מטבעי אני לא חובב מסיבות, וגם כשהייתי צעיר יותר לא חגגתי את הסילבסטר. השנה אני ממשיך את המסורת, מתעלם מהסילבסטר ומתייחס אליו כאל סתם עוד יום. מבחינתי אין שום סיבה מיוחדת לחגוג את סוף השנה האזרחית. מה יש פה לחגוג בכלל? מספיק לי ראש שנה אחד, לא צריך שניים.
רוני כמובן לא הסכים איתי, ובכל פעם שהייתה לו הזדמנות יצא וחגג בסילבסטר, שתה ושמח ובילה כמיטב יכולתו, אבל משום מה השנה, הוא החליט שלא בא לו. למרות שדווקא כן הזמינו אותו, ואף על פי שהסילבסטר יצא השנה ברוב נוחות ביום שישי הוא שינה ממנהגו, והודיע שאין שום סיבה לחגוג את סוף השנה האזרחית.
"מה שלא עושה השכל עושה הזמן." עקצתי אותו כשהוא הסביר לי בכובד ראש שהוא מעדיף לחגוג איתי מתחת לפוך, ולא להסתובב בחוץ, בקור, לחפש חנייה ולהתמודד עם נהגים שיכורים.
גם סולי לא יצא לחגוג היום, הוא חגג את הסילבסטר עם החבר החדש שלו אתמול – הם יצאו לפאב ואחר כך חזרו הביתה וישנו יחד, ואולי גם חגגו במיטה עד אור הבוקר, אבל ביום שישי זה, האחרון בשנת 2010 הוא נשאר איתנו בבית, יושב לידנו על הספה, צופה ביומן החדשות ומנסה להעמיד פנים שלא אכפת לו שגבריאל יצא לחגוג עם החברים הקווקזים שלו.
היחיד שחוגג השנה את הסילבסטר הוא דני. הוא כבר הזהיר אותי בצהרים שיש מצב שהוא יגיע עם בחורה, והם ישבו בסלון ויצפו בטלוויזיה, ואוי ואבוי לנו אם נעז להופיע ולשאול שאלות מביכות. "תישארו בחדרים שלכם ואל תציקו." הורה לי ולרוני בפנים חמורות בזמן שהתלבש ליציאה.
שנינו התאפקנו לא לצחוק, והבטחנו להתנהג יפה ולא להפריע. רק סולי קלקל את האידיליה ושאל מי זו הבחורה הזו שדני מתכנן עליה?
"זהו, שאני עוד לא יודע." הודה דני, "ביומיים האחרונים קיבלתי הזמנות למסיבות סילבסטר מארבע בנות ועוד לא החלטתי במי לבחור."
"לך על הכי נחמדה." ייעץ לו סולי.
"הלילה ארוך, תעשה משמרות בין הכי שוות." צחק רוני.
"זה רעיון." אורו פניו של דני.
"שלא תעז." התערבתי ונעצתי מבט זועף בבן זוגי הוותיק, "תזכור דני, תפסת מרובה לא תפסת, לך על הבחורה שהכי מוצאת חן בעיניך ותתנצל יפה בפני האחרות."
"אבל מזו שהכי מוצאת חן בעיני לא יצא לי כלום חוץ מנשיקה." הסביר דני.
"נשיקה זה מספיק." אמרתי, "מה רע בנשיקה? מה עוד אתה רוצה?"
דני צחק ואמר לי לא לחפור, ורוני אמר לי שאני נעשה עוד יותר פולנייה לעת זקנה, הילד כבר בן שמונה עשרה הזכיר לי.
כן נכון, אני כל הזמן שוכח, בעיני דני הוא עדיין ילד למרות שכל הסימנים מראים אחרת וגם אני בגילו…
"אז מה קורה אתך ועם גבריאל סולי?" שאלתי אחרי שהילד הבטיח לא לשתות, והסתלק עם המכונית שלי, משאיר אחריו שובל של בושם.
"הוא מוצא חן בעיני." אמר סולי ועיניו התנוצצו בשמחה, "מאוד מוצא חן בעיני, ואני בטוח שגם הוא מרגיש אותו דבר, אבל אתה יודע איך זה, אף אחד לא מושלם." סולי נאנח, "תמיד יש בעיות." אמר ולא פירש.
"הוא בארון?"
"חלקית ו… טוב, אתה יודע איך זה, הוא קצת שרוט, כמו כל ההומואים, אבל בסדר, גם אני לא מושלם."
"אתה בחור נהדר סולי, אתה מציאה אמיתית, אל תסכים להתפשר, מגיע לך הכי טוב, אל תיתן לאף אחד להשפיל אותך ולזלזל בך."
סולי שב ונאנח ואמר שזה לא פשוט כל כך, והוא מתכוון לקחת את העניין עם גבי לאט, לא ללחוץ ולא להילחץ, ליהנות ממה שיש, ולא לדאוג ממה שאין. אחר כך אסף את הכוסות הריקות סידר את המטבח והלך לישון.
"סולי המסכן." נאנח רוני, "מגיע לו משהו טוב יותר מארוניסט קווקזי."
"אולי, אבל עובדה שדווקא הקווקזי הזה מוצא חן בעיניו והוא מוכן להתפשר על החסרונות שלו."
"אבל למה שהוא יתפשר? למה שהוא לא יחפש מישהו מוצלח יותר?"
"כי אין דבר כזה, גבר מושלם, כולם מגיעים קצת פגומים וצריך לעבוד עליהם ולהתאים אותם למה שאתה צריך."
"להתאים?" הביט בי רוני בחשדנות, "למה אתה מתכוון להתאים?"
"מה שאתה לא מבין רוני זה שרק באגדות מופיע פתאום נסיך קסם על סוס לבן, והופך את החיים למושלמים, אבל בחיים האמיתיים זה לא ככה, בחיים אתה פוגש לפעמים מישהו שאתה מזהה שיש לו פוטנציאל להפוך לבן זוג, אבל קודם צריך לעבוד עליו, צריך לטפח אותו, לעצב אותו, לתכנת ולאלף אותו עד שהוא יתאים לך, ואת זה לא רק אני אומר, אלא נשים, והן הרי המומחיות האמיתיות לגברים."
"איזה שטויות. מאיפה אתה ממציא את התיאוריות האלה? אותי אף אחד לא חינך ולא אילף." מחה רוני, "בטח שלא אתה."
"זה מה שאתה חושב, אבל בעצם…" לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לצחוק, והוא התנפל עלי, הפיל אותי על המיטה ואחר כך נשכב עלי, וניסה להוכיח לי שהוא לא מאולף ולא מתוכנת, ואף אחד לא יגיד לו. אני מאחל לסולי שיצליח עם הקווקזי השרוט שלו כמו שאני הצלחתי עם הכושי הפראי שלי.
***
"אני לא מוכן להתפשר, למה שאני אתפשר? התפשרתי מספיק כשהייתי עם ארי, ואיתו לפחות הייתה לי סיבה, הילדים היו סיבה מספיק חשובה בשביל לשתוק ולבלוע את כל הצפרדעים שהוא האכיל אותי, אבל איזה סיבה יש לי להתפשר עכשיו?" התמרמר סולי.
"לא יודע, שמעתי שבזוגיות צריך תמיד להתפשר קצת אבל… תגיד, על מה בעצם אתה מדבר סולי? מה קורה אתך ועם גבי?"
"מה שקורה זה שהוא בא, מזיין והולך, ואני… אני תקוע פה ומחכה לו כמו אידיוט,
הנה, עכשיו אני חולה בשפעת, הילדים חולים, אני מסכן ומרגיש רע, ודואג לילדים אבל אין לי כוח לטפל בהם והוא…"
"אל תדאג לתאומים, הם בסדר גמור." נכנסתי לדבריו.
"אני יודע חמי, אבל בזכות מי הם בסדר? לא בזכותו, זה בטוח, וגם אני, מי מטפל בי ודואג לי? אתה, לא הוא, אבל כשהוא היה חולה, כשהוא שכב עם חום ולא היה לו כוח להכין לעצמו אפילו כוס תה מי טיפל בו? אני, השארתי את הילדים המסכנים האלה שאני בשבילם גם אבא וגם אימא והלכתי לטפל בזבל הזה שהדביק אותי, אבל עכשיו כשאני חולה…" סולי התרגש והתעצבן כל כך עד שהתחיל להשתעל, מנסה תוך כדי כך להמשיך ולטעון את טענותיו, ומרוב מאמץ לבשו פניו גוון סגול מדאיג.
"די, סולי, תרגיע, תנוח קצת." טפחתי על גבו, "מספיק לדבר, תנשום."
הוא נשם נשימה עמוקה אחת, ואחר כך עוד אחת, ורצה להמשיך לדבר, אבל שקד התפרץ לחדר והתלונן שאביב מציקה לו ואביב מחתה שלא נכון, שקד התחיל…
"הכל באשמת גבי." גנח סולי, ניסה לקום והתמוטט, חלש מכדי להתמודד גם עם השפעת וגם עם התאומים שהבריאו מהר יותר ממנו.
"אם גם אתה תחלה הלך עלינו חמי." אמר בקדרות אחרי שהתאומים נרגעו וחזרו לחדרם.
"זו רק שפעת סולי, אל תיסחף, וחוץ מזה כולם חולים בזמן האחרון, אני לא חושב שזו אשמתו של גבי שאתה חולה, וגם אם הוא הדביק אותך זה בטח לא היה בכוונה, אתה רוצה שאני אתקשר לברר מה נגמר איתו?
"לא, הוא לא מעניין אותי יותר." הזעיף סולי פנים, "ואל תשכח להגיד לו את זה." הורה לי.
התקשרתי לגבי שענה לי אחרי שכמעט התייאשתי מתשובה, ונשמע קצת מסטול, או אולי שיכור, לא ידעתי, בשני המקרים המבטא הזר שלו היה מתחזק ונעשה מודגש יותר, והוא היה חושב יותר מידי לפני כל משפט, מה שחייב את המשוחח איתו לגייס הרבה סבלנות.
אחרי שלושה ימים מתישים של טיפול בסולי ובילדים לא היה לי עודף מהמצרך הנדיר הזה. הייתי צריך להתמודד עם המצב שלהם לבד כי רוני שהה אצל הוריו, עוזר לאימו לטפל באביו שחלה בברונכיט. גם בעבודה כמעט כולם היו חולים, או טיפלו בבני משפחתם החולים. די היה בכמה ימים של חורף לגרום לי להתגעגע לקיץ. שום דבר לא עבד טוב בחורף, התנועה התנהלה בקושי, הכביסה לא התייבשה, כולם היו חולים או עמדו לחלות, היה קר כל הזמן, הגשם ירד בלי התחשבות גם בשבת וקלקל את סוף השבוע, היה בוץ בכל מקום, רגלי היו קפואות למרות הגרביים, ומצב רוחי היה ירוד. הדבר האחרון שהייתי צריך זה את הקיטורים של סולי.
התעלמתי ממחאותיו, הזכרתי לו שאני האח הבוגר של גבי ומחובתי לדאוג לו והתקשרתי אליו. "מה קורה אתך גבי? מה שלומך? הבראת מהשפעת?"
"כן, אני בסדר, מה שלומכם? איך סולי והילדים?"
"חולים, ואני לבד אתם כי אנחל כבר עזב, ורוני אצל הוריו, אולי תבוא לבקר?"
"נראה, אני קצת עסוק." התחמק גבי, "תשמור על עצמך, דרישת שלום לסולי." הוסיף כלאחר יד, וניתק.
"מוזר, אני לא מבין מה עובר עליו, רבתם או משהו?" הבטתי בסולי בחשדנות, תוהה מה באמת קרה בין השניים.
"לא, הכל היה בסדר גמור, חשבתי ש… טוב, מה אפשר לעשות, עוד הומו שרוט אחד, הם כולם נכים רגשיים, אני פשוט מגנט ללוזרים שלא יודעים להתמודד עם זוגיות." הכריז סולי, ומשך את השמיכה מעל לראשו.
ליטפתי את ראשו המכוסה, אמרתי לו שינוח, אני אשכיב את הקטנים, ופניתי להתמודד עם המשימה המעייפת של השכבת שני גמדים נמרצים במיטותיהם.
אחרי שסיימתי הייתי גמור, התקלחתי והתמוטטתי במיטה בלי שאטרח אפילו להדליק את הטלוויזיה.
למחרת קפצתי אחרי העבודה לדירה של גבי. היה אצלו אור ובכל זאת הוא ניסה להעמיד פנים שהוא לא בבית, ופתח לי את הדלת רק אחרי שהתעקשתי לדפוק עליה שוב ושוב. היה ברור שהוא לא יצא מהבית כבר כמה ימים – הוא לא היה מגולח, הבית היה הפוך, המקרר ריק וגבי נראה כאילו לא החליף בגדים או התקלח מזה מספר ימים.
"מה קרה לך? אתה עוד חולה? אתה לא נראה טוב."
"אני בסדר, אני רק… מה שלום סולי?"
"מתגעגע אליך, מאוכזב ממך קצת, הכל היה בסדר ופתאום נעלמת לו."
"הייתי חולה."
"כן, גם הוא, הוא עדיין חולה, ואתה כבר בריא, למה אתה לא הולך לבקר אותו או לפחות מתקשר?" שאלתי ואחר כך עלה בדעתי שלהתנפל עליו בהאשמות זה לא רעיון טוב וניסיתי לרכך, "הוא חושב שנמאס לך ממנו." הסברתי קצת יותר בעדינות.
גבי השפיל מבט מבויש ואמר שזה לא ככה, בכלל לא נמאס לו, ההפך, אבל אולי עדיף… "יהיה לו יותר טוב לו בלעדי." העביר את כפו על זיפי זקנו.
"תן לו להחליט בקשר לזה, מה קורה אתך שאתה לא מגולח? ככה הלכת היום לעבודה?"
"לא וגם מחר אני לא אלך, אין לי יותר עבודה, פיטרו אותי, אני שוב מובטל. בגלל זה לא התקשרתי, מה הוא צריך אפס כמוני?"
"למה אתה מדבר ככה? אתה לא אפס גבי, וחוץ מזה מה יעזור לך אם תשב בבית ותרחם על עצמך? אתה צריך ללכת להירשם בלשכה, לחפש משהו חדש, אל תהיה סוציומט כזה," אחזתי בכתפו וטלטלתי אותו, "קדימה, תתקשר לסולי, תספר לו מה קרה ואל תשכח לבקש סליחה."
גבי משך בכתפיו בסרבנות, אבל לא התנגד להניח לי לחייג את המספר של סולי ולקח ממני את הטלפון שתקעתי בכפו. ברגע שסולי ענה קמתי והסתלקתי הביתה.
בבית מצאתי את סולי מחוץ למיטה, עומד במטבח ומבשל, חיוך זוהר על פניו.
"אני מרגיש כבר הרבה יותר טוב." בישר לי.
"איפה הילדים?"
"רוני לקח אותם לשחק קצת בגן השעשועים, סוף סוף הפסיק הגשם, שייהנו קצת מהשמש, אתה רעב?"
"קצת, יש מרק?"
"כן." זרח סולי, "מרק פטריות עם גריסים, ואני מבשל גם כדורי בשר. עוד מעט גבי מגיע לאכול אצלנו, ויכול להיות שהוא יישאר לישון. אתה יודע למה הוא לא התקשר כל השבוע?"
"אין לי מושג, למה?"
"כי פיטרו אותו והוא התבייש לספר לי, חשב שאני אזרוק אותו כי הוא מובטל, מה אתה אומר, איזה שרוט." צהל סולי משמחה.
"לגמרי שרוט, וגם מובטל, אולי באמת כדאי שתעיף אותו?"
"אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה." נזף בי סולי, "מסכן שכמוהו, מאוד לא נעים לאבד את העבודה, אתה האח הבוגר שלו, הוא צריך ממך עידוד ותמיכה."
"בסדר." הסכמתי, "אבל הוא צריך גם עבודה."
"נכון, ומזל שבמקרה אני יודע שמחפשים במועצה נהג בשביל ההסעות של מרכז היום לקשישים, רצוי אחד שמדבר רוסית, אני בטוח שגבי יהיה מושלם בשביל העבודה הזו, מה דעתך?"
"אפשר לנסות לשאול, זה בטח לא יזיק."
"כן, אני אתקשר מחר, אגב שמתי לב שרוני משתעל קצת, הוא גם התלונן שכואב לו הראש, יש לי הרגשה שגם הוא עומד להיות חולה."
"אני מקווה שאתה טועה, הוא חולה נורא ואיום, אין לו סבלנות להיות חולה, והוא גם שונא לקחת כדורים, נורא מעצבן להיות איתו כשהוא חולה, בפעם הקודמת שהייתה לו שפעת כמעט חנקתי אותו."
"אם הסתדרת עם הילדים אני בטוח שתסתדר גם איתו." סירב סולי להשתתף בצערי.
בינתיים רוני חזר עם הילדים, הם רצו והוא הלך אחריהם לאט, התלונן שהוא עייף מאוד ואין לו תיאבון, אכל בקושי קצת מרק, חייך קצרות אל גבי שהגיע בינתיים והסתלק למיטה.
"לך תטפל בו, אני אשאר עם סולי והילדים." הבטיח גבי והסתער בהנאה על האוכל שהכין סולי, "המרק הזה פשוט נהדר." הכריז, ופניו של סולי קרנו מרוב שמחה. שום דבר לא גרם לו יותר אושר ממראה גבר אוכל בתיאבון ומשבח את המאכלים שהוא בישל.
ירדתי לדירה שלנו ומצאתי את רוני רועד מתחת לשמיכה ומתלונן שקר לו. בדקתי ומצאתי שיש לו חום. הוא הסכים לבלוע אקמול רק אחרי שאיימתי עליו להחזיר אותו לאימא שלו, והרגיש כל כך רע עד שלא היה לו חשק לסקס. כל הלילה הוא השתעל, נאנח ורטן, התלונן שרע לו, ולא הניח לי לישון בשקט.
בבוקר פיהקתי מעל לקפה שלי, מבחין בקנאה שלסולי היה לילה טוב מאוד, הוא נראה שמח ומסופק, וגם גבי שישב לצידו נראה מעודד מאוד למרות שעדיין היה מובטל.
אני מקווה שרוני לא ידביק אותי בשפעת שלו, הוא לא רק חולה גרוע, הוא גם רע מאוד בטיפול באנשים חולים, ונדמה לי שבזמן הקרוב גם לסולי לא יהיה פנאי לטפל בי.
יומנו של מספר סיפורים 