15. ההיבט הכלכלי

אתמול בלילה, כמעט באחת עשרה בלילה שזו ממש לא שעה להתקשר לבני אדם, אלא אם כן קרה משהו דחוף, פתאום, טלפון. מיד ידעתי שזה רוני, רק הכושי המשוגע הזה יכול להתקשר בשעות כאלה, וכמובן שצדקתי – זה היה הוא.
"מה קרה?" שאלתי, קצת בבהלה, כי בכל זאת… היה מאוחר ואני כבר הייתי במיטה. ארי שכב לידי ונמנם מול הטלוויזיה שדלקה, אבל כמעט בלי קול. אם הוא היה מתקשר רבע שעה יותר מאוחר שנינו כבר היינו ישנים.
"הערתי אותך?" הוא שאל, אבל הרגשתי לפי הקול שלו שלא באמת אכפת לו אם הוא מעיר אותי, הוא סתם שאל כדי לצאת ידי חובה.
"לא, אני עדיין ער." עניתי די בקרירות, והוא צחק.
"אני מבין שכבר דיברת עם חמי?"
"כן, יצא לנו לדבר."
"הוא בטח לכלך עלי כהוגן."
"ממש לא, זה לא הסגנון שלו."
"כן, אני יודע, עדיף כבר שהיה מקלל אותי וכועס, אתה בטח עשית את זה במקומו."
"לא, למה לי? החלטת שאתה מעדיף להיות סטרייט אז בבקשה, זכותך." המשכתי להיות קריר ושווה נפש, מקווה שאני מצליח להעליב אותו.
יכול להיות שהצלחתי כי רוני צחק שוב וזה לא היה צחוק נעים, "תשמע איך אתה מדבר, השתכנזת שלמה." פסק בטון מזלזל שהרגיז אותי מאוד.
"מה אתה רוצה אהרון?" שאלתי בקוצר רוח.
"אני רוצה שתשגיח עליו סולי." ענה רוני, והפעם הוא נשמע רציני מאוד, מה שקורה לו לעיתים רחוקות.
"על מי, על חמי? אל תדאג, הוא מסוגל להשגיח על עצמו לבד."
"לא נכון." אמר רוני, "הוא רק נראה ככה, אבל אני מכיר אותו, הוא בטח לא אכל שום דבר מאז שהוא חזר מאילת."
"הוא כן אכל, הכנתי לו טוסט פיצה וחביתה."
"יופי סולי, והשגחת עליו שייקח את התרופה שלו?"
"אהה… לא, שכחתי."
רוני גנח במורת רוח, "חייבים להקפיד עליו שייקח תרופות בזמן, שיאכל קודם, ושיעשה בדיקות דם. בתחילת ספטמבר הוא צריך לעשות עוד אחת."
"אבל אתה בטח תחזור עד אז, לא?"
רוני שתק קצת ואז אמר שלא, לא הפעם, ונאנח.
"אבל רוני…"
"סולי, תקשיב טוב, אני לא אחזור יותר, זהו, נגמר. חבל שבכלל התחיל, ידעתי מההתחלה שזה לא ילך, ושאני עושה טעות, אבל… טוב, אתה יודע איך זה, הרי גם אתה אוהב אותו."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי ביובש, ורק אז שמתי לב שארי ער ומקשיב לשיחה שלנו. לרוני יש קול חזק ודיקציה מושלמת, וארי שמע כל מילה. יכולתי כמובן לקום ולצאת משם עם הטלפון האלחוטי, אבל לא ראיתי שום טעם בכך והמשכתי לשבת לידו, מניח לו להקשיב.
"סולי, באמת, לא מתאים לך לשקר לי, אל תשכח כמה זמן אני מכיר אותך, אני לא עיוור, ואני יודע שנדלקת עליו עוד בזמן המלחמה, והאמת, אתם מתאימים זה לזה, שניכם עם אופי אשכנזי כזה… אתה תהיה מושלם בשבילו."
"אם לא אכפת לך יש לי חבר." השבתי נרגז פתאום. הוא היה כל כך מעט בבית לאחרונה, לא חשבתי שהוא שם לב.
"אני יודע, זה בסדר, החבר שלך מסתדר יפה מאוד בלעדיך."
"למה אתה מתכוון?" הופתעתי, ורוני שוב צחק, אבל לא שמעתי את התשובה שלו כי ארי חטף ממני את השפופרת והתחיל לצעוק על רוני שיפסיק לכלכך עליו, ושיסתום את הפה הגדול שלו, ואחר כך טרק את הטלפון והמשיך לצעוק, הפעם עלי, שאני מדבר עם הפרענק הפסיכי הזה עם הפה המלוכלך ש…
"אל תצעק עלי." נעלבתי, "מה יש לך? מה אתה מתערב לי בשיחות? ודרך אגב, אם שכחת גם אני פרענק."
"אתה טוניסאי, זה לא נחשב." אמר ארי, "וממתי אתה גזעני כזה?"
"אני? מי התחיל?"
"די כבר סולי, מספיק עם השיחה האידיוטית הזאת, בוא נלך לישון." כיבה ארי את האור, נשכב על גבו וניסה להעמיד פני ישן.
נשכבתי לצידו, חשבתי על השיחה המוזרה עם רוני וכמעט שנרדמתי כשארי שאל אם אני ישן.
"כמעט, מה הבעיה?"
"סליחה שצעקתי עליך, לא התכוונתי, רוני עצבן אותי."
"כן, הוא טיפוס מעצבן לפעמים."
"אז מה, הוא וחמי נפרדו?"
"משהו כזה."
"איך חמי מקבל את זה?"
"קשה לדעת, הוא בחור די סגור."
"כמה זמן הם היו יחד?"
"די הרבה, מעל חמש שנים."
"בזמן הומואים זה כמעט חתונת הזהב , אני מקווה שלא לקחת ללב את מה שרוני אמר לך עלי, הוא סתם ניסה לעצבן אותך."
"אז מה, זה לא נכון שאתה מזדיין עם אחרים?"
"כן, אבל… תראה סולי…" הוא הסתובב לעברי, ליטף את כתפי ומותני ואמר את כל מה שמקובל להגיד במקרים כאלה – שאני בחור מקסים, ושהוא שמח שהוא הכיר אותי, והוא נהנה מכל דקה שהייתי בחיים שלו, והוא בחיים לא היה מצליח לעבור את התקופה האחרונה בלעדי ו…
"זה נשמע כמו נאום פרידה."
"זה כבר תלוי בך סולי, אבל אני רוצה שתדע שהיה טוב לי אתך, נקשרתי אליך מאוד, והילדים…"
"אם כל כך טוב לך איתי אז למה אנחנו כבר כמעט לא מזדיינים?"
"כי…" הוא נאנח ושאל אם אני זוכר איך הכרנו.
"בטח שאני זוכר, אני לא סנילי."
"הייתי צריך מישהו שיטפל לי במשק בית." הזכיר לי ארי ללא צורך, "ובכלל לא התכוונתי… עוד בהתחלה אמרתי לך שאתה צעיר מידי בשבילי, אתה זוכר?"
כן, אני זוכר."
"אני לא בנוי לזוגיות ולנאמנות סולי, אתה יודע את זה, אנחנו חיים יחד כבר המון זמן. ניסיתי להרגיש נוח עם זה, אבל אני לא מצליח, פעם חשבתי שזה בגלל ששנינו גברים, ושעם אישה הייתי מרגיש פחות מוזר, אבל היום אני כבר לא בטוח, נדמה לי שאני פשוט לא בנוי לכל הקטע המשפחתי הזה."
"חשבתי שנהנית כשהיינו עם הילדים בפארק המים."
"כן זה היה נחמד, אבל לא הייתי רוצה לחזור על זה שוב, מאוד השתדלתי, אבל לא מתאים לי כל העסק הזה עם ילדים קטנים ומשפחה וכל זה… אתה מבין אותי סולי?"
"לא." הודיתי, "לא באמת."
"זה לא רק אתה, זו גם המדינה הזו." המשיך ארי לקטר, "כל כך חם פה, פשוט זוועה, אפילו החורף הוא לא ממש חורף, והקיץ הוא גיהינום."
"טוב, ככה זה קיץ, בקיץ חם, וחוץ מזה הרי המזגן דולק."
הוא נאנח שוב, "ידעתי שלא תבין, אם היית גר כמה שנים באירופה היית מבין למה אני מתכוון. באירופה יורד גשם גם בקיץ ותמיד ירוק ופה הכול צהוב ומלא אבק. לא פלא שכולם כל כך עצבניים, אין שקט במקום הזה, אין שלווה, הכול חם מידי, רותח מידי, כל הזמן קורים דברים, אין רגע שקט, אין תרבות, אתם כל כך מתאמצים להיות אירופה, אבל בחיים לא תצליחו. הנה, למשל האופרה הזו בפארק." הוא הדליק את הטלוויזיה, העביר לערוץ הראשון ונשף בבוז, "כרמן בתל אביב, זה פשוט לא מתאים, חבל על כל הזמן והכסף שזה עלה."
"אבל כרמן ספרדייה." הזכרתי לו, "למה פה זה לא מתאים ובאירופה כן?"
"כרמן צוענייה." תיקן אותי ארי בקפדנות, "ופה אין צוענים, אפילו הם לא מעיזים להגיע למקום הזה."
"אז לא, בלי טובות, מי צריך אותם, יש לנו פרענקים." עקצתי אותו.
"אתה מתעקש לא להבין מה אני אומר." העיר ארי במורת רוח ושב וכיבה את הטלוויזיה, לא מניח לכרמן להירצח בנחת מול הקהל.
"כי אתה לא מדבר לעניין, אני לא מבין מה הקשר בין כרמן ואירופה לבין היחסים שלנו."
"הכול קשור." אמר ארי במסתוריות, והציע שנדבר מחר, אבל כבר הייתי עצבני מידי ודרשתי שיסביר עכשיו למה כוונתו.
"לפני כמה ימים הציעו לי עבודה בבלגיה." אמר ארי, "ואני שוקל לקבל את ההצעה ולעבור לגור שם."
"מה, לבלגיה?" נדהמתי, "למה בלגיה?"
"כי היא במקום טוב באמצע, ואפשר להגיע ממנה לכול מקום. ואל תשכח שאני מדבר חוץ מהולנדית ואנגלית גם צרפתית וגרמנית." השוויץ ארי שהיה גאה מאוד בכל השפות שידע, "דודה אמה מאוד בעד." הוסיף.
"דודה אמה? כבר סיפרת לה?"
"כן, היא התלהבה מאוד. בבריסל יש לה חברת ילדות שגרה בדיור מוגן, והיא רוצה להצטרף אליה."
"בבקשה, שתצטרף, מי מפריע לה." רטנתי בזעף.
ארי לא השיב. שתק והניח לי לעכל את הבשורה, "אז מה, אתם תיקחו את התאומים ותעזבו? מה עם אנחל? תיקחו גם אותו?"
"לא, אני לא חושב. יש במקום הזה מספיק אחיות ומטפלות שידאגו לדודה אמה, לא יהיה לו מה לעשות שם."
"ומה תעשה עם התאומים?" שאלתי, וליבי נצבט מצער הפרידה הממשמשת ובאה, "תיקח להם מטפלת או משהו?"
"זאת אפשרות." אמר ארי בזהירות, "אבל הייתי מעדיף שאתה תמשיך לטפל בהם."
"מה, בבלגיה?" הרעיון שגם אני אסע איתו הכה אותי בתדהמה, "אני לא חושב ככה ארי, אני אקרע מגעגועים לקטנים אבל אני לא רוצה לעזוב את הארץ, אני בקושי מגמגם כמה מילים באנגלית ו… אני לא רוצה לגור במקום אחר, ואני לא חושב שזה הוגן לקחת מפה את הילדים, רק לפני כמה שבועות הם איבדו את אימא שלהם, ופתאום אתה רוצה לקחת אותם למקום זר? זה פשוט יותר מידי שינויים בשביל ילדים כל כך קטנים, טוב להם פה והם נורא יסבלו אם תנתק אותם פתאום מכל מה שהם מכירים." שטחתי את טענותיי בפני ארי שהקשיב לי בשתיקה מבשרת רעות.
הראש שלי עבר להילוך מהיר, "טוב, אם אין ברירה אני אסע אתך ואשאר אתם עד שהם יתאקלמו, ואחר כך… אבל אני שוב אצטרך לעזוב את העבודה, חבל, עד שמצאתי מקום שטוב לי בו, והשעות נוחות לי. אולי תוותר על העסק הזה ארי? קר בבלגיה ויורד שם שלג בחורף ו…"
"סולי." ארי הניח יד על פי, והביט ישר בעיני, "שתוק רגע, אני אוהב שקר ויורד שלג, ואני לא רוצה לקחת איתי את הילדים. אני יודע שאני אבא שלהם והכול, ואני אשלם עבורם ואדאג להם, אבל אני לא רוצה לחיות אתם, הם מלחיצים אותי, הם עושים המון רעש ובלגן ולא ישנים בלילה ותמיד אחד מהם חולה או משהו. כל הזמן צריך לשמור עליהם ולהשגיח עליהם, הם נורא מעיקים עלי." התוודה, "וגם דודה אמה מרגישה ככה."
"הם מעיקים עליכם?" הצלחתי לפלוט מבעד לכף היד שחסמה את פי, ואחר כך העפתי אותה מעלי, "בטח שהם עושים רעש ובלגן." נזעקתי להגן על חביבי הקטנים, "הם רק בני ארבע ארי, הם עדיין תינוקות."
"אני יודע." אמר ארי, "ואני אוהב אותם, באמת, אבל הם מעצבנים אותי, אין לי סבלנות אליהם." הודה בכנות.
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהכנסת את אימא שלהם להיריון." התרגזתי, נעלב בשמם של הילדים המתוקים שלי שלא היו כל כך נוראים כמו שארי טען, הכרתי ילדים גרועים הרבה יותר.
"חשבתי על זה. למה אתה חושב שאני ואימא שלהם לא חיינו יחד? ילדים זה מטרד נוראי סולי, ולא סתם מטרד אלא גם מטרד יקר וגוזל זמן וכסף."
מעולם לא עלה בדעתי לבחון את נושא גידול הילדים מההיבט הכלכלי והייתי די מזועזע מהגישה שלו. "מזל שההורים שלך לא חשבו ככה, אחרת לא היית נולד." התמרמרתי.
"למעשה הם כן חשבו ככה, בגלל זה שלחו אותי לפנימייה בגיל שתים עשרה."
"ומי טיפל בך לפני שהגעת לפנימייה?"
"הנני שלי." אמר ארי בפשטות, "ככה למדתי צרפתית." הוסיף.
"יופי לך, גם את הילדים שלך אתה מתכוון לשלוח לפנימייה?"
"אם הם ירצו, אבל עד שהם יהיו מספיק גדולים הייתי מעדיף שהם יגורו בישראל, אתך."
"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה פשוט תשאיר אותם כאן ותיסע?"
הוא הנהן. "כן." אמר בפשטות, ושאל אם אני אסתדר אתם לבד, או שאני רוצה שגם אנחל יישאר איתי.
"זה תלוי בו." אמרתי, "ומה, לא תתגעגע אליהם בכלל?"
ארי משך בכתפיו, "אולי, קצת, אני אבוא לבקר מידי פעם." הבטיח בקול לא כל כך משכנע ושב ונשכב.
"או שהם יקפצו לבקר אצלך כשהם יהיו גדולים יותר?" הצעתי, מנסה לכבוש את השמחה הפתאומית שקפצה עלי, מחלחלת בכל איברי.
"כן, זה יהיה נחמד." קולו נעשה מנומנם מעט, "אני אשלם לך על ההוצאות שלהם כמובן, ועל הבית, ואחרי שאני אסע תוכל להזמין את חמי שיבוא לחיות אתך, ככה לא תצטרך להתרוצץ ברחוב עם טוסטר ביד." התגנב שמץ של בדיחות דעת לקולו, "ואם תגורו יחד תוכל להשגיח עליו שהוא אוכל ולוקח את התרופות שלו והכול."
"באמת? ולא יהיה לך אכפת ארי?" חקרתי, מסרב להאמין שכל התסבוכת בה היינו תקועים עומדת להיפתר בקלות כזו.
"ואם יהיה לי אכפת זה יעזור לי במשהו? הרי עכשיו, אחרי שרוני הסתלק אין לי סיכוי אתך." השיב ארי בנחת, כמי שמציין עובדה ברורה וידועה לכל.
"אני מצטער ארי." הסמקתי חרש בחושך, "זה פשוט יצא ככה." ניסיתי להתנצל, "אני לא מצליח להוציא אותו מהראש שלי."
ארי גיחך. "לפי מה שהבנתי זה לא מהראש שלך שאתה צריך להוציא אותו אלא מהתחת."
"אל תהיה גועלי." נזפתי בו, ודחקתי מרפק בצלעותיו.
הוא גיחך, ואחר כך חיבק אותי ואמר שזה בסדר, הוא שמח שהכול נגמר ברוח טובה, בלי יותר מידי דראמות, זה לפחות אחד היתרונות של זוגיות עם גבר, אישה בטח הייתה מעוררת מהומה שלמה, והיו דמעות וסצנות.
"חכה, עוד לא דברתי עם חמי, נראה מה הוא יגיד, אולי הוא בכלל לא יסכים?"
"אם לא הוא יהיה אחר." פיהק ארי, "בין כה וכה אחרי שנה, שנתיים יחד, הסקס נעשה משעמם וחיים יחד רק בגלל הרכוש והנוחיות. מה, לא ככה?"
"לא יודע, אני מקווה שלא." אמרתי, אבל הוא כבר נרדם ולא ענה לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s