10. סוף שבוע סוער

בהתחלה כשהחזאים סיפרו על סוף שבוע סוער חשבתי שהטלוויזיה, כדרכה של הטלוויזיה בימינו, שוב מגזימה ומנפחת כל שטות, אבל לא, ממש לא, כבר ביום שישי בצהרים התברר שזו באמת סופה אמיתית.
"איזה מדינה." רטן וולאדי בזעף, "או שיש קיץ בנובמבר, או שפתאום יש הוריקן."
"מדינה קיצונית מאוד." הסכים בוריס וקרץ אלי, "קצת כמו כושי שלך." הוסיף.
"הוא דווקא נרגע לאחרונה." סנגרתי על בן זוגי, "אני מקווה שזה יחזיק מעמד."
"אצלו אי אפשר לדעת." נאנח בוריס, וזירז אותי לרוץ הביתה לפני ששוב יתחיל לרדת גשם.
"מה עם וולאדי? כמה זמן הוא עוד יישאר אצלך?" חקרתי בחוסר טקט.
בוריס משך בכתפיו, "לא יודע, כמה שיתחשק לו." אמר וחייך, ולמרות שהוא לא אמר כלום היה ברור שמבחינתו וולאדי יכול להישאר אצלו עד סוף כל הימים. הוא אהב לארח אותו ותמיד היה שמח ורגוע יותר כשהם היו יחד.
הם נראים נחמד יחד, שני הדובים הרוסיים האלה, חשבתי לעצמי בעודי מדלג שמח בין השלוליות, נהנה להרגיש טיפות גשם זולגות על עורפי. הרוח החזקה העיפה את הכובע של המעיל שלי, ואת המטריה לא היה טעם אפילו לנסות לפתוח, המשקפים שלי נרטבו מטיפות גשם, אבל לי לא היה אכפת, אני אוהב חורף, ופורח בקור, לעומת רוני ששונא חורף ומתעב קור.
בילינו את כל השבת בבית, מנסים לשעשע את הילדים המשועממים. סולי בישל לנו מעדנים ונראה היה שהוא מצליח לצאת לאט לאט מענן העצב שאפף אותו לאחרונה.
מאז שארי נפטר סולי התקשה לשמוח וניצל כל הזדמנות לשקוע בדיכאון. הוא בכה בלי בושה כשהראו בטלוויזיה את הלוויות של הכבאים המסכנים שנשרפו חיים, ואני חושב שאפילו הילדים הבינו שהוא בוכה לא רק עליהם אלא גם על ארי, ועל עצמו.
בצהרים הבנות באו לאכול אצלנו ונשארו עד הערב כי הגשם היה חזק כל כך עד שהן לא הצליחו לצאת מהבית.
אנחנו הבנים סידרנו את המטבח ואילו הן שיחקו עם הילדים בחדר המשחקים שלהם, ולפי קולות הצחוק נראה היה שהם נהנים מאוד, ואז התפרץ פתאום פנימה אנחל, רטוב, בלי מעיל, נראה זוועה עד כמה שבחור יפה כמוהו יכול להיראות זוועה
"מה קרה? איפה ביטון?" שאלתי שאלה מיותרת לגמרי שגרמה לו לפרוץ בבכי.
"אין יותר ביטון, הכל נגמר." יבב, וברח למטה, לחדר השינה שלו.
הרמתי מיד טלפון לביטון, "מה קרה? מה עשית לילד?"
"הוא סוף סוף סיפר לי את האמת, אז אמרתי לו ללכת, היה לי מספיק עם ארקאדי, לא רוצה עוד שרמוטה אחת בחיים שלי."
"ביטון… באמת… אל תשווה, אנחל לא כזה, אתה עושה טעות איומה."
"סתום, אל תדבר אלי, שקרן אחד. אתה חבר אתה? למה לא סיפרת לי מיד את האמת?"
"כי בהתחלה לא ידעתי מה האמת, וגם אחרי שכבר נודע לי לא חשבתי שזה התפקיד שלי לספר לך, זה היה הסיפור של אנחל, לא שלי."
"הסיפור של אנחל שהעדיף לשקר לי." התרעם ביטון.
"מה אתה מתפלא? תראה איך אתה מגיב? אתה לא מבין שדווקא בגלל שהוא אוהב אותך כל כך הוא פחד שתגיב ככה? הוא הרגיש נורא אשם ולכן הוא שתק. איך זה נודע לך בסוף?"
"הוא סיפר לי אחרי שהוא שוב התעורר מסיוט נוראי. בזמן האחרון היו לו כל הזמן סיוטים, ועד היום הוא אף פעם לא רצה להגיד לי על מה הוא חולם. היום הוא נשבר וסיפר לי מה היה בחופשה שלו ביון, והודה שהוא שיקר לי, נורא התרגזתי וכמובן שמיד גירשתי אותו." ביטון ניסה להמשיך לכעוס, אבל במקום זה התחיל לבכות, "גירשתי אותו חמי, גירשתי את אנחל שאני אוהב כל כך החוצה, לגשם. רציתי שנגור יחד, רציתי להתחתן איתו ובסוף גירשתי אותו." התייפח, וסגר לי את הטלפון.
"מה עושים?" שאלתי את רוני וסולי שהקשיבו, מודאגים מאוד, לדיווח שלי.
"כלום." אמר סולי, "מה אנחנו כבר יכולים לעשות?" הוסיף בקול חסר אונים.
"ללכת לביטון ולצעוק עליו שככה לא מתנהגים." זעמה אורה אחרי ששמעה את כל הסיפור.
"נראה לך שזה יעזור? לא חושב, וחוץ מזה זה לא עסקנו." המשיך סולי להיות תבוסתן.
"כן, אבל…"
"ביטון מרגיש שאנחל שיקר לו ורימה אותו, ומבחינתו הוא צודק, אחרי הקש שהוא אכל מהאקס שלו זו בשבילו סיבה מספיק טובה להיפרד." הסברתי.
"אבל הם אוהבים זה את זה." נרעשה ספירית, "איך הוא יכול להיות רשע כזה?" "ככה זה גברים. אצלם הכבוד יותר חשוב מאהבה." נשפה אורה בבוז.
שעה אחר כך נקש ביטון על הדלת, אבל כשהזמנתי אותו להיכנס הוא סירב, עמד בפתח, מטפטף על מחצלת הכניסה, ואמר שהוא סתם עבר במקרה בסביבה, ולא, הוא לא רוצה להיכנס, הוא רק רוצה לוודא שאנחל בסדר.
"סתם עברת בסביבה?" לטשתי בו מבט נדהם, "במזג אוויר כזה? מה, אתה צוחק עלי?"
"די להיות אשכנזי חפרן." התרעם ביטון, "אנחל בסדר?"
"מה אותה חושב? בטח שהוא לא בסדר, איך הוא יכול להיות בסדר אחרי ששברת לו את הלב?"
"איפה הוא?"
"למטה, שוכב במיטה ובוכה כמו ילדה קטנה, וגם אתה לא נראה יותר מידי שמח." הוספתי, ונגעתי בלחיו הלחה.
"זה גשם." שיקר ביטון נדחף פנימה, חלץ את נעליו בלי לפתוח שרוכים, ורץ בגרביים למטה.
שמענו אותו נוקש על דלתו של אנחל, ואחר כך את צליל הקולות שלהם, הם דיברו קצת בשקט, ואז הדלת שבה ונסגרה.
"כנראה שיהיה לנו אורח בארוחת הבוקר מחר." אמר סולי וחייך חיוך נדיר. לא ראיתי אותו כל כך שמח מאז שארי מת.
"אני לא אתפלא בכלל." חייכתי אליו בחזרה, ולשמחתי צדקנו, בבוקר הפציע הזוג הצעיר במטבח, שניהם נראו מפויסים ומאושרים כשהודיעו לנו שבסוף השנה אנחל עוזב אותנו ועובר לגור עם ביטון בראש פינה.
"בתנאי שאתם בטוחים שתצליחו להסתדר בלעדי." הוסיף אנחל בדאגה.
"בטח שכן, הכל יהיה בסדר." הבטחתי, וחיבקתי אותו.
"ואם המרוקאי המכוער הזה יתנהג איתך לא יפה." הוסיף רוני, ונישק את לחיו, "אנחנו כבר נטפל בו, נכון חבר'ה?"
"נכסח אותו." הבטיח סולי בעליצות, וצבט את לחיו של ביטון הקורן מאושר.
"כולם מאושרים, לכולם יש בן זוג, רק אני לבד." אמר לי אחרי שכולם הסתלקו לדרכם, אוחזים מטריות ומכורבלים במעילים.
"סולי, אתה לא לבד, אני ורוני אתך, ויש את הילדים… אתה לא לבד חמוד."
הוא ניגב דמעה סוררת, "אתה צודק, אני סתם בכיין." ניסה לחייך, אבל זה היה חיוך מזויף, ושנינו ידענו את זה.
ופתאום טלפון ממכרה ותיקה – סוזן העובדת הסוציאלית שלי. אישה נחמדה מאוד, עולה וותיקה מארצות הברית חביבה ומלאת רצון טוב. אמנם היא קצת מוגבלת בהבנת הבעיות המיוחדות של הומואים, אבל גם כשהיא מדברת שטויות אי אפשר לכעוס עליה, הן נובעות מכוונות טובות.
הכרתי אותה כבר שנים, ובזמנו היא עזרה לי מאוד בכל מיני סידורים טכניים ומאבקים בירוקראטיים. למרות רצונה הטוב היא לא הבינה מספיק בפסיכולוגיה כדי לתמוך בי נפשית, את העזרה בתחום הזה קיבלתי בעיקר מבוריס, אבל לנצח אהיה אסיר תודה לה בגלל התעקשותה לשלוח אותי לקבוצת התמיכה.
לצערי הקבוצה שלנו התפרקה אחרי כמה שנות פעילות מבורכת, אבל כל זמן שהיא הייתה קימת היא עזרה לי מאוד, ונשארתי בקשרים טובים וחמים עם כל החברים שם, ובעיקר עם פזי וגולן שהפכו לבני זוג.
סוזן שמחה לשמוע שאני בסדר, שאני חי עדיין עם אותו בן זוג, וכששמעה שאני עומד להפוך לאב השמיעה קריאת שמחה, ונחפזה לברך אותי בחמימות רבה.
גם לה היו חדשות מסעירות – היא יצאה לפנסיה והפסיקה לעבוד במשרד הרווחה, אבל במקום לשבת בבית ולטפל בנכדים היא התנדבה לוועד למלחמה באיידס, וגם כיום היא עובדת עם נשאים ומנסה לעזור להם.
"אני מרכזת פרויקט חדש וחשוב." סיפרה לי, נרגשת כמו ילדה, "ואני חושבת שאתה תוכל להשתלב בו ולתרום."
"איזה מין פרויקט?" שאלתי בזהירות, היה לי ניסיון לא טוב עם הוועד שלמרות כל כוונותיו הטובות הצליח בעיקר להסתבך במריבות ומאבקי אגו מיותרים, ודאג יותר למשכורות של העובדים בו מאשר לנשאים.
"פרויקט האח הגדול." הצהירה סוזן בגאווה.
"יופי, אבל אני לא רואה את התוכנית." נחפזתי לענות, כי אני באמת לא רואה את השטות הזו, לא ראיתי אף אחת מהעונות ואני מתכוון להתמיד בזה כל עוד התוכנית האווילית והמיותרת הזו תמשיך לבזבז את זמן המסך של עם ישראל.
סוזן צחקה ואמרה שזה לא אותו אח גדול כמו בטלוויזיה, "אתה יודע שיש עליה גדולה במספר הנשאים בארץ?" גילתה לי חדשות ישנות.
"כן, שמעתי על זה."
"כיום כבר לא מתים מאיידס וגם התרופות הרבה יותר יעילות, יש גם פחות תופעות לוואי ועדיין, מי שמקבל תשובה חיובית נבהל מאוד, חלק מהם גם נכנסים לדיכאון, חלק צריכים לחזור לארון, הפעם של הנשאות, בדרך כלל המצב הנפשי של הנשאים החדשים בעייתי יותר מהגופני."
"לי את לא צריכה לספר."
"ולכן," סוזן שאפה אוויר מלא ריאותיה, "החלטנו להצמיד לכל נשא חדש נשא ותיק יותר שיעזור לו, ויתמוך בו, ויחנוך אותו עד שהוא יתאושש, יפנים את המצב שלו וידע איך להתמודד."
"נשמע רעיון טוב מאוד, איפה נרשמים?"
סוזן צחקה בעונג את הצחוק האמריקאי הנחמד שלה, ואמרה שאני אחלה ומקסים, והיא ידעה שהיא יכולה לסמוך עלי, ונתנה לי את מספר הטלפון של גבריאל יוסיפוב שגר לא רחוק ממני וזקוק מאוד לעזרה.
"בן כמה הוא? הוא הומו? יש לו משפחה? את יכולה לתת לי קצת יותר פרטים עליו?"
סוזן רשרשה מעט בניירותיה והתחילה לדווח, "הוא בן שלושים ושמונה, גרוש בלי ילדים, עושה רושם של בן אדם מאוד בודד ומדוכא. אני לא יודעת אם הוא הומו, לא היה לי נעים לשאול, וזה גם לא רלוונטי, נכון?"
"אהה…" הסכמתי איתה למרות שחשבתי שזה כן רלוונטי, אבל מאחר וסוזן היא מי שהיא העדפתי לא להתווכח איתה. ידעתי שבין כה וכה לא אצליח לשכנע אותה אז מה הטעם?
"מה שחשוב זה שנודע לו שהוא חיובי רק לפני חודש," המשיכה סוזן לדבר, מעודדת מהאישור שלי, "ואף אחד חוץ מהרופא שלו והוא לא יודעים. הוא לא מעז לספר למשפחה, אומר שהם פרימיטיביים ואין מצב שהם יבינו." היא עשתה הפסקה דרמטית לפני שלחשה לי, קצת נבוכה בגלל הסטייה הלא פוליטיקלי קורקט שלה מהנושא, שלדעתה הוא ממוצא גרוזיני או משהו כזה ולכן…
"יוסיפוב זה קווקזי לדעתי." עניתי, "אבל לא חשוב, מה עוד את יודעת עליו?"
"לא הרבה, היה לי קשה מאוד לתקשר איתו, אני לא בטוחה שהוא מבין בכלל את העניין הזה של אח גדול, לדעתי הוא נתן לי את המספר שלו רק כדי להיפטר ממני." הודתה סוזן, וכדי לא לסיים בנימה פסימית הוסיפה שמזלו שהוא לא צריך עדיין לקחת תרופות, ושגופנית המצב שלו טוב. "הוא נראה בחור בריא כזה, ספורטיבי, אבל לדעתי הוא בדיכאון, הוא נראה לי מוזנח, לא מגולח, עייף… אמר שקשה לו להירדם בלילה ובמקום להסתכל עלי הוא היה כל הזמן עם העיניים על הרצפה, הייתה לי הרגשה שמאוד לא נוח לו לדבר איתי כי אני אישה, וחשבתי שאתה חמי, בגלל שאתה גם גבר וגם מדבר רוסית…"
"את צודקת, אני מקווה שאני אצליח לעשות משהו למענו, אני מיד מתקשר אליו." הבטחתי, וקיימתי.
הבחור שענה לי דיבר בשקט, ובמבטא רוסי קל מאוד, כמעט לא מורגש הודה שהוא אכן גבריאל יוסיפוב, והסביר שהוא בעבודה עכשיו והוא לא יכול לדבר חופשי, והסכים שאתקשר אליו שוב בערב.
התקשרתי בערב והפעם המבטא שלו היא קצת יותר מודגש, אבל עדיין לא הצלחתי לשוחח איתו כמו שצריך כי הוא היה כנראה קצת שיכור, או מסטול. הוא נשמע מגומגם, לא ברור ולא מרוכז, ברקע הייתה מוזיקה רועמת שהפריעה וכל מאמצי לברר מה הכתובת שלו נענו בצחקוקים אידיוטיים, ולבסוף השיחה נותקה.
"אז שילך לעזאזל." אמר סולי בקוצר רוח כששיתפתי אותו בקשיים שלי להפוך לאח בוגר, "לא רוצה, לא צריך, תבקש שיפנו אותך למישהו אחר."
"בסדר." הסכמתי, "מחר אני מתקשר שוב לסוזן." החלטתי, אבל למחרת בצהרים לא השגתי אותה, ואחר כך הלכתי לעבודה ושכחתי מכל העסק מפני שהתעסקתי בפתרון כל מיני בעיות דחופות יותר. סוזן והפרויקט שלה פרחו לגמרי מזיכרוני עד שחזרתי הביתה, עייף ורעב, וגיליתי איש אחד, גבוה ורחב, בריא כמו שסוזן תיארה, יושב על השטיח בסלון, התאומים מצידו האחד, וסולי מצידו האחר, וכולם יחד בונים טירה נהדרת מלגו ומקוביות.
"גבי מחכה לך." קיפצה אלי אביב והרימה את ידיה כדי שאקח אותה בזרועותיי ואתן לה נשיקה.
"גם אני." הזדרז שקד לחקות אותה, מקפץ סביבי. הרמתי גם אותו, נתתי גם לו נשיקה, ואמרתי כמו תמיד שאני כבר זקן מידי להרים שני ילדים כל כך גדולים, הושבתי אותם על הספה, ולחצתי את כף ידו החזקה והחמימה של גבריאל יוסיפוב, שהיה מגולח ומסורק, ונראה פיכח וממוקד לגמרי.
"הוא התקשר לחפש אותך, ואני הזמנתי אותו אלינו." ביאר לי סולי, "אני הולך להכין ארוחת ערב, היום תהיה לזניה." בישר לנו, הדליק לתאומים את הטלוויזיה, והסתלק.
ישבתי עם גבי בפטיו הקטן והנחמד שלנו, והקשבתי להתנצלויותיו והסבריו בנוגע לשיחה הכושלת של אתמול.
"בדיוק לפני שהתקשרתי רבתי שוב עם אימא ואבא, ואחר כך עישנתי קצת… בדרך כלל אני לא מעשן באמצע השבוע, אבל הם שיגעו אותי והייתי חייב להירגע קצת."
"אתה לא קצת מבוגר מידי בשביל לתת להורים לשגע אותך?"
גבי חייך, ופניו שנראו עד אותו רגע רגילים וחסרי ייחוד הוארו ונעשו נעימים וחינניים להפתיע, "אתה לא יודע איך זה קווקזים? ומאז שהתגרשתי… מזל שהם לא יודעים למה."
"למה מזל שהם לא יודעים?" העמדתי פנים שאני לא מבין לבד.
גבי משך בכתפיו, והחיוך שהיה על פניו נעלם. "תחשוב לבד." אמר בקדרות.
"כיום זה כבר לא כל כך נורא, לא כבוד גדול אבל לא נורא."
"בעיניהם כן, וזה שהתגרשתי ואני לא רוצה להתחתן שוב זה בכלל… מסכנה האישה, לא הגיע לה בעל כמוני, אבל הייתי צעיר וטיפש… בגלל זה עברתי לקריות, כדי להתרחק מהמשפחה, הם שיגעו אותי, ברחתי מהם וניסיתי לפתוח דף חדש ובמקום זה…" הוא נד בראשו בשאט נפש, אחוז גועל מעצמו ומהתסבוכת של חייו.
"בן כמה אתה?" חקרתי, "כמה זמן היית נשוי?"
"אני עוד חודש בן שלושים ושמונה, הייתי נשוי עשר שנים, אבל רק על הנייר, אחרי שלוש שנים כבר הפסקנו לישון יחד, ושנה אחר כך עזבתי את הבית. אז היא לא הבינה למה, אבל אני חושב שהיום היא כבר יודעת, למזלי היא לא סיפרה שום דבר לאף אחד, אולי התביישה… עכשיו היא כבר נשואה פעם שנייה, יש לה ילד והיא שוב בהיריון, אני חושב שהיא מאושרת עכשיו, חבל רק על הזמן שהיא בזבזה עלי." הוא נעץ בי מבט אפל, מביט בי בעיניים כהות וקודרות, "אתה לא רוצה לדעת איך נדבקתי?"
"מה זה יעזור אם אני אדע? אני מתאר לעצמי שכמו כולם גם אתה נדבקת כי זיינת בלי קונדום."
הוא הנהן, "כן, נכון, כמו דביל חשבתי שאם אני אקטיבי אז… זה רק מראה לך איזה טיפש הייתי, הלכתי להיבדק רק כי חבר ביקש שאני אבוא איתו, הוא פחד ללכת לבד, הייתי בטוח שאני בסדר ובסוף הוא יצא שלילי, ואני לא. מהרגע שסיפרתי לו הוא נעלם, לא עונה יותר לטלפונים, ואני לא מאשים אותו, גם אני במקומו… מה יעזור לי שלא מתים יותר מאיידס אם אף אחד לא רוצה לגעת בי? אם לא הייתי פוחד הייתי מתאבד ודי."
"אל תדבר שטויות, טוב שאתה פוחד למות, זה סימן שאתה נורמאלי, חוץ מזה מה דחוף לך למות? אתה עוד צעיר, כל החיים עוד לפניך."
"זה חיים זה? לבד, בלי סיכוי לאהבה, בלי אף אחד שירצה אותי, כל הזמן פוחד, רץ לבדיקות, איזה מין חיים אלה? יותר טוב למות."
"לא נכון, גם אני נשא כבר המון שנים, ויש לי בן זוג בריא, ואני עובד, מרגיש טוב וחי מצוין, ובעוד חצי שנה גם יהיה לי ילד מחברה טובה שחיה עם מישהי."
הוא הביט בי בסקרנות, ופניו התבהרו מעט. "באמת? ילד? כל הכבוד." חייך ודקה אחר כך שוב התייאש, "טוב, אתה בחור יפה, אבל אני… גם ככה היה לי קשה למצוא מישהו, לסקס כן, בטח, בלי בעיות, אבל כמה אפשר לרוץ מזיון לזיון? אני רוצה מישהו שיאהב אותי, שירצה גם לישון איתי, אבל מי יהיה מוכן לסבול אחד כמוני? לא רק חיובי ומכוער אלא גם בארון?"
ראשו של סולי צץ בפתח, "האוכל מוכן." קרא בעליזות, וחייך במאור פנים אל גבי שהביט בו בעצב, "אולי יותר טוב שאני אלך?" שאל בהיסוס.
"בשום פנים ואופן לא." אחז סולי בזרועו, "אתה אוכל איתנו." פסק, והוליך את האורח שלנו לחדר האוכל שהיה ערוך למרבה הפליאה כאילו יום שישי היום – היו צלחות חרסינה ומפיות, סכום וכוסות תואמות, ואפילו פרחים.
"איזה יופי, מה השמחה?" חקר רוני שהגיע בדיוק בזמן לארוחה, ולטש מבט מופתע באורח.
"זה גבי, הוא יאכל איתנו הערב." הסביר סולי, ושלח את רוני לשטוף ידיים.
סולי התעלה על עצמו הפעם, האוכל היה מעולה והוגש בטוב טעם בכלים נאים. סולי התרוצץ סביב האורח, מזג שתייה, הציע תוספות, סיפר בדיחות, והקפיד שהילדים יתנהגו יפה ולא יציקו ושגבי ירגיש בנוח ויאכל כראוי.
אם לא די היה בכל הפלאות הללו סולי הדהים אותנו עוד יותר כשפקד עלי ועל רוני להשכיב את הילדים לישון בעצמנו, וביקש מגבי שיישאר איתו במטבח ויעזור לו לפנות את השולחן.
"מה עובר היום על סולי?" שאל רוני בלחש, "ומאיפה הגיע לפה הגבי הזה?"
"האח הגדול שלח אותו." לחשתי לו חזרה, והתחלתי בטקס המפרך של רחיצת הילדים והשכבתם במיטה. היה עלינו לנגב אותם, להלביש פיז'מות, לסרק ולצחצח להם שיניים, לקרוא להם סיפורים ולשיר שירים ולהישאר לצידם עד שנרדמו, ובינתיים הפכו סולי וגבי לחברים טובים, סידרו יחד את המטבח כשהם משוחחים חרש ואחר כך ישבו וראו יחד חדשות.
בתום יומן החדשות קם סולי, חייך אלי את החיוך הכי נחמד שלו, שאל אם זה בסדר מבחינתנו להישאר הערב עם הילדים, ולפני שהספקתי להתאושש מהשאלה המוזרה הודיע שהוא סומך עלינו, וביי לנו, הוא גבי הולכים לסרט, להתראות בבוקר, אחז בזרועו של מר גבריאל יוסיפוב שהלך אחריו בהכנעה ופרח לו לדרכו.
הבטנו זה בזה המומים ומתפעלים מהזריזות והנחישות שסולי הפגין לפתע. "אני רק מקווה שהיוסיפוב הזה באמת אקטיבי כמו שהוא נראה, אחרת סולי עלול להתאכזב מאוד." שחתי לרוני.
"בטח שכן אין מצב שלא, עד כמה שידוע לי אין בכלל דבר כזה, קווקזי פסיבי." הרגיע אותי רוני וקם, נמרץ עד להפתיע, "יאללה, בוא למיטה, סולי עשה לי חשק."
"חשק למה?" נגררתי אחריו.
"תנחש." צחק רוני, ודהר לחדר השינה שלנו, ואני בעקבותיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s