11. אנחל

מצאתי אותו יושב יחף מול מאוורר עתיק, לבוש רק במכנסים קצרים ומקליד משהו במהירות.
"אני מפריע? יש לך זמן אלי?"
חמי לחץ על שמור והסתובב אלי, מחייך, "איזה מזל שבאת, לא הצלחתי להקליד משפט אחד הגיוני מאז שרבתי אתך אתמול."
"לא התכוונתי להיות מגעיל חמי, אבל היה לי יום זוועתי."
"קורה לכל אחד, לא הייתי צריך להתנפל עליך ככה, לפעמים הסקרנות מתגברת עלי, לא יזיק שיזכירו לי מידי פעם להיות פחות נדחף." אמר חמי וקם להכין לנו קפה.
"מה כדאי לדעתך לקנות מתנה לבחורה בת שמונה עשרה שאוהבת ילדים?" שאלתי אותו אחרי ששתיתי את הקפה שלי עם מנת גלידה קרה ועוגיות לתוספת.
"בת שמונה עשרה? אתה לא חושב שהיא קצת צעירה מידי בשבילך? אולי כדאי לך ללכת על בנות קצת יותר מבוגרות?" העיר חמי, ופרץ בצחוק כשהתחלתי להתנצל ולהסביר למה אני מתכוון, מסמיק בגלל אי ההבנה.
"זה בסדר, סתם מתחתי אותך. אבל כמה חבל שאנחנו לא יכולים להחליף את בני הזוג המרגיזים שלנו בבנות נחמדות."
"כן, זה היה פותר המון בעיות." הסכמתי, ואחר כך אזרתי עוז וסיפרתי לו על היום הנוראי של אתמול, על הפרידה האיומה של הדס מהילדים שלה שסירבו להיכנס אליה בלעדי, וברחו משם בזריזות מעליבה ברגע שהיא הפסיקה לדבר, משאירים אותי לבד עם אימם הגוססת.
"אני מקווה שזו לא הייתה טעות, לתת להם לראות אותה ככה, אני די בטוח שלמרות שהם רק תינוקות הם מבינים שהם לא יראו אותה יותר, היא כל כך רזתה, היא נראתה כמו רוח רפאים."
"זו לא הייתה טעות, וילדים בגיל הזה מבינים יותר ממה שנדמה לך. לא להגיד להם כלום היה גרוע יותר." אמר חמי בתקיפות, וסיפר לי איך סבתא שלו שגידלה אותו עד שהיה בן חמש נעלמה יום אחד בלי שאף אחד הסביר לו למה, וכמה שנים לקח לו להבין ולהשלים עם מותה.
"הייתי רק בן חמש, והורי חשבו שאני תינוק ולא מבין, ושלא צריך להסביר לי כלום, אבל הם טעו." אמר במרירות שלא שכחה גם אחרי עשרים וחמש שנים.
"אל תכעס עליהם, נורא קשה לדבר עם ילדים על מוות, זה נושא שמפחיד גם מבוגרים. אני בטוח שהכוונה שלהם הייתה לטובה."
"אולי, אבל עד היום כואב לי שהם לא סיפרו לי מיד את האמת." אמר חמי בפנים זועפות, "חשבתי שסבתא לא אוהבת אותי יותר, ולא הבנתי מה עשיתי רע, טוב שהילדים מבינים שאימא אוהבת אותם ושהיא חולה ולא סתם נעלמה."
"אני שואל את עצמי מה בדיוק הם מבינים?" תהיתי, והתאפקתי לא לחבק את חמי – המחשבה עליו כעל ילד קטן ועזוב עוררה בי רצון עז לחבק אותו ולנחם אותו.
"הם מבינים מה שילדים מסוגלים להבין, אבל עם הזמן הם יבינו יותר ויותר. חשוב לדבר אתם על אימא כל פעם שהם ישאלו, לא לשקר ולא להתחמק. ילדים מרגישים שמשקרים להם וזה פוגע בהם מאוד."
"כן, אתה צודק." הסכמתי, ונזכרתי שעד היום אני לא יודע לאן בדיוק נעלם אבא שלי שהיה לי זיכרון מאוד מעורפל ממנו. סבתא תמיד התחמקה מתשובה ואימא אמרה בקוצר רוח שאני צעיר מידי להבין, וכשהתעקשתי היא צעקה עלי שאני מציק ושאבא מת. פעם, כשכבר הייתי תלמיד תיכון, שמעתי במקרה בדל שיחה של הדודות שלי, והבנתי שהוא כנראה התאבד, אבל אולי טעיתי? ככל שעבר יותר זמן ככה היה לי קשה יותר לחקור מה קרה לו, לאן הוא נעלם ומה קרה לבעלים של שאר הדודות שלי שגם הם נעלמו, מתו או ברחו, לפני שנים.
החלטתי להניח לעבר ולהתרכז בהווה. "חמי, אני צריך עצה, תקשיב מה ארי רוצה לעשות ותגיד לי מה אתה חושב." סיפרתי לו על התוכנית של ארי ושאלתי אותו מה דעתו על הרעיון
"חרא של רעיון, מה הטעם לשלם על דירה שכורה אם לא תגור בה?"
"אבל זהו, שהוא כן רוצה שאני אגור בה, לפחות רשמית, ואולי הוא צודק? אני כבר לא יודע מה לחשוב?"
"הוא לא צודק." אמר חמי בתוקף, "ארי המסכן." הוסיף, קצת יותר בעדינות.
"למה ארי המסכן?" התפלאתי.
"כי הוא לא אוהב להיות הומו, והילדים נותנים לו תירוץ מצוין להיכנס לארון. זה מקרה מובהק של הומופוביה עצמית, ואל תחשוב שסתם הוא התאהב דווקא בבת דודה שלו, הוא ידע יפה מאוד שהיא לא תרצה אותו כי הם קרובי משפחה. אם הוא היה באמת בעניין של נשים הוא היה מוצא אחרת, אבל היה לו נוח לספר לעצמו שהוא מזדיין עם גברים כי האישה היחידה שהוא מעוניין בה לא רוצה אותו."
"היא לא רצתה אותו, אבל בכל זאת עשתה איתו ילדים." הערתי, מפתיע מאוד את חמי שהאמין, כמו כל העולם, לסיפור על בנק הזרע.
"אז הילדים הם באמת שלו?" תהה בשמץ קנאה, והוסיף שאם הוא לא היה נשא הוא היה מנסה להביא ילד עם מישהי שלא מעוניינת בבעל, לסבית, או רווקה שנואשה ממוסד הנישואים.
"ואולי אני עוד אעשה את זה? יש שטיפות זרע, זה לא קל, אבל אפשרי." פנטז, למרות שגם הוא וגם אני ידענו שיש סיכוי קטן מאוד שמישהי תסכים להביא ילד עם נשא hiv, "אז מה אתה מתכוון לעשות?" חקר אותי.
"לא יודע, מה אתה חושב שאני צריך לעשות?"
חמי משך בכתפיו, ושאל אם אני עדיין אוהב את ארי. "איך לפעמים, לא יודע, אבל את הילדים אני אוהב מאוד, ואני מרגיש אחראי עליהם. אם אני אעזוב אותם הם יגדלו עם מטפלות כי ארי לא יודע איך לגדל אותם. הוא אוהב אותם, אבל הם מעצבנים אותו, ואין לו סבלנות אליהם." אמרתי, והבנתי תוך כדי דיבור שבעצם החלטתי כבר לקבל את התנאים המרגיזים שלו כדי לא להיפרד מהילדים.
"וחוץ מזה גם הבטחתי לאימא שלהם לשמור עליהם, גם היא יודעת שארי לא כל כך טוב בקטע הזה של גידול ילדים, אולי, כשהם יהיו גדולים יותר, אבל עכשיו, כשהם כל כך קטנים… צריך להשקיע בהם המון זמן וצריך טונות של סבלנות כלפיהם, הוא לא בנוי לזה, לי זה קל כי אני אוהב אותם, אבל הוא… הוא אוהב אותם, אבל מתעצבן מהר ו… אתה בטח חושב שאני טיפש?"
"לא." אמר חמי ברוך, "אני לא חושב ככה, אני חושב שאתה פשוט אתה, זה האופי שלך, בדיוק כמו שהאופי של ארי הוא להיות הומופוב נצלן ואגואיסט. אתם צמד חמד, אתה מתאים לארי והוא מתאים לך."
"תודה רבה לך." אמרתי, נעלב, "ותרשה לי להחזיר לך את המחמאה חמי, אתה מתאים לרוני הבוגד והמניאק כי אתה סמרטוט חסר אופי."
במקום להיעלב ולזרוק אותי החוצה חמי חייך חיוך נוגה, ואמר לי שאני צודק לגמרי, "ככה זה בחיים, כל אחד מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו." אמר באנחה של קשיש שבע אכזבות, "ואם כבר מדברים על לקבל, איך נראים חיי המין שלך לאחרונה?"
"יבשים כמו הנגב." הודיתי, "ושלך?"
"יבשים כמו מדבר סהרה." נאנח חמי, והושיט לי את ידו, "כמה זמן יש לנו עד שהילדים חוזרים מהקייטנה?"
העפתי מבט בשעוני, "שלוש שעות."
"שלוש שעות זה מספיק ודי זמן כדי לשפר את המצב." כרך חמי יד על כתפי, והוביל אותי לחדר השינה, ולמרות שעדיין כעסתי עליו קצת, וגם על עצמי, הנחתי לו לקחת אותי למיטה, ולהראות לי מה אפשר לעשות בשלוש שעות פנויות, ונהניתי מכל רגע.
***
רק אחרי כמה ימים התברר לי שהסידורים שארי התכוון אליהם נגעו לבית שהוא רצה לקנות. בעוד הדס שוכבת וגוססת הוא דאג לעתיד, קבע פגישות עם מתווכים, התרוצץ בכל רחבי הקריה ובסוף ננעל על בית אחד שהיה לדעתי גדול מידי ויקר מידי, וזה בדיוק מה שאמרתי לו. "הבית יפה מאוד, והנוף מדהים, מחדר השינה הגדול אפשר לראות את כל עמק יזרעאל, אבל בשביל מה אתה צריך בית כל כך גדול? יש פה המון חדרי שינה, ויש עוד דירה נפרדת בקומת העמודים, ומי לדעתך יטפל בגינה הענקית הזו? רק לחשוב על חשבון המים שתקבל עושה לי כאב ראש, ואני לא מבין למה יש בבית הזה כל כך הרבה מזגנים, אבל אין מקום למייבש כביסה? ושים לב שהפטיו לא גמור, צריך לצבוע ולתקן את הטיח, התריסים די ישנים ו…"
"סולי, סתום כבר! הבית הזה מוצא חן בעיני ודי. נדלקתי עליו ואני רוצה אותו." הכריז ארי בתקיפות.
"אבל מאיפה יהיה לך כסף לשלם עליו?"
"אם נמכור את הדירות של הדס ושל אימא שלה יהיה די כסף לקנות אותו, ויישאר מספיק לשפץ את כל מה שצריך."
"אבל איפה תגור דודה אמה?" שאלתי ועוד לפני שסיימתי לדבר תפסתי מה הוא זומם, ופתאום הרעיון שאני אגור בדירה נפרדת, לא נראה כל כך גרוע. לא שהיה לי משהו נגד הדודה הקשישה של ארי שהייתה אחרי הכול גם סבתא של התאומים, אבל הרגשתי שהיא לא מחבבת אותי, ושאני מעצבן אותה, והעדפתי להתרחק ממנה.
"אתה חושב שדודה אמה תסכים לגור בדירה הקטנה מתחת לבית?" תהיתי.
"אני בטוח שכן, היא כבר אמרה לי כמה פעמים שאין לה חשק לעבור לדיור מוגן מלא קשישים שמחכים למוות, ושהיא לא יודעת מה יהיה איתה אחרי שהדס לא תהיה. היא מאוד חוששת להיות לבד, ואני חושב שאם היא תבוא לגור איתנו זה יהיה פתרון מושלם. היא תוכל לעזור עם הילדים, ואתה תוכל לחזור לעבוד משרה שלמה, נדמה לי שזה הפתרון הכי טוב." פסק ארי, וכך היה.
דודה אמה לא ממש התלהבה מהדירה המיועדת לה, והתלוננה שהיא קטנה ודחוסה, חשוכה וחסרת אוויר, אבל ארי הבטיח לה להגדיל את החלונות, לצבוע הכול בלבן ולשפץ, ואחרי שהיא שמעה שאני לא אגור איתם היא התרצתה והסכימה למכור את דירתה כדי שארי יוכל לרכוש לו ולילדים את הבית שחשק בו.
אחרי שהיא נתנה את הסכמה הכול קרה מהר מאוד. לי עצמי כמעט שלא היה חלק בעניין, ארי טיפל בכול וכל מה שנותר לי היה לטפל בילדים, ולהעסיק אותם במשך ימי הקיץ המייגעים, החמים ונטולי הקייטנה.
"אין ברירה, נצטרך להעביר את הדס להוספיס." אמר לי אחרי שהצליח למצוא קונה לדירה של הדס, "הוא מוכן לשלם מחיר טוב ובמזומן, אבל הוא רוצה לעבור לשם מיד."
"אבל הבטחת להדס לא לאשפז אותה."
"אני יודע סולי, אבל אין לי יותר כוח לזה, מביטוח לאומי שולחים לנו עזרה רק שעתיים ביום, והיא צריכה השגחה צמודה."
"אבל אימא שלה גרה איתה, ואתה ישן שם כמעט כל יום אז…"
ארי שחש אשמה על הפרת ההבטחה שלו להדס נעשה עצבני והתנפל עלי בכעס, "לך קל לדבר סולי, אבל אין לך מושג כמה זה קשה, הדס כבר לא קמה יותר מהמיטה, וצריך לעשות בשבילה הכול, אפילו לרחוץ אותה ואל תשכח שדודה אמה כבר בת שבעים פלוס, ובין כה וכה רוב הזמן הדס לא יודעת מה קורה איתה, היא צריכה השגחה מקצועית ואנחנו לא עומדים יותר בנטל, אני מתמוטט ואי אפשר לדרוש מאימא שלה שהיא אישה לא בריאה לעמוד בדבר כזה בלי שום עזרה." ההתפרצות שלו שכחה באותה פתאומיות בה החלה, והוא עצם את עיניו, מיוגע, וחזר ואמר בקול מותש שלי קל לדבר, אבל אני לא צריך להתמודד עם דבר נורא כזה, היא גוססת להם מול העיניים והוא פשוט לא עומד בזה יותר.
מלא חרטה ובושה הושטתי אליו את ידי, והוא הניח לי לחבק אותו, נשען עלי ובכה בשקט כמה דקות עד שהתעשת, ניגב את עיניו, אמר שהוא לא היה עומד בכל העניין הנורא הזה בלעדי, ושוב הלך.
למחרת העבירו את הדס להוספיס לחולים סופניים, ושבועיים אחר כך היא הלכה לעולמה.
הלוויה הייתה קטנה ועצובה, וכללה כמה מכרים וחברים לעבודה של ארי, כמה ידידות של הדס, וקומץ ידידים קשישים של דודה אמה שעוד זכרו את הדס כילדה קטנה, ואותי. לא רציתי ללכת ללוויה, אני מתעב בתי קברות, אבל חמי הזדעזע מהרעיון שלא אחלוק כבוד אחרון לאימא של התאומים, ופחות או יותר אילץ אותי ללכת, ומאחר והוא התנדב לשמור עם רוני על הילדים לא היה לי יותר תירוץ להתחמק. חבשתי על ראשי את כיפת הקטיפה הסגולה שחמי נתן לי, עטיתי על פני הבעה רצינית ונסעתי לבית הקברות.
אחרי שתם הטקס הקצר והעצוב פילסנו לנו דרך בין המצבות, פוסעים לאט לעבר הכניסה, ושם, עומד בשער בית הקברות, זר פרחים בידו, ראיתי לראשונה בחיי את אנחל. ברגע הראשון חשבתי שהוא בחורה צעירה, ורק כשפנה לדודה אמה, חיבק אותה והתנצל שאיחר, הבנתי שהוא לא נערה אלא גבר צעיר, כמעט נער.
היה לו גוף דק ושברירי, עור שחום, חלק ושער ארוך, מתולתל ושחור מאוד שהיה אסוף על עורפו. הוא דיבר בקול רך, חרישי, והתנועע בחן ביישני של איילה צעירה. "לא נורא חמוד." הרגיעה אותו דודה אמה ואפילו לטפה את לחיו בעדינות לא צפויה, מחווה שהייתה נדירה מאוד אצלה, "בוא איתי, אני רוצה שתפגוש את הנכדים שלי."
דודה אמה נסעה עם הידידים הקשישים שלה ועם אנחל, ואני הסעתי את ארי. בדרך הסביר לי ארי שאנחל הצעיר הוא אחד מהעובדים בהוספיס, והוא נקשר מאוד להדס וטיפל בה במסירות רבה עד יום מותה, ופיתח קשר חם גם עם דודה אמה שמשום מה רכשה לו חיבה רבה.
"הוא ילד נחמד, לא יהודי כמובן, אבל הוא גדל בישראל, ויש לו אפילו אזרחות והכול, אני חושב שאבא שלו פיליפיני או משהו כזה, אימא שלו הגיעה לארץ מרומניה כעובדת זרה, ואחרי שהיא נהרגה בתאונת דרכים המעסיקה שלה אמצה את אנחל והשיגה לו אזרחות ישראלית. לצבא לא רצו לגייס אותו, אבל הוא עשה שירות לאומי בהוספיס ונשאר לעבוד שם, הוא מתכנן ללמוד להיות אח מוסמך.
"הוא נראה בחור נחמד למרות שבהתחלה חשבתי שהוא אנחליטה, לא אנחל." הערתי, ושאלתי את ארי אם הוא מתכוון לשבת שבעה, ואם כן איפה?
"נשב בדירה של דודה אמה כי הדירה של הדס כבר לא שלנו." העווה ארי את פניו בחוסר רצון, ואמר שעם כל הכבוד למסורת היהודית הוא היה מוותר ברצון על הסיפור הזה, אבל אין לו כוח להתווכח עם הזקנה, ואחר כך הניח את ידו על ברכי, השעין את ראשו על משענת הכיסא, עצם עיניים ולא פקח אותם עד שהגענו לדירה שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s