד יותר, אבל אף אחד לא יכול להגיד עליו שהוא מתוק. משה הוא בחור גדול ורחב, זכר אלפא בכל רמ"ח איבריו גבר חזק וסמכותי, מדהים וסקסי להפליא, אבל מה לעשות? סטרייט גמור. אף פעם לא ראיתי אותו מחייך וגם בדיבורים הוא לא חזק במיוחד אבל איזה גבר? גבר, גבר! אם הוא היה יודע איזה פנטזיות הוא מעורר בי הוא בטח היה תולה אותי. לא יאומן אבל לפי מה שחמי סיפר לי משה שפוט של אשתו שמסובבת אותו על האצבע הקטנה בלי שום מאמץ.
אין צדק בעולם, ממש אין.
"תשגיח לנו על הילד." ביקש סמי בחביבות אחרי שהם פרקו את ארבעת הארגזים שהכילו את כל רכושו של חמי עלי אדמות, מניחים אותם במרפסת עד שנחליט באיזה חדר חמי יגור. "מאז שכושי הסתלק הוא קצת בדיכאון." הסביר.
"אני אשמור עליו בשבע עיניים." הבטחתי, וסמי כחכך קצת בגרונו, אמר תודה, ושאל, נבוך מעט, אם אני יודע איפה חמי עומד לישון.
"עוד לא החלטנו." הודיתי, ופתאום גם אני נעשיתי נבוך.
"אתה בחור טוב, וחבר טוב סולי." סח לי סמי, "אם רק תוכל לשכנע אותו… עדיף שהוא לא יהיה לבד."
"אם זה יהיה תלוי רק בי הוא יישן איתי." הנהנתי, וסמי הסמיק ואמר שהוא לא מבין למה בחור נהדר כמו אחיו הקטן לא מצליח למצוא בן זוג קבוע ולזכות בקצת נחת, ואחר כך חילץ את משה מידיו של אנחל שהצליח – אין לי מושג איך – לשכנע אותו לקבל ממנו עיסוי כדי להקל על כאבי הגב שלו, והסתלק.
"איזה גבר מדהים." נאנח אנחל, "אם רק היה לי עוד קצת זמן איתו לבד…"
"שלא תעז אפילו לחשוב על זה אנחל, הוא נשוי, תשכח ממנו."
"לא רוצה." אמר אנחל בלי שמץ בושה.
"אבל אנחל, הוא סטרייט, גם אם הוא לא היה נשוי לא היה לך סיכוי איתו."
אנחל צחק, "תתפלא, אני מכיר די הרבה סטרייטים ששכחו שהם נשואים, וכן נתנו לי סיכוי."
"אם ככה הם לא היו סטרייטים אמיתיים." התקוממתי.
"סולי, באמת, עוד לא למדת שאין דבר כזה סטרייטים אמיתיים?" פסק אנחל, וצחק כשסירבתי להאמין, "הגבול בין סטרייטים להומואים לא כל כך ברור כמו שנדמה לך." גילה לי ואחר כך שינה נושא, "איפה חמי יישן?" שאל.
"כל זמן שארי בארץ הוא יישן בחדר המשחקים של הילדים, ואחרי שארי יעזוב סופית נראה… מצידי שיישן איפה שהוא ירצה, יפריע לך אם הוא יישן לידך, בחדר של דודה אמה?"
"ממש לא, הוא אמנם לא גדול כמו אחיו, אבל הוא די דומה לו, והוא לפחות כן הומו. מתאים לי שהוא יהיה שכן שלי." חייך אנחל בעליצות שעוררה בי דאגה.
בינתיים חמי ישן על הספה בחדר המשחקים של הילדים, מנסה להקל על עצמו בעזרת המאוורר שפעל כל הלילה. המאוורר עשה כמיטב יכולתו, אבל החום היה כבד כל כך עד שחמי לא הצליח להירדם. אחרי ששמעתי אותו שותה מים קרים במטבח שמתי את נפשי בכפי, יצאתי אליו מחדרי הממוזג והזמנתי אותו לבוא לישון אצלי.
"ומה יגיד ארי?" שאל חמי בספקנות.
"כלום, מה זה עסקו? בין כה וכה הוא לא בבית כבר יומיים, הוא ישן במלון בתל אביב, עסוק בעניינים שלו. תראה חמי, אני יודע שעוד לא סגרת לגמרי את הסיפור עם רוני, ואני מבין שאין לך מצב רוח לסקס, גם לי לא, אבל למה שתסבול ותזיע כל הלילה אם יש לידך חדר ממוזג וחצי מיטה ריקה שמחכה לך? אתה נראה הרוס, בוא, תישן לפחות לילה אחד כמו בן אדם."
הוא היסס קצת, אבל באמת היה נורא חם, והוא היה עייף כל כך, הוא נראה מותש. "נו, בוא, אני מבטיח להתנהג יפה." הפצרתי, ולשמחתי הוא נכנע, ואחרי שהתקלח הוא בא ונשכב בזהירות בקצה המיטה, מקפיד לא לגעת בי, אמר שהמזגן הזה הוא הצלה אמיתית, והקרירות הזו ממש משיבת נפש ונרדם מיד, למרות הטלוויזיה שדלקה. אחרי החדשות כיביתי את הטלוויזיה, נשכבתי על הצד והסתכלתי עליו, נהנה לראות כמה הוא רגוע ויפה, ובסוף נרדמתי גם אני.
בבוקר התעוררנו צמודים זה לזה, ועמד לו, הרגשתי בזה דרך התחתונים שלו, אבל ברגע שהעזתי לשלוח יד ולגעת צלצל פתאום הנייד שלו וזה היה רוני. כל יום יומיים הוא מצלצל כדי לשאול מה נשמע ומה חדש ואחר כך חמי מסתובב מדוכדך כמה שעות, מדלג על ארוחות, לא רוצה לדבר עם אף אחד, ומסתגר קודר עם המחשב שלו. מתי רוני יתחתן כבר ויניח לשניהם להמשיך בחייהם?
אם חמי היה מרשה לי הייתי מתקשר אליו לברר מה נסגר איתו, צועק עליו שיניח לחמי להמשיך הלאה, אפילו מאיים, אבל הבטחתי לחמי לא להתערב אז אני שותק, אני מקווה שהוא לא חושב שרוני שוב ישנה את דעתו, ושיש להם עוד סיכוי.
***
"כאילו שלא מספיק קשה לי שכל כך חם, והוא משנה כל הזמן את הלו"ז, ולא מפסיק לשגע אותי עם הטלפונים שלו אז גם כשהוא מגיע סוף סוף הביתה הוא לא מפסיק לריב איתי ולהתעצבן על כל שטות." קיטרתי לחמי שעמד ושטף את הרצפה אחרי שארי – כן, ארי המאופק וקר המזג – התרתח כל כך עד שהטיח צלחת מלאה אוכל על הרצפה ויצא מהבית בדפיקת דלת. התאומים שישבו ואכלו אתנו פרצו בבכי ורצו למטה אל אנחל שפינק אותם להשחית ונתן להם לעשות כאוות נפשם, ואם הייתי יכול הייתי רץ אחריהם, אבל חמי הגיח מחדרו כדי לבדוק מה הרעש הזה, ונותר פעור פה מול הבלגן.
"מה קרה?" שאל, "איפה כולם?" ומיד הלך והביא מגב ודלי וביקש שאביא יעה, ואזהר לא לדרוך בתוך השברים, וחיש קל אסף הכול וניגב, ושטף, מקשיב בשתיקה לתלונות שלי.
"גם אם נפרדנו, וכל אחד מאיתנו בונה לו חיים נפרדים אנחנו עדיין קשורים בגלל הילדים, ובכל זאת היו לנו ימים יפים יחד… אני פשוט לא מבין אותו, הוא כאילו מחפש סיבות לריב איתי, זה ממש לא אופייני לו, אולי זה בגלל הלחץ של המעבר ואולי בגלל החום. הוא ממש ירד מהפסים, למה הוא מתעקש להרוס את מה שנשאר מהקשר שלנו בצורה נבזית וקטנונית כזו?" תהיתי, ורציתי לקום ולעזור לו לשטף, אבל חמי פקד עלי להרים את הרגלים על הספה ולהניח לו לסיים את השטיפה, ואחר כך שאל אם כבר סיפרנו לילדים שארי וסבתא עומדים לעזוב.
"עדיין לא. חשבנו שהוא עוזב בעוד שבועיים, ורצינו לחכות עוד קצת, אבל פתאום מתברר שהכול הוקדם והוא עוזב ביום שלישי מוקדם בבוקר. אני לא יודע מתי נספיק הכול."
"תראה סולי." אמר חמי וסחט את הסמרטוט בכפות ידיים גדולות וחזקות, "אני לא מכיר את ארי כל כך טוב, אבל הוא בטח נורא לחוץ מהלו"ז הרצחני הזה, והחום בטח לא מועיל… "
"כן, הוא לחוץ נורא, אבל מה יעזור לו אם הוא יצרח עלי? גם אני לחוץ, אבל אני לא צועק, ולזרוק את האוכל על הרצפה כי מלוח לו מידי? איזה מין דבר זה." התמרמרתי.
חמי העיר שזה באמת לא בסדר, ואין ספק שמגיע לי התנצלות, אבל מצד שני הוא כבר ראה דברים כאלה לא פעם, בני זוג שנאלצו להיפרד בגלל נסיבות חיצוניות הרסו כמעט בכוונה את היחסים שלהם כדי להקל על הפרידה.
שתקתי, המום מדבריו. "אתה מתכוון להגיד שהוא רב איתי בכוונה כדי שיהיה לו קל יותר להיפרד ממני, אבל… אבל… זה פשוט לא הגיוני חמי, קודם כל הוא לא חייב לעזוב, ושנית כל… טוב, זה פשוט מטורף."
"אני לא אומר שארי מטורף חלילה, אבל שמתי לב שזה דפוס קבוע אצלו, כל פעם שהוא מרגיש שהוא מתחיל להתקרב אליך יותר מידי ואתה נעשה חשוב לו מידי הוא עושה משהו נבזי כדי לקלקל הכול, ולגרום לכם לכעוס זה על זה."
"אבל חמי, אני והוא, אנחנו בכלל לא… הוא כבר לא שם עלי, אני די בטוח שנמאסתי עליו, אחרת הוא לא היה עוזב."
"לדעתי זה בדיוק ההפך." אמר חמי, "הוא עוזב כי עמדת בכל המבחנים שהוא עשה לך, והוא מבין שאם הוא יישאר עוד קצת הוא כבר לא יוכל לעזוב."
"איזה מבחנים?" התבלבלתי, "אתה מתכוון לתאומים ולמוות של הדס? אבל…" רציתי להגיד שזה לא ככה, הכול פשוט קרה במקרה, ולולא הילדים כבר הייתי עם מישהו אחר, אבל…
חמי הרים את כף ידו בתנועת עצור, "עזוב, אין טעם לדבר על זה, את הנעשה אין להשיב, וחוץ מזה יכול להיות שאני טועה ואני מפרש הכול הפוך, אולי אני סתם מדבר שטויות ובאמת נשבר לארי מהארץ וממך? למי לא נמאס לפעמים מהמקום המשוגע הזה? אבל דבר אחד אני יודע, מי שבאמת חשוב פה זה הילדים, אתם מבוגרים ואתם יודעים לדאוג לעצמכם, אבל הם רק ילדים קטנים, ולכן ואתם צריכים לדאוג קודם כל להם.
נזכרתי בפניהם המבוהלות של הילדים למראה התפרצותו של ארי ונתקפתי נקיפות מצפון, "אתה צודק." אמרתי, והתביישתי בעצמי.
"לדעתי אתם צריכים לספר להם שארי עוזב ולתת להם זמן להתרגל לרעיון וגם להיפרד ממנו, גם אם הוא קריזיונר הוא עדיין אבא שלהם."
"ארי לא קריזיונר." מחיתי, "ממש לא, אני לא מבין מה עובר עליו לאחרונה, טוב, אני הולך לדבר עם הקטנים."
מצאתי אותם יושבים בחדרו של אנחל, מלקקים גלידה ומקשיבים לסיפור שהוא הקריא להם, משהו מצחיק עם חיות שדיברו כמו בני אדם. אנחל השקיע בקריאה ועשה הצגה שלמה – שינה את קולו לפי הדמות המדברת, עשה פרצופים מצחיקים, והשתטה כמיטב יכולתו כדי לשעשע אותם.
רק אחרי שהוא סיים את הסיפור הם שמו לב לנוכחותי, ומיד שאלו איפה אבא, ומתי הוא חוזר?
"אני לא יודע." הודיתי, "אולי בערב."
"אבא כעס כי היינו ילדים רעים?" שאל שקד בדאגה.
"לא טיפש, הוא כעס כי האורז היה מלוח מידי." הסבירה אביב.
"לא נכון, האורז לא היה מלוח מידי." התווכח שקד.
"אבא מאוד עצבני בזמן האחרון כי יש לו המון דברים לסדר, בגלל זה הוא התרגז ושבר את הצלחת וזה לא היה בסדר, אבל זה קורה לפעמים." ניסיתי להיות חינוכי, והתיישבתי מול השניים, "תקשיבו ילדים, יש לי משהו לספר לכם."
"אנחנו יודעים." נכנסה אביב לדברי, "אבא נוסע לבלגיה במטוס כי יש לו שם עבודה, וסבתא נוסעת איתו כי חם פה מידי והיא רוצה לגור במקום נחמד יותר."
"אהה… כן, זה פחות או יותר נכון, מי סיפר לכם את זה?"
"סבתא." אמרו השניים בבת אחת, והביטו באנחל שמשך בכתפיו, "גברת אמה דיברה עם הילדים לפני שהיא נסעה לירושלים." הבהיר אנחל בפנים אטומות, מקפיד לא להתערב בנושא משפחתי לא לו – דודה אמה בילתה את השבוע האחרון בירושלים אצל ידידים טובים שלה, נפרדת מכל מכריה בארץ, היא הייתה אמורה לחזור לכאן ולארוז את מה שלא נארז עדיין, אבל בגלל שינוי לוח הזמנים הוחלט שהיא תיסע לשדה התעופה מירושלים, אנחל ארז את מה שהיא הותירה אחריה, ועלי הוטל לשלוח הכול לשדה התעופה ולוודא שהכול יגיע בשלום לייעודו בזמן.
"סבתא אמרה שהיא לא תחזור יותר לפה, שאם נרצה לראות אותה ניסע אליה." ניסה שקד להבהיר את המצב.
"אבל אנחנו לא רוצים לנסוע לבקר אותה." ביארה לי אביב, "כי היא תמיד צועקת עלינו ונותנת לנו סוכריות לא טעימות, ומכריחה אותנו לצחצח מיד אחר כך שיניים."
"סבתא צודקת, חשוב לצחצח שיניים." התערב אנחל.
"אבל רק בערב." מחה שקד, "ולא עם משחה חריפה." הוסיף ליתר ביטחון.
"מתי אבא יחזור?" שינתה אביב את הנושא, מפגינה חוש דיפלומטי מפותח להפליא בשביל ילדה בת ארבע.
"אמרתי לך, בערב."
"לא." השעין שקד מרפק שמנמן וורוד על ברכי, "אני מתכוון מתי הוא יחזור מחוץ לארץ?"
"אני לא בטוח חמוד, הוא עוד לא נסע."
"הוא נוסע מחרתיים." דיווחה לי אביב בדייקנות, מביטה בי במבט שהזכיר מאוד את זה של סבתה, ומחרתיים זה ממש אוטוטו." הסבירה לי ליתר ביטחון.
"אני יודע."
"והוא יצא ממש מאוחר בלילה, כשנישן, ובגלל זה אנחנו לא נספיק להגיד לו שלום." הוסיפה אביב.
"נכון." הסכמתי.
"אז מתי הוא יחזור אחרי שהוא ייסע?" חקר שקד, נועץ בי מבט כחול.
"לא יודע בדיוק, אולי בחורף."
"אחרי שהחופש הגדול יגמר?"
"כן, הרבה אחרי שהוא ייגמר, יכול להיות שהוא יגיע רק בחנוכה."
שקד הנהן בשביעות רצון, "ואחר כך הוא שוב ייסע?"
"כן, כנראה שכן."
"אבל אתה תישאר סולי, נכון?" הניח שקד יד שמנמונת, דביקה, על לחיי.
"בטח, אני לא נוסע לשום מקום."
"וגם אנחל יישאר?" התערבה אביב.
"אני אשאר." הבטיח אנחל.
"ומה עם חמי, הוא נוסע?"
"לא, חמי נשאר פה, איתנו."
"וחץ, מה איתו? הוא נוסע?"
"לא, חץ נשאר עם חמי."
"אבל הוא הכלב של דני."
"כן, אבל אימא של דני לא אוהבת כלבים אז הוא גר פה, איתנו."
"ומה עם דני? מתי הוא נוסע?" שאלה אביב שפיתחה חיבה מיוחדת לבן חסותו הצעיר של חמי.
"לא יודע, לא בשנה הקרובה, זה בטוח, הוא צריך לסיים קודם את התיכון."
"ואחר כך הוא ייסע?"
"לא, אחר כך הוא ילך לצבא."
"ובצבא הוא יהיה חייל גיבור וימות?" חקרה אביב בקור רוח.
"חס וחלילה." נבהל אנחל שחיבב גם הוא את דני הצעיר, "הוא יהיה חייל לא גיבור, ואף אחד לא ימות." הבטיח לה, שלף בזריזות את דלי הלגו הענקי שהחזיק מתחת למיטתו ושאל מי רוצה לבנות טירה עם נסיכה ודרקונים.
"ואבירים וסוסים." התלהב שקד.
"כן, ומסביב תהיה תעלה עם קרוקודילים." תרמה אביב, והשלושה התיישבו על השטיח הדק שפרש אנחל על הרצפה למען הילדים, ושקעו בבניית טירה.
"איך יש לך סבלנות לשחק אתם כל כך הרבה זמן?" התפלאתי פעם, ואנחל חייך ואמר שכילד לא היו לו כמעט משחקים, והוא מפצה את עצמו עכשיו על הילדות העשוקה שלו.
בערב ארי חזר, אמר שלום קריר וישר נכנס להתקלח. הילדים כבר ישנו, חמי היה אצל הוריו, ואנחל אצל בוריס – הם הספיקו להתפייס בינתיים, אנחל לא היה טיפוס נוטר טינה מטבעו.
שאלתי אם הוא רעב והוא אמר שלא, הוא כבר אכל, ושקע, קודר, על הספה, בוהה בטלוויזיה שהקרינה את מצעד הזוועות השבועי – תאונות, רציחות, שריפות וכמעט מלחמונת חדשה בצפון – מדכא.
"אני רואה שניקית הכול." העיר ארי.
"האמת שחמי ניקה."
"יפה מצידו, אתה יודע שמחר זה היום האחרון שלי פה?"
"אבל אתה טס רק ביום שלישי."
"בעצם ביום שני בלילה, ועוד לא סיימתי כמה דברים, אם לא אכפת לך ביום ראשון ושני אני אהיה בתל אביב."
"תעשה מה שבא לך, רק תיזהר לא לשבור שם צלחות אם האוכל לא יהיה לך טעים, הם לא יאהבו את זה."
"יש לי פצע בפה והמלח שרף לי, בגלל זה התרגזתי, עד מחר בלילה אנחנו צריכים לדבר עם הילדים."
"אין צורך, סבתא שלהם כבר דיברה אתם לפני שהיא נסעה לירושלים, שוחחתי אתם היום והם יודעים הכול."
"אני מבין." אמר ארי בקול מאופק, ואחר כך אמר שהוא צמא והלך למטבח להכין לו שתייה
נגררתי אחריו, מביט איך הוא משחרר קוביות קרח מהתבנית וממלא לעצמו כוס גדולה בקוביות, ומוזג עליהם מים מהברז.
"יש מים מינראליים."
"שטויות, המים בברז מספיק טובים."
"יש גם בירה."
"אני לא יכול לשתות אלכוהול בחום הזה."
"כן, נורא חם. טוב שאתה שותה, בגרמניה לא תסבול כל כך מחום."
"אל תהיה בטוח, גם שם נורא חם, אני מתכנן להביא איתי מהארץ מאוורר שולחני קטן."
"רעיון טוב."
הוא לגם כמה לגימות בריאות, ומחה את פיו, "נלך לישון?"
"מה, כבר? טוב, האמת שאני די עייף."
"אני לא מתפלא, הימים האחרונים היו פשוט שיגעון, היה כל כך חם, ואני תיזזתי אותך כהוגן, אתה בטח שמח להיפטר ממני."
משכתי בכתפי, לא בטוח איך עלי לענות.
"בדרך כלל אני לא שובר צלחות, אני לא יודע מה עבר עלי היום, חמי בטח חושב שאני משוגע."
"ממש לא, הוא יודע שאתה בלחץ נוראי."
"הוא בחור טוב, אתם תטפלו יפה אחד בשני, הוא החליט כבר איפה הוא יישן?"
"אני מניח שהוא יתארגן בחדר של דודה שלך, זה הכי הגיוני."
"כן, זה הכי הגיוני." הסכים ארי, הניח את הכוס ופנה לחדר השינה.
הלכתי אחרי, ואחרי שהתארגנו נשכבנו זה לצד זה, לבושים רק במכנסים קצרים. התחלתי לנמנם כשארי שב ודיבר, "ייקח לי בטח כמה שבועות, אולי חודשים להתארגן ולהבין מי נגד מי, אבל אני חושב שעד סוף השנה אני כבר אהיה פחות עסוק, ואני אוכל לחזור לבקר את הילדים, או שאולי אתם תבואו אלי?"
"לא יודע, נראה, זה נורא מסובך לטוס עם ילדים כל כך קטנים, לא פשוט יותר שאתה תבוא לכאן?"
"כן, אבל לא מתחשק לך לנסוע לחוץ לארץ? אירופה מאוד יפה."
"אני יודע, כבר נסעתי לשם כמה פעמים, היה נחמד, אבל אני לא חושב שאני רוצה לגור שם."
ארי הניח יד מפצירה על חזי, "אבל תוכל לבקר, אני אשלח לך כרטיס וכל ההוצאות יהיו עלי, תוכל לקפוץ לכמה ימים בלי הילדים, לנוח קצת."
"לא נראה לי שזה רעיון טוב ארי, הבטחתי להם שאני לא אסע לשום מקום, ובין כה וכה בטח עד אז כבר יהיה לך מישהו. הרי לא תהפוך לנזיר?"
"לא, אבל כבר אמרתי לך, אני לא בנוי לחיות עם מישהו."
"כן, אמרת לי. האמת, אני לא ממש מבין את זה, למה אתה מעדיף להיות לבד?"
"זה לא ממש תלוי בי סולי, אני פשוט כזה, ניסיתי, אתה לא יכול להגיד שלא ניסיתי, אבל אני לא מצליח. הכי טוב בשבילי זה בן זוג שחי רחוק ובא כל פעם לכמה ימים, ואחר כך נוסע."
"אני מאחל לך בהצלחה, אבל לי זה לא מתאים, אני רוצה מישהו שאף פעם לא ירצה להיפרד ממני."
"אני מקווה שזה יהיה חמי, אני מחבב אותו."
"גם אני."
"אני יודע, והוא גם מסתדר יפה עם הילדים." הוא נאנח, "אבל עדיין יש לנו את הלילה הזה סולי, נכון?" החליק את כף ידו במורד בטני וחפן את אשכי.
הסתובבתי אליו, "כן, עדיין יש לנו את הלילה הזה."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s