12. כמו משפחה

בעודי מחנה את המכונית ראיתי אך דודה אמה יורדת לאט מהרכב שבו ישבה, ועולה בצעדים איטיים לדירה כשהיא נתמכת בידי אנחל שהוליך אותה בסבלנות במעלה המדרגות ולא מש ממנה עד שהושיב אותה לבטח בכורסה. רק אז פנה אלי ושאל בנימוס מלא כבוד אם הוא יכול לעזור לי במשהו.
אמרתי תודה ובעוד הקשישים עסוקים בילדים – שמילאו אותי גאווה בהתנהגותם הבוגרת והמנומסת – הלכתי עם אנחל למטבח להכין כיבוד מרענן לאורחים. "מי הבחורים האלה ששמרו על הילדים?" שאל אותי אנחל בלחש, ושחרר במיומנות קוביות קרח מתוך התבנית הישר לקנקן המים.
"רוני ומנחם, הם ידידים שלי." עניתי, מתפעל מזריזותו ומידיו העדינות כידי נערה.
הוא לכסן אלי מבט סקרני, "הם כאילו… כאילו יחד?" שאל בהיסוס.
"כן." אמרתי בפשטות.
"ואתה עם ארי?"
"כן, בערך." אמרתי, "זאת אומרת, כן, למרות ש… לא משנה, קח בבקשה את המגש עם השתייה לסלון."
אנחל לקח בצייתנות את המגש העמוס כוסות, ויצא מהמטבח. פרסתי פרוסות דקות של עוגה, הוספתי קרטיבים לילדים, העמסתי הכול על המגש השני, וכשפניתי לצאת עם כל הכבודה מהמטבח שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, וקול גברי עבה רעם שלום במבטא רוסי דשן.
"בוריס." אמר חמי בשמחה וחש אליו, "חזרת!" חיבק את בוריס שהחזיר לו חיבוק.
"כן, חזרתי." אישר בוריס, נישק את חמי על לחיו, לחץ את ידו של רוני, וחייך בחביבות אל כל הנוכחים שלטשו בו מבטים משתוממים.
"אני השכן מהדירה ממול, חזרתי רק הבוקר מברלין." הסביר בנימוס, סוקר בפליאה את החבורה שהצטופפה בסלון שלי, מעביר את מבטו מדודה אמה וזוג הקשישים שישבו לצידה, אל התאומים שהתעסקו בקילוף הארטיקים שלהם, ומהם לאנחל שעמד דחוק ומבויש בצד, מנסה להתמזג עם הקירות. לא היה לו סיכוי, בוריס התמקד בדמותו הדקה החיננית, נועץ מבט כחול, קר וחסר בושה בעיניו הגדולות, השחורות של הנער שפניו האדימו כשהשפיל נבוך את מבטו, והחל מתעסק בסידור הכוסות על המגש.
חמי הניח יד על כתפו של בוריס ולחש על אוזנו ברוסית מהירה, מסביר לו כנראה מה פירוש הכינוס המפתיע, בוריס הנהן ושאל משהו, מחווה בסנטרו לעבר אנחל שלא העז להביט בו, וחמי משך בכתפיו כאומר לא יודע.
בוריס שב והנהן, משך כיסא, התיישב מול דודה אמה, לקח את כפות ידיה הקטנות הקמוטות בידיו הגדולות, והביע בפניה את תנחומיו, מדבר בביטחון רהוט שעורר את קנאתי. הוא שוחח מעט איתה וגם עם זוג הידידים שלה, ומהר מאוד גילה מי הוא אנחל ומה תפקידו במעמד הזה.
אחרי מספר דקות של שיחה דודה אמה החליטה שהיא רוצה לחזור הביתה וקמה, ובעקבותיה קמו כל השאר ויצאו החוצה. היא נפרדה בחיבוק מהילדים שעמדו בנשיקות שלה בצורה מכובדת, ואפילו אמרו שלום מנומס לידידים שלה, ואחר כך כולם נכנסו למכונית עם ארי שהתנדב להיות הנהג.
"ומה עם אנחל?" נזכרה פתאום דודה אמה, "מי ייקח אותו חזרה?"
"אני." אמר בוריס, ואחז במרפקו של הנער שהלך איתו בצייתנות למכוניתו, משאיר אותנו מביטים אחריהם בפליאה מלאת הערצה.
"העיקר שלי הוא אמר שאני צעיר מידי." העיר חמי אחר כך, אחרי שרוני והתאומים הסתלקו לרכב על אופנים במגרש, והשאירו אותי עם בית הפוך וכאב ראש נוראי, כאב ראש שהתחיל כשנכנסתי לבית הקברות, התפוגג מעט במשך הלילה, והתחדש שוב כשראיתי למחרת בבוקר את אנחל חומק מדירתו של בוריס ורץ לתחנת האוטובוס.
***
החלטנו, אני וארי, שאין צורך שאגיע לניחום אבלים. הייתי בלוויה ודי בכך, עדיף שאהיה עם הילדים. זה חשוב יותר מהטקס המעיק הזה של ניחום אבלים, הסברתי לרוני ולחמי שהביטו בי משתוממים כשסירבתי, יומיים אחרי הלוויה, לבוא איתם לבקר את דודה אמה שישבה שבעה על ביתה.
"יפה מאוד מצדכם ללכת אליה, אני אישית שונא את הקטעים האלה ומעדיף לוותר, אבל אני אסביר לכם איך להגיע, זה לא מסובך."
"מה זאת אומרת שונא?" זקף לעומתי חמי מבט נוזף, "יש מישהו שאוהב ללכת לניחום אבלים? אבל ככה זה בחיים," הטיף לי בהבעה פולנית מרגיזה, "לפעמים צריך לעשות דברים ששונאים."
"די כבר מנחם." נזף בו רוני, ודחק מרפק בצלעותיו של בן זוגו, "למה אתה חייב לחנך את כל העולם? אם הוא לא רוצה שלא ילך."
"אבל זה לא בסדר." רטן חמי, "הוא הכיר את הנפטרת, והוא ובעלה… נו, טוב, תעשה מה שאתה רוצה סולי, אם לא בא לך אל תלך, למרות שאני במקומך…"
"אבל אתה לא במקומו מיס ורשה, תעזוב אותו, בוא נלך כבר." התעצבן רוני, לקח את המפה הקטנה שציירתי לו, ואת חבילת הבגדים להחלפה שהכנתי לארי, והסתלק, גורר אחריו את חמי.
להפתעתי הם חזרו אחרי שעתיים עם שקית מלאה בגדים לכביסה ששלח לי ארי, ועם אנחל שתפס אתם טרמפ.
"גברת אמה לא מרגישה טוב." סיפר לי אנחל, "ניסיתי לשכנע אותה ללכת לעשות בדיקות, אבל היא גברת מאוד עקשנית."
להפתעתי חמי תמך בדבריו, והעיר שדודה אמה לא נראית טוב, ולדעתו היא סובלת מלחץ דם גבוה ומתשישות. "רציתי לבדוק לה את הדופק ואת לחץ הדם, אבל היא לא הסכימה." התלונן.
"למה שהיא תסכים? מה אתה, רופא?" העיר רוני ברוגז.
"לא, אבל הסברתי לה שאני חובש." מחה חמי, "וארי הזה… במקום לעזור לה הוא סתם יושב ובוהה, הרי זו דודה שלו, לא נראה לי שאכפת לו ממנה."
"ארי לא עושה אכפתיות." אמרתי, כאילו בצחוק, אבל אף אחד לא חייך לשמע דברי, אולי בגלל שהם היו נכונים מידי.
בניסיון לשנות את הנושא חייכתי בחביבות אל אנחל ואמרתי לו שיפה מאוד מצידו שהוא בא לבקר אותי.
"דביל!" התעצבן רוני, תלש את הכיפה מראשו ודחף אותה לכיסו, "הוא בא לבוריס, לא אליך."
אנחל הסמיק, ושאל בעיניים מושפלות אם זה בסדר שהוא יחכה אצלי עד שבוריס יחזור.
"לחמי יש מפתח לדירה שלו, פשוט תיכנס, תתפשט, תשכב על המיטה שלו ותחכה לו ערום עם התחת למעלה." הציע רוני בעוקצנות.
"שתוק כבר כושי, יש פה ילדים." נזף בו חמי, והציץ בדאגה לעבר התאומים שצפו בטלוויזיה ולא שמו לב אל המבוגרים שהתווכחו במטבח.
להפתעתי הוא נתן לאנחל את המפתח לדירתו של בוריס (האמת שגם לי היה אחד אבל לא עלה בדעתי למסור אותו לילד הזה) אמר שבטח יש אצלו המון בגדים שצריך לגהץ, אחז במרפקו של אנחל והוביל אותו לדירתו של בוריס, מסביר לו תוך כדי כך איך מחליפים לסולק החתול את החול ככה שהוא לא יתפזר בכל הבית.
"אוף! איזה הומואים שהם." פלט רוני בבוז גברי מצמית.
"אין ברירה, מישהו צריך לעשות את כל הדברים האלה, לא יזיק גם לך לעזור קצת בבית כושי, חמי לא המשרת שלך."
"אף אחד לא מכריח אותו להיות עקרת בית, מצידי שיביא עוזרת." התיז רוני בקוצר רוח, "אפשר לחשוב שהחבר שלך יותר טוב." הוסיף ברשעות.
"למה אתה עצבני כל כך?" ניסיתי להבין מה עובר על ידידי הוותיק.
"סתם, לא חשוב." צנח רוני על הכורסה ברשלנות חיננית של נער מתבגר שהלמה אותו מאוד למרות שהוא היה כבר בן עשרים ושבע, וסיפר לי בעצב שהוא חייב לנסוע שוב לכמה חודשים לבסיס באילת כי הטילו עליו לרכז שם קורס חדש.
"כמה חודשים?" התעקשתי על דיוק.
"חצי שנה, אולי קצת יותר."
"זה המון זמן, ומה יהיה בינתיים עם חמי?"
"אני סומך עליך שתדאג לו."
"יש לי חבר אהרון, שכחת?"
"לא נורא, אתה תסתדר." העיר רוני, וצחק את הצחוק הפרוע שלו שתמיד אהבתי למרות שהוא גם הפחיד אותי מעט, ופתאום קלטתי שהוא מסטול מהתחת.
רוני המסכן, כשהוא היה רק ילד בחטיבת הביניים שלחו אותו ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר, המקום היחיד שהסכים לקבל אותו למרות ההיפראקטיביות שלו. זו הייתה עסקה טובה שגם חיל האוויר וגם רוני הרוויחו ממנה. רוני היה אמנם היפר אקטיבי ופרא אדם, אבל היה גם בחור נבון ומוכשר שניחן בשפע מרץ וברצון עז להצליח ולהוכיח שהוא שווה משהו. לא לחינם הוא הגיע לתפקיד אחראי ורציני כל כך. הבעיה הייתה שבזמן שהוא היה במדים הוא היה חייב לדכא את הצד ההומאי השמח והחרמן שלו, ולהיות אדם מסודר, קפדן חרוץ, וורקוהוליק פרפקציוניסט, וכמובן סטרייט. פעם הוא הסביר לי שבבסיס הוא חייב להתנהג כמו אשכנזי, ורק כשהוא בבית, עם חמי, הוא יכול להרשות לעצמו להשתחרר. כשהוא היה פושט את המדים הוא היה מפצה את עצמו על האיפוק, והיה שותה ומתמסטל, ונעשה חסר מעצורים באופן מזעזע, סומך על חמי, האשכנזי מבטן ומלידה, שירסן אותו וישגיח עליו.
אם הוא לא היה שאפתן כל כך הוא בטח היה עוזב את הצבא, אבל הוא אהב מאוד להיות קצין, והוא ידע היטב שבשום מקום אחר חוץ מחיל אוויר לא היו נותנים לו משכורת כל כך טובה ותפקיד כל כך אחראי ורציני.
חמי קרא לדואליות המוזרה הזו באופיו של רוני עיקרון הדקרון, השלים איתה וקיבל אותו כמו שהוא. אולי הוא אפילו נהנה מהעניין, לך תדע מה באמת עובר לאנשים אחרים בראש?
"אם לא יהיו לך מספיק חופשות חמי תמיד יוכל לטוס לבקר אותך באילת." ניסיתי לנחם אותו.
"נראה לך? ואיך אני אמור להסביר להם למה אני ישן עם גבר?" נהם רוני.
"בחייך רוני, דברים השתנו מאז שהיינו בסדיר, אתה איש קבע היום, וקצין, ואל תשכח שחיל אוויר מלא הומואים."
"אולי בקריה, אבל אילת זה לא תל אביב, ואני לא יכול לפקד על אנשים שיודעים שאני מזדיין בתחת, זה פשוט לא עובד ככה."
"לא נכון! אתה סתם הומופוב רוני." התקוממתי.
"למה אתם רבים?" הפתיעה אותי אביב שצצה פתאום במטבח, "ומה זה הומופוב?" הוסיף שקד שכרגיל, הזדנב מאחוריה.
"אתם לא יודעים שאסור לילדים להתערב בשיחה של מבוגרים." נזף בהם רוני, ועשה לעברם פרצוף מאיים שרק הצחיק אותם.
"ילדים לכו לראות טלוויזיה, אני אביא לכם גלידה." ניסיתי להיפטר מהם בצורה לא חינוכית.
"לא רוצים!" צעקו השניים, ודרשו שנלך מיד לגן השעשועים עם האופניים שלהם, ושניקח גם את סולק.
"אבל הוא חתול, לא כלב." מחיתי, אך לשווא, הם התעקשו, וסולק שכח שהוא חתול ונגרר אחריהם כמו אחרון הכלבים. למזלי אנחל התנדב ללכת עם הילדים ולהשגיח עליהם ועל החתול.
"בן כמה אתה חושב שהוא?" שאל אותי חמי אחרי שאנחל, מלווה בילדים הצוהלים, נעלם מעינינו.
"לא יודע, בן עשרים בערך, אולי פחות, הוא חמוד, לא? אני לא מבין מה יש לו לחפש עם בוריס."
"את זה אני דווקא כן מבין, אבל מה יש לבוריס לחפש עם הילדון הזה?" תהה חמי בחמיצות.
"למה שלא תשאל אותו." צחקתי.
"מצחיק מאוד." רטן חמי, "יאללה כושי, בוא נלך הביתה." משך את רוני המנומנם מהכורסה.
"עזוב, אני עייף." ניסה רוני לחזור ולשבת. חמי צחק ולא הניח לו, והם החלו להיאבק אחד עם השני, הודפים ומושכים, צוחקים ומכנים זה את זה בכינויים מסמרי שיער כמו פולנייה מנג'סת, ועיראקית מופרעת. למרות שידעתי שזו לא מריבה אמיתית, יותר מין משחק מקדים שלהם, נדחפתי ביניהם וניסיתי להפריד. לא הייתי חזק מספיק וכל מה שהצלחתי היה להילכד בין שניהם, נלחץ בין גופו הגדול והשעיר של חמי, וגופו הדק והחלק של רוני. שניהם נהנו מאוד למעוך אותי ביניהם והאמת, גם אני לא סבלתי, ואם הטלפון לא היה מצלצל פתאום… אבל הוא צלצל, והם הניחו לי לענות, וזה היה ארי שסיפר לי, רציני מאוד, כמעט מבוהל, שהוא נמצא עכשיו בדרך למיון יחד עם דודה אמה שאיבדה את הכרתה פתאום, והאם אני מוכן למצוא איזה סידור לילדים ולבוא להיות איתו כי הוא זקוק לי?
***
הבעת השמחה שהאירה את פניו של ארי כשראה אותי פיצתה אותי על כל העלבונות הקטנים, ההתעלמות והקרירות שהוא הפגין כלפי בתקופה האחרונה, אבל היא נעלמה ברגע שהוא הבחין באנחל שהצטרף אלי לנסיעה החפוזה לבית החולים.
"מה הוא עושה פה?" רטן בלחש, מביט בחוסר רצון בגבו של אנחל שהרגיש בבית החולים כמו בבית, ומיד חש לחפש רופא גריאטרי, משאיר אותנו יושבים חסרי אונים ליד מיטתה של דודה אמה. היא נראתה ממש רע, קטנה, שברירית ומקומטת, כמעט ריחמתי עליה.
"זה היה רעיון של חמי שאנחל יבוא איתי." הסברתי, תוהה בשקט ביני לבין עצמי למה באמת חמי הציע את ההצעה הנדיבה הזו, ואפילו התנדב לשמור על הילדים? האם הוא חשב על טובתה של דודה אמה שחיבבה את אנחל, או שפשוט רצה להרחיק אותו מבוריס?
"ומה עשית עם הילדים מי משגיח עליהם?" תהה ארי באנטיפתיות.
"הם נשארו אצל חמי ורוני." הסברתי.
"הם הסכימו?" התפלא ארי, "הם לא בכו?"
"לא, מה פתאום? חמי הבטיח לקחת אותם לבקר אצל אימא שלו וזה הרגיע אותם מיד, אימא של חמי מפנקת אותם, מפטמת אותם באוכל טעים ומכרכרת סביבם. לא יזיק גם לי לקבל קצת פינוק אימהי." הוספתי באנחה.
"תפסיק לקטר כל הזמן." התעצבן ארי, שאיכשהו הסיק מדברי שאני מאשים אותו בהזנחה, ומיד נעשה גועלי ומתגונן והתחיל לפרט בפני כמה קשה לו, ואיזה צרות נפלו עליו, ואיך הוא מתמודד אתן באומץ ובתושייה בזמן שאני, שאמור להיות בן זוגו התומך, רק מתלונן ומקטר כל הזמן.
"אבל בכלל לא התכוונתי…" התחלתי להתגונן, חש שנעשה לי אי צדק נוראי, וארי סתם מוציא עלי את העצבים שהצטברו אצלו בתקופה האחרונה שבאמת הייתה איומה לכולנו.
"כן, בטח, אתה אף פעם לא מתכוון." התרגז ארי, "אבל אתה כל הזמן מתלונן ומתבכיין במקום לעזור."
"זה לא נכון!" צעקתי, ממורמר מההתנפלות הלא צודקת הזו, וכמעט שפרצה מריבה, אבל למרבה המזל הרופא עם אנחל הופיע בדיוק בזמן, ושנינו התעשתנו וסתמנו את הפה.
הרופא עיין בתיק של דודה אמה שהתעוררה בינתיים, סגר את הווילון סביב מיטתה, משאיר אותנו בחוץ, ובדק אותה, ושאל שאלות, גם אותה וגם אותנו, ולבסוף פסק שעליה להישאר להשגחה ולבדיקות עד מחר ואחר כך נראה, אבל שנתכונן לעשות בשבילה סידורים כי מעכשיו אסור יהיה להשאיר אותה בלי השגחה.
"מה סידורים? אני יושב שבעה." מחה ארי.
הרופא נאנח ואמר שפיקוח נפש דוחה שבעה, והסתלק.
"טוב, אז מה נעשה?" הביט בי ארי, אובד עצות, "עוד לא גמרתי את השיפוץ של הבית שקניתי, ובעוד חודש צריך לפנות את הדירה של דודה אמה, ועכשיו זה… פתאום היא צריכה השגחה, אני לא יודע מה לעשות." אמר בקול מיואש, והביט בי במבט אומלל.
"גם אני לא יודע." הודיתי, "הבטחתי בעבודה שמספטמבר אני מתחיל לעבוד במשמרת יום, ואחרי הצהרים אני צריך להיות עם הילדים, אני לא יכול להשגיח גם עליה, וחוץ מזה היא לא סובלת אותי."
"אם תרשו לי…" התערב אנחל בשיחה, "יש לי הצעה." אמר בקול הססני, והציע לנו שהוא יעבור לגור עם דודה אמה ויטפל בה תמורת המגורים אצלה. "או, אם זה לא מתאים לכם, תצטרכו להכניס אותה לבית אבות." הוסיף חרש והשפיל מבט ביישני.
"אני לא מוכנה ללכת לבית אבות." פסקה דודה אמה שפקחה פתאום את עיניה והביטה בארי במבט מאשים.
"אבל אני חייב לעבוד דודה אמה, ויש גם את גם הילדים… ובעוד חודש אנחנו צריכים לפנות את הדירה שלך, שכחת שמכרנו אותה?"
"לא שכחתי, ואתה אל תשכח שהבטחת לי שתמורת הדירה שלי אני אבוא לגור אתך ועם הילדים." הזכירה לו דודה אמה, ונאחזה בזרועו של אנחל שחייך אליה, החליק את שערה הפרוע והבטיח לה שהכול יהיה בסדר, היא לא צריכה לדאוג, הוא ישגיח עליה.
"אתה ילד טוב." אמרה דודה אמה, עצמה שוב את עיניה ונרדמה.
אנחל אחז במרפקו של ארי והוביל אותו החוצה, בעוד אני משתרך אחריהם, ביקש מאיתנו לא לדאוג, הכול יהיה בסדר, הוא ישמח לטפל בגברת אמה ולגור איתה כל זמן שהיא תצטרך אותו, "נגור יחד כמו משפחה אחת גדולה." הבטיח, וגם קיים.
יומיים אחר כך אנחל החזיר את דודה אמה לדירה שלה ונשאר לגור אצלה עד שהבית שארי קנה היה מוכן, פחות או יותר למגורים, ובסוף אוגוסט הם עברו כולם יחד לגור בבית החדש, משאירים אותי לבד בדירתי שנראתה פתאום גדולה וריקה.