14. דירות מוזיקליות

אחרי שספירית הודיעה שהיא מתכננת לחזור לאימא שלה ולנסות להיות שוב סטרייטית החליטה אורה שהיא חייבת לעזוב את הדירה שלהן, דירה שהן השקיעו זמן רב ומאמצים גדולים לשפץ ולהתאים לטעמן.
"אבל למה? הדירה שלך כל כך נחמדה, לא חבל?" הצטערתי, והעפתי שוב מבט מתפעל בנוף היפה של עמק יזרעאל שנשקף מהמרפסת.
"חבל, כן, אבל מה לעשות, ככה זה, אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להמשיך לגור בדירה הזאת." הודיעה לי אורה בפשטות, והביטה סביבה בצער, "חבל, השקענו פה כל כך הרבה מאמצים, פעם חשבתי ש…" היא נאנחה, "טוב, אלה החיים."
"אבל למה אורה? תראי, אם זו בעיה של שכר דירה אני אשמח לעזור."
אורה חייכה, "אתה חמוד חמי, אתה יודע, חבל שהמשכורת שלך לא גדולה כמו הלב שלך."
"אז זו הבעיה? בגלל כסף את רוצה לעזוב?" התמרמרתי.
"לא רק, זאת אומרת הכסף הוא חלק חשוב מהעניין אבל חוץ מזה… היא ליטפה את המשקוף שנצבע בצבע שמן לבן בגימור מט וסקרה בעצב את המטבח הצבעוני והמושקע שלהן, "השקענו כל כך הרבה זמן ומחשבה בדירה הזו ועשינו הכל יחד, כל פינה פה מזכירה לי אותה, אם אני רוצה להתחיל מחדש אני חייבת לעבור למקום חדש, ורצוי מקום קטן וזול יותר כי אני לא יכולה יותר…" היא נחנקה מדמעות ומיד, בצורה מאוד אופיינית לה, התנצלה שזה סתם, זה בגלל ההורמונים של ההיריון.
"ומה אם היא תשנה את דעתה? מה אם היא תחזור אליך ותנסה להיכנס שוב להיריון?"
"זה לא יקרה." הודיעה אורה ופניה החביבים לבשו הבעת עיקשות בלתי מתפשרת, "היא יכולה לנסות שוב ולהיות אימא, ומצידי אפילו לסבית, אבל זה לא יקרה איתי, אני לא סלחנית כמוך חמי, שתעשה מה שהיא רוצה, אני מאחלת לה כל טוב בחיים, אבל מבחינתי ספירית לא קיימת יותר."
"מה לא קיימת? אורה, באמת…"
"לא." הנידה אורה את ראשה בסרבנות, "וזה לא בגלל שהיא החליטה להיפרד ממני, זכותה לא לרצות אותי יותר, אבל זה שהיא ניסתה להתאבד… על זה אני לא יכולה לסלוח לה, בחיים אני לא אבטח בה יותר, גם אם אני לא אמצא יותר אף פעם אהבה אני לא אחזור אליה יותר, עדיף לי להישאר לבד עד סוף החיים."
"את לא תהיי לבד, אני תמיד אהיה פה." הבטחתי.
אורה חייכה בהכרת תודה ושבה ואמרה לי שאני חמוד, ושיש לה מזל שבחרה בי להיות אבא לילד שלה, אבל עדיין, הדירה הזו גדולה ויקרה מידי בשבילה, וכואב לה לגור במקום שמזכיר לה כל כך את ספירית ולכן…
ופתאום צץ רעיון מזהיר במוחי, "אז בואי נתחלף." הצעתי, "את תגורי בדירה שלי ושל רוני ואנחנו נגור פה."
"אתה חושב שסולי יסכים שאני אגור אצלו?"
"למה לא? אני בטוח שכן, וזו דירה ממש נחמדה, לא גדולה, אבל יש לה כניסה נפרדת, חצר עם דשא ופרחים, יש פחות מדרגות מאשר בדירה שלך והכי חשוב, שכר הדירה ממש קטן, וסולי בעל בית נהדר, תמיד מבשל ומפנק, ולא לחוץ על כסף, גם לתאומים יהיה טוב שתהיה אישה בסביבה, ואני יודע שאת ממש אוהבת אותם."
"ואתה לא?" חייכה אורה שנראה היה שהרעיון שלי נראה לה.
"כן, אני חולה עליהם, אבל האמת, הקטנה קצת מפחידה אותי, היא כל כך חכמה ויפה, בעוד כמה שנים היא תעמיד את כל הגברים בשלשות. סולי חייב מישהי שתעזור לו איתה כי היא מסובבת אותו סביב האצבע הקטנה."
אורה צחקה ואמרה שאני פשוט לא בנוי להתמודד עם נשים מודרניות ואני שמרן עוד יותר מרוני.
"יכול להיות, אבל אני כזה, מה לעשות, מזל שאני הומו, נו, אז מה דעתך על הרעיון שלי?"
"אני מסכימה בתנאי שגם סולי ורוני יסכימו, וכמובן שגם לגבריאל יש זכות להתנגד, לדעתי עדיף שתברר את העניין איתם בלי שאני אהיה שם כדי שהם ידברו בחופשיות."
"בסדר, אני אטפל בזה עוד הערב, אבל אל תדאגי, אני בטוח שהם יסכימו מיד." אמרתי, ומיד אחרי שתיקנתי את הברז שדלף קצת, ושימנתי את הצירים של הארון שחרקו, נישקתי על לחייה, חזרתי הביתה וכינסתי את כולם כדי לשאול מה דעתם על הרעיון שלי.
"אבל אני לא רוצה שתעזבו, למה שלא תגורו כולכם פה?" מחה סולי בצער.
"כי יש בדירה הזו רק שני חדרים סולי, ועוד מעט יהיה תינוק… היא פשוט קטנה מידי, אבל אנחנו נגור ממש קרוב ונבוא לבקר כל הזמן, אל תדאג, לא תיפטר מאיתנו מהר כל כך."
"אנחנו נגיע לבקר כל הזמן." אישר רוני, "כל פעם שתאפה עוגה סולי תביא גם אותנו בחשבון."
"בכיף." חייך סולי ברוח טובה, "לא אכפת לך שאורה תגור אצלנו, נכון גבי?" הפנה מבט שואל אל גבריאל ששהה אצלו כל יום, ישן אצלו כמעט כל לילה, והפך למעשה לאחד מבני הבית.
"ממש לא, להפך, לדעתי זה רעיון מעולה, וזה יהיה טוב גם לילדים." הנהן גבי.
"וגם לך." הוסיף רוני בשמץ עוקצנות.
גבי האדים מעט ואמר שכן, יש בזה משהו, וליטף בהתנצלות את ידו של סולי שחייך אליו באומץ, אבל היה ברור שהוא מאוכזב מעט.
"על מה אתם מדברים?" השתוממתי, מעביר מבט מאחד לשני, תוהה מה החמצתי, ומה קורה בין השניים.
זה שרוני יודע הכל עוד לפני כבר לא הפליא אותי יותר. הוא תמיד היה זריז ומעודכן יותר ממני, מבין מיד דבר מתוך דבר, קולט מבלי משים את הזרמים התת קרקעיים שרחשו מתחת לפני השטח של הביצה עוד לפני שאני חשדתי בקיומם.
"לא קורה כלום." ניסה סולי לפייס ולשכח כל סיכוי לחילוקי דעות, והעיף מבט חושש אל הסלון, שם ישבו התאומים וצפו מרותקים במומינים המופלאים.
גבי כרך יד מגוננת סביב כתפיו, "עוד לא הספקתי לספר לך חמי, אבל מתחילת החודש אני גר רשמית אצל סולי."
"למה אתה מתכוון רשמית? ואיפה גרת בחודש שעבר?"
גבי חייך ברוח טובה, "אני מתכוון שהפסקתי לשלם שכר דירה על הדירה הקודמת שלי, עברתי רשמית לפה ומהיום גם הדואר שלי מגיע לפה."
"והמשפחה שלך יודעת על זה?"
גבי הנהן, נבוך מעט, והסביר שהם לא יודעים את כל הפרטים אבל…
"הם לא יודעים עליך וחושבים שאתה רק שוכר דירה אצל סולי." קלטתי סוף סוף, אני די אטום לפעמים, בעיקר בשעות הערב כשאני כבר עייף.
"תמיד ידעתי שאתה מבין מהר אם מסבירים לך לאט." קינטר אותי רוני.
"אבל מה תעשה אם הם יבואו לבקר?"
"זה לא יקרה, וגם אם כן הם לא יבואו בלי להודיע מראש." הרגיע גבי, "ואז נוכל לעשות סידורים."
"וזה שבמקום שני הומואים תהיה פה אישה בהיריון, או עם תינוק יעזור מאוד." הוסיף רוני הסבר אחרון, וצבט אותי, "הבנת?"
"איי… תפסיק, רשע אחד, כן, הבנתי, אבל אני לא חושב שאורה תסכים להעמיד פנים שהיא חיה אתך גבי."
"למה לא? למה שהיא לא תסכים לעזור לי? כל מה שהיא תצטרך זה לחייך ולשתוק."
"ולשקר. למה שהיא תסכים לעשות דבר כזה, לספר לאנשים שהיא חיה אתך ושאתה אבא של הילד שלה?"
גבי התפתל באי נוחות ואמר שאני נסחף, והוא בטוח שההורים הקשישים שלו, או האחים המאוד עסוקים שלו, לא יטריחו את עצמם עד לקריות, והוא בחיים לא יבקש מאורה לשקר עבורו, רק… וחוץ מזה עוד מעט מתחיל משחק כדור רגל שהוא רוצה לראות אז אולי אפשר קצת שקט בבקשה, וברח לחדר השינה כדי לצפות בטלוויזיה.
"ארי לפחות לא שיקר שהוא לא הומו." הפר רוני את השקט המתוח שהשתרר במטבח אחרי שגבי הסתלק.
"זה לא מדויק, גם לארי היו הקטעים שלו." סינגר סולי על בן זוגו.
"אבל סולי…"
"תראו, אני יודע שהוא לא מושלם, גם אני לא, אבל הוא מחבק אותי כל לילה, והוא אוהב אותי ו…" סולי האדים ודמעות נצצו בעיניו, "הוא נותן לי מה שאני צריך, טוב לי איתו, ואם הוא צריך לשקר ולתחמן קצת את המשפחה הפרימיטיבית שלו כדי שהם לא יציקו לנו אז מבחינתי זה בסדר."
"אם מבחינתך זה בסדר אז גם מבחינתי." התפייס רוני והלך לראות טלוויזיה עם הילדים, מניח לי ולסולי לסדר יחד את המטבח. "אתה חושב שאני טיפש חמי?" תבע סולי לדעת אחרי שנשארנו לבד.
"ממש לא, למה אתה שואל שאלה משונה כזו?"
"כי…" סולי בהה מוטרד בקערת פלסטיק אדומה עם ציורי תפוחים צהובים בשוליה, והיה ברור שהוא לא ממש רואה מה הוא מחזיק בידו, "כי אני תמיד בוחר בני זוג שרוטים כאלה… כי…" הוא הניח את הקערה על השיש והביט בי, נסער. "אני אוהב אותו חמי, בהתחלה רק התלהבתי מהסקס, אבל אחר כך, אחרי כמה שבועות קצת נרגענו מהבחינה הזו, היום יש פחות סקס ויותר דיבורים וחיבוקים וזה עדיין מעולה, אפילו יותר טוב כי אני מרגיש… אני מרגיש נוח איתו, וגם הוא איתי." סולי נאנח והניח יד על זרועי מביט בתחינה בפני, "אז נכון, הוא לא הכי יפה בעולם, וגם לא מי יודע מה חכם או עשיר, ולפעמים הוא מעצבן, ואפילו טמבל, אבל זה לא חשוב כי נעים לנו יחד, כי אנחנו יכולים להתנהג בטבעיות אחד עם השני."
"להתנהג בטבעיות?" תהיתי, שואל את עצמי אם אני מתנהג בטבעיות ליד רוני ומה זה אומר בכלל.
"כן, איתו יש לי הרגשה שאני בבית, אתה מבין?"
"לגמרי." אישרתי, ובאמת הבנתי.
"ואורה… זה שגם היא תהיה פה זה בכלל טוב, כי בלי אישה בסביבה הכל נראה זמני כזה, הרגשה שמשהו פה לא טבעי, זאת אומרת… אני לא יודע… משום מה כשיש גם בחורה בבית המצב נעשה רגוע יותר, נורמאלי יותר, אתה מבין?"
"כן, לגמרי סולי, זה בסדר, מחר נתחיל להעביר את הדברים של אורה לפה ואת שלנו אליה, ונסדר את כל עניין החוזים." משכתי אותו אלי לחיבוק, והוספתי נשיקה על מצחו. "הכל יהיה אחלה סולי, תן חיוך ובוא נלך לראות יחד את המומינים, אני ממש אוהב את מומין אימא עם התיק הקטן הזה שלה והסינר עם הפסים, אתה לא?"
***
כבר עשינו את זה פעם, בשנת 2005 עברנו דירה ביום האהבה, אז זה נגמר בבכי ולכן ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי שזה לא יקרה שוב. אם זה היה תלוי בי היינו דוחים את מעבר הדירה לאחריי וואלנטיין, אבל אורה הייתה לחוצה להסתלק מהדירה שלה מהר ככל האפשר והזמינה את המובילים בלי להתייעץ איתי, מודיעה לי שמוכן או לא אני חייב לזוז מהדירה שלי בבוקר של ה- 13 לפברואר.
ארזנו כל הלילה ובבוקר של וואלנטיין עזרנו למובילים לפרוק את החפצים של אורה ממשאית גדולה וכחולה לדירה שלנו, ואחר כך שינינו כיוון ושינסנו מותניים כדי להעמיס על אותה משאית את כל רכושנו עלי אדמות.
אחרי שהמשימה בוצעה נסענו בעקבות המשאית הכחולה לדירה של אורה, שוב פרקנו, שילמנו למובילים את שכרם והוספנו תשר נאה, ואחר כך בילינו כמה שעות מתישות בסידור הדירה.
בליל הוואלנטיין עצמו ישנו שנת ישרים וקמנו רעננים ומלאי מרץ כדי להמשיך לסדר ולנקות. עד הצהרים הכל היה מאורגן למופת, וכל מה שנשאר לנו היה לסדר פרחים באגרטל, אם היו לנו פרחים כמובן. לא היו, דווקא רציתי לקנות אבל לא הספקתי, מזל שאורה רבת התושייה הפציעה אצלנו עם משלוח נדיב של אוכל מהמסעדה התאילנדית, מצרפת אל ערמת הקופסאות החמות שוקולד משובח ועציץ פרחים.
"שכחתי יין." נזכרה פתאום.
"לא נורא, העיקר שיש שוקולד." הושטתי יד אל קופסת השוקולדים המפתה וחטפתי פליק חינוכי על כף ידי.
"קודם אוכלים, אחר כך הקינוח." נזפה בי אורה.
"אבל…"
"אל תשכח שאתה חייב לתת דוגמא טובה לילד."
"אבל הילד עוד לא נולד."
"לא משנה, אתה צריך להתרגל כבר עכשיו."
"אוף."
"נו, די, אל תהיה תינוק כזה." ליטפה אורה את שערותיי, ולא הבחינה שהדו שיח המבודח שלנו מרגיז את רוני. הוא רגיל שאני כולו שלו, ורק לו מותר לנזוף בי, ולהציק לי, הפלישה של אורה לאינטימיות שלנו הטרידה אותו מאוד ואחרי שהיא הלכה הוא הודה שמרגיז אותו שהיא מרגישה שזכותה לבקר אצלנו כל פעם שעולה רצון מלפניה, מטריף אותו שהיא נוגעת בי ומתבדחת איתי ומתנהגת כאילו אני שייך לה.
"שייך לה? מה פתאום? אני בטוח שהיא לא חושבת ככה, ובכלל, ממתי בני אדם שייכים זה לזה?"
"בטח שכן." הכריז רוני בביטחון מופלא, "הנה, אתה שייך לי, מה, לא?" הזעים לעומתי פנים, נראה כועס וסקסי להפליא.
"באמת כושי, לפעמים אתה ממש מדהים אותי, איזה השקפת עולם משונה יש לך."
רוני החמיץ פנים והכחיש שיש לו השקפת עולם.
"בטח שיש לך, לכל אחד יש."
"לא נכון, רק לאשכנזים פלצנים כמוך וכמו אורה יש השקפת עולם, ומספיק כבר עם האורה הזאת, היא עוד יותר אשכנזייה ממך, בא לי כבר להקיא ממנה."
"חשבתי שאתה מחבב אותה."
"אז טעית, ולמה היא נוגעת בך כל הזמן? היא חוצפנית."
"רוני באמת… אני לפחות לא הכנסתי אותה להיריון כמו שאתה וספירית… אין לך זכות להגיד כלום."
"בסדר, אם אין לי זכות אז אני שותק." שילב רוני ידיים על חזהו וסירב להוציא הגה מפיו עד למחרת בבוקר, אבל לא התנגד כשהפשטתי אותו וביצעתי בו את זממי, ואף השיב לי מנה אחת אפיים.
עוד באותו ערב הוא התקשר והודיע לי שהוא קיבל טלפון מספירית שהתלוננה על בדידות ודיכאון, והתחננה שיבוא לבקר אותה.
"והסכמת?"
"כן, אני קופץ אליה לביקור אחרי העבודה, אני אגיע הביתה מאוחר."
"אימא שלה לא תתנגד?"
"לא, למה שתתנגד?"
"יפה מצידך להתקשר ולהודיע לי."
"לא רציתי שתשב לבד בבית ותדאג לי."
"מתחשב מאוד מצידך, אם ככה אתה לא מתנגד שאני אלך לאכול ארוחת ערב אצל סולי, הוא אומר שהילדים מתגעגעים אלי, הבטחתי לבוא ולעזור לו להשכיב אותם לישון."
"וכמובן שתפגוש שם גם את אורה."
"בטח, הרי היא גרה שם. אני מקווה שאתה לא מתנגד?"
"ואם כן זה יעזור לי?"
"לא, היא הולכת ללדת את הילד שלי כושי, תרצה או לא אני אפגש איתה עוד המון פעמים. כדאי שתשלים עם זה כבר עכשיו."
"בסדר, אבל שלא תיגע בך."
"כמו שאתה לא נוגע בספירית?"
"אתה לא מתבייש מנחם? הבחורה הזו כמעט מתה."
"באשמת מי? זה היה הרעיון שלה לקפוץ מעל המעקה."
"אל תהיה אשכנזי מגעיל, למה אתה לא מבין שהיא נכנסה לדיכאון בגלל ההפלה."
"אני מבין, אני מבין, היא מקבל איזה טיפול?"
"יש איזה עובדת סוציאלית שמדברת איתה קצת, אבל היא מאוד בודדה ועצוב לה, אני חבר ותיק שלה חמי, היא עזרה לי והקשיבה לי המון כשהייתי חופר לה עליך, אז עכשיו תורי."
הווידוי שלו מדהים אותי ומחמיא לי, "אני לא מאמין, חפרת לה בגללי?"
"בטח, אז למי אם לא לה? לך היה את הבלוג שלך ולי הייתה ספירית, עכשיו היא על הפנים ואני חייב לתמוך בה."
"רק תיזהר שמרוב תמיכה לא יצא שוב תינוק."
"אם זה מה שיעזור אין לי בעיה."
זה טיפשי אבל פתאום אני נדלק מכעס ומקנאה, "וואלה? אז אולי פשוט תתחתן איתה ודי? זה יפתור לשניכם את הבעיות, תוכלו לשבת ולחפור אחד לשני עד סוף החיים."
"אולי אני באמת אעשה את זה." הטיח רוני וסגר לי את הטלפון.
"לך תזדיין." צעקתי על הטלפון וחזרתי לעבודה, מדוכדך ועצבני.
החלטתי לא לתת לקריזות של הפרענק המשוגע הזה לקלקל לי את התוכניות, ואחרי העבודה נסעתי לסולי, וביליתי שם כמה שעות נעימות. הילדים וסולי שמחו לקראתי, ואורה עזרה לי לקלח אותם ולהשכיב אותם לישון. התבדחנו שאנחנו מתאמנים עליהם בלהיות הורים, וכשהם עשו לנו קונצים, כדרכם תמיד, צחקנו ואמרנו שקשה באימונים קל בקרב, ואחר כך ישבנו קצת וראינו טלוויזיה עם סולי וגבי שחזר עייף אחרי שעשה שעות נוספות. בדיוק כשעמדתי לחזור הביתה הופיע רוני. כאילו הריחו אותו מרחוק קפצו התאומים ממיטותיהם ורצו אליו בצעקות שמחה, סולי חיבק אותו כאילו היה אחיו האבוד, וגם גבי האיר לו פנים בחיבה.
רוני חיבק ונישק את כולם בחזרה, נהנה משפע החיבה שהומטרה עליו מכל עבר, ואחר כך ביקש סליחה, אחז במרפקה של אורה המופתעת ולקח אותה למטבח לשיחה פרטית. הם המתיקו סוד בעוד אנחנו מחזירים את הילדים חזרה למיטותיהם, ואחר כך חזרו לסלון, אורה אוחזת מעטפה לבנה תפוחה בידה, עיניה מבריקות מדמעות ופניה סמוקים, ורוני עומד לצידה בשקט ופניו חתומות.
"הלכנו?" אחז בכתפי, נפרד חטופות מסולי וגבי וזירז אותי החוצה.
"על מה דיברת עם אורה? ומה הייתה המעטפה הזו?"
"מכתב."
"ממי, מספירית?"
הוא שלח לעברי מבט מלוכסן, "מצטער, זה עניין פרטי, אני לא יכול לדבר על זה."
"רוני… ממי המכתב? מה קורה? זה אני, חמי, תספר לי." תבעתי, מתוסכל מהסודיות.
"הבטחתי לא לספר." התעקש רוני לשמור סוד.
לפתי בכוח את פרק ידו ומעכתי אותו, "תספר." צעקתי.
"מה זה, חקירה מדרגה שלישית?"
"כן, וזו רק ההתחלה."
הוא גיחך, "ומה ההמשך?"
"תקבל אותו כשנגיע הביתה." איימתי.
"אני מת מפחד." התרחב חיוכו.
"רוני." איבדתי את סבלנותי וטלטלתי אותו.
"נו, די, תפסיק כבר, איזה טמבל." צחק רוני שלא נבהל כלל, "בטח שזה מספירית, היא מתחרטת על הכל ורוצה שהן יחזרו."
"מה, ושוב נצטרך לעבור דירה? אין מצב."
"הן צריכות להחליט על זה לבד, הכל תלוי עכשיו באורה."
"לעזאזל. הנשים האלה בלתי נסבלות."
"אני מסכים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות? נו, די, אל תתרגז, בוא נלך הביתה וננצל את הדירה שלהן כל זמן שאנחנו יכולים."
"הספירית הזו שלך… היא פסיכית עוד יותר ממך. מה שלומה?"
"לא משהו, עדיין כואב לה בכל מקום, בעיקר הראש, מחר היא הולכת לעשות עוד צילומים ובדיקות, עד שהיא תבריא היא תישאר אצל אימא שלה ואחר כך נראה, אתה עוד כועס עלי?"
"אני? אתה התחלת עם הברוגזים."
"לא נכון."
"מה לא נכון? מי סגר לי את הטלפון בפרצוף?"
הוא נמרח עלי, מפריע לי לנהוג, "סליחה חמי, אל תכעס, אני אוהב אותך, גם אתה אוהב אותי?"
"אם לא הייתי אוהב אותך הייתי מוכן לסבול את כל השיגעונות שלך? קדימה, בוא נלך למיטה, אני עייף, היה לי יום ארוך."
"גם לי, אבל אני עדיין לא עייף עד כדי כך." הניח רוני יד על מפשעתי, ולמרות כל התלונות שלי שאין לי כוח, ולא בא לי הוא לא ויתר עד שקיבל את שלו, ורק אז נרדמנו בשקט.