12. הפלה

השבת הייתה אמורה להיות יפה ואביבית, נטולת גשם וחמימה. תכננו לנסוע על הבוקר באופנים, להתבשם מיפי הפריחה ולשאוף אויר צח אחרי שלוש שבתות גשומות, אבל למרבה הצער התוכניות שלנו נדחו למועד בלתי ידוע כי בחמש לפנות בוקר צלצל הטלפון, ואורה ביקשה ממני בקול רועד לבוא מהר כי קרה דבר נורא.
"מה קרה?" צעקתי וניסיתי ללבוש תחתונים ותוך כדי כך להעיר את רוני שהמשיך לישון.
"ספירית… כואב לה, יש לה התכווצויות ודימום, צריך לקחת אותה למיון, תבוא מהר." פלטה אורה משפטים חפוזים ונוקשים לתוך השפופרת וניתקה.
לא מגולחים ופרועים נסענו לדירה שלהן ומצאנו את השתיים עומדות בכניסה, נאחזות זו בזו ובוכות. הלילה היה בהיר, קר וחשוך והרחובות היו ריקים לגמרי. רוני נהג, דורך בלי רחמים על דוושת הדלק, הגענו לרמב"ם במהירות שיא, עצרנו בפתח המיון והחשנו את ספירית שהפסיקה לבכות ונאחזה באורה, מכווצת מכאב, עיניה רחבות וכהות בפניה הלבנות.
המיון היה ריק ושקט, ומיד השכיבו אותה על מיטה והסיעו אותנו ביעילות מפתיעה למיון נשים.
במקום להתחמם בשמש וליהנות מזיו השמש בילינו את כל השבת מתחת לאור ניאון מדכא, שותים קפה ממכונה, הולכים בעצבנות הלוך ושוב במסדרונות מצופי שיש, ומנסים להבין את המלל הרפואי הסתום שכלל מילים כמו – היפרדות שליה, צירים מוקדמים, דימום תוך רחמי, ושאר מונחים מבהילים שבישרו רעות.
"אין ברירה." בישר הרופא, צעיר חיוור ועייף למראה, מדבר רק אל רוני שהודה באבהות על העובר שטרם נולד, "נאלץ לבצע גרידה לריקון תוכן הרחם."
רוני הביט בו במבט מזועזע, "ריקון…" שאל, "מה זאת אומרת ריקון?"
"זה אומר שהעובר שלכם מת ונפלט מתוך הרחם, צריך להוציא גם את השליה כדי שאשתך לא תקבל זיהום."
"היא לא אשתי…" התחיל רוני למחות.
"אתה האבא של העובר?" הפסיק אותו הרופא.
רוני הנהן.
"ואתם?" הפנה אלינו הרופא מבט חשדני.
"חברים." נחפזתי להגיד לפני שאורה הספיקה להגיב. הוא הנהן, הבטיח לעדכן אותנו בהמשך, והסתלק.
"חברים?" היא נשאה אלי מבט פגוע, "יכולת להגיד לו את האמת."
"אבל אנחנו באמת חברים שלה, וזה לא עסקו של הרופא מי ישן מי, אין לזה שום קשר להפלה." פסקתי ושיניתי נושא, "תגידי, לא צריך להתקשר אל ההורים שלה?" שאלתי את אורה שכבשה את פניה בכפות ידיה כדי להסתיר את הדמעות ונענעה בראשה לשלילה. "אבא שלה חזר בתשובה, הם כמעט לא בקשר וחוץ מזה הוא בכלל לא עונה לטלפון בשבתות, ואימא שלה… היא רק תשמח, היא לא רצתה שספירית תהיה אימא חד הורית."
האחות חזרה ואמרה שספירית יצאה מהתאוששות והיא תישאר לישון הלילה בבית חולים. "מי נשאר איתה?" שאלה והביטה ברוני.
"אני." אמרה אורה וקמה.
האחות נעצה מבט ספקני בבטנה המתעגלת של אורה, "עדיף שלא חמודה." אמרה ביובש, "במצבך עדיף שאת ובעלך תחזרו הביתה ותישנו במיטה שלכם."
"יכול להיות שהיא צודקת." כרכתי יד מגוננת סביב כתפיה של אורה.
"אבל אני רוצה להיות איתה." מחתה.
"אבל היא ישנה עכשיו, ובמצבך לא יהיה לך נוח לישון על כורסא, תלכי הביתה עם חמי ותחזרו מחר, אני אשגיח עליה טוב, אני מבטיח." הפציר רוני רכות.
התחבקנו קצרות תחת הניאונים הקרים של המיון ונפרדנו.
אורה בכתה כל הדרך הביתה וכשהצעתי להישאר לישון איתה בדירה היא הסכימה בהבעת הקלה. ישבנו ושתינו תה במטבח, טלפנו ועדכנו את סולי וגבי שנשארו בבית עם הילדים, עוד טלפון אחרון לרוני שהבטיח לנו שספירית ישנה שנת ישרים, ופתאום נשארנו בפני הבעיה המביכה מעט – איפה אני אישן?
"נורא קר בסלון, והספה מאוד לא נוחה, אתה יכול לישון על השטיח בחדר העבודה או איתי בחדר השינה."
"מה, באותה מיטה?" הופתעתי.
אורה הנהנה וחמקה בזריזות ממבטי, "כל אחד בצד שלו כמובן." הבטיחה, וחשה למקלחת.
הדירה של אורה וספירית קטנה, רק שני חדרי שינה שאחד מהם הוא חדר עבודה המיועד להפוך בעתיד לחדר ילדים. הסלון קטן וצפוף, ובחדר השינה שלהן לא הייתי מעולם, למה שאהיה? מה יש לי לחפש שם?
אורה יצאה מהמקלחת לבושה כותנת רחבה וורודה עם עיטורי תחרה סביב השרוולים והצווארון. לפני שנכנסתי להתקלח היא נתנה לי חליפת טרנינג דקה בצבע צהוב אפרוחי שהייתה קטנה מידי בשבילי. ויתרתי על החולצה שהתפקעה על כתפי ונשארתי רק במכנסיים הקצרות מידי.
"לא קר לך?" שאלה אורה כשנכנסתי למיטה בזהירות, מקפיד להישאר בקצה שלי.
"לא, אני בסדר, ולך?"
"כן, קצת." כפות רגליה, קטנות וקרירות, חצו את ערבות הסדינים שהפרידו ביני לבינה ונצמדו אל שוקי, "אתה כל כך חמים," המתה בעונג, "איך לא קר לך?"
"לא יודע, ככה אני, תמיד חם."
"אני קפואה לגמרי." התלוננה אורה, התהפכה על צידה ודחקה ישבן עגלגל ועטוף פלנל אל בטני, "אתה לא שואל את עצמך לפעמים איך זה יהיה אם תהיה נשוי לאישה?"
"כן, לפעמים." הודיתי, והנחתי יד מהססת על מותנה, רק שלא תחשוב שאני מנסה משהו, "ומה אתך? את לא חושבת לפעמים שעדיף שהיית חיה עם גבר?"
"תלוי איזה, אתך בטח הייתי מרגישה טוב, אתה בחור נחמד חמי, ואתה גם ג'נטלמן."
"תודה, אבל בטח היית מתחילה להשתעמם אחרי כמה זמן מהג'נטלמניות שלי."
"כן, קרוב לוודאי שכן, אבל אם הייתי יכולה לקחת לי מאהבת…" היא צחקקה, "זה היה יכול להיות שילוב מוצלח, מה דעתך?"
"בסדר, בתנאי שגם אני אוכל לקחת מאהב."
"בסדר, אני מסכימה. את מי תיקח? את רוני?"
"כן, אני חושב שכן, למרות שהוא בטח יכעס מאוד אם הוא ידע שאני ישן אתך, הוא די קנאי, יש מצב שתרשי לו לישון איתנו?"
"בשום פנים ואופן לא, גם אני קנאית קצת." היא הסתובבה ונצמדה אלי, בטן אל בטן. "אני צריכה חיבוק." הצהירה. חיבקתי אותה, נבוך קצת, היא הייתה כל כך עגולה ושופעת קימורים, זה היה מוזר, הגוף הרך הזה מתרפק עלי.
דיברנו קצת על ספירית, ומה צריך לעשות כדי לעודד אותה, ולא להניח לה לשקוע בדיכאון, ואם כדאי שהיא תנסה להיכנס להיריון שוב, או שנחכה עד שאורה תלד.
"אני מקווה שאצלי לא יהיו בעיות." נאנחה אורה, פיהקה, הסתובבה כמו חתול שמחפש מקום נוח, ולבסוף נרדמה, כפות רגליה הרכות צמודות לשלי.
בבוקר המחרת קמנו ויצאנו מהבית מוקדם ככל האפשר בניסיון להקדים את הפקקים של שעות העומס. בעוד אני מתמרן בזהירות את המכונית שלי כדי להשתחל למקום חנייה קרוב ככל האפשר לשער הכניסה של בית החולים צלצל הנייד שלי ושמו של רוני הופיע על הצג.
"תרגיע כבר כושי, אנחנו פה בכניסה, תתאפק עוד כמה דקות." בישרתי לרוני בעליזות, וחייכתי אל אורה, אבל לשמע תשובתו קפא החיוך על פני.
"חמי…" רטט קולו בשמץ היסטריה, "חמי תקשיב, יש לי בשורות לא טובות."
אורה חטפה מידי את הנייד, "מה קרה?" צעקה, "איפה ספירית?"
"היא… היא נפלה… היא… עזבתי אותה רק לרגע, הלכתי לקנות קפה מהאוטומט בחוץ וכשחזרתי…"
"מה? מה קרה לה?"
"היא נפלה מהמדרגות, התכופפה מעל המעקה, אולי כדי לחפש אותי, ונפלה למטה. אנחנו במיון עכשיו, זה בכניסה, בבקשה, בואו מהר."
רצנו כל הדרך למיון, ושם שלחו אותנו לקומה השנייה, לטיפול נמרץ. עלינו ברגל כי לא הייתה לנו סבלנות להמתין למעלית ומצאנו את רוני, יושב על כיסא מתכת ולוטש מבט נואש בדלת. כשהגענו מתנשפים הוא ניתר ממקומו ורץ אלינו, "הכל באשמתי." התייפח והטיל את עצמו עלי, "עזבתי אותה רק לרגע, אמרתי לה לחכות עד שאני אביא קפה, אבל כנראה שהיא הלכה אחרי, כשחזרתי מצאתי אותה שוכבת במסדרון על הרצפה… ירד לה דם מהראש…" נשבר קולו.
"אבל איך זה קרה?" צעקה אורה שנדבקה מההיסטריה שלו, "מאין היא נפלה? הרי היא שכבה במיטה."
"מהמדרגות, היא כנראה הלכה אחרי מחוץ למחלקה, התכופפה מעל המעקה כדי לחפש אותי ונפלה למטה. זה לא גבוה כל כך, אבל הראש שלה פגע במעקה, הוא ממתכת, שרט לה את הצוואר והלחי, ירד לה המון דם, היא איבדה את ההכרה." הסביר רוני, מדבר במשפטים קטועים, עיניו הכהות רחבות מידי בפניו שלבשו גוון אפרורי.
הוא השתתק כשרופא שמנמן לבוש בבגד ירוק מקומט יצא אלינו ושאל מי המשפחה של ספירית כהנא. "אנחנו." אמרתי.
הוא סקר אותי במבט ספקני, "אתה בעלה? אחיה? מה הקשר שלך אליה?"
"אני… אני מכר שלה."
"מה עם ההורים שלה? בעלה, בן זוגה? מישהו מהמשפחה?"
"היא לא נשואה, והוריה לא בקשר איתה." התפרצה אורה לשיחה, "אני המשפחה שלה."
"את? אבל הבנתי שהיא הגיעה לבית חולים כי היא הייתה בהיריון."
"כן, ממני." התערב רוני בשיחה, "מה מצבה? מה קרה לה?" חקר.
"היא נפלה מעבר למעקה וקיבלה מכה תוך כדי כך, יש לה זעזוע מוח, לסת שבורה ויש חשד לשבר בגולגולת ואולי לפגיעה מוחית, היא בסי.טי. עכשיו, אולי בכל זאת תתקשרו להורים שלה?"
"אתה חושב שיש סכנה לחייה?" התחלתי לקלוט את גודל הקטסטרופה.
הרופא משך בכתפיו ואמר שהיא בטיפול נמרץ עכשיו, מונשמת, "עשו לה טרכאוסטומיה ועד שלא נקבל תוצאות מהצילום אי אפשר לדעת כלום, אבל הנפילה שלה הייתה נפילה נבזית ופגיעות ראש הן עניין מסוכן ולא צפוי, ועדיין מוקדם להתנבא." הסביר והסתלק.
החלפנו מבטים מודאגים, "מה הוא אמר שעשו לה?" תהתה אורה.
"חתכו את קנה הנשימה והכניסו צינור כדי להיות בטוחים שהיא נושמת." הסברתי והבטחתי לה שאחרי שספירית תתאושש יסלקו את הצינור ויהיה בסדר.
"אם היא תתאושש." העיר רוני בפזיזות, ואחר כך התנצל ואמר שהוא בטוח שהיא תהיה בסדר, ואין לו מושג למה הוא אמר את השטות הזו
"אתם חושבים שזו הייתה תאונה או שהיא ניסתה להתאבד?" שאלה אורה אחרי כמה שניות של שתיקה מעיקה.
"מה זה משנה עכשיו? כרגע היא במצב קשה וחייבים להודיע להוריה." פסקתי, "יש לך את הטלפון שלהם?"
"יש לי את המספר של אחותה הגדולה, היא היחידה שקצת בקשר איתה." שלפה אורה ספר טלפונים קטן ומיושן, "זה הגיבוי שלי." אמרה בחיוך מתנצל, ועלעלה בדפים הדקים עד שמצאה את המספר שחיפשה, ואז הושיטה לי את הטלפון, "הידיים שלי רועדות, תחייג אתה." ביקשה.
חייגתי את המספר ונתתי לה את הטלפון. אחותה של ספירית ענתה מיד, ואחרי שאורה אמרה בוקר טוב מנומס היא התיישבה והתחילה להסביר בזהירות שקרה משהו לא טוב לספירית, תאונה די קשה, והיא מבקשת שאילנית תקשיב בשקט.
"מה קרה לה?" שמעתי את אילנית צורחת בקולי קולות, "מי מדברת?"
"זאת אורה אילנית, החברה של ספירית, אחותך הקטנה." חזרה אורה והסבירה בקול שביקש להיות רגוע אבל לשווא.
"מה קרה לה? התינוק בסדר?" צרחה אילנית, ולמרות שאורה לא הפעילה את הרמקול של הנייד הדהד קולה בחדר ההמתנה.
"ידעת שהיא בהיריון?" הופתעה אורה.
"כן, בטח שידעתי, היא סיפרה לי מיד כשהיא נתפסה, מה קרה, הבחור ברח לה?"
"בחור? איזה בחור?"
"התימני הזה שהכניס אותה להיריון, היא אמרה שהם יתחתנו אחרי שהיא תעבור את השלישי, הוא בטח התחרט וביטל הכל, מה?"
רוני חטף את הנייד מידיה של אורה ההמומה, "לא התחרטתי ולא כלום, אני עדיין פה, אבל אתמול בלילה ספירית עברה הפלה טבעית, אשפזו אותה להשגחה בבית חולים והיום בבוקר היא קמה, כנראה עוד מטושטשת, ונפלה מהמדרגות. היא חטפה מכה חזקה בראש והיא בניתוח עכשיו."
לשמע הבשורות הרעות הפסיקה אילנית לצרוח ולא שמענו מה הייתה תגובתה.
"רמב"ם." שמענו את רוני עונה, "במיון, בטיפול נמרץ, זה בקומה השנייה." ואז היא ניתקה, והוא סגר את הטלפון והחזיר אותו לאורה החיוורת.
"ידעת שהיא סיפרה לאחותה שאתם עומדים להתחתן?"
הוא הנהן, נבוך קצת, והודה שאם המשפחה המסורתית של ספירית הייתה לוחצת עליה הוא היה מסכים ומתחתן אתה.
"להתחתן אתה כושי?" התפרצתי, "שוב להתחתן? מה יש לך מחתונות? למה אתה מתעקש להתחתן כל הזמן?"
"אל תתרגז." התחנן רוני, "אתה יודע שזה לא רציני, זה רק בשביל להרגיע את המשפחות שלנו, הרי הכנסתי אותה להיריון, אל תשכח שהילד היה גם שלי."
"וואלה? ומה היית אומר אם אני הייתי מתחתן פתאום? בעצם, למה שאני לא אתחתן עם אורה? גם היא בהיריון ממני, למה שאני לא אעשה ממנה אישה הגונה?"
"אידיוט." חבטה אורה בכתפי, "אולי תשתוק כבר?" גערה בי, ופרצה בבכי.
הרופא יצא אלינו שוב ואמר שהמצב נראה מעודד, אין פגיעה מוחית, רק זעזוע מוח ושברים."
"שברים?" צעקה אורה כאילו לא שמעה מה הוא אמר קודם, "איפה יש לה שברים?"
"בעצמות הפנים, יש פגיעה בארובת העין ובלסת, היא לא נפלה מגובה רציני, אבל כמו שהסברתי הראש שלה חטף מכה מהמעקה." אורה גנחה באימה ונאחזה בי, והרופא ניסה לעודד ואמר שלמרבה המזל הגב שלה לא נפגע, כל חוליות עמוד השדרה שלה שלמות, בגלל השבר בלסת בוצעה בה טראכוסטומיה, אבל היא נושמת ספונטנית וזה מעודד מאוד. "יש לה סיכויים טובים מאוד להחלמה." הבטיח, והסביר שבינתיים, עד שהלסת השבורה תחלים, הם נאלצו לחסום את פיה ולהאכיל אותה דרך זונדה.
"בגלל המכה שהיא קיבלה הפנים שלה נפוחות מאוד, אבל זה ירד." הבטיח, ואמר שעוד מעט נוכל לראות אותה.
בעודנו מחכים שיניחו לנו להיכנס לחדר ההמתנה התפרצה לחדר קבוצת אנשים רעשניים מאוד שדחקו אותנו הצידה. רק רוני שהוצג כארוס של ספירית הורשה להישאר, אני ואורה הודחנו למעמד של ידידים רחוקים, זכינו להציץ בפניה של ספירית רק לרגע ואחר כך גורשנו החוצה.
"כדאי שתיקח אותה הביתה." לחש לי רוני, מביט בדאגה באורה שחיבקה את עצמה ובהתה בקיר בפנים חיוורות, "נראה לי שהיא קצת בשוק, ובמצב שלה…"
"בסדר, אנחנו כבר הולכים, אבל אולי תגיד לי איך זה שגם ההורים שלך יודעים הכל? ומה אחותך עושה פה? לא ידעתי שהיא מכירה בכלל את ספירית."
רוני משך בכתפיו ואמר שהוא וספירית נפגשו עם חלי, אחותו הגדולה, ממש במקרה, כשהם עשו קניות בקריון, ומאז…
"וחלי ואימא שלך יודעות על הקשר בין אורה וספירית? יש להן בכלל מושג שהן יחד?"
הוא הניד בראשו לאות לאו, אמר שהן חושבות שאורה היא רק חברה ששוכרת עם ספירית דירה, וביקש שאתאפק בבקשה ולא אעשה מהומה כי המצב טעון ועדין גם ככה.
"בסדר, הבנתי, אלה החיים שלך כושי, תעשה מה שאתה רוצה, לי נמאס כבר מזה, בואי אורה, אנחנו הולכים." אחזתי במרפקה של אם בני והסתלקתי, משאיר את בני הזוג שלנו להתמודד לבד עם המצב שנוצר בגלל השקרים שלהם.