אני תמיד מתעורר מוקדם, בעיקר בקיץ, ככה התרגלתי. כבר בשש ישבתי במטבח, שתיתי קפה וחשבתי מה כדאי לי להכין לצהרים, ופתאום צץ אנחל בפתח, אמר לי בוקר טוב עגום והתחיל להכין לעצמו תה – הוא לא אוהב קפה.
"מה קרה?" התפלאתי, "למה קמת כל כך מוקדם ומה הפרצוף העצוב הזה?" תהיתי, כי אנחל היה אחד מאותן נפשות טובות מזג שתמיד חייך, ופתאום נזכרתי, "לא היית אמור להיות בחופש היום? חשבתי שתישאר לישון אצל בוריס."
"כן, אני…" אנחל ניסה לענות, אבל לא הצליח כי הדמעות חנקו אותו.
"מה קרה ילד?" נבהלתי, וקמתי אליו, ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר הרטיב את כתפי בדמעות וסיפר לי שבוריס לא רוצה שהוא יבוא לגור איתו.
"אבל אתה יודע שבוריס לא אוהב שותפים, שהוא צריך את הספייס שלו, וחוץ מזה, מה רע לך פה? למה שתעבור לגור אצלו?"
"כי… כי…" הוא גמגם, נבוך, "אני מצטער, אני לא יכול לספר לך הכול, אבל שתדע שהולכים להיות פה שינויים ו…"
בן זונה! חשבתי – הוא סיפר לכולם לפני שסיפר לי. "איזה מניאק!" פלטתי, ואנחל האדים, "סליחה." לחש, ושוב נמלאו עיניו דמעות.
"לא אתה חמוד, אתה ילד טוב, התכוונתי לארי, אני לא מבין למה הוא סיפר לך לפני שהוא סיפר לי."
אנחל הפיקח הבין מיד על מה אני מדבר ונרגע, "לא הוא סיפר לי, גברת אמה סיפרה לי."
"מתי?"
"אתמול בערב, כשראינו את כרמן, היה נהדר, ראיתם את זה?"
"כן, קצת. אני לא ממש מתלהב מאופרות."
"אתה מפסיד, אין כמו אופרה." הוא נאנח, "קיוויתי שבוריס ירצה… אין ברירה, אני אצטרך למצוא פתרון אחר, אולי חמי יסכים שאני אהיה שותף שלו לדירה? מה דעתך?"
"לא יודע, אני לא מבין למה אתה לא יכול להמשיך לגור פה, איתי."
פיו של אנחל נפער בתימהון, "כי… מה, אתה לא נוסע אתם ועם הילדים לבלגיה?"
"לא, מה איבדתי בבלגיה? וגם הילדים לא נוסעים, החלטנו ארי ואני, שהכי טוב יהיה בשבילם להישאר איתי בארץ."
אנחל שתק, מביט בי המום, "אבל איך… מה, אתם נפרדים?"
"כן, וזה לא קשור לנסיעה שלו, האמת שהקשר שלנו לא עבד כבר הרבה זמן, ואם לא היה העניין עם התאומים והדס בטח היינו נפרדים עוד קודם. יש אנשים שלא בנויים לזוגיות, לא רק בוריס כזה אלא גם ארי."
"אני ממש מצטער." אמר אנחל, מביט בי בעצב.
"זה בסדר." הצהלתי פנים, "הייתה לנו תקופה נהדרת יחד, אבל כל דבר נגמר, ולפחות הוא משאיר לי את הילדים."
"את זה אני בכלל לא מבין, איך אפשר לזרוק את הילדים שלך ולהסתלק?"
"עובדה שאפשר, ואל תשכח שהוא אף פעם לא רצה להיות אבא במשרה מלאה, אם הדס המסכנה לא הייתה מתה הוא בטח היה רואה אותם פעם בחודש, אולי אפילו פחות. הוא טיפוס כזה וזהו, אין טעם לדרוש ממנו להיות משפחתי כי אין לו את זה."
אנחל שקע במחשבות, "בכל זאת… שני ילדים כל כך קטנים… ואתה תטפל בהם במקום אבא שלהם? באמת כל הכבוד, אני הייתי מהסס לקחת על עצמי אחריות כל כך גדולה… מצד שני, בין כה וכה אתה זה שטיפל בהם עוד לפני שאימא שלהם, זיכרונה לברכה, נפטרה, והם קשורים אליך יותר מאשר לאבא שלהם, אני מקווה שלפחות הוא ישלם על ההוצאות שלהם."
"בטח, הוא ישלם על הבית ועל הילדים, וגם יבוא לבקר, וכשהם יגדלו קצת הם ייסעו אליו, בעתיד אולי הם ירצו לגור אצלו, לא יודע, בינתיים אני נשאר איתם פה, בארץ, ואני אשמח מאוד אם תישאר איתי. אני רוצה להמשיך לעבוד, אתה תלך ללמוד ובזמן הפנוי תשגיח עליהם. יחד נצליח להסתדר יפה מאוד, אני בטוח בזה."
"בכל זאת… הם צריכים איזה אישה בחיים שלהם, אתה לא חושב ככה?"
"לא יודע, יש להם גננות, ויהיו מורות, ויש את אימא של חמי שאוהבת אותם מאוד, ואולי גם נשכור פה ושם גם בייביסיטר שתשגיח עליהם כשנהיה עסוקים, אני בטוח שהכול יסתדר." הבטחתי לאנחל, מנסה להקרין ביטחון ואופטימיות. הוא עדיין נראה מוטרד וכדי להסיח את דעתו סיפרתי לו שחמי ורוני נפרדו, והפעם זה כנראה סופי.
אנחל לא הופתע, "טוב, זה היה צפוי, הרגשתי שהם מתרחקים זה מזה לאחרונה, אני מקווה שחמי ימצא מהר עבודה כי אחרת אני באמת לא יודע איך הוא יסתדר."
"איך הוא הסתדר עד עכשיו?"
"רוני שילם חלק משכר הדירה ונתן לו כסף להוצאות אחרות וחוץ מזה הוא קיבל דמי אבטלה, אבל בעוד שלושה חודשים הם ייגמרו, ויש לו שכר דירה לשלם. אולי הוא ייקח שותף במקום רוני?"
"או שנציע לו לבוא לגור פה, מה דעתך?" שאלתי, מעמיד פנים שהרעיון צץ במוחי רק עכשיו.
אנחל הביט בי במבט בוחן, "אני במקומך הייתי מחכה קצת עם ההצעה הזו," אמר בזהירות, כאילו הוא מדבר עם בן אדם קצת מוגבל בשכלו, "תן לו קצת זמן להתאושש מהפרידה לפני שאתה…" הוא ליטף את כתפי בהבעת התנצלות, "אני יודע שיש לך קצת קראש עליו סולי, אבל אל תשכח שהוא ורוני היו יחד המון זמן וחמי הוא לא טיפוס שקופץ מאחד לשני." הוסיף והציץ בי מעין רחמנות שעצבנה אותי מאוד.
"אני יודע." אמרתי בזעף, "ואין לי שום קראש עליו." התעקשתי, למרות שראיתי מיד שאנחל לא מאמין לי. "סך הכול חשבתי שעדיף שהוא לא יישאר לבד בדירה הזאת." ניסיתי לשמור על כבודי ולא לצאת מתלהב ופתטי.
"אני יודע, אבל דברים כאלה לוקחים זמן, אל תלחץ, תן לו להחליט לבד מה הוא רוצה לעשות." ייעץ לי אנחל בתבונה, וצחק כששאלתי אותו איך זה שבחור כל כך צעיר כמוהו נעשה כזה חכם.
"לא צריך שכל בשביל להבין בדברים האלה, צריך רק לב." אמר, והלך לעזור לגברת אמה להתארגן לקראת היום החדש.
***
הידיעה שארי עומד לעזוב ולהשאיר אותי לבד עם הילדים שלו פשטה בין כל מכרינו כאש בשדה קוצים, ולכל אחד היה מה להגיד על העניין.
הראשון היה בוריס שהגיע אלינו לחפש את חמי למרות שאמרתי לו שחמי לא אצלנו. בוריס הודיע לארי שהוא אידיוט, ואמר לו ישירות בפניו שהוא עושה טעות והוא יצטער על זה בעתיד.
ארי האדים מזעם ושב והסביר באריכות מה בדיוק הוא שונא בחיים בארץ, ואיזה טיפש הוא יהיה אם יפסיד את ההזדמנות הנהדרת לשדרג את הקריירה שלו בחו"ל, ולמה עדיף לילדים להישאר כאן, איתי, ולא לגור איתו באירופה.
"אם סולי היה מסכים הייתי לוקח אותם איתי, אבל הוא מתעקש לגור פה, וגם אימא שלהם ז"ל רצתה שהם יגדלו בישראל." גייס לעזרתו את אשתו המנוחה.
"זה נכון." אישרתי, "כמה ימים לפני שהדס נפטרה היא ביקשה ממני להשגיח על הילדים שלה."
"מוזר שהיא לא ביקשה מאבא שלהם אלא ממך." העיר בוריס בחשדנות, ושאל בחוסר טקט אם הדס הייתה תחת השפעת תרופות בימיה האחרונים.
ארי כעס נורא לשמע השאלה הקנטרנית של בוריס, אמר לו לא להתערב בעניינים שלא נוגעים לו, ושאל אותו בעוקצנות ממתי הוא מומחה כזה לילדים, כי עד כמה שידוע לו בוריס לא גידל בעצמו את ילדיו.
מזל שדודה אמה נכנסה לחדר ומנעה בנוכחותה השברירית תקרית דיפלומטית מביכה. "הילדים שלי היו קטנים בתקופה אחרת." אמר בוריס וקם, כובש את כעסו, אמר שלום ולהתראות לדודה אמה, והסתלק משם כשהוא מתעלם מנוכחותו של ארי.
רצתי אחריו ושאלתי למה הוא מחפש את חמי אצלנו אחרי שאמרתי לו בפירוש שהוא לא פה, ושהוא לא עונה לטלפונים שלי.
"כי הוא לא עונה גם לטלפונים שלי, וחשבתי…"
"שהוא מסנן אותך." התפרצתי לדבריו.
בוריס הנהן, "כולם כועסים עלי." אמר בעצב, "אנחל לא רוצה לדבר איתי, וחמי סגר לי את הטלפון בפרצוף כשאמרתי לו שאני שמח שרוני הסתלק, ועכשיו גם ארי כועס עלי…" הוא הציץ לעברי, "גם אתה כועס עלי סולי?"
"לא, אבל אני דואג לחמי, אני יכול לבוא אתך?"
"בטח, בוא."
הלכנו יחד, מזיעים עקב החום הנורא שלא הוקל למרות שכבר היה כמעט לילה, "ומה אם הוא לא יהיה בבית?" שאלתי כשהגענו לרחוב של חמי.
בוריס משך בכתפיו, "לא יודע, נתקשר להורים שלו?" הציע, ומחה את מצחו במטפחת בד מיושנת, הוסיף קללה ברוסית, ואמר שהוא דווקא מבין את ארי כי הארץ הזה יכולה להיות זוועתית לפעמים, בעיקר בקיץ, אבל הוא לא מבין איך בן אדם מוותר ככה על הילדים שלו, "ואני אומר את זה דווקא בגלל שאשתי לא נתנה לי לשמור עליהם עם קשר, הם גדלו בלעדי והיום חבל לי שוויתרתי לה."
"אבל אתה רציתי ילדים, אחרת לא היית מתחתן, וארי סתם תרם זרע, ופתאום מצא את עצמו אבא, הוא לא בנוי לזה, אין לו סבלנות לילדים." הגנתי על ארי ודפקתי בדלת של חמי, שכמובן לא ענה.
"חכה, יש לי מפתח." חיטט בוריס בכיסו, שלף מפתח וניסה להכניס אותו לחור המנעול, אך לשווא.
"יש מפתח בצד השני." אמר בתסכול, קילל שוב ברוסית ובעט בדלת.
"מה אתה עושה, אתה תשבור אותה?" נבהלתי.
"בלאט!" קילל בוריס ובעט שוב בדלת, והפעם זה עזר כי נשמע קול פסיעת צעדים ואחר כך הדלת נפתחה וחמי הופיע, פרוע שער ואדום עיניים.
"מה קרה לך?" התנפל עליו בוריס, "למה אתה לא עונה לטלפון?"
חמי משך בכתפיו באדישות, "הייתי חולה." אמר, סובב אלינו את גבו וחזר לדירה, ואנחנו בעקבותיו.
"חמי, מה קורה, אכלת משהו היום?" שאלתי ופניתי למטבח לבדוק מה קורה שם. מבט חטוף הבהיר לי שהוא לא אכל שום דבר מאז שהייתי אצלו לאחרונה. "לקחת תרופות?" שאלתי, "איפה הן? מה אכלת היום?"
"עזוב אותי סולי, אני לא רעב." אמר חמי והתיישב באיטיות על השרפרף, נסמך במרפקיו על השולחן.
"תכין לו קקאו." פקד עלי בוריס, "וחביתה, ואולי מרק."
"אי אפשר, אין לו כלום במקרר, והחלב מקולקל."
"טוב, אז בוא ניקח אותו אלי." החליט בוריס, אחז במרפקו של חמי והקים אותו, "תיקח את הדברים שלך ילד, מסמכים, תרופות, קצת בגדים להחלפה, וקדימה, בוא נלך."
"אני לא רוצה." מחה חמי בקול רפה, אבל בוריס שטף אותו בנאום תקיף ברוסית, מטלטל אותו תוך כדי כך ליתר הדגשה, אילץ אותו לארוז קצת בגדים, כלי רחצה ותרופות והצעיד אותו לדירתו, מתעלם מהחום הנוראי. נגררתי אחריהם ובדרך סיפרתי לחמי את החדשות על ארי והצעתי לו לבוא לגור איתי ועם אנחל. "או שאתה מעדיף לגור אצל בוריס?"
"לא אכפת לי." אמר חמי באפטיות, "לא משנה לי."
החלפתי מבט מודאג עם בוריס, הוא שלף מכיסו שטר של מאתיים ₪ וביקש ממני ללכת לעשות בשבילו קניות, "תקנה כל מיני דברים מזינים." פקד עלי, והוליך את חמי לדירתו.
החלטתי ללכת קודם הביתה לקחת את הרכב, ולקנות גם מצרכים לשבת בשבילנו, אבל כשהגעתי הביתה התנפלו עלי הילדים וארי, וכל אחד רצה שאני אעשה משהו אחר – הילדים רצו בריכה, וארי רצה להסביר לי מה אמר העורך דין, ועל מה אני צריך לחתום כדי להפוך לאפוטרופוס חוקי של הילדים.
"אבל יש להם אבא, למה אני צריך…"
"כי אתה לא קרוב משפחה שלהם." הסביר ארי בקוצר רוח, "ואני לא אחזור לארץ כל פעם שתצטרך ללכת אתם לרופא או משהו."
"בסדר, אבל קודם אני צריך…"
"סולי, אני אמור להיות שם עד עשירי לאוגוסט." איבד ארי את סבלנותו, "אין לי זמן, חייבים לסדר הכול כבר עכשיו."
"בריכה! בריכה!" צרחו שקד ואביב, קופצים סביבי כמו אינדיאנים, מתעלמים מהנזיפות של סבתא.
"ילדים, תפסיקו לצרוח, לכו להביא בגדי ים ומגבות." פקדתי עליהם, "אנחל, קח את המפתחות של האוטו ולך לעשות קניות." הושטתי לו את הכסף שנתן לי בוריס, "רק רגע, אני אעשה לך רשימה, אתה עושה קניות גם בשביל בוריס וחמי, ומביא להם את האוכל."
"לא רוצה ללכת לבוריס." מחה אנחל.
"אתה חייב, ואני רוצה שתישאר שם ותעזור לבוריס עם חמי, כי במקום לטפל בו הוא סתם צועק עליו."
"סולי!" התרגז ארי, "תפסיק לבזבז זמן על שטויות."
"לעזור לחברים ולדאוג לאוכל לשבת זה לא שטויות." התעקשתי, "חכה עוד רגע." ביקשתי, הכנתי רשימה ושלחתי את אנחל לדרכו ואחר כך התקשרתי לבחורה שהייתה המדריכה של התאומים בקייטנה, ושכנעתי אותה לקחת אותם לבריכה, ואחר כך למקדונלד כדי שיהיו לנו כמה שעות שקטות, ואז, סוף סוף, התפניתי לשבת ולחתום על כל מיני מסמכים שלא הייתה לי סבלנות לקרוא כי עדיין לא החלטתי מה לבשל לשבת, והראש שלי היה עסוק בחמי ובדאגה לשלומו.
רק בערב, אחרי שהילדים נרדמו סוף סוף, התפניתי להתקשר לבוריס ולדרוש בשלומו של חמי. "הוא ישן." ענה לי אנחל שטרם חזר הביתה, "הוא אכל קצת ולקח תרופות, ואפילו עשה מקלחת ודיבר עם רוני."
"באמת, רוני התקשר אליו? על מה הם דיברו?"
"אין לי מושג, הוא נסגר עם הטלפון בחדר השינה ולא שמעתי כלום, אבל אל תדאג, אני לא חושב שהם עומדים לחזור."
"אנחל!" התרגזתי, אבל הוא צחק אמר שהוא יחזור יותר מאוחר והבטיח לקחת מחר את הילדים למשחקיה כדי שאני אוכל לישון עד מאוחר.
***
בשבת כמובן ששוב קמתי מוקדם כי מרוב התרגשות הילדים קמו כבר בחמש בבוקר והתחילו לריב. עד שהם נסעו עם אנחל למשחקיה כבר הייתי מותש לגמרי, ואחר כך הייתי צריך לעזור לדודה אמה ולארי לארוז, ובינתיים הגיעו בפקס עוד מסמכים לחתום עליהם. מי ידע שבבלגיה עובדים בשבת ונחים דווקא ביום ראשון?
מזל שהילדים חזרו עייפים מאוד מהמשחקייה ונרדמו מיד אחרי האוכל.
כשהייתי בטוח שהם ישנים רצתי לדירה של בוריס כדי לראות את חמי, וגיליתי שהוא כבר לא שם, "חזר לדירה שלו לארוז." הסביר בוריס שנראה די מנומנם, והשאיל לי את האופניים שלו כדי לחסוך לי הליכה ברגל.
דיוושתי לדירה של חמי – מזל שכולנו גרים די קרוב זה לזה – וסוף סוף יכולתי לדבר איתו בשקט, לבד, בלי הפרעות.
"מה שלומך חמי? אתה נראה יותר טוב." בחנתי אותו, מנסה לפענח את מצבו על פי הבעת פניו.
"אני בסדר." אמר חמי שעמד וקיפל בגדי חורף לתוך קרטון גדול,
"מה אתה עושה?"
"אורז את הבגדים של רוני, אחיו יגיע במוצאי שבת לקחת אותם." ענה חמי בקול רגוע, "תגיד, אתה רציני בקשר להזמנה הזו לבית של ארי?"
"כן, לגמרי."
"אני לא יכול לשלם הרבה על שכר דירה."
"אני יודע, זה בסדר, כסף זו לא בעיה."
"כסף זו תמיד בעיה." תיקן אותי חמי בנחת, ובחן בעיון מכנסי ג'ינס שחוקים וצרים, הפך בהם לכאן ולכאן, ולבסוף קיפל אותם והכניס לארגז, "ואיפה אני אישן?" שאל, כאילו כבדרך אגב, אבל רק כאילו, היה ברור שזו שאלה חשובה.
"איפה שתרצה." אמרתי מיד, "התאומים ישנים יחד ויש חדר אחד פנוי שאפשר לישון בו, ובדירה של דודה אמה יש שני חדרי שינה די גדולים, וכמובן שאתה יכול לישון איתי, אם מתחשק לך."
"סולי." חמי הניח ערמת גופיות מצהיבות על הג'ינסים והתיישב, "אתה בחור מדהים סיסי, חבר טוב ובן אדם מקסים, ואני ממש אוהב אותך, אבל…" הוא נאנח, "אם לא אכפת לך, נכון לעכשיו אני מעדיף לישון לבד."
כן היה לי אכפת, אבל הבנתי שנכון לעכשיו עדיף שאני אשמור את זה לעצמי, ואמרתי בקלילות שאין בעיה, ומבחינתי, אם הוא יתרום את חלקו בבישול ובקניות ויעזור עם הילדים הוא יכול לישון איפה שבא לו.
"ידעתי שתבין." אמר חמי בהכרת תודה, והוסיף חיבוק מהיר.
החזרתי לו חיבוק, וניסיתי להאריך בו ככל האפשר, אבל הנייד שלי צלצל פתאום, וארי שאל, נרגז, לאן נעלמתי, ולמה אני משאיר אותו לבד עם הילדים?
"אבל הם ישנים."
"כבר לא, הם משגעים אותי, נו, בוא כבר."
"אני בא, אני בא, ביי חמי, להתראות." נישקתי אותו על לחיו, ורצתי חזרה הביתה.
יומנו של מספר סיפורים 