49. אוקיינוס שלם ביני לבינך

הוא לא חייב אותי יותר
הדבר שהיה לי הכי ברור אחרי שדיברנו זה שהוא כבר לא חייב אותי יותר, פעם הוא היה חייב אותי ועכשיו כבר לא.
זה הכל, פשוט מאוד. והדבר שנחרט הכי חזק בזיכרוני מכל מהשיחה על ההצעה שהוא קיבל זה כמה שמח הקול שלו נשמע, רוטט מרוב ציפייה, מתוח כמו רץ שמחכה למזניק שייתן את האות להתחלת המרוץ.
אני מתפעל מהמרץ העצום שלו, מהנכונות שלו להשקיע את כל כולו בנושא הזה שמרתק אותו כל כך (ואסור לי לרמוז כאן מה טיבו כי זה סודי) הוא אוהב את זה, אוהב את העבודה שלו, נהנה מהתחרות, משווה את עצמו כל הזמן לאחרים ומאושר שהוא בין הטובים שבהם. ההצעה הזו היא בשבילו כמו זכייה בפרס הגדול, ואני מאושר בשבילו וגאה בו מאוד אם כי ברור לי שזהו, זה סוף הזוגיות הסוערת, השבירה וההפכפכה שלנו.
וזה נגמר לא כי נגור רחוק מאוד אחד מהשני, אפשר להמשיך להיות בני זוג גם מרחוק, אלא כי הבנתי שברגע שהוא קיבל את ההצעה הזו הוא עשה צעד אחד קדימה והשאיר אותי מאחור, הקטע ביני לבינו נגמר.
נשאר חברים כמובן, נמשיך לאהוב אחד את השני ואולי אפילו יהיה גם סקס, אבל יותר לא נהיה בני זוג. הוא זז ממני, הלך למקום אחר שאליו מובילה אותו השאפתנות שלו שחשובה לו יותר ממני.
אני לא עצוב ולא כועס, אולי אפילו מרגיש שקצת רווח לי, ששוב אני חופשי. לא צריך יותר להיות קצת המטופל שלו וקצת אבא שלו, ולא צריך לדאוג יותר בגלל מה שאימא שלו תעשה ואיך היא תרגיש, ומה יגידו האחיות הנדחפות שלו והגיסים המכוערים שלו. זהו, התיק הזה ירד לי מהראש.
תמיד ידעתי שאני אהיה יום אחד המיתולוגי שלו, זה שאיתו הוא עשה המון דברים בפעם הראשונה, שלימד אותו הרבה דברים על איך לעשות מה, עזר לו לגלות את עצמו וללמוד על עצמו המון, אבל את הבחירה מה לעשות עם מה שלימדתי אותו ולאן לקחת משם את חייו הוא ייעשה לבד.
אני לא אהיה שם איתו ואני רק יכול לקוות שהוא יעשה את הבחירות הנכונות. אני אפילו קצת מופתע מעצמי שאני לא עצוב במיוחד וחושד שעוד יהיו לי ימים של בדידות ועצב נוראי וגעגועים שיקרעו אותי, אבל ברגע זה אני שלו מאוד, צלול לגמרי, ושמח בשבילו, ולא, אני לא אגרר אחריו לחו"ל, כי החיים שלי הם פה, בדיוק במקום שאני נמצא בו, והחיים שלו? זו המשימה שלו לגלות איפה הם ואיך הם יהיו, אני נתתי לו מה שיכולתי ועכשיו אני נותן לו ללכת בלי להעיק ובלי להכביד ובלי לבוא בהאשמות.
ומה יהיה איתי בעתיד?
שום דבר מיוחד. אני אמשיך לחיות, לכתוב קצת בבלוג, אולי גם אכתוב סיפורים, אלך כל בוקר לעבודה ואחר כך אחזור הביתה. אקח את התרופות שלי בזמן ואולי מידי פעם אארח איזה יזיז, אם אמצא מישהו שירצה בי.
דבר אחד בטוח – אני לא עומד להתיש את עצמי בחיפוש אחרי אהבה ואין לי שום עניין בזוגיות נוספת. רק המחשבה על הפגישות עם אנשים חדשים והניסיון להסתגל שוב לפנים חדשות, לגוף חדש, להרגלים חדשים…
לא תודה.
***
התעוררתי לפנות בוקר אחרי ששוב חלמתי שהוא חזר. אני חולם את החלום הזה כמעט כל לילה. בחלומי אני נמצא במין מפגש המוני של כל הבלוגרים של ישראבלוג ותפוז שנערך במין כיכר פתוחה שמזכירה את כיכר רבין. כל האנשים שאני קורא בבלוגים שלהם נמצאים סביבי, כולם שמחים וצוחקים, מתחבקים ומאוד שמחים לראות סוף סוף זה את זה ואז נשמע קול טרטור אופנוע ואני אומר לכולם שהנה מגיע החבר שלי ובאמת הוא מגיע, קופץ מהאופנוע שלו, מסיר את הקסדה ומסתער עלי בחיבוק גדול ואנחנו מתנשקים שם לעיני כולם.
בחלום אני מרגיש את חום גופו, מריח אותו, חש את עורו בכפות ידי ואני מאושר מאוד ושמח שאני לא מתבייש לגעת בו לפני אנשים אחרים, ואז אני מתעורר ומגלה שאני עדיין לבד.
***
כל הדרך לעבודה נשבו רוחות מזרחיות ערות ויבשות שגרמו לי להתעטש נורא וכשהגעתי לבית המלאכה גיליתי שהסגן יצא מהאופוריה של הלידה וחזר לעצמו הרשע הרגיל.
שבוע אחרי הלידה הוא כבר מחפש מיטה לשים בחדר של התינוק כדי שאשתו תישן ליד הילד ולא תפריע לו. אני מרגיש חרא, מצונן ותשוש. למזלי אני לא לבד, מסתבר שרוב הקולגים שלי מרגישים אותו הדבר בגלל החמסין הסתווי המגעיל הזה שנחת עלינו במלוא עוזו. שונא את הרוחות המזרחיות האלו. הגינה מלאה עלים אדומים שנשרו מהגפניה והשערות שלי עומדות כמו קוצים של קיפוד על אסיד.
הנחמה היחידה שלי היא לילי שכל היום התרוצצה סביבי ומיששה לי את המצח כדי לבדוק אם יש לי חום. היא סיפרה לי שהחבר הדביל שלה קנה לה כרטיס לבלומפילד למשחק כדור רגל.
גברים יכולים להיות כל כך מטומטמים, מה בחורה עדינה עם ידיים קטנות וקרירות ונעימות כמו שלה תעשה במשחק כדור רגל בין ערסים עטורי גורמטים ויורקי קליפות גרעינים? מרוב עייפות אני אפילו לא רעב ומחר יהיה כנראה עוד יום מזוויע. הולך להתמוטט לי במיטה כדרכי בזמן האחרון.
***
יום שישי התחיל מוצלח מאוד. קמתי מוקדם, הפניתי את גבי למחשב המפתה והלכתי בנחישות לקניות, ומיד אחר כך ניקיון יסודי עם תשומת לב מיוחדת למקלחת שמזמן צועקת הצילו!
בקושי סיימתי ואימא התקשרה והזכירה לי שבעצם היא לא נתנה לי מתנה ליום הולדת ושיש לה חבילה של תלושי הנחה בחנות בגדים שממתינה רק לי.
ניסיתי להתחמק, אבל לא עזר לי. אימא הודיעה לי שהיא לא ישנה בלילה מהמחשבה שאני נטול חליפה נורמאלית לחורף והיא לא קולטת איך אני יכול לחיות בלי איזה ז'קט טוב?
הצעתי שתשתה חלב חם ותספור כבשים נדחתה באנחה. כשאימא נחושה בדעתה לא נשאר לעולם מסביב אלא לשתף פעולה.
עכשיו יש לי חליפה עם מכנס וז'קט תואמים בצבע כחול, אבל לא ג'ינס. אם הייתי מרשה לה אימא הייתה חונטת אותי גם בעניבה, אבל לזה כבר לא יכולתי להסכים.
יש גבול לכל דבר.
במקום קיבלתי שתי חולצות מגניבות עם פסים וארנק חדש. אמנם איחרתי להגיע לקבוצת תמיכה בגלל הקניות, אבל הרבצתי הופעה כל כך מרשימה עד שהם סלחו לי.
נשים צודקות – קניות באמת משפרות את מצב הרוח בעיקר כשאתה לא משלם עליהן.
אחרי הצהרים ישנתי לי כדרכי בין העיתונים של סוף השבוע וכשקמתי התחשק לי לאכול משהו חם. שמתי סיר מרק ירקות על האש ובעודי אוכל בנחת צלחת מרק עם קרוטונים התחלתי להריח ריח מוזר של משהו שרוף ולא, זה לא היה מהשכנים.
שוב שכחתי לכבות את הגז!
למרבה הבושה זה כבר קרה לי לא פעם – בעיקר עם אורז. אני יודע בדיוק איך לטפל בנזקים. קודם צריך לפתוח את כל החלונות ולאוורר את הבית ואחרי שנפטרים מכל האוכל השרוף בסיר שופכים פנימה כף אבקת כביסה, מוסיפים מים ומחממים עד רתיחה ואז משאירים להתקרר. בדרך כלל זה מספיק והשרוף יורד, ואם לא אז עושים סיבוב נוסף עם אבקת הכביסה ואחר כך מתחילים לקרצף.
אם לא הייתי לבד בבית זה לא היה קורה לי.

מדביק תוויות
"רשמת והדבקת תוויות על כל הארגזים?"
"כן, על כולם."
"אני מצטער שאני לא חוזר לארוז בעצמי, אבל פשוט נורא לחוץ פה והם ממש צריכים אותי."
"כן, הבנתי."
"אתה כועס עלי?"
"ממש לא, אני מבין, באמת."
"אתה נהדר, אתה יודע את זה?"
"אתה בטח אומר את זה לכל הבחורים שאתה…" נתקעתי באמצע המשפט והשתתקתי.
"כן, שאני מה?"
"לא יודע. עוזב?"
"אני אחזור בכריסמס ואז נדבר ונבהיר הכל, פסק זמן יעשה לנו רק טוב, מה שלומך חוץ מזה?"
"נהדר! אני קורא ספר שכבר מזמן המליצו לי לקרוא ורק עכשיו השגתי."
"איזה ספר?"
"זיכרונות אדריאנוס."
"מי?"
"אדריאנוס, זוכר אותו? הקיסר אדריאנוס שחיק עצמות?"
"וואלה! דווקא עליו אתה קורא? על הצורר הזה?"
"כן. סופרת צרפתייה מעולה כתבה עליו והספר ממש מרתק. אתה יודע שבתקופה ההיא בכלל לא הכירו את המושג הומו? גבר זיין מה ומי שבא לו בלי להתעסק בהדבקת תוויות."
"ואת מי האדריאנוס שלך זיין?"
"את מי שהתחשק לו, אבל נראה לי שאחרי גיל ארבעים הוא הלך בעיקר על בחורים צעירים."
"כנראה שיש דברים שלא משתנים אף פעם. אפילו אז הויאז'ות העדיפו צעירים."
"הוא התאהב בצעיר אחד בשם אנטינואוס והם היו יחד כמה שנים."
"אנטינואוס? נשמע כמו שם של מחלת מין."
" אנטינואוס היה בחור צעיר ויפה שהיה מאוהב בקיסר אדריאנוס. כשהוא התחיל להתבגר הוא חשש שהקיסר עלול להפסיק לאהוב אותו ובגיל עשרים הוא התאבד."
"צעד קצת קיצוני מצידו, לא?"
"יכול להיות, אבל זה מה שהוא עשה. אחרי מותו הקיסר התאבל על מותו שנים רבות, הפך אותו לאל והקים מקדש לזכרו."
שתיקה קלה השתררה ואז שנינו התחלנו לדבר בבת אחת ושוב השתתקנו. אני התמדתי לשתוק ורוני השתלט על השיחה. "טוב אז… אה… תשמור לי את האדריאנוס הזה, אני אנסה לקרוא בו כשאני אחזור הביתה."
"בסדר, טוב. אז ביי."
"ביי חמי ואה… חמי?"
"מה?"
"אני באמת מצטער שאני לא אהיה בבית ביום הולדת שלך. אני אפצה אותך כשאני אחזור."
"אני יודע. אל תיקח ללב, זה בסדר. להתראות."
***
"שלום מנחם."
"שלום חלי, מה שלומך?"
"בסדר. הבאתי את הגיסים שלי שיסחבו את הכל לאוטו."
"יופי, הנה, הארגזים האלו."
"מה, זה הכל?"
"כן, זה מה שרוני ביקש שנשלח לו."
"ומה עם הטלוויזיה, והמחשב, והספה שלו? ונדמה לי שגם השטיח והשולחן בסלון הם שלו."
הבטתי בה המום. "את רוצה לשלוח לו ללונדון שולחן ושטיח? אני לא חושב שזה מה שחסר לו שם, ובטח שלא חסרה לו ספה."
"אבל זה שלו נכון? אם הוא לא גר כאן יותר אין סיבה שכל הדברים שלו לא יהיו שוב אצל ההורים. זה המחשב שלו, לא?"
"לא, זה המחשב שלי, ושאר הדברים הם של שנינו. קנינו אותם יחד."
"יש לך קבלות?" שאל אחד הגיסים, גוץ שעיר ושחום בעל גיחוך מחוצף.
"כל אחד יכול להגיד שלי, תוכיח." הוסיף הגיס השני, קירח כביצה עם כרס וגורמט עבה על פרק ידו השעירה. במקום לכעוס ולהתווכח הלכתי למחשב שלי, הדלקתי אותו והתיישבתי מולו בגבי לחלי ולגיסים שלה. "קחו מה שאתם רוצים." אמרתי, "לא משנה לי. רק תעזבו את המחשב שלי, אני עדיין צריך אותו."
השלושה החליפו מבטים וראיתי בזווית עיני את השעיר מסובב את אצבעו מול רקתו כאומר – הוא משוגע.
הנייד של חלי צלצל פתאום, שובר את הדממה. "כן, הוא ארז הכל."
"כן, הבאתי את צדוק ושמי."
"אבל השטיח…"
"אבל הספה…"
"אז מה אם הם מתנה מההורים? אני רוצה שהדברים שלך…"
"אל תגיד לי מה לעשות! אני עדיין אחותך הגדולה ואני…"
"איך שאתה רוצה, לדעתי אתה אידיוט, מי יודע מה יקרה עד שתחזור, הרי הוא…"
"טוב, אל תצעק עלי אהרון. הנה הוא, קח אותו."
היא הגישה לי בקצות אצבעותיה את הנייד שלה, מקפידה שידה לא תיגע בידי ויצאה עם הגיסים הנושאים את ארגזי הקרטון.
"התקשרת בעיתוי מושלם כושי, איך ידעת?"
"היא פחות או יותר גידלה אותי, אני מכיר אותה טוב."
"שמתי לב."
"תראה, היא לא בחורה רעה, אבל קשה לה להשלים עם הסיפור שלי ושלך, וזה שאתה נשא… זה לא שבאמת אכפת לה מהספה ומהשטיח."
"אני מבין. זה בסדר. מה עם האופנוע שלך?"
"הוא אצל בוריס במחסן. אתה מוכן לטפל בו מידי פעם? להניע אותו וכאלה?"
"אין בעיות."
"אתה יכול גם… זאת אומרת… אתה ובוריס…"
"מה אני ובוריס?"
"אני יודע שאתה עדיין מאוד מחבב אותו, ואני לא אהיה פה המון זמן ו… אתה מבין?"
"כן."
"זה לא חייב להיות דווקא הוא, מצידי שיהיה מישהו אחר, באמת לא משנה. רק אל תתאהב לי פתאום באחד מהם."
"אני לא חושב שיש הרבה סיכוי שזה יקרה."
"חמי…"
"אני אטפל באופנוע שלך טוב, אל תדאג."
"חמי, לאיזה מייל לשלוח לך מכתבים?"
"מה פתאום מכתבים? אתה שונא לכתוב מכתבים."
"מה אני לא אעשה בשבילך?"
"מה רע בשיחות טלפון?"
"זה לא אותו דבר כמו מכתב, ומכתבים אפשר גם לשמור. מה אכפת לך? בא לי לכתוב לך. תגיד לי רק לאיזה מייל לשלוח אותם."
"לאף מייל, אני עומד לנתק את האינטרנט."
"ואיך תתכתב עם כל החברים הוירטואליים שלך?"
"החלטתי לפתוח דף חדש ולוותר על כל הקטע הזה."
"זה לא בגלל הכסף חמי, נכון? כי אני אמשיך להכניס לחשבון שלנו את אותו הסכום כמו תמיד."
"אין צורך, אני מסתדר."
"יש צורך. אני לא רוצה שתכניס הביתה איזה דייר במקומי, זה עדיין הבית שלי ואני רוצה להמשיך לשלם את ההוצאות."
"טוב, איך שאתה רוצה, אבל אינטרנט לא יהיה לי יותר. נמאס לי ממנו."
"והכתיבה שלך?"
"הכתיבה שלי היא סתם זבל."
"לא נכון."
"מאין לך? בחיים לא קראת מה שכתבתי."
"כי אתה כותב סיפורים נורא ארוכים ואין לי סבלנות לקרוא, אבל…"
"די כבר רוני. לא צריך אינטרנט בשביל לכתוב. למעשה הוא רק מפריע."
"אם אתה אומר, אבל אני בטוח שתישבר ותחזיר אותו בסוף."
"יכול להיות. נחיה ונראה. טוב, אני חייב ללכת עכשיו, ביי אהרון."
"ביי מנחם."
***
יצאתי החוצה ונתתי את הנייד בחזרה לחלי שלקחה אותו בקצות אצבעותיה ובהבעת גועל על פניה התחילה לנגב אותו קפידה בנגבון לח.
התבוננתי בה בשתיקה, מחייך לעצמי, מתפלא עד כמה ההתנהגות שלה לא מרגיזה אותי. היא הסתלקה בלי ברכת פרידה ואני חזרתי הביתה והרמתי טלפון לבוריס.
"כן, אני בסדר גמור. מרגיש נהדר, אפילו קצת הקלה."
"שקרן, לא מאמין לך."
"אז אל תאמין."
"אפשר לבוא לקחת את האופנוע?"
"לאן."
"סתם, בא לי סיבוב."
"אבל כבר חושך."
"אני ילד גדול בוריס, אני לא פוחד מחושך."
"אני רוצה לבוא אתך."
"לא בוריס, את הטיול הזה אני צריך לעשות לבד."
"למה?"
"ככה."
"מנחם!"
"מצטער בוריס, יש דברים שבן אדם צריך לעשות בפרטיות."
"ומתי תחזור?"
"לא יודע. אולי אף פעם לא?"

אימא ומנחם
"שלום חמינקה."
"אימא!"
"מה חמינקה?"
"כמה פעמים אני צריך לבקש ממך לא לקרוא לי חמינקה? אני כבר לא בן חמש, תקראי לי חמי כמו שכולם קוראים לי."
"נו, באמת. אני אימא שלך, לא אחד מהפרחחים האלה שאתה מסתובב אתם, אלה שרוצים שתלך למצעד הגאווה."
"מתי אמרתי ש…"
"שמעתי על זה היום ברדיו, כל היום דיברו ברזי ברקאי על הומואים ועל המצעד בירושלים, וגם אצל יעל דן דברו על המצעד. אני לא רוצה שתלך לשם מנחם."
"אבל אימא…" ניסיתי להסביר לה שאני עדיין שוקל אם ללכת, אבל היא המשיכה לדבר.
"זה ממש מסוכן, שלומי ודודי ואפילו צביקה של דודה רבקה יהיו שם (מדובר בבני הדודים שלי שכולם משרתים במשטרה) ואני לא רוצה שתסתובב במקום מסוכן כזה. עוד לא התאוששתי מהשירות הצבאי שלך."
"זה בכלל לא אותו דבר אימא, ולא ללכת למצעד הגאווה זה אומר להיכנע לאיומי אלימות של דתיים ופנאטים."
"לא חמינקה, זה אומר להתנהג בהגיון."
"את לא מבינה שאם נוותר להם זה אומר שנצא הומואים!" צעקתי, שוכח שכולם בבית המלאכה מסתכלים עלי.
אימא לא אבדה את קור רוחה. "בטח שתצאו הומואים, הרי תלכו במצעד הגאווה. אני מקווה שיבטלו את המצעד."
"גם אם יבטלו אותו אנחנו כן נצעד." התעצבנתי.
"מנחם!" קראה אימא בתוכחה.
"אימא! אני באמצע העבודה, אני חייב לסגור."
"רק רגע, בעצם צלצלתי כדי להגיד לך שמחר כולנו נפגשים בשעה חמש בבית קפה 'רימון'."
"מי זה כולנו ולמה אנחנו נפגשים?"
"כל המשפחה שלך נפגשת לכבוד היום הולדת שלך, כבר הזמנתי מקום."
"אבל היום הולדת שלי רק ביום שבת."
"רק מחר מתאים לכולם. תהיה שם עם החולצה הכחולה שרוני קנה לך בשנה שעברה ותלבש סוף סוף מכנס יפה, לא ג'ינס, ותסתפר."
"אבל אימא…"
"ותנעל נעלים מצוחצחות. אני לא רוצה לראות שוב את הנעלי התעמלות האלו שאתה הולך אתם לכל מקום."
"בסדר, אבל…"
"ושז'וז'ו יספר אותך, לא קוקו."
"מה רע בקוקו?"
"הוא יצירתי מידי."
"מה רע ביצירתיות? הוא ספר, זה מה שספרים עושים, הם יצירתיים."
"לא על הראש של הבן שלי, תן לז'וז'ו לספר אותך."
"בסדר אימא."
"ואל תאחר."
"בסדר אימא."
"ותזכור, החולצה הכחולה ונעלים מצוחצחות, דודה רבקה תהיה ואתה יודע איך היא, עד היום היא מזכירה לי מה לבשת בסדר."
"מה לבשתי בסדר?"
"ג'ינס וטריקו."
"נו, אז?"
"מנחם!"
"בסדר אימא. להתראות."
סגרתי את הנייד וחזרתי לעבודה, מנסה להעמיד פנים שאני לא רואה איך הקולגים שלי ששמעו כל מילה מתפוצצים מצחוק.

אל תהיה כזה
"שוב אתה?"
"שוב אני."
"הרי אמרתי לך שגמרנו, שדי ומספיק כבר."
"אני יודע שלא התכוונת."
"כן התכוונתי. אחרי מה שאמרת לי בפעם הקודמת התכוונתי ועוד איך."
"אבל מה כבר אמרתי?"
"אמרת שבאשמתי אתה הומו, שכל הצרות שלך זה בגללי."
"שטויות!"
"בטח ששטויות."
"אז למה אתה מתרגז על שטויות?"
"אני לא מתרגז על השטויות שלך, אני מתרגז עליך."
"כאילו שאתה לא מדבר שטויות לפעמים וגם עושה שטויות. למה רצית לנסוע עם האופנוע שלי לטייל באמצע הלילה בשמורת הכרמל?"
"בא לי לראות את הנוף."
"בלילה?"
"מה אכפת לך?"
"מזל שלבוריס היה מספיק שכל לא לתת לך לצאת."
"אוף! סתום כבר."
"לא רוצה לסתום, אני צריך לדבר."
"כבר דיברת מספיק."
"נו, די חמי. אל תהיה כזה, תקשיב לי."
"אני מקשיב."
"אתה זוכר שאמרת לי שהתפקיד שהציעו לי נשמע לך יותר מידי טוב?"
"כן, ואתה אמרת שאני פולנייה שלא יודעת לפרגן ושאני מקנא."
"אהה… כן. טוב, אז האמת שטעיתי."
"מה קרה?"
"הסתבכתי. לא הייתי צריך לקפוץ בלי לבדוק קודם. יש פה שני קדקודים שרבים על סמכויות ובגלל זה הביאו גם אותי. אני סתם בורג קטן שנגרר למלחמות אגו שלא נוגעות לו בכלל."
"טוב, זה קורה לפעמים, בעיקר במקומות גדולים כמו הצבא. חבל שאתה תקוע באמצע, אבל לפחות אתה בחו"ל."
"כן, זה החלק היותר גרוע של הסיפור."
"מה? לחיות בלונדון?"
"אתה זוכר איך מיצי קיטר והתלונן על לונדון?"
"טוב, הוא נעשה קצת דיכאוני בחורף, אתה מכיר אותו."
"גם אני נעשיתי קצת דיכאוני אחרי כמה ימים פה."
"אתה בלונדון כושי! בחו"ל! מה קורה לך?"
"אתה התלוננת על אוסטריה אחרי שהיית בה פחות משבוע, ועוד באביב."
"כי הייתי עם הבוס שלי ימח שמו."
"הבוסים שיש לי עכשיו לא יותר טובים ולונדון בחורף היא איומה."
"יורד קצת גשם, אז מה? קח מטרייה וזהו, אתה לא עשוי מסוכר."
"יורד לי גשם בנשמה חמי. הכל פה אפור ומגעיל, האוכל נוראי והאנגלים האלו, יימח שמם, מכוערים שזה פחד, קציצות אחד אחד."
"אז תגיד שעוד לא מצאת זיון ותפסיק להשמיץ לי את אנגליה."
"אתה לא מתבייש? אני נמק פה מרוב געגועים אליך וזה מה שיש לך להגיד? זיונים, זה מה שיש לך בראש?"
"האמת שכן."
"גם לי."
"אז מה הבעיה?"
"שיש אוקיינוס שלם ביני לבינך."
"אנחנו לא הגברים היחידים בעולם."
"בשבילי אתה היחיד חמי."
"שקרן."
"באמת, אני אוהב אותך פולני חמוץ שכמוך."
"אני יודע כושי, גם אני אוהב אותך למרות שאתה פרענק שחור, שקרן וחמום מוח והומופוב."
"אז אנחנו שוב יחד?"
"איך אנחנו יכולים להיות יחד כשאני פה ואתה שם?"
"אם תרצו אין זו אגדה."
"ואתה רוצה?"
"כן, מאוד ואתה?"
"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."
"אתה סתם אומר כדי שאני אוכל את הלב בגלל שאתה כועס עלי, אבל אני יודע שאתה אוהב אותי ואתה יודע שאני לא אוותר עליך. אם יש לך מישהו אחר אני אסלק אותו ברגע שאחזור."
"במקום לקשקש כל כך הרבה שטויות כושי תתקשר למפקד הקודם שלך שילחץ שהוא צריך אותך בחזרה."
"מי, לנוימן?"
"כן, למה לא?"
"אבל… הוא לא יבין למה אני לא מרוצה פה, מה אני אגיד לו?"
"מה שאמרת לי. שיש פה ריב בין שני אגואים שסיבכו אותך בסכסוך שלהם ושאתה לא עושה שום דבר מועיל למדינה כשאתה תקוע שם במשרד, שרע לך שם ושההורים שלך צריכים אותך לידם. את החלק על האנגלים המכוערים והאוכל המגעיל עדיף שתשמור לעצמך."
"אתה גאון מנחם."
"אם הייתי גאון אהרון לא הייתי מדבר עכשיו אתך, הייתי מזיין בחור יפה וחמוד ונרדם מחובק איתו."
"חכה עוד כמה שבועות ותוכל להירדם מחובק איתי."
"עוד כמה שבועות תהיה לי התכווצות שרירים ביד ימין."
"אפשר גם בשמאל, תתחיל לעבוד על זה."
"מצחיק מאוד."
"אתה יכול גם… אני אבין אם אתה ובוריס או מיצי…"
"שתוק כבר רוני ולך לישון."
"רק אם תגיד לי עוד פעם שאתה אוהב אותי."
"אני אוהב אותך טיפש אחד, לילה טוב."
"גם אני אוהב אותך נורא גאון שלי, לילה טוב."
***
הגשם שאיים לרדת כל היום נמלך בדעתו והתחיל להמטיר מטרות זעף בדיוק כשיצאתי מהעבודה, ודווקא כשהייתי באמצע ריצה מטורפת לרכב התקשר דני לספר לי שהשעו אותו מבית הספר ליום אחד כי הוא רב עם הילד הכי חנון בבית הספר, זה שאימא שלו מעבירה אותו עד היום את הכביש ומלווה אותו לכל טיול של בית הספר.
"איך הצלחת לריב דווקא עם החנון הזה?"
"הוא חנון עם פה גדול."
"היית צריך להתאפק ולא להרביץ דני."
"הוא הציק לי."
"בכל זאת."
"אם רוני היה פה הוא היה אומר שאני צודק."
"אבל רוני לא פה, נכון?"
"באשמתך."
"איך באשמתי?" צנחתי, מתנשף, רטוב ומזיע, על המושב.
"כי הרשית לו לנסוע."
"הוא בן אדם מבוגר דני, אני לא יכול להחזיק אותו פה בכוח."
"אני רוצה שהוא יחזור."
"גם אני חמוד, אבל…"
"אז תעשה משהו."
ברגע שנכנסתי הביתה רוני התקשר. "מה שלומך חמוד?"
"רטוב."
"יורד גשם?"
"זוועתי, חם כזה, גועל נפש."
"פה הוא קר, אבל לא נורא, קווין נתן לי מטרייה."
"מי זה קווין?"
"אחד. היום נסענו לקיו גרדנס."
"יפה שם?"
"מקסים, אתה חייב לבקר חמי. ארמונות מזכוכית מלאים עצים, פרחים, שרכים, ממש מדהים. ויש שם גם פגודה כזו, ואיזה דשא, אי אפשר להאמין כמה שהוא ירוק."
"חשבתי שאתה עובד."
"היום היה לנו יום טיול."
"לך ולקווין?"
"לא רק לנו, לכל המחלקה, ואחר כך הלכנו לאכול במסעדה הודית. סוף סוף קיבלתי אוכל עם טעם. הם השתגעו שם כשראו כמה חריף שמתי על האוכל."
"יופי חמוד, אני שמח שנהנית, אז יכול להיות שאנגליה לא כזו זוועתית?"
הוא צחק, "כשיש לך מדריך טוב ומטרייה הכל נראה אחרת."
"אני אזכור את זה כשאני אגיע לשם."
"איפה היית אתמול?"
"אצל הרופא, הבדיקות שלי הגיעו. אל תדאג, הכל בסדר איתי."
"אבל גם בשבע עוד לא היית בבית והנייד שלך היה כבוי."
"אחר כך קפצתי לבוריס."
"מה שלומו?"
"קצת מדוכא מהיום הולדת שלו, אבל עודדתי אותו."
"רחצת לו כלים ושטפת רצפה?" קינטר אותי רוני בעליזות.
"גם הוא עזר." התגוננתי.
"ומה עוד עשית כדי לעודד אותו?"
"כל מיני דברים."
"דברים?"
"כן, דברים. לא נתתי לו מטרייה ולא טיילתי איתו בקיו גרדנס, וגם לא אכלנו במסעדה הודית, אבל בכל זאת הצלחתי לעודד אותו."
"וגם הוא עודד אותך?"
"כן, גם הוא עודד אותי."
שתיקה ממושכת השתררה ואז רוני נאנח ושאל אם אני הולך למצעד הגאווה.
"לא יודע, בכלל לא בטוח שיהיה מצעד."
"הייתי מעדיף שלא תלך."
"ואני הייתי מעדיף שלא תגיד לי מה לעשות כושי, בטח לא כשאתה שם, מטייל לך עם המטרייה של קווין על הדשא האנגלי המדהים ואוכל אוכל הודי."
"בבקשה אל תכעס עלי חמי." ביקש רוני בקול אומלל.
"אני לא כועס חמוד, אבל אני קצת מקנא."
"אל תקנא, אני אוהב אותך חמי."
"אפילו שלא קוראים לי קווין?"
"אפילו."
"ושלא נתתי לך מטרייה?"
"אפילו."
"טוב, בסדר. אז גם אני."

הכול באשמתך
"אז למה לא אמרת מיד שאתה לא רוצה שאסע?"
"כי כשסיפרת לי כבר היה מאוחר מידי וכבר הסכמת."
"יכולת לפחות להגיד שזה לא מוצא חן בעיניך."
"מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הנה אני אומר."
"עכשיו כבר מאוחר מידי, אני תקוע פה לפחות עד חנוכה."
"בהתחלה נורא התלהבת מהרעיון, פתאום אתה תקוע?"
"כן, אני מודה, הייתי פזיז מידי. זה מנחם אותך במשהו?"
"לא."
"גם אותי לא."
שתקנו יחד ואז רוני איחל לי מזל טוב, צחק כשהתלוננתי על המתנות המזוויעות שקיבלתי וניסה לשכנע אותי שאפטר שייב הוגו בוס זו מתנה שווה ביותר.
"שונא אפטר שייבים ושונא ריח של בושם."
"אני יודע חמי. אז תשים בצד ותיתן את זה בהזדמנות למישהו שאוהב דברים כאלו."
"ומה אני אעשה עם הגורמט המזוויע הזה עם השם שלי?"
"תחזיר אותו לחנות התכשיטים."
"ניסיתי, אבל יש בחנות הזו רק דברים מגעילים של ערסים. שום דבר שם לא לטעמי. קיבלתי זיכוי ואני לא יודע מה לעשות איתו."
"כשאני אחזור נטפל בזה יחד."
"כן, כשתחזור." הערתי במרירות, יודע שאני טועה וככה רק אגרום לו להרגיש אשם וכעוס. אחר כך סיפרתי לו שאני מתכוון ללכת למצעד הגאווה שנעשה בגלל ההתנגדות של הדתיים למשהו הרבה יותר רציני מסתם עוד מצעד גאווה.
רוני נחרד, וסרב להקשיב להסברים שלי שזה חשוב ואסור לוותר לבריונות ולפנאטיות וכשלא הצליח לשכנע אותי בהיגיון התפרץ בזעם. "מנחם, אל תעז ללכת! זה מסוכן! אתה עלול להיפצע! ובסוף עוד תדביק מישהו שינסה לעזור לך." הניח לדמיונו הער מידי להשתולל.
"אז אני אשים על עצמי שלט, זהירות נשא איידס, תנו לו לדמם למוות." עניתי בקרירות, ניתקתי את הטלפון מהתקע, כיביתי את הנייד והחלטתי שהיום אני לא זמין.

חופשי זה לגמרי לבד
"למה הנייד שלך כבוי? אני שונא שאתה לא זמין."
"לא היום רוני, אני עייף נורא. כל הלילה הפריעו לי לישון."
"באמת? מי הפריע לך? מיצי?"
"לא, מיצי נסע לתל אביב לעצרת לזכר רבין, אולי הוא יבוא לבקר אותי היום."
"אז למה לא ישנת?"
"בגלל הכלב של דני. ירד גשם בלילה ודני לא רצה שהכלב יישאר בחוץ. אימא שלו לא הסכימה שהכלב ישן בבית ובסוף דני הביא אותו אלי בשתיים עשרה וחצי בלילה והתעקש שחץ לא יכול לישון בחוץ בגשם."
"לא יכולת לשים אותו על הרצפה על איזה שמיכה ישנה?"
"זה בדיוק מה שעשיתי, אבל הכלב העקשן הזה ניסה כל הזמן לקפוץ לי לתוך המיטה, ובסוף התעייפתי ונרדמתי והוא ישן לי על הרגלים עד הבוקר."
"איזה חמוד!"
"אם אתה אומר."
"מה קרה חמי? למה אתה עצוב?"
"כי אני לא רוצה לישון עם כלב אפילו שהוא חמוד, אני רוצה לישון עם בן אדם שיחבק אותי וידבר איתי ויאהב אותי."
"ואתה חושב שאני לא רוצה?"
"אז למה עזבת?"
"עשיתי שטות, בסדר? נו, די. אני אחזור, אני מבטיח לך."
"אני יודע שתחזור, אבל אני פוחד שעד שזה יקרה כבר נתרחק כל כך זה מזה עד שסתם נהיה מכרים."
"זה לא יקרה אף פעם חמי, בחיים לא."
"איך אתה יכול לדעת?"
"כי ככה אמרתי!"
"אז אמרת, אבל הלילה מיצי יבוא לבקר אותי ובטח יישאר לישון, ובעוד כמה זמן אתה תמצא לך מישהו, קווין, או אולי מישהו או מישהי אחרת, כל יום נדבר קצת פחות ונהיה פחות מעורבים אחד בחיים של השני. דברים כאלו קורים כל הזמן, לאט לאט נשכח זה את זה."
"חמי מספיק! אתה מדוכא ועייף והגשם עושה לך מצב רוח רע. לך לישון ואחר כך תקום ותאכל משהו טוב ותתאושש."
"בסדר."
"מנחם!"
"אמרתי בסדר."
"ותדליק את הנייד."
"טוב."
"אני אוהב אותך חמוד, ותן נשיקה בשמי למיצי."
"טוב, גם אני אוהב אותך רוני, להתראות."
***
"איפה אתה?"
"במיטה."
"בשעה כזו? עם מי?"
"עם דלקת ריאות, דביל."
"וואלה? טוב, לפחות לא תלך למצעד."
לא בטוח. תלוי איך אני ארגיש עד יום שישי."
"אל תהיה מפגר, מי מטפל בך?"
"מיצי מסתובב פה ומנסה להרעיל אותי עם מרק ירקות."
"תפסיק להיות אשכנזי כפוי טובה ותאכל מה שנותנים לך, ושלא תעז ללכת לעבודה מחר."
"אבל הסגן בחופשת לידה והגיע משלוח צבעים גדול ולילי לא יכולה לבד."
"אז שהבוס ילך לעזור לה, אתה תשכב בשקט ותבריא."
"אבל רציתי ללכת למצעד." מחיתי.
"שקרן, אתה שונא מצעדים ואתה לא אוהב את ירושלים."
"נכון, אבל המצעד הזה חשוב, אם לא הייתי חולה הייתי הולך. אולי אני בכל זאת עוד אלך."
"אל תדבר שטויות."
"אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא פה ואני אעשה מה שאני רוצה."
"גם כשאני שם אתה עושה מה שאתה רוצה. אתה מתגעגע אלי?"
"כן."
"גם אני."
"מתי תחזור?"
"לא יודע חמוד. תהנה קצת מהחיים, בטח כולם מריחים שאתה לבד ורוצים לנחם אותך."
"אהה! אז עכשיו אני לבד?"
"זה תלוי בך."
"לא רוני, זה תלוי בך."
"אם זה תלוי בי אז לא, אתה לא לבד."
"אבל אני כן לבד, לגמרי לבד, ואני מתגעגע נורא." התמרמרתי.
"גם אני מתגעגע, אני אחזור ואז נדבר."
"למה אי אפשר לדבר עכשיו?"
"כי אי אפשר בטלפון, וחוץ מזה אני חייב ללכת, נדבר מחר, להתראות." אומר רוני בחיפזון וסגר לפני שהספקתי להגיד לו להתראות.
***
"מה שלומך חמי?"
"חרא."
"יש לך חום?"
"כן."
"גבוה?"
"איך לפעמים."
"אתה לוקח אנטיביוטיקה?"
"כן, אבל החום לא יורד."
"נו, אז מה יהיה?"
"אם זה לא ישתפר יאשפזו אותי ויתנו לי אינפוזיה."
"לא נורא, תהיה יום יומיים בבית חולים ואז…"
"אל תגיד לא נורא כי זה כן נורא! זה נורא מאוד!"
"מנחם!"
"שתוק כבר, אתה לא מבין כלום. מבלה לך בלונדון במסעדות הודיות ואני גוסס פה לבד."
"אתה לא גוסס."
"מאין לך? אתה לא כאן."
"דיברתי עם ההורים שלך ועם מיצי ועם בוריס, כולם אמרו ש…"
"כולם זה לא אני. לידם אני עושה פרצוף אמיץ כדי שלא יפחדו, אבל אני מרגיש חרא."
"אני יודע חמוד אבל…"
"אתה לא יודע כלום ולא אכפת לך ממני."
"זה לא נכון."
"אם אתה היית חולה הייתי מטפל בך."
"אני יודע."
"ואתה בקושי מתקשר פעם ביומיים."
"אני מתקשר כשאני יכול, אני אשתדל להתקשר יותר."
"לא צריך, הטלפונים שלך רק מרגיזים אותי."
"אל תהיה כזה חמי, בבקשה, זה לא מתאים לך."
"מאין לך מה מתאים לי? מה אתה יודע עלי בכלל? אולי מתאים לי להסתלק מכאן?"
"להסתלק לאן?"
"לאמריקה למשל, לקליפורניה, לסן פרנסיסקו. תמיד רציתי לראות את גשר הזהב."
"מה יש לך מגשר הזהב? יש דברים יותר מעניינים לראות בסן פרנסיסקו מאיזה גשר."
"אתה צוחק כי אתה חושב שאני אשאר תקוע בקריות כל החיים, אבל אתה עוד תופתע."
"די לדבר שטויות חמי. אתה תבריא בקרוב ואחרי שאני אחזור נוכל לנסוע לכל מקום שתרצה, אני מבטיח לך."
"לא צריך את הטובות שלך, אני יכול לנסוע לי לבד."
"לאן? לאמריקה?"
"כן."
"מה תעשה שם לבד? יהיה לך עצוב."
"אבל אני אהיה חופשי! לא שמעת שחופשי זה לגמרי לבד?"
"תגיד, השתגעת? כמה חום יש לך?"
"אל תצחק, קיבלתי הצעה מאוד רצינית לנסוע לאמריקה לעבוד שם ולהרוויח טוב לשם שינוי. מי אמר שאני צריך להיות תקוע כל החיים בארץ?"
"אף אחד, אבל… אתה עובד עלי, נכון? ממי קיבלת הצעה?"
"מאחד שחושב שאני שווה וחכם וצריך לחשוב קודם כל על עצמי."
"חמי, באמת, מה עובר עליך?"
"אתה חושב שאני אשב כל החיים ואחכה שתשים לב אלי? שאף אחד אחר לא יסתכל עלי? שאתה עושה לי טובה שאתה מתקשר פעם ביומיים?"
"לא, אני לא חושב ככה."
"ככה אתה מתנהג."
"אני מבין שאתה מתוסכל ומתגעגע חמי, אבל…"
"מי אמר שאני מתגעגע? אני בכלל לא מתגעגע. לך לעזאזל! תעשה מה שאתה רוצה עם החיים שלך ואני אעשה מה שאני רוצה עם שלי."
"וזה מה שאתה רוצה לעשות? לעזוב את הארץ, את המשפחה, את דני ואת הבית?"
"כן, זה מה שאני רוצה! אני רוצה לראות את העולם, ללמוד לדבר אנגלית טוב, להרוויח דולרים, אני רוצה להתחיל לחשוב קודם כל על עצמי. אני רוצה להיות חופשי וחופשי זה לגמרי לבד!"
"כמו שהיית חופשי בתל אביב? חופשי להפוך לזונה?"
המילים שלו פגעו בי כמו דלי מים קרים שנשפך על ראשי טרקתי את הטלפון בפניו וזמן קצר אחר כך הוא צלצל שוב.
"הלו?"
"שלא תעז לטרוק לי בפנים חמי!"
"שלא תעז לקרוא לי זונה רוני."
"לא קראתי לך זונה."
"לך תזדיין."
"חמי, אל תסגור בבקשה. אני מבקש סליחה, לא התכוונתי, תסלח לי, אני אוהב אותך, אני נורא דואג לך, מה עובר עליך חמוד?"
"מהפך. נו, די. תפסיק לבכות כמו תינוק, מספיק עם זה. אני שוכב פה בג'יפה, לבד וחולה ואתה בוכה? תפסיק, תתנהג כמו גבר!"
"אני כל כך מתגעגע אליך, בבקשה, אל תיסע לאמריקה."
"אל תדבר שטויות, מי ייתן לי להיכנס לאמריקה במצב שלי? חסרים להם חולי איידס משלהם?"
"אתה לא חולה, את רק נשא."
"בעיניהם זה אותו דבר."
"חמי, אני נשבע לך שאני אחזור. זה רק עניין של עוד כמה שבועות. בבקשה, תפסיק להפחיד אותי ותפסיק לדבר עם כל מיני פסיכים שמציעים לך הצעות משוגעות, בסדר?"
"בסדר."
"אתה אוהב אותי?"
"כן."
"מה כן?"
"אני אוהב אותך אהרון, אבל בבקשה, תחזור כבר כי אני מת כאן בלעדיך."
"אני יודע."
"אתה לא יודע כלום. אשתו של איציק ילדה בן בניתוח קיסרי."
"וואלה? שיהיה במזל טוב. מתי הברית?"
"אין ברית. עושים אירוע רק למשפחה ואת המסיבה יעשו אחרי שהיא תבריא מהניתוח, ובסוף אין מצעד."
"עדיף ככה."
"עשו כזה בלגן ומהומה ובסוף יש רק עצרת מעפנית."
"אתה רואה? באמריקה לא יהיה לך כל כך מעניין כמו בארץ."
"זה בטוח."
"טוב, אני חייב לזוז. חולה על התחת הפולני שלך מאמי, יאללה ביי."
"ביי."
***
"נו, מה קרה?"
"מאין לך שקרה משהו?"
"כי אני מכיר אותך כבר חמי, מה הבעיה?"
"לא בא לי לדבר על זה."
"נו, אז? בחיים עושים לפעמים דברים שלא בא לעשות. אל תהיה פולנייה, מה קרה?"
"שמעתי דברים."
"עלי?"
"לא, על הסבתא של האפיפיור. שמעתי שהיא שמה יותר מידי מלח במרק וזה הרס לי את כל היום."
"אידיוט, אתה לא יודע שאסור להקשיב ללשון הרע?"
"דביל! אתה לא יודע שאסור לשתות יותר מידי ולהתהולל בפאבים עם תאומות רוסיות בלונדיניות?"
"קודם כל לא שתיתי כל כך הרבה, ושנית כל הן לא היו תאומות, ורק אחת מהן בלונדינית, וחוץ מזה הן בכלל צ'כיות."
"אהה, אם ככה אז אני מתנצל. אם אחת שחורדינית והן רק צ'כיות אז הכל בסדר, זיין אותן חופשי."
"הן לסביות, מטומטם."
"ואתה יודע את זה כי נכנסת איתן למיטה ובדקת טוב טוב מה הן עושות מתחת לפוך?"
"אתה פשוט מקנא."
"גם, אבל בעיקר מודאג."
"אין לך מה לדאוג."
"תרשה לי בכל זאת להיות מודאג. אתה מכיר אותי, אני מרגיש לא טוב אם אין לי סיבה לדאגה."
"אז תתחיל לקחת אקמול כי אין לך סיבה לדאגה."
"בטוח?"
"כן חמוד, בטוח."
"אבל אמרו לי ש…"
"אל תאמין לכל מה שאומרים. מה שלומך חוץ מזה?"
"בסדר גמור, אני כבר בריא וחזרתי לעבודה."
"חשבתי שאתה אמור להיות בחופש מחלה עד סוף השבוע. אל תגזים, העבודה לא תברח."
"אני שומר על עצמי, אל תדאג. תשמור גם אתה על עצמך."
"בסדר, אני אשמור. תפסיק לדאוג, אוהב אותך חמי."
"רוני!"
"בי, חמוד. חולה עליך."
***
"חמי, מאמי, יש לי חמשוש. אני מגיע הביתה בסוף השבוע."
"יופי."
"אתה לא נשמע כל כך שמח."
"אני מאושר עד הגג. מה, לא שומעים את האקסטזה בקול שלי?"
האמת, לא. אתה נשמע כמו פולנייה שמישהו הציע לה להשתתף באורגיה."
"לפי מה ששמעתי אורגיות זה התחום שלך."
"או, התחלנו?"
"אתה לא מבין שכל מה שאתה עושה שם מגיע אלי בשידור ישיר?"
"לא הייתה שום אורגיה."
"הרבה בנים ובנות ערומים מתגלגלים יחד על שטיח אחד זה אורגיה אהרון, תבדוק במילון."
"למה אתה כזה אשכנזי לחוץ?"
"למה אתה כזה… לא חשוב."
"לא עשיתי כמעט כלום, אתה ובוריס לעומת זאת…"
"אתה אמרת שזה בסדר."
"ואתה אמרת שלא תעשה סיפור אם אני אזיין מהצד."
"בחורות?"
"מה זה משנה?"
"לא יודע, אבל זה מרגיז אותי."
"כי זה זיון או כי אלו בחורות?"
"כמה בחורות בדיוק היו שם?"
"מה זה משנה?"
"זה באמת לא משנה, לך לכל הרוחות!" צעקתי, וטרקתי את השפופרת.
***
לאחרונה ניהלתי שיחות נפש מרתקות במסנג'ר עם מישהו בשם איתי. הוא היה ישראלי שחי בקליפורניה, הרוויח דולרים מלא חופניים אבל היה בודד, לא הצליח ליצור קשר עם אף אמריקאי והתגעגע מאוד לארץ.
העניין שהוא גילה בי והמחמאות שהשפיע עלי ועל הכתיבה שלי היו כצרי לגאוותי הפצועה ועזרו לי לשאת את הבדידות. ידעתי שרוני ממשיך לאהוב אותי ושבסוף הוא יחזור הביתה ובכל זאת חשתי נטוש, פגוע ובודד, והשמועות על הבילויים שלו בפאבים לונדוניים אפלוליים שהסתננו אלי באמצעות נשמות טובות וקשקשניות לא הקלו על מצב רוחי.
סיפרנו זה לזה על חיינו ואיתי סיפר לי בחור שהוא אהב פעם ואמר בעצב שהוא ויתר עליו בגלל מרחק פיזי וקשיים חסרי חשיבות הוא וכיום הוא מבין שהבחור ההוא היה אהבת חייו. הקשבתי לקינתו של איתי על אהבתו המוחמצת ונחרדתי, פתאום הבנתי שהעבר של איתי (שהיה מבוגר ממני בכמה שנים) עומד להיות העתיד שלי אם אפרד מרוני. דמיינתי את עצמי בעוד כמה שנים בודד וטרוף געגועים מספר לזר אוהד על החבר שהיה לי פעם, בחור שהטריף אותי, שיגע אותי, גרם לי לקנא, לכעוס, לצחוק, להרגיש חי לראשונה מאז נדבקתי בנגיף וקלטתי שאני עושה שטויות.
נפרדתי בבהילות מאיתי והתקשרתי לרוני. "אתה בארץ כושי?"
"כן, שיגעתי את כולם שאני חייב לחזור ושזה עניין של חיים או מוות."
"אתה פה? איפה אתה?"
"לא רחוק." הצטחק רוני, "אתה בטוח שאתה רוצה לראות אותי?"
"כן, אני מצטער שטרקתי לך את הטלפון, כעסתי נורא."
"אני יודע, עבר לך?"
"כן."
"אתה מתגעגע אלי?"
"מאוד."
"אז שאני אבוא?"
"כן, כן! בוא מהר!"
"אני כבר בא חמי," אמר רוני, "רק שנייה."
שמעתי את הדלת אצל ליאור נפתחת ומישהו דוהר במעלה המדרגות ואז הוא התפרץ לזרועותיי.
"היית כל הזמן אצל ליאור?"
"כן, תכננתי להיכנס הביתה בלילה כשתישן ולהעמיד אותך בפני עובדות בשטח."
"רוני, אני יודע שעוד לא לילה, אבל אולי אתה יכול להתחיל להעמיד אותי בפני עובדות בשטח כבר עכשיו?"
***
חזרתי קצר נשימה למחשב שזנחתי באמצע שיחה מרתקת במסנג'ר עם איתי, גיליתי את רוני יושב וקורא את ההיסטוריה שלי במסנג'ר ונחרדתי, בדרך כלל רוני לא הטריח את עצמו לעקוב אחרי ולקרוא מה אני כותב לאחרים. "מה אתה עושה?"
"קורא."
"אתה? ממתי אתה קורא ועוד ממסך של מחשב? חשבתי שאתה שונא את זה?"
"לפעמים צריך לעשות דברים ששונאים."
"אני לא אוהב שאתה קורא שיחות פרטיות שלי."
"אני יודע חמי ועכשיו נעשה לי די ברור למה."
"אל תגזים, איתי רק ידיד שלי, ידיד וירטואלי."
"ככה זה מתחיל."
"הוא בקליפורניה, תפסיק להיות פרנואיד."
"יש מטוסים בין ישראל לקליפורניה ולפי מה שאני מבין הוא מת שאתה תעלה על אחד מהם."
"למה, רק לך מותר לעשות חיים בחו"ל?"
"אני עובד שם."
"שמענו עליך."
"נסעתי לעבוד ולקדם את הקריירה שלי חמי, וגם אם אני מבלה פה ושם בערבים אני תמיד זוכר שאתה מחכה לי בבית."
"נמאס לי לחכות כל הזמן, גם לי מותר לחיות קצת."
רוני כיבה את המחשב וקם באיטיות, מגשש בכיסו אחרי קופסת הסיגריות והגפרורים. "אני יוצא לעשן בחוץ." הצהיר.
"כל כך מוקדם?"
"אני צריך לחשוב קצת על דברים."
"איזה דברים?"
"עלינו. עליך ועלי."
"אתה עושה עניין משטויות כושי, זה לא החבר הווירטואלי הראשון שלי וגם לא האחרון. אני שומר על ההסכם שלנו. אנחנו בקשר של התכתבות בלבד, בלי שיחות טלפון, בלי מצלמת אינטרנט ובטח שבלי פגישות."
רוני משך בכתפיו והמשיך ללכת לכיוון היציאה ואני נגררתי אחריו, מדבר אל גבו. "אנחנו סתם משוחחים על החיים שלו ושלי, על החיים בארץ ובאמריקה וכאלה, סתם פלסף כושי, קראת בעצמך."
רוני הסתובב וסוקר את פני בעיון. "לא משנה מה קראתי חמי, מה שחשוב זה למה בא לי פתאום לקרוא שיחות שלך עם מישהו אחר."
"נו, למה?"
"כי אני מרגיש שהשתנית, אני מרגיש שהראש שלך כבר לא מאה אחוז איתי. האיתי הזה משכיל וכותב יפה, שופך עליך מחמאות ויודע איך לתת לך הרגשה שאתה חשוב. הוא גם נראה טוב, הוא חכם ומשכיל והוא יודע את זה. לידו אני סתם ילד עילג… אני מרגיש שאפילו כשאתה איתי אתה חושב עליו."
עיניו השחורות של רוני הבריקו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל, אבל כשניסיתי לחבק אותו הוא דחה את ידי המושטת ויצא החוצה, התיישב על המעקה, עישן, שתה בירה מפחית וליטף את הכלב.
הבטתי בו בדאגה דרך חלון המטבח, וחזרתי למחשב לשאול את איתי מה לעשות עכשיו. "תדבר איתו." כתב לו איתי, "שב מולו ותספר לו מה מפריע לך. תפסיקו לריב ותדברו כבר."
אחרי ארוחת צהרים שקטה הצעתי לרוני לשבת ולדבר.
"לדבר על מה?" התחיל רוני להעמיס את המדיח בכלים מלוכלכים.
"עלינו, על מה קורה אתנו הלאה?"
"עתיד יחסינו לאן כזה? עוד לא נמאס לך?"
"האמת שכן, אבל לפעמים צריך לעשות את זה."
"אני לא רואה בזה שום צורך. אתה זוכר איך אתה אומר תמיד שהמעשים מדברים? אז הנה, המעשים שלך אמרו הכל."
"איזה מעשים?"
"השיחות שלך עם האיתי הפלספן הזה שמת שתעזוב את הארץ ותלך לגור איתו שמה."
"ומה בקשר למעשים שלך?"
"איזה מעשים?" התחדד קולו של רוני והצלחת שהוא אחז בידו צלצלה בכיור ברעש.
"הציעו לך עבודה בחו"ל והסכמת בלי לשאול אותי בכלל, נתת לי הרגשה שאני לא חשוב לך כמו העבודה שלך."
"זה רק לכמה חודשים חמי, אני אחזור בקרוב."
"ועד שתחזור אתה מזיין שם כל מה שזז."
"חמי, תפסיק."
"לא רוצה, תפסיק אתה."
"להפסיק מה?"
"לבגוד בי כל הזמן."
"חמי די, אני אוהב רק אותך, אבל אני לא יכול לחיות כל כך הרבה זמן בלי סקס."
"ואני כן? אם אתה אז גם אני."
רוני התיישב מולי, מביט בי בדאגה וניסה ללטף את לחי, אבל התנערתי ממנו בכעס.
"חמי, אני ואתה, אנחנו שונים. אתה קצת כמו בחורה, אצלך סקס לא הולך בלי רגש ואני…"
"תפסיק לחרטט! אני גבר בדיוק כמוך וגם אני יכול לזיין סתם."
"אני יודע, אבל זה לא הסגנון שלך חמי, אתה לא תהנה מזה."
"ואתה כן?"
"אתה יודע שאני מעדיף אותך חמי, אבל…" רוני נאנח, שפשף את עיניו באגרופיו, קם והתחיל להסתובב חסר מנוחה בחדר. "למה אתה עושה סיפור מסתם סקס? אתה מכיר אותי חמי, אתה יודע איך אני, זה לא אומר שאני לא אוהב אותך מאוד."
"וזה שאני מדבר עם חברים וירטואליים לא אומר שאני לא אוהב אותך כושי, אבל…"
"די, שתוק כבר." הוא חיבק אותי, מצמיד את פיו לפי וכל המילים פרחו ממוחי. דקה אחר כך הבגדים נשרו מעלינו ושנינו צנחנו על המיטה.
***
"אני חושב שהחלטנו על יחסים פתוחים." סיפרתי לאיתי.
"חושב? אתה לא בטוח?"
"אנחנו לא טובים בדיבורים." התנצלתי. שוחחנו עוד קצת ואז איחלתי לאיתי לילה טוב, חזרתי למיטה וחיבקתי את רוני שהתכרבל בין זרועותיי.
"אתה קפוא לגמרי."
"שקעתי בשיחה עם איתי. סיפרתי לו שהחלטנו על יחסים פתוחים."
"באמת? זה מה שהחלטנו?"
"אני חושב שכן."
"זאת אומרת שתעשה סקס עם אחרים?"
"זה מפריע לך?"
"כן, מאוד."
"למה? זה רק סקס."
"אני רק חושב איך גבר אחר ייגע בך ויראה אותך ערום ונעשה לי רע."
"אני יודע."
"גם אתה מרגיש ככה?"
"כן, אני יודע שאתה נורא חרמן רוני ושזה רק סקס ואתה אוהב אותי והכל, אבל כמה שאני מנסה להתאפק אני לא מצליח. אני מקנא נורא."
"אני יודע, גם אני מקנא, בעיקר כשאתה עם בוריס ומיצי."
"אבל…"
"אני יודע שזה רק סקס והם רק יזיזים, אבל אני לא יכול לא להתרגז כשמיצי מסתכל עליך במבט מעריץ כזה וכשבוריס ואתה…"
"מה? במה בוריס מפריע לך?"
"זה שאתם מדברים ברוסית ויש לכם את הבדיחות שלכם, וזה שאתה תמיד מחבק אותו ככה, זה מעצבן אותי. הזדיינת איתו?"
"רק פעם אחת, ביום הולדת שלו. הוא היה מדוכא קצת ורציתי לשמח אותו."
"ומיצי?"
"התמזמזנו קצת כשהוא ישן כאן, אבל…"
"אבל מה?" התרגז רוני וחבט בי באגרוף קטן וקשה.
"זה היה סתם כזה כושי, שנינו היינו חצי רדומים ואתה יודע איך זה בבוקר ו… אי! די, תפסיק, זה כואב!"
"גם לי כואב שאתה מספר לי דברים כאלו."
"סליחה, אל תבכה רוני. אתה יודע שרק אותך אני אוהב, די מתוק."
"באמת חמי? אתה אוהב אותי אפילו שאני לא חכם כמו האיתי האשכנזי הפלספן הזה?"
"יש לי חולשה לטמבלים בעיקר אם הם פרענקים." גיחכתי.
"שתוק כבר פולנייה חרמנית שכמוך."
התנשקנו שוב ושוב, נכרכים זה סביב זה, מנסים למצות כל רגע של יחד לפני ששוב ניפרד, ולבסוף נרדמנו מותשים, עדיין צמודים אחד לשני. רוני קם לפנות בוקר ואני התעקשתי לקום איתו ולהכין לו קפה. שתינו יחד בשתיקה, מלטפים אחד את השני במבטים. חיבוק אחד אחרון על הסף ורוני נעלם במכונית העושה את דרכה לשדה התעופה.
חזרתי לחדר השינה, כבשתי את פני בכרית שלו, ונשארתי כמה דקות במיטה, אפוף בריחו, ואז השכן ממול הדליק את הרדיו והקריין בירך את עם ישראל בבוקר טוב ובשבוע טוב ובישר שהשעה שש בבוקר. נאנחתי, מחטתי את חוטמי והמשכתי הלאה, שוב לבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s