"אז מה, גם השנה אתה לא צם?" שאל דני בדאגה.
"דני, אתה מכיר אותי כל כך הרבה שנים, ראית אותי צם אפילו פעם אחת?"
"לא," התעצב דני אל ליבו, "אתה ממש אפיקורס."
"נכון, אבל לפחות אני עקבי בזה." חייכתי אליו בתקווה שהוא יחזיר לי חיוך, אבל הוא סרב, המשיך להביט בי ברצינות מודאגת ושאל אם אני לא פוחד מאלוהים.
"אין אלוהים דני."
"ואם יש?"
"אין, וגם אם יש אני לא חושב שהוא מתייחס לשטויות כאלה כמו צום ותפילה, וכשרות וכל זה."
"אבל אתה שומר כשרות."
"נו, כן, הרי אמרתי לך, כשרות זו סוג של הפרעת אכילה."
דני לא אהב את הבדיחה העבשה שלי ושאל אם יש מצב שאני אכין לו מקרוני עם רוטב בשר לפני הצום.
"בטח, השנה אני לא אשכח, ויהיה גם עוף צלוי ותפוחי אדמה, אל תדאג, סולי הבטיח
להכין הכל."
"למה סולי ולא אתה?"
"כי הוא האחראי כל הבישול בבית, אני מנקה והוא מבשל."
"ומה רוני עושה?"
"מאין לי לדעת? עושה מה שבראש שלו, כמו תמיד."
"אז זהו, אתם כבר לא יחד?"
"אני עם סולי עכשיו דני, אתה יודע."
"אז למה…"
"דני די, ובמופלא ממך אל תחקור."
"אל תבלבל לי את המוח מנחם." התיז דני בעצבנות תוקפנית, וליבי נצבט בעצב על הבלגן שהכנסתי לחייו הצעירים שלא חסרו בהן בעיות גם ככה.
"דני, תבין… אני ורוני… זה מסובך ילד, אל תכעס עלי, עשיתי מה שיכולתי, אבל ככה יצא, וסולי גם נחמד, לא?"
"כן, והוא גם יודע לבשל טוב, לא כמוך." לא החמיץ דני הזדמנות לעקוץ אותי.
"אני עושה הכי טוב שאני יודע דני, יותר מזה אי אפשר לבקש."
"כן, בסדר, סליחה חמי, לא התכוונתי, אני יכול לעשות אצלכם את הצום?"
"בטח חמוד, אין בעיות."
"ומה עם אנחל? הוא צם?"
"אני לא יודע, אני לא חושב, עד כמה שידוע לי הוא בכלל לא יהודי, אבל סולי צם, אני לא חושב שהוא הולך לבית כנסת, אבל הוא צם."
"ומה יהיה עם התאומים?"
"מה צריך להיות אתם? בשבילם זה סתם עוד שבת, הכנו להם המון דיסקים עם סרטים, ואנחל ייקח אותם לרכב על אופניים בגן ובערב אחרי הצום נכין בשבילם סוכה, הם יהיו בסדר, מתי אתה בא?"
"עוד מעט, ביי חמי."
"ביי דנדוש."
אחרי השיחה עם דני הלכתי לחפש את סולי, הוא עמד ובחש משהו במחבת, משהו אדום שהדיף ריח טוב של שום ובשר, והקשיב לרדיו. מישהו סיפר חוויות על מלחמת יום כיפור, משהו מרגש על קרב חסר סיכוי, מוות של חברים, פציעה ונפילה בשבי. סולי הקשיב מרותק ומחה דמעה, ואז הבחין בי וחייך במבוכה, כיבה מהר את הרדיו ואמר שהשנה יום כיפור נופל בשבת, בדיוק כמו במלחמת יום כיפור.
"כן, אני יודע, מה אתה מבשל סולי?"
"רוטב בולונז, ועוף עם שום ותבלינים, והוספתי גם תפוחי אדמה, אני מקווה שהם יתרככו מספיק. אתה בטוח שאתה לא צם חמי?"
"בטוח לגמרי."
"אהרון כן צם."
"אני יודע, אבל הוא יהיה אצל הוריו, אתה לא צריך לדאוג בגללו."
סולי כיבה את הגז, בדק מה שבדק בתנור האפייה, התיישב באנחה קלה ותלה בי מבט ביישני, "אבל אני כן דואג." אמר בקול חרישי.
"אין צורך סולי, באמת שלא."
"בטוח חמי?"
"לגמרי, ואם הוא מפריע לך אני אבקש ממנו לא לבוא אלינו יותר למיטה."
סולי שקל את דברי, חושב על מה שאמרתי וכמעט שענה, אבל אז הילדים ואנחל התפרצו פנימה והוא קם לקבל אותם, להאכיל ולהשקות, לטפל ולדאוג, ושכח אותי. דני הגיע בדיוק בזמן לאכול אתנו את הסעודה המפסקת, ואחר כך הלך לבית הכנסת הסמוך. סולי סירב ללכת איתו בטענה שהוא לא רוצה להשאיר את הילדים לבד, זה היה רק תירוץ, אני ואנחל יכולנו לטפל בהם בלי בעיות והוא ידע את זה.
רק אחרי שהם נרדמו הוא הודה שהוא לא מרגיש נוח בבית הכנסת כי רוב המתפללים שם יודעים שהוא חי עם גבר ומביך אותו לעמוד עם טלית בין כולם כשידוע שהוא עובר על איסור מפורש של משכב זכר.
"אני חושב שאתה מגזים, הרוב לא יודעים, וגם מי שיודע לא מתרגש, בכל מקרה אין פה דתיים קיצוניים, אף אחד לא יגיד לך כלום."
"אני יודע חמי, אבל אני לא מרגיש נוח עם הקטע הזה."
"אני לא מבין למה אתה צם בכלל."
"כי אני יהודי, גם אבא שלי צם תמיד, אם הוא עדיין חי הוא בטח צם גם היום."
"נו, אז… זו סיבה לצום?"
הוא גיחך, משך בכתפיו והתחמק מתשובה.
ישבנו קצת בסלון וקראנו בעיתוני סוף השבוע עד שנמאס לנו. סולי הלך לישון, ואני החלטתי לעשות טיול בחוץ עם הכלב. הסתובבתי ברחובות, מתחמק מהתנגשות באופניים של ילדים צוהלים, וכמעט מבלי משים מצאתי את עצמי אצל בוריס.
היחסים שלי ושלו די התקררו לאחרונה, לא שרבנו, אבל מאז שהיו לנו חילופי דברים עוקצניים בגלל אנחל הוא התרחק ממני, התעסק בענייני הבריאות שלו והשקיע הרבה זמן בעבודה החדש שלו.
מידי פעם היינו מדברים בטלפון, אבל איכשהו, מאז שסולי ואני התחברנו כמעט שלא נפגשנו יותר. לאחרונה התחלתי להתגעגע אליו, אל נקודת ההשקפה המפוכחת והצינית שלו, אל קולו הרוסי החם, ואל מגע ידיו הגדולות שהיטיבו איתי כל כך…
לידו יכולתי להפסיק להיות המבוגר האחראי, ולחזור להיות שוב אני עצמי הטיפש והמבולבל ולא הגרסא המזויפת שלי שהייתי צריך לעטות על עצמי כדי להרשים את הבוסים החדשים שלי, ואת סולי ואנחל הצעירים ממני.
דפקתי ונכנסתי, ומצאתי אותו יושב מול הטלוויזיה בתחתונים, נהנה מהרוח הסתווית הנעימה שנשבה מהמרפסת, שותה בירה ורואה איזה ערוץ נידח שהקרין קליפים של שירי רוק קלאסיים.
"דוצ'ינקה." חייך אלי את חיוכו הטוב, "כמה זמן לא ביקרת אצלי, התגעגעתי."
"גם אני, מה שלומך בוריס?"
"לא רע, רוצה לשתות משהו?"
"כן, אל תקום, אני אקח לבד."
המטבח שלו היה נקי ומסודר, והמקרר היה מלא אוכל. גם הדירה הייתה נקייה ודי מסודרת. סולק התקמר בפינה, ונהם באיום על חץ שהתיישב בהכנעה ליד דלת הכניסה וניסה להיראות לא מזיק. לקחתי לי כוס גדולה של מים עם קרח והתיישבתי ליד בוריס, בוחן את גופו שרזה מאז הניתוח שעבר לפני שנה. הבחנתי ששער החזה שלו האפיר כמעט לגמרי, וזיפי זקנו הלא מגולחים הלבינו לגמרי, אבל חוץ מזה הוא נראה ממש טוב – נמרץ ורחב כתפיים, שערו הצפוף והמלא היה מסופר יפה, ועיניו היו נבונות וערניות כרגיל.
"אתה נראה טוב." הנחתי יד על ברכו ורכנתי אליו בוחן את הצלקת הדקה על בטנו, היא נראתה בקושי ואם לא הייתי יודע שהיא שם לא הייתי מבחין בה.
הוא חייך, ולפת את פרק ידי בכף ידו הגדולה החמה, "גם אתה חמי, איך אתה מסתדר עם כל הילדים האלה?"
"לא רע, הם ילדים טובים, חמודים כאלה, וחוץ מזה מי שבאמת מטפל בהם זה סולי, אני רק עוזר קצת."
"אני לא מדבר על התאומים, היתומים המסכנים האלה, הם רק תינוקות נחמדים, אני מתכוון לשאר הילדים."
"הם צעירים, אבל כבר לא ילדים בוריס, אפילו דני כבר נחשב מבוגר."
"דני?" הוא גיחך, "נו, באמת, הבנדיט הזה, מתי הוא מתגייס?"
"בשנה הבאה, יש לו עוד שנה בתיכון, יכול להיות שאבא שלו יבוא לבקר בארץ, הם בקשר טלפוני, הוא קצת לחוץ בגללו."
"אפשר להבין, הוא באמת היה בכלא כל הזמן?"
"אני חושב ככה, אליס לא אוהבת לדבר על הנושא הזה ולא נעים לי לחקור אותה,
תגיד בוריס, אתה ואנחל…"
"אל תדאג בקשר אליו, הוא יודע לדאוג לעצמו יפה מאוד."
"זה הוא שמנקה ומבשל בשבילך?"
"כן, ואני משלם לו על זה ככה שאל תתחיל שוב…"
"גם על הסקס אתה משלם לו?"
"סקס?" גיחך בוריס, "תזכיר לי מה זה סקס?"
"מצחיק מאוד."
"תשמע ילד, אתה יודע איזה ניתוח עברתי, סקס כבר לא מעניין אותי יותר."
"שקרן."
"לא יפה לדבר ככה דוצ'ינקה, ועוד ביום כיפור, איזה מין חינוך קיבלת?" מצטחק בוריס, מלטף את ראשי ומניח לי להתרפק עליו מעט, אבל לא יותר מזה, במקום לעשות הוא מעדיף לדבר. הוא שואל אותי עלי ועל רוני, ומזהיר אותי לא להיסחף שוב אחרי התעלולים של הצייגענר המשוגע, ולדבוק בסולי שהוא נשמה טובה ואוהב אותי בכנות, ולא להסתבך בגלל הזין שלי.
"מי שמדבר."
"אני יודע חמוד, אני האחרון שיכול לתת עצות, אבל אם יש מישהו שמבין בסיבוכים זה אני, תשמע ממני, אף אחד לא שווה את זה, אתה מאמין לי?
"לגמרי."
אחר כך אני מספר לו על העבודה החדשה שלי שכמו הקודמת היא לא כל כך משתלמת כספית, ודי מעייפת, אבל לפחות בסביבה נעימה יותר ועם אנשים נחמדים ותרבותיים יותר מאשר בבית המלאכה, והוא מספר לי על העבודה החדשה שלו במכללה למדעי המחשב, עבודה שהוא נהנה ממנה מאוד ומרוצה גם מהשכר שהוא מקבל, צוחק בטוב לב כשאני מקנטר אותו שהוא מבזבז הכל על ילדים כמו אנחל, ואומר שעדיף לממן לאנחל את הלימודים מאשר לבזבז על קלפים, נשים וודקה, ואז נעשה מאוחר, חץ מתחיל ליבב ורוצה החוצה, ובוריס מפהק ואומר שהוא עייף, ואני הולך הביתה, נשכב ליד סולי המנומנם, מחבק אותו ונרדם.
יום כיפור הזה הוא שקט מאוד קריר מעט ונטול אירועים. סולי ישן המון, ובין לבין קורא ספר. גם אני מנמנם מעט, קורא, עורך כמה דברים ישנים שלי, גולש קצת פה ושם, ובעיקר נח.
דני שחזר רק לפנות בוקר ישן עד הצהרים, קם והולך לחברים, חוזר לקחת כיפה ושוב הולך לבית כנסת ואז תקיעת צופר ועוד יום כיפור עבר. "שנה טובה לכולנו." מברך סולי בפנים מאירות אותי, את דני ואת אנחל, ולוקח את הילדים להתחיל לבנות סוכה בחצר. על פי בקשתו הכנתי הכל מבעוד מועד, ואנחנו מקימים בזריזות את השלד, מותחים סדינים, ומראים לילדים המאושרים איך לעשות שרשרות ניר צבעוניות לקישוט.
הזוג הצעיר עם הילד הקטן מהבית הצמוד אלינו מצטרפים, מכבדים אותנו בעוגת דבש ובמיץ, ואנחנו מדברים על הבאת סכך מנקודות החלוקה של המועצה, ותוהים אם כדאי לישון בסוכה או שאולי הילדים צעירים מידי?
השכונה מסביב מתעוררת לאיטה לחיים – מוזיקה נשמעת מרחוק, ומישהו מתניע מכונית, ילד בוכה ואימא מרגיעה, ופתאום טלפון מצלצל.
אני רץ למעלה ומספיק לענות וזה רוני. "אפשר לבוא לישון אצלכם." הוא שואל בקול חנוק שממלא אותי בדאגה ישנה.
"כן, בטח, הרי אתה גר פה."
"כן, אבל דני אצלכם ו…"
"זה בסדר, בוא."
הוא מגיע עם האופנוע של בן דודו. התיק הישן והמוכר שלו תלוי על כתפו והצללים הסגולים, המוכרים לי, מכתימים את העור העדין המתוח מתחת לעיניו הכהות.
הילדים קופצים עליו בשמחה, והוא מחבק ומשבח אותם על הקישוטים היפים שהכינו, לוחץ בחמימות את ידו של דני – ופתאום אני מבחין שהילד גבוה יותר ממנו – מתנצל בפני סולי ואנחל המופתעים, ועולה הביתה.
"תעלה אחריו." אומר סולי, מודאג, "הוא נראה לא טוב."
"רק אם תבוא איתי." אני מתנה.
סולי נבוך, מתלבט, ובסוף משתכנע ובא איתי. רוני שוכב במיטה הזוגית שלנו, ידיו שלובות מתחת לעורפו, מבטו תקוע בתקרה, פניו אטומות וריסיו לחים מדמעות.
"מה קרה?" מתיישב סולי לצידו, מניח יד על בטנו.
רוני מושך כתפיים, "כלום, סתם, רע לי, אני שונא את החיים שלי."
האומללות שלו, המוכרת כל כך, גורמת לי לחוש זעם חסר אונים שאני מוציא דווקא עליו, "די כבר רוני, אל תדבר ככה, החיים שלך בסדר גמור, יש מיליוני אנשים שהיו שמחים להתחלף אתך."
"כן, בטח." הוא נשבר ובוכה. סולי נחרד ונשכב לידו, מחבק ומנסה לנחם ואני עומד ומביט בהם חסר ישע, מתנודד בין כעס ורחמים.
בינתיים הילדים עולים הביתה, רעבים, וקוראים לסולי שהולך אליהם, משאיר אותי לבד עם רוני.
ברגע שאנחנו נשארים לבד הוא מושך אותי אליו, מחבק, נצמד אלי בייאוש, מבקש את סליחתי, מספר ששוב משפחתו מציקה לו ויורדת לחייו. מדבר על אימו החולה שליבה שבור בגללו, על אביו והגיסים שלו שהולכים ומתחרדים משנה לשנה, מתלונן שכולם מציקים לו, מנסים לשנות אותו, לתקן אותו, והוא מנסה להשתנות ולהיות אחר ומצליח רק לגרום לעצמו ולי סבל, ואין לו כוח יותר… הוא מדבר בשטף, בוכה, מתמכר לאומללות, מתפרק מצערו בזרועותיי, ופתאום נרדם בבת אחת, כמו ילד עייף, וישן בשלווה עד שסולי חוזר.
"עזוב, תן לו לישון." אומר סולי בטוב לב, אבל אני מסרב, מעיר אותו ומוליך אותו לחדר השני, משכיב אותו לישון על הספה, וחוזר לישון עם סולי.
יומנו של מספר סיפורים 