14. יום האהבה

ביום חמישי שעבר חמי הגיע אלינו, נתן לי את המפתח לדירה שלו וביקש שאעשה לו טובה ענקית ואשגיח על העציצים שלו.
"אני בטח אחזור עד יום שלישי, אבל במזג האוויר החם הזה אני פוחד שהפטוניות והסיגליות האפריקאיות יתייבשו לי, ותזכור שצריך להשקות אותן מלמטה."
"מלמטה? איך משקים מלמטה? ולאן אתה נוסע, ומה יהיה עם הכלב?"
"הכלב יהיה אצל אחי, הילדים שלו אוהבים אותו, אבל אני לא יכול להפיל עליו גם את הסיגליות שלי כי הוא גר ממש רחוק." הסביר חמי.
"אבל לאן אתה נוסע?" חקרתי, וליבי שקע בקרבי. התרגלתי כבר לזה שהוא גר לידי ואני יכול לקפוץ אליו כמעט כל יום, לשוחח קצת ומידי פעם לגנוב חיבוק או נשיקה. מאז שהתחלתי לחיות עם ארי הייתי זקוק לעידוד הזה. המגורים המשותפים איתו יכלו להיות מעיקים מאוד לפעמים.
נכון, הילדים היו מקסימים, ואנחל התברר כבחור מועיל ומלא רצון טוב, התרגלתי אפילו לדודה אמה, אבל לא עלה על דעתי, כשחייתי לבד, כמה קשה לגור עם משפחה שלמה, וכמה ילדים מסוגלים להיות מעייפים לפעמים.
"אני נוסע לבקר את רוני באילת." חייך חמי בשמחה, "אני טס." הוסיף, מרוצה מאוד מעצמו.
"אבל אתה שונא את אילת." הזכרתי לו.
"נכון." הודה חמי, "הייתי מעדיף לטוס לשוויץ, לא לאילת, אבל רוני באילת ואני נורא מתגעגע אליו, ובמלון יש מזגן מצוין וג'קוזי…" חיוכו הפך להיות חולמני משהו, "לחגוג את ט"ו באב ערום בתוך ג'קוזי, מה יכול להיות יותר טוב מזה?"
"מה, כבר ט"ו באב?" נדהמתי, "אבל רק אתמול היה תשעה באב."
חמי צחק הודיע לי שאני ליצן, הבטיח להביא מתנה מאילת, והסביר לי מה זה אומר להשקות מלמטה – הכוונה פשוט לא לשפוך מים לתוך העציץ אלא לצלחת שהוא עומד עליה, ורצוי מים רתוחים בבקשה, כדי לא להזיק לסיגליות העדינות שלו.
"אם הן כל כך עדינות אז איך המים החמים לא יזיקו להן?"
"מים רתוחים מקוררים כמובן." הסביר חמי, "רק אל תבשל לי אותן." הזהיר אותי בשיא הרצינות.
"דביל, אי אפשר לצחוק אתך קצת?" צחקתי, והוספתי שאני מאחל לו שיבלה יפה עם כושי, אבל שידע שאני אתגעגע אליו מאוד.
"סולי." הרצין חמי, "גם אני אתגעגע אליך, אבל תשמע סולי…" הוא כיווץ את גבותיו בהבעה מהורהרת, ונראה כל כך מקסים… הייתי צריך להתאפק לא לנשק אותו. "מה קורה אתך ועם ארי?" שינה בפתאומיות נושא.
"לא קורה כלום, הכול בסדר." רטנתי, מרגיש נזוף קצת.
"יכול להיות שגם אתם צריכים לחגוג את חג האהבה?" הציע חמי בעדינות.
"אין לנו זמן, אנחנו עסוקים מידי, וחוץ מזה ארי לא טיפוס רומנטי, וגם אני לא."
חמי נאנח לשמע תשובתי החמצמצה, "קצת רומנטיקה רק תועיל לכם, נדמה לי שמרוב עבודה ועניינים שכחתם למה אתם יחד."
"אני קצת שכחתי אבל ארי לא, הוא איתי כי אני מוריד לו את הילדים מהראש, ואני תמיד שם כשהוא חרמן."
"סולי, באמת… אתה נשמע כמו פולניה ממורמרת."
"אני גם מרגיש ככה, אני בכלל לא בטוח שאני עדיין אוהב אותו."
חמי נאנח ואמר לי ברוך שכל זוג עובר תקופות שפל, ולא פלא שאני מרגיש ככה, היו לנו כמה חודשים איומים, אבל צלחנו אותם בגבורה, ובקרוב הקיץ ייגמר, והוא בטוח שהמצב ישתפר אחרי שהילדים יחזרו לגן ויהיה פחות חם.
"אולי, אבל ארי תמיד יישאר ארי." המשכתי להתלונן, "הוא בן אדם קר ולא רומנטי."
"אבל סולי, אף אחד לא הכריח אותך להיות איתו, ובהתחלה הרי אהבת אותו ונהנית להיות איתו."
"כן, אבל…"
"למה שלא תתפוס יוזמה ותארגן לכם איזה בילוי נחמד ביום האהבה? לכו, תבלו, תעשו חיים, אני בטוח שאנחל ישמח להשגיח על הילדים."
"טוב, בסדר." אמרתי בקול עגום, וחיבקתי אותו, "תבלה יפה חמי, ותיזהר לא להישרף מהשמש של אילת."
אני אוהב אותך הוספתי בשקט, בלב, והלכתי להרתיח מים בשביל הסיגליות האפריקאיות שלו.
הייתה לנו שבת סבירה לגמרי, לקחתי את הילדים לבריכה, ואחרי הצהרים הם נרדמו ונתנו לנו לבלות קצת זמן איכות יחד. נעלנו את דלת חדר השינה, הדלקנו מזגן, עשינו סקס פרוע ואחר כך ישנו יחד, ארי היה נחמד וסבלני, ובמשך כמה שעות הרגשתי שאני אוהב אותו כמו פעם.
במוצאי שבת הזכרתי לו שמחר ערב יום האהבה ושאלתי אותו אם בא לו שנצא לסרט, או אולי למסעדה.
ארי עשה פרצוף נגעל, ואמר שהוא שונא את כל ימי האהבה המסחריים האלה, וצחק ממני שעוד מעט אני ארצה זר פרחים וקופסת שוקולדים בצורה לב.
"מה רע בפרחים ובשוקולד?" שאלתי בכעס, "ומה יש לך נגד רומנטיקה? מתי הבאת לי פרח או משהו אחר? מתי יצאנו לאחרונה לבלות יחד?" התלוננתי במרירות.
"נו, די, מה אתה, בחורה?" התרגז ארי, "מה לנו ולרומנטיקה, שכחת שאנחנו גברים? מה אתה צריך שאני אביא לך שוקולד, לא מספיק שאני נותן לך זין ושאנחנו מבלים במיטה?"
"לך אולי כן, אבל לי לא." אמרתי, ואחר כך שתקתי בזעף, ולא דיברתי איתו עד למחרת בבוקר, לא שהוא שם לב כי הוא הסתלק למיטה, נרדם מיד, ונחר כל הלילה.
להפתעתי הרבה ארי בא הביתה בערב יום האהבה עם זר פרחים ענקי וקופסת ממתקים גדולה מלאה שוקולדים עטופים ניירות מבריקים. הילדים התנפלו על השוקולד, ואנחל שהתלהב מאוד מהפרחים סידר את הזר בשתי צנצנות גדולות, אחת שם בסלון ואת השנייה לקח למטה לדירה של דודה אמה. גם היא שמחה מאוד, הסמיקה מרוב נחת ונתנה לארי נשיקה.
"לקחתי יום חופש מחר." בישר לנו ארי, ודחף לפיו עיגול שוקולד מריר, "מה דעתכם שנבלה את ט"ו באב ביחד?"
הילדים הריעו וביקשו שניסע לפארק המים בשפיים.
"כן, פארק המים." מחה אנחל כפיים בהתלהבות, "מזמן רציתי לבקר שם."
"גם אני." אמרה דודה אמה, "המון זמן כבר לא שחיתי בבריכה."
"יופי, אז מחר ניסע כולנו לפארק המים בשפיים." החליט ארי.
"אחלה, תבלו יפה." אמרתי באנטיפתיות, וארי התרגז ושאל למה אני תמיד מתלונן, ומה רע בבילוי משפחתי?
"כלום, בילוי משפחתי זה נפלא, אבל חבל ששכחת שמחר ט"ו באב, יום האהבה, לא יום המשפחה, וחוץ מזה איך נוכל להיכנס כולנו למכונית אחת?"
"אז אני אשאר בבית." נחפז אנחל לוותר.
"לא, אני אשאר." התערבה דודה אמה בוויכוח.
"אף אחד לא נשאר בבית, מחר בבוקר נשכור מכונית גדולה כדי שנוכל לנסוע כולנו ביחד." פתר ארי את הבעיה, "ותפסיק להיות חמוץ כזה סולי." הוסיף.
"כן, כן, תפסיק להיות חמוץ סולי!" צעקו התאומים שההבטחה לנסוע לפארק המים גרמה להם להתרוצץ בכל הבית בצרחות שמחה.
כדי להרגיע אותם אמרתי שבסדר, נראה, ובעזרת האיום שמי שלא יתנהג יפה יישאר בבית הצלחתי לסיים בזריזות את הנדנוד הבלתי נסבל של השכבתם לישון, ולצנוח על המיטה עוד לפני שהתחיל יומן החדשות.
אחרי שהצלחנו להתאושש מהחדשות הזוועתיות על תאונות, שרפות, ורציחות של ילדים קטנים, אמר ארי שהוא מצטער שהוא שכח שאי אפשר להכניס את כולנו למכונית אחת, "כל החיים הייתי לבד ופתאום אני צריך לטפל בחמולה שלמה." הסביר לי בקול עצוב, אבל צחק כשאמרתי לו שהוא לא חייב לי כלום, ואני יודע לטפל בעצמי לבד.
"די, די כבר, פולניה קוטרית שכמוך." נישק אותי, וככה סתם לי את הפה.
למחרת בבוקר הופיע פתאום בוריס והכריז שגם הוא רוצה לבוא איתנו והוא מנדב את המכונית שלו ואת עצמו כנהג, ואז הושיט את ידו באבירות לדודה אמה שהתמוגגה מהנימוסים שלו, וגם מהיידיש הטובה שלו, פקד על אנחל לבוא איתם ולהשגיח על גברת אמה (ככה הוא קורא לה) וככה נפתרו כל הבעיות.
אני ואנחל שמרנו בתורות על התאומים שיצאו מדעתם מרוב אושר והשתוללו בלי הפסקה בכל רחבי הפארק, (אין לי מושג מאיפה יש לילדים כל כך קטנים כל כך הרבה מרץ) והמבוגרים ישבו בצל, אכלו גלידות ואבטיח, וקשקשו בנחת.
אי אפשר להגיד שהיום היה רומנטי במיוחד אבל בילינו יפה וחזרנו מאוחר, עייפים מאוד וקצת שרופים. אחרי שהילדים נרדמו, הפעם בלי סיפור ובלי נדנודים, הם היו עייפים מידי, רצתי לדירה של חמי להשקות את הסיגליות שלו, וגיליתי, מופתע מאוד, שהוא בבית.
"מה? כבר חזרת?" התפלאתי, "אבל אמרת שתישאר עד יום שלישי?"
"אז אמרתי." הזעיף חמי פנים, ותלש עלים יבשים מעציצי הסיגליות היקרות שלו.
"הנה, יש פה מים רתוחים בשבילן." שמתי בקבוק על השולחן, וניסיתי לשים יד על כתפו, אבל הוא הדף אותי מעליו. "לא עכשיו סולי." ביקש.
"אבל מה קרה חמי?"
"לא בא לי לדבר על זה, שונא את אילת, תמיד שנאתי, גם את יום האהבה המטופש הזה אני שונא, חבל שנסעתי."
הוא נשמע נורא מדוכא וכאב לי הלב עליו, התעקשתי לחבק אותו ובסוף הוא הרשה לי, אבל לא החזיר חיבוק, עמד נוקשה ועצוב וחיכה שאלך.
לא רציתי, אבל הלכתי, אני מקווה שמחר הוא ירגיש יותר טוב.
***
אחד הדברים שאני אוהב אצל חמי זה הכישרון הטכני שלו. יש לו ידי זהב, והוא יודע ואוהב לתקן דברים, ולכן החלטתי להביא לו את הטוסטר הישן שלי שאני מכין בעזרתו טוסט פיצה לילדים. הטוסטים יוצאים מעוכים עם פסים, והם ממש אוהבים אותם, בעיקר אם אני מוסיף עגבניות חתוכות, טונה וזיתים. אני מודה, לא תמיד יש לי סבלנות למלא את הטוסטים בכל טוב, ולפעמים אני מחפף ומסתפק רק בקטשופ ובגבינה צהובה, אבל בלי טוסטים בכלל אי אפשר, ולכן החלטתי להקדים רפואה למכה ולקחת את הטוסטר הקשיש לבדיקה לפני שהוא יחליט לשבות ממלאכתו.
אחרי שחזרתי עם התאומים מגן השעשועים הושבתי אותם עם קרטיבים מול הטלוויזיה, ביקשתי מאנחל לשים עליהם עין, דחפתי את הטוסטר לשקית ושמתי את פעמי לדירתו של חמי.
הוא ישב מול המאוורר ובהה בטלוויזיה בפרצוף עגום, המחשב, לשם שינוי, היה כבוי.
"אתה לא כותב היום?" התפלאתי, כי בדרך כלל בשעות האלה חמי היה תקוע מול המחשב, מקליד במהירות משהו, ותמיד, כששאלת אותו מה הוא עושה, הוא היה אומר שזה כלום, סתם איזה שטות, ומכבה מהר את המסך.
"לא, היום לא מתחשק לי." אמר חמי, "אני מחכה שהחדשות יגמרו ותתחיל העונה השמינית של מופע שנות השבעים, עוד לא ראיתי אותה." הסביר ושאל אם אני רוצה לשתות משהו.
"כן, האמת שכן, אני מת מחום."
"קח לך מה שאתה רוצה מהמקרר." אמר חמי באדישות שמלאה אותי דאגה. בדרך כלל הוא היה מארח מנומס ונדיב ולא הניח לאורחיו לדאוג לעצמם.
הכנתי מיץ לימון מאריזה של פריגת שמצאתי במקפיא, והבאתי לנו כד מיץ, שתי כוסות וכמה עוגיות, ואחרי שהפצרתי בו מעט חמי אפילו שתה כוס, אבל סירב לאכול.
"המקרר שלך ריק לגמרי, למה אתה לא עושה קניות?"
"לא בא לי, אין לי תיאבון."
"אבל חמי, אתה חייב לאכול, מה דעתך לאכול טוסט פיצה, יש לך לחם במקרר, וראיתי שנשארה קצת גבינה צהובה, ויש לך גם קופסת טונה, חבל שאין עגבניות."
"מה זה משנה אם אין לי טוסטר?"
"לי יש." שלפתי את הטוסטר מהשקית.
"באת אלי עם טוסטר?" נדהם חמי, "איזה בחור משונה אתה סולי."
"הבאתי אותו לבדיקה." הסברתי.
"אז הוא מקולקל?" שאל חמי, ונשמע מאוכזב מעט.
"לא ממש, בעצם לא, אבל חשבתי לעצמי, למה לחכות עד הרגע האחרון? לא עדיף לבדוק אותו קודם, לפני שהוא מפסיק לעבוד? בגלל זה הבאתי אותו אליך, כי אני יודע שאתה מתמצא בדברים כאלה." תוך כדי דיבור הכנתי מהר רביעייה של טוסטים, ואפילו בזקתי עליהם אורגנו מלמעלה.
הלחם היה קפוא, אבל הטוסטר הפשיר אותו בלי בעיה, וחמי אכל בתיאבון, ולא התנגד גם לתוספת של חביתה ליד.
אחר כך הקרינו בטלוויזיה את הפרק הראשון בעונה השמינית של מופע שנות השבעים, אחת התוכניות החביבות במיוחד עלי ועל חמי, ושנינו ראינו מאוכזבים שאריק לא חזר, פז השמין, דונה נשארה בלונדינית, שנינו העדפנו אותה ג'ינג'ית, והכול נראה הרבה פחות מצחיק.
נכון שהסיטקום הזה, גם כשהוא לא ממש מוצלח, מצליח עדיין להיות מצחיק יותר מהרבה תוכניות אחרות, אבל שנינו הסכמנו שהעונה הזו כבר מיותרת, והבחור הלא ברור הזה שניסה להחליף את אריק פורמן ממש לא מוצלח. למרבה המזל הייד נשאר מרדן ושנון, למרות שנורא מוזר שהוא נשוי פתאום, רד נשאר כעסן ומצחיק כתמיד, וגם קיטי המשיכה להיות מצחיקה ומתוקה, וחביבתי המיוחדת, ג'קי, נשארה סקסית ומדהימה, ואטומה בצורה מקסימה. גם קלסו נשאר יפה וטיפש, אבל היה ברור שהוא כבר לא נער מתבגר, כי הזמן לא פוסח על איש, אפילו לא על בעלה של דמי מור.
"איזה אכזבה." סיכם חמי, למרות שצחק כהוגן למראה פניהם של קיטי ורד כשהם מצאו בביתם חשפניות כשחזרו מבילוי, "זה כבר לא מה שהיה פעם."
"לא, בהחלט לא, הם היו צריכים לסגור את הבסטה עוד בעונה הקודמת." הסכמתי.
"זה פשוט מעורר רחמים, איך הם מנסים לסחוט עוד טיפה מהלימון המיובש הזה, יש דברים שאסור לסחוב יותר מידי זמן." סח חמי, וכיבה את הטלוויזיה, "לפעמים, גם אם הלב שלך נשבר, עדיף לחתוך כדי להשאיר טעם טוב, אם זה חייב להיגמר אז אין טעם לגרור את העניין עוד ועוד, ולהרוס את כל הזיכרונות הטובים. יותר טוב לעזוב בצורה מכובדת."
"כן, אני מסכים." אמרתי, וחשבתי על ארי, אבל לא הספקתי להגיד כלום כי חמי המשיך עם רצף הקלישאות שלו, "זה כמו להוריד פלסטר, אתה יודע שזה יכאב, ומרוב פחד אתה מהסס ועושה את זה לאט מידי, ומכאיב לעצמך עוד יותר. הכי טוב לעשות את זה בבת אחת ומהר, לחתוך וללכת, בלי להסתכל אחורה." הסביר חמי.
"כן, אבל אל תשכח שיש עוד שיקולים שצריך להביא בחשבון, יש עוד אנשים שעלולים להיפגע, ולא כדאי להחליט מהר מידי כי לפעמים מה שנראה כמו משבר סופי הוא סתם ויכוח חסר משמעות שאפשר להבהיר בשיחה גלויה ו…"
"את המשבר הזה אי אפשר להבהיר." נכנס חמי לדברי, מפסיק להעמיד פנים שהוא מדבר על התוכנית, "זה נגמר ודי." פסק.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלתי, והנחתי יד על כתפו.
"לא ממש." אמר חמי בשאט נפש, וניער אותי מעליו.
"חמי, בבקשה." ניסיתי לגעת בו שוב, ולחרדתי הוא משך אותי אליו, כבש את פניו בכתפי ובכה כשסיפר לי שבאילת התברר לו שרוני נמצא עם בחורה אחת, נחמדה דווקא העיר בג'נטלמניות, שמנסה להיכנס ממנו להיריון כדי להשתחרר מהצבא.
"יש לה עוד שנה לשרת ולא בא לה, והיא ורוני… הם יחד כבר כמה חודשים, וכולם ידעו חוץ ממני."
"אבל… אבל… איך הוא הסביר את זה?" נדהמתי.
חמי משך בכתפיו וחזר לשבת על הכורסה, "מה יש להסביר? הוא תמיד טען שהוא דו מיני, ועוד בהתחלה הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על משפחה וילדים, ואני הטיפש שלא הקשיב וחשב…" הוא נאנח, "אני מניח שבעוד כמה שנים אחרי שהוא יהיה קצת יותר מבוגר ויהיו לו ילדים והכול הוא שוב יחזור לזיין גברים, ובגלל שזה רוני הוא יצליח לתמרן בין המשפחה ובין הזיונים מהצד, אני מאחל לו בהצלחה, אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה."
"האמת, תמיד התפלאתי איך אתם מסתדרים עם זה ששניכם אקטיביים?"
"אנחנו לא. אני תמיד ויתרתי לו, וכשרציתי אז…" חמי נאנח, "עזוב, אין טעם לדבר על זה יותר."
"אז מה תעשה עכשיו חמי?"
"אני אמשיך לחיות." אמר חמי בפשטות, "מה עוד אפשר לעשות?"
"מה, לבד?"
חמי משך בכתפיו, "נחיה ונראה." חיוך עלה על פניו, "למה, אתה רוצה לשדך לי מישהו?"
"כן, את עצמי." הודיתי, וניסיתי לחבק אותו, אבל הוא הרחיק אותי מעליו בעדינות.
"סולי, אם היית פנוי אז… אתה עם ארי, ואני לא מוכן ככה, היה לי מספיק ודי מבגידות."
"אבל לארי לא יהיה אכפת, הוא איתי רק כי הוא פוחד להישאר לבד עם הילדים, הוא לא ממש אוהב אותי וגם אני… אנחנו יחד, אבל זה יחד פושר כזה, לא כמו שאתה ורוני הייתם."
"ומה זה עזר לנו שהיינו יחד? בסוף זה נגמר, אולי עדיף סידור כמו שיש לך עם ארי, בלי יותר מידי התלהבות, סתם סידור מעשי שכל אחד מרוויח ממנו, ואין סיבה להתאכזב."
"לא, לא עדיף." מחיתי, והייתי מוכן להתווכח איתו עד שאשכנע אותו שאני אוהב אותו, ואני אפצה אותו על האכזבה מרוני, אבל הוא היה עייף ולא רצה להקשיב, ואחר כך אנחל התקשר וביקש שבבקשה אבוא כי הילדים משגעים אותו שהם רוצים טוסט פיצה, ודודה אמה מציקה שכואב לה הראש…
אספתי את הטוסטר שהספיק להתקרר וטסתי הביתה לא לפני שהזהרתי את חמי שאני עוד אשוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s