"רוני, הכנסתי את האוטו לצביעה."
"סוף סוף. היית צריך לעשות את זה עוד בשנה שעברה לפני שהכתובות החלידו."
"זה היה סתם קשקוש, לא כתובות."
"בחייך, היה כתוב שם, חלוד על גבי אפור מטאלי, הומו, מניאק, בן זונה."
"בן זונה אולי, אבל הומו… לא בטוח. ועדת החקירה טרם הגישה את מסקנותיה לגבי הנוסח הסופי של הכתובות."
"חמי, כתוב על האוטו שלך הומו מניאק."
"היה כתוב, הייתי היום במוסך לבחור רדיו וראיתי את האוטו, כל הקשקושים גורדו ונצבעו בצבע יסוד והמוסכניק נשבע לי שהאוטו יצא כמו חדש."
"איזה רדיו בחרת?"
"פיוניר עם פנל נשלף ועם כונן דיסקים, וגם את הרמקולים אני מחליף. לא הייתי יכול לעשות את זה בלי העזרה שלך רוני, תודה."
"מה תודה? תתפשט." ענה רוני את התשובה המסורתית ושנינו צחקנו.
"עוד כמה ימים חנוכה ואני מתכוון לבלות את כל ימי החג ערום איתך." הבטחתי.
"אהה, כן… בקשר לזה… אז תשמע חמי, אז…"
"מה? לא נותנים לך חופש? אבל אמרת…"
"כן, חופש דווקא נותנים, אבל יש לי הזדמנות… קיבלנו חופשה שווה בטירוף באלפים, ואל תשכח שבחיים לא עשיתי סקי ואם אני מתכוון לעבוד למחלקה החדשה אז…"
"מה אז?"
"כולם נוסעים, זה מין גיבוש כזה ו…"
"שוב גיבוש? לא התגבשת מספיק בארץ?"
"חמי, רק בגלל שאתה תקוע בבית מלאכה המסריח הזה בצומת קרית אתא ואין לך מושג איך זה לעבוד במקום עבודה נורמאלי עם תנאים של בני אדם לא אומר שאני צריך לבזבז את החופש שלי בחור הזה." התפרץ רוני בזעף שנבע ממצפון לא נקי.
שתיקה ארוכה ומעיקה השתררה משני עברי הקו.
"אתה צודק רוני." שברתי לבסוף את הדממה, "באמת שאין שום סיבה שתתקע איתי במקום לעשות סקי באלפים."
"לא התכוונתי לזה חמי."
"כן התכוונת."
"בסדר, אז כן התכוונתי. סליחה שאני לא רוצה לחזור לג'יפה בארץ ושאני מעדיף חופשת סקי חינם באלפים מאשר להיות אתך."
"אז זהו, נגמר? הסיפור שלנו הגיע לסוף הדרך?"
"כן, אני חושב שזהו זה."
"הבנתי. או. קי. שיהיו לך חיים נחמדים רוני. תשמור על עצמך. שלום ותודה." ניתקתי את השיחה עם רוני והתקשרתי למיצי, הריבאונד הנצחי שלי.
הריבאונד הנצחי
"הוא לא רוצה לחזור. הוא רוצה להמשיך לעבוד בחו"ל. אפילו לחופשת חנוכה הוא לא רוצה לבוא, יותר חשוב לו לצאת לחופשת סקי." התלוננתי לפני מיצי.
"סקי?" נדהם מיצי, "ממתי רוני יודע לעשות סקי?"
"הוא לא יודע, אני מקווה שישבור רגל."
"נו, באמת, הוא בטח יצטרף לקבוצת המתחילים ואחרי שייפול קצת ילמד להחליק ואז…"
"ישבור רגל."
"או שיתחיל עם המדריך הבלונדיני המסוקס ויקבל שיעורי עזר בלילות." צחק מיצי.
"מצחיק מאוד." סיננתי בזעף.
"סליחה חמוד, לא התכוונתי. פשוט לחשוב על הכושי שלך בשלג זה…"
"הוא כבר לא כושי שלי והוא בכלל שונא קור, אבל הציעו לו להצטרף לאיזה מחלקה חדשה והוא התלהב והסכים לצאת אתם לחופשת גיבוש בשלג."
"כן, הוא תמיד היה טיפוס קצת מתלהב. אני בטוח שאחרי שהוא קצת יירגע הכל יהיה בסדר, תפסיק להיות פולניה כזו חמי."
"אני לא פולניה, אני כועס ולא אכפת לי ממנו יותר, העפתי אותו."
"נו, באמת."
"כן, באמת."
"אז אתה כאילו לא אוהב אותו יותר?"
"בדיוק, אפילו שונא אותו."
מיצי משך באפו בספקנות ושאל אם אני רוצה חברה הערב.
"כן, בבקשה מיצי, בוא."
"ואיפה אני אישן?"
"איתי כמובן."
"איתך? אני לא יודע חמי, ההזמנה שלך עושה לי מין תחושת דז'ה וו מטורפת."
"בבקשה מיצי, אני כל כך עצוב ובודד וקר לי נורא, וגם אתה לבד. בוא תישן איתי חמוד."
"רק לישון?"
"לא יודע מיצי. בוא ואחר כך נחליט."
"נזרום כאילו?"
"אם תרצה לזרום נזרום."
"אתך אני תמיד רוצה לזרום חמי, אתה יודע שמהרגע הראשון שראיתי אותך הרגשתי כמו נחל, אבל אני שואל את עצמי מה יהיה מחר בבוקר."
"יהיה מה שתרצה מיצי, נשבע לך."
מיצי גיחך, קצת ברשעות, "לא יודע חמי. אתה ממש רוצה שאני אבוא?"
"כן, ממש. אני באמת רוצה שתבוא. מה אתה רוצה, שאני אתחנן?"
"למה לא?"
"טוב, אז אני מתחנן. בבקשה מיצי, בוא תהיה איתי, אני לא אעבור את הלילה הזה בלעדיך."
"אני בא."
אחרי לילה סוער התעוררנו בין עטיפות קרועות של קונדומים. הלכתי למקלחת בשעה שמיצי, קודר וזועף, המשיך להתחפר בפוך.
"קפה מיצינקה?"
"מה שתרצה."
"הכל בסדר חמוד?"
"אל תקרא לי חמוד וצא כבר מהמקלחת, אני מת להשתין."
"טוב. אני הולך להכין קפה, אולי זה ישפר את המצב רוח שלך." הערתי ברוח טובה והלכתי למטבח.
"אני בספק אם יש משהו בעולם שישפר את ההרגשה שלי." שמעתי את מיצי סח חרש לפני שהוריד את המים על גוויות הקונדומים שצפו באסלה. גם אחרי שתי פרוסות עוגת הבית וכוס מהבילה של קפה נמס מגורען מיצי נשאר קודר והדף אותי מעליו כשניסיתי לנשק את לחיו לפני הפרידה.
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי, "מה קרה? לא גמרת מספיק פעמים הלילה? הביצועים שלי אכזבו אותך? שאני אלך לקנות ויאגרה?"
"אתה כזה אידיוט חמי."
"מודה באשמה. מאז ומתמיד הייתי אידיוט, אימא אומרת שזו בעיה של כל הגברים במשפחה שלנו."
"אם תשאל אותי זו הבעיה של כל הגברים בעולם, ואני לא פחות אידיוט מכולם." התיז מיצי במרירות.
"בסדר מיצי, כולם יודעים שגברים הם חבורת מטומטמים. אפילו להומואים אין פטור מהבעיה הגנטית הזו, אבל אולי אתה יכול לפרט קצת יותר."
"אני אוהב אותך חמי, תמיד אהבתי וכנראה שתמיד אוהב, אבל לא הייתי צריך לעשות שוב את אותה הטעות ולבוא כשקראת לי. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה אז, לפני שנה, כשנפרדתם בחגים ואני חשבתי… אני כזה אידיוט, אחד שלא לומד מטעויות… דביל כזה."
"אתה לא דביל מיצי." התעקשתי לחבק אותו, ואחרי מאבק קצר הוא נכנע והתמוסס לזרועותיי, השעין ראש על כתפי, וגילה לי שאני מדבר מתוך שינה.
"מי? אני? באמת? מה אמרתי?"
"בעיקר הרבה מלמולים לא ברורים. רק פה ושם אפשר היה להבין מילה אחת או שתיים."
"איזה מילה אחת או שתיים בדיוק?"
"בעיקר רוני ולפעמים כושי, וממש לפני שהתעוררת אמרת גם אני אוהב רק אותך אהרון."
איזה פאדיחה! "אני נורא מצטער מיצי, באמת. מאז שהוא נסע אני חולם עליו המון, אבל לא ידעתי שאני מדבר עליו מתוך שינה." התנצלתי מרגיש אשם וטיפש.
מיצי התעשת, חייך חיוך חיוור ואמר שלא נורא, דברים כאלו קורים, אבל הוא עדיף לישון עם נחרן מאשר עם דברן.
"אל תכעס עלי מיצי." הפצרתי בו, נבוך עד עמקי נשמתי, הרי אני לא יכול לשלוט בחלומות שלי, נכון?"
"נכון חמוד, אבל אתה יכול לא להשתמש בי יותר בתור ריבאונד כל פעם שאתה נפרד מרוני."
"אתה צודק מיצי, תסלח לי בבקשה."
"זה בסדר, אני כועס יותר על עצמי מאשר עליך. הרי לא הכרחת אותי לבוא אליך ולישון אתך."
"לא הייתי צריך ללחוץ עליך, זה לא היה הוגן."
"נכון, זה לא היה הוגן. החיים לא הוגנים, מה לעשות." הפטיר מיצי בשלווה והתאפק לא לבכות.
"בבקשה מיצי, אל תפסיק להיות חבר שלי." ביקשתי וגם עיני התמלאו דמעות.
"אל תהיה כזה הומו רגשן." נזף בי מיצי, מחייך מבעד לדמעותיו, "בטח שאני לא אפסיק להיות חבר שלך. אני אוהב אותך, טמבל אחד."
"גם אני אוהב אותך שמנצ'יק."
"למי אתה קורא שמנצ'יק? פולניה מכוערת שכמוך."
התחבקנו שוב, צוחקים, ונפרדנו איש לבדידותו.
מדברים על זה
אחרי כמה ימים של בדידות מרה התחילו להסתנן לאוזני שמועות שרוני שוב בארץ. מישהי סיפרה שטיול הסקי התבטל בגלל שהשנה יש מחסור בשלג באירופה וכנראה שגם המחלקה החדשה ההיא לא תוקם בסוף, ומישהו אחר העיר כבדרך אגב שראה את רוני עם אימו בתור לבדיקות בקופת חולים.
המתנתי דרוך לצעד הבא שלו, בטוח שבקרוב הוא שוב יעשה משהו לא צפוי ומטורף כמו להתגנב לחדר השינה שלי באמצע הלילה, או משהו דומה, אבל למרבה תימהוני, יום לפני נר ראשון של חנוכה, חזרתי הביתה עייף מהעבודה וגיליתי את רוני ממתין לי בסבלנות על סף הדלת.
במקום להתנפל זה על זה לחצנו ידיים בנימוס, התיישבנו בשלווה במטבח שלנו שידע בעבר מריבות סוערות, ויכוחים מרים ואפילו צלחות שנשברו פה ושם כשהרגשות סערו, ושוחחנו בשקט כמו שני בני אדם בוגרים.
"חזרתי לארץ יום אחרי שזרקת אותי בטלפון." גילה לי רוני בתוכחה עדינה.
"ולמה לא התקשרת?"
"רציתי לקחת פסק זמן, לחשוב קצת, לתת לשנינו להירגע."
"נו, ואתה רגוע יותר?"
"כן, רגוע לגמרי, ואתה?"
"אני בסדר. מה שלום אימא שלך?"
"הרבה יותר טוב, אבל אני חייב לעזוב את הבית, אחרי שנתיים מחוץ לבית אני לא יכול לגור שוב עם ההורים. אני אוהב אותם מאוד, אבל הם משגעים לי את השכל."
"אתה רוצה לחזור לגור כאן?"
"כן, אם זה לא מפריע לך."
"האמת שזה כן מפריע לי. אתה לא יכול לשכור חדר במקום אחר?"
"כן, אבל… תראה, נוח לי לגור אתך. אני כבר רגיל אליך ואתה אלי ו… אם אנחנו לא יכולים להיות זוג אולי ננסה לפחות להיות שותפים לדירה?"
למען הרושם הטוב העמדתי פנים שאני מהסס ומתלבט מעט ובסוף כמובן הסכמתי.
"אתה רוצה שנטיל גורל מי יזכה בחדר שינה הגדול?"
"אל תדבר שטויות חמי, כל הדברים שלך כבר שם והכל. אני אהיה בסדר גמור על הספה."
"אל תשכח שנורא קר בחדר ההוא בחורף."
"יהיה בסדר, אני אביא עוד שמיכה מהורי ויש לי רדיאטור. אפשר את המפתחות של הרכב להביא את הדברים שלי?"
נתתי לו את מפתחות המכונית וקצות אצבעותינו נגעו זו בזו לשנייה, החלפנו מבט קצר ולוהט, אני בטוח שגם הוא חשב על מה שאני חשבתי, אבל מיד אחר כך נזכרנו בעבר ונרתענו בזהירות פונים איש איש לענייניו.
כמה ימים חלפו בנועם. כל אחד מאיתנו ישן לבד בחדרו, שומר על פרטיותו, נפגשנו רק במטבח ובסלון, הכנו יחד אוכל, צפינו יחד בטלוויזיה, עשינו יחד קניות, התרגלנו לאט זה לזה, משקמים את האינטימיות והידידות הישנה שלנו שכמעט נהרסה בתקופת הפרידה הממושכת.
הריחוק היטיב עם שנינו, השתדלנו מאוד לנהוג זה בזה בחביבות ובנימוס – רוני הקפיד לא להשמיע מוזיקה רועמת מידי, לא לעשן בבית, לסדר אחריו את המטבח והמקלחת ולהשתתף בעבודות ניקיון הבית.
ובתמורה התאמצתי להיות חברותי יותר, כיביתי את המחשב כשהוא היה בבית, צפיתי איתו בטלוויזיה גם אם חלק מהתכניות בערוץ שתים הטילו עלי שעמום נוראי, סיפרתי לו מה אני קורא, שיתפתי אותו במחשבותיי ולא קיטרתי כרגיל שכל עבודות הבית מוטלות רק על כתפי.
ניצלנו את מזג האוויר הנאה, ויצאנו יחד לטיולים ברגל, ובדרך שוחחנו בנועם על נושאים שונים, התחלנו בענייני דיומא וגלשנו משם בזהירות לדיונים על העבר הסוער והכאוב שלנו, נוגעים בו לרגע, נרתעים, ושוב חוזרים לדון בנושאים פחות כאובים, מתווכחים מה באמת השפעת אפקט החממה על אקלים כדור הארץ ואם צפוי יום אחד שלום בארצנו ידועת הסבל.
אווירת הידידות והשלווה הנוחה החזיקה מעמד עד שהגיע זמנו של נר שמיני של חנוכה.
"גם לפני שנה רבנו בדיוק בחנוכה." העיר רוני אחרי שהדלקנו יחד את הנרות וחיסלנו את שרידי הסופגניות שנשארו בבית.
"כן, אתה זוכר ששמתי על הדלת של החדר שינה שלט 'אין כניסה'?" נזכרתי בחיוך.
"כל פעם שראיתי אותו נורא בא לי לקרוע אותו." חייך אלי רוני חזרה.
"ובסוף באמת קרעת אותו, למרות שגם קודם לא ממש התחשבת בו והתגנבת לישון איתי כמעט כל לילה." הבטתי בו בחיבה ונזכרתי שוב איך הסתיימה המריבה ההיא בנשיקת ליל סילבסטר ארוכה ומתוקה שהיוותה התחלה של לילה בלתי נשכח.
ידעתי שגם הוא חושב על אותו לילה ושנינו השפלנו עיניים, נבוכים מעט. כל אחד מאיתנו ידע מה השני רוצה ושנינו השתוקקנו בדיוק לאותו דבר, אבל זיכרון של כל הדברים הרעים והכואבים שעברנו בשנתיים האחרונות שיתק אותנו.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר ברצינות לפני שנתחיל שוב לישון יחד." העיר רוני במתינות.
"רעיון טוב." הסכמתי והתיישבתי על הספה, רוני התיישב לידי ושנינו שתקנו. כל אחד ציפה שהשני יתחיל לדבר.
"לדעתי אחת הבעיות אצל הומואים," התחיל לבסוף רוני לדבר לאט ובהיסוס, "זה שהם ישר קופצים למיטה ורק אחר כך מתחילים להכיר זה את זה."
"הבעיה העיקרית של הומואים זה שהם גברים ושאין להם נשים שירגיעו אותם." הסכמתי איתו, "אבל אחרי יותר משנתיים יחד רוני אני חושב שאנחנו כבר מכירים זה את זה די טוב ואולי יש מצב שנצליח לא לריב לפחות שבוע?"
הוא חייך ושנינו שקענו אחד בעיני השני. "אני אוהב אותך מאוד חמי." אמר רוני, ושילב את אצבעותיו בשלי, "וכמה שאני מכיר אותך יותר אני אוהב אותך יותר ואני מבקש סליחה על כל הפעמים שפגעתי בך."
"גם אני." נישקתי את לחיו השחומה והחלקתי את ידי מתחת לחולצתו, כמה זמן לא נגעתי בו… כל כך התגעגעתי…
"אתה אוהב אותי או מצטער שפגעת בי?" חקר רוני והתחיל לפתוח את מכנסי.
"גם וגם." הפטרתי קצרות, חרמן מכדי להתעמק בנושא והדפתי אותו לאחור על הספה, נשכבתי עליו ונישקתי אותו על פיו.
אחרי שבועות ארוכים של פרידה שנינו היינו להוטים מכדי לדבר. בגדים עפו לכל עבר, היצרים התלהטו, תכניות השיחה נשכחו ורק ברגע האחרון נזכרנו לעצור רגע ולשלוף קונדום.
אחר כך התכרבלנו יחד במיטה הזוגית שישנתי בה לבד ימים רבים כל כך. גופותינו השתלבו זה בזה בצורה מושלמת, היינו מנומנמים מעט, שבעי רצון ומאושרים מאוד. התחבקנו בשתיקה, מתענגים בלי מילים על הקרבה הגופנית שנדחתה זמן רב כל כך.
"בסוף לא דיברנו." נזכר פתאום רוני.
"בטח שדברנו, החלטנו שאנחנו אוהבים, אתה ביקשת סליחה על כל מה שעשית ואני סלחתי לך."
"וגם אני סלחתי לך."
"על מה יש לך לסלוח לי? מה כבר עשיתי?"
"מה עשית? אני אגיד לך מה עשית!" נחלץ רוני מחיבוקי והתיישב עלי, מהדק את כתפי למזרון.
נאבקתי בו, צוחק, שנינו התגלגלנו הלוך ושוב במיטה, מטיחים זה בזה האשמות, ספק בצחוק ספק ברצינות, ושוב התלהטנו ורצינו זה בזה.
עוד קונדום נשלף ושוב נאנחנו יחד, מפסיקים לחשוב, מניחים לחוש להוביל עד שהתמוטטנו בגניחה אחד בזרועות השני. "שוב לא דיברנו." הניח רוני את ראשו המתולתל על כתפי.
"אתה אשם, למה התיישבת עלי ככה? אתה הרי יודע מה זה עושה לי." מחיתי.
"תמיד יש לך תירוץ." נעלב רוני, "אני מנסה להתנהג בצורה בוגרת ואתה…"
"אני סתם גבר חרמן וטיפש, אני יודע." הידקתי אותו אלי, "אבל אני אוהב אותך מאוד רוני."
"ואתה מצטער ומבטיח להשתפר."
"בטח, כל מה שתגיד." פיהקתי, "רק שתוק כבר ותן לי לישון. סחטת אותי לגמרי, אל תשכח שאני כבר לא צעיר כמו פעם."
"ובכל זאת אני אוהב אותך קשיש חרמן שכמוך." חייך רוני לתוך כתפי, הניח יד על חזי ורגע לפני ששקענו יחד בתנומה מתוקה הבטחנו זה לזה שמחר נשב ונדבר, וגם מחרתיים, ובעוד שבוע, ולא נפסיק לשוחח, להתחבק, להתנשק, לאהוב ולישון אחר כך יחד כל ימי חיינו.
הערב האחרון של שנת 2006
השעה הייתה שמונה בערב, שנת 2006 חישבה את קיצה לאחור ואני, בטרנינג מהוה, מעמיד פנים שאני מגהץ, אבל בעצם מדבר במסנג'ר תוך כדי צפייה בטלוויזיה, ופתאום טלפון מפזי.
בטח הוא שוב רוצה לנדנד שאבוא איתו לבילוי סמלי של ראש השנה האזרחית. מניסיון מר הוא למד כבר לא לדבר איתי על סילבסטר. אני מארגן מחדש את הטיעונים שלי נגד סילבסטר הצורר ומתכונן בתור מכת מחץ לשאול מי יכול להרשות לעצמו לחגוג כל הלילה כשצריך ללכת לעבודה מחר ועוד במזג אוויר מגעיל כזה? אבל במקום הזמנה לבילוי חוטף מכה ישר בבטן.
"ברקו מאושפז." אמר פזי מהר בקול עצבני.
"מה? איפה? למה? ממתי?"
"הוא בטיפול נמרץ, מצוקה נשימתית."
אני מתנתק מהמסנג'ר בחיפזון ואומר שצריך ללכת לבקר אותו.
"אי אפשר, המצב שלו קשה מידי. רק למשפחה נותנים להיכנס אליו."
אני מחניק שיעול – גם אני משתעל כבר יותר מידי זמן – ואומר שאולי זה רק לטובה שההורים שלו כבר מתים. שניהם נפטרו בשיבה טובה לפני כמה שנים. אנשים נחמדים שאימצו אותו כשהיו כבר כמעט בני ארבעים.
"היינו משפחה של שני אשכנזים מנומסים ופרענק חוצפן אחד." היה ברקו מתלוצץ כשהיה מדבר על המשפחה בה גדל. רק אחרי שהאבא נפטר הוא העז לספר לאימא שהוא הומו. היא לא הופתעה במיוחד, ידעה מעצמה גם בלי שהוא סיפר לה.
אחרי כמה זמן הוא היה חייב לגלות לה שהוא נשא וגם את הבשורה הזו היא קיבלה בלי לעשות עניין וסיפרה למעט קרובי המשפחה שהתעניינו שיש לו מחלת דם ולכן הוא לא יתחתן אף פעם.
ברקו אף פעם לא עזב את הבית נשאר לגור עם אימא וטיפל בה עד שנפטרה מסרטן. רק אז הוא העז להתחיל לחיות יחד עם החבר שלו בגלוי בדירה שהוריו השאירו לו.
זמן מה הכל היה בסדר, עבד קצת, אפילו טייל מעט בחו"ל, אבל השנים חלפו, הבריאות הידרדרה, וכיום הוא בן ארבעים, שוכב בבית חולים מונשם, לא מכיר כבר אף אחד, אפילו לא את הדודות הקשישות שבאות לבקר מתוך נאמנות לזכר הוריו המתים.
אנחנו מספרים זה לזה על ברקו נזכרים איזה בחור נחמד הוא היה, כמה אהב לרקוד ואיך העריץ את חוליו אגליסיאס ואני שואל את עצמי אם גם עלי ידברו ככה בעוד כמה שנים ויודע שזה בדיוק מה שפזי שואל את עצמו, אבל אף אחד מאיתנו לא מעז להגיד מילה.
אחר כך רוני נכנס עם עוגה ויין וחיוך גדול שנעלם מיד כשהוא רואה את הפנים שלי.
בכל זאת אנחנו אוכלים עוגה ואני אפילו שותה טיפה יין ומיד מתלונן על סחרחורת ונשכב במיטה. רוני צוחק מכושר השתייה הירוד שלי ומצטרף אלי למיטה. אנחנו רואים קצת טלוויזיה והוא נרדם עוד לפני שמראים את הזיקוקים באוסטרליה.
אני שוכב לידו, מקשיב לנשימה הרגועה שלו, מנסה לישון ולא מצליח, השיעול מפריע לי להירדם ואני קם שוב למחשב, נכנס למסנג'ר ורב מעט עם עמיר – ככה אנחנו מראים זה לזה שאכפת לנו – וכדי לעצבן אותו אני שולח לו תמונה שלי כמעט ערום.
הוא מתרגז ולא מאמין שבאמת לא שמתי לב שצילמו אותי מתנגב. (עמיר מאמי, אתה באמת חושב שהייתי מרשה שיצלמו את הבולבול שלי בפרופיל מציץ מתחת למגבת?) ועוד מותח ביקורת על הדקורציה של המקלחת, ומתרגז עוד יותר כשאני אומר שהתמונה לא צולמה במקלחת שלי.
איכשהו התמונה שלי עם מגבת כתומה (עמיר אוהב כתום) גורמת לו לשאת נאום לוהט כנגד חוסר הערכים והריקבון המוסרי של הקהילה. כשאני אומר לו שהדעות שלו הן סימן לזה שחסר לו סקס כבר יותר מידי זמן ומציע לו להיות ראש המנזר ההומואי הראשון הוא נרגע ומתחיל לצחוק, ופתאום אני שם לב שגם לי יש חיוך על הפנים וששנת 2006 נגמרה לפני חמש דקות. אני חוזר למיטה, נותן נשיקת שנה טובה מאוחרת לבן זוגי המנומנם, לוקח כדור קודאין ונרדם סוף סוף.
ההבטחה שלי לכבוד השנה החדשה – לגשת לרופא ולברר מה נגמר עם השיעול המרגיז הזה.
קדיש
שבועיים אחרי הסילבסטר התקשר פזי להודיע שברקו נפטר בלי שחזר להכרתו. הודיע לנו מתי הלוויה ושאל אם אנחנו באים. בלי להתייעץ ברוני אמרתי שכן, בטח ולמרות הפרצוף שרוני עשה הגענו.
פעם ראשונה שיצא לי להיות בלוויה שלא היה אף קרוב משפחה שיגיד קדיש על הנפטר. למעשה זה לא היה צריך להפריע לי, הרי אני אפיקורס גמור ולא מאמין בכל ההבלים הדתיים הללו ובכל זאת… כמו שמפריע לי לאכול אוכל לא כשר ככה אני מרגיש מוטרד כשבן אדם מובא לקבר ישראל ואין לו אף קרוב משפחה שיגיד אחריו קדיש.
דווקא כל הקרובים שלו כן הגיעו, בעיקר מהצד של האימא, וגם קצת מצד האבא, למרות שבעצם הוא היה מאומץ וכולם ידעו את זה, והזכירו זה לזה איך הוא בלט בצבעו הכהה בין כל האשכנזים האלו (ברקו היה תימני) ודווקא המשפחה הביולוגית שלו – שהוא יצר איתה קשר אחרי שהוריו המאמצים הלכו לעולמם – לא הגיעה. אולי הם לא ידעו ואולי לא היה להם אכפת.
"אז ממה בעצם הוא מת?" שמעתי דודה רומניה עבת בשר רכוסה בצעיף ובמטפחת שואלת מישהו שעמד מאחוריה, מהדק את הכיפה לקרחתו, "מדלקת קרום המוח או מדלקת ריאות?"
"מה זה משנה איזה דלקת גמרה אותו?" התרעם המקריח במבטא רומני דשן, "בתכלס הוא מת מקומפליקציות של איידס."
"מי זה אלו שבוכים שם?" המשיכה הדודה להציק, מעיפה מבט חשדני בשלושה בחורים שבכו בלי בושה מעל הקבר הטרי – היחידים שהזילו אחריו דמעה.
"נו, מה? הרי אלו החברים שלו, הפייגלעך." לחש לה בן לווייתה לחישה רועמת, וליתר ביטחון עבר ליידיש כשהסביר לה שהמנוח השאיר להם את דירתו, וציווה בצואתו שיוציאו לאור את הספרים שכתב – שלושה במספר, לא פחות – ולא נחה דעתו עד שלא גילה לה שההוא עם המעיל השחור הוא רופא שיניים והוא היה חבר של המנוח ארבע עשרה שנים תמימות, והוא זה שממונה על הוצאת הצוואה לפועל, ועוד הוסיף וציין שהמנוח, למרות שלא ראו עליו, היה האישה ביחסים בין שניהם.
עד שהמקריח ההוא סתם סוף סוף את פיו כבר הספקתי להצטער על שטרחתי ללמוד מסבתא יידיש.
"חבל שבאנו בכלל." אמר רוני ששונא לוויות, בעיקר כשהן מתקיימות בחורף, ושונא עוד יותר לנסוע עד תל אביב רק בשביל לוויה.
"למה חבל?" התרגזתי ויצאתי מהמיטה לחפש גרבי צמר כי רגלי מיאנו להתחמם. "לא די שהוא היה מאומץ וכל החיים הציקו לו בגלל זה אז גם עכשיו כשהוא מת ונקבר בלי קדיש אז…" ושוב נתקפתי שיעול מרגיז שהשכיח ממני את המשך המשפט.
רוני משך אותי חזרה למיטה, עטף אותי בחיבוק והתפלא שאני ממשיך להיות קפוא ולא מצליח להתחמם למרות כל מאמציו.
"בבית קברות נכנס לי קור לעצמות." הסברתי, "היה נורא קר למרות שהייתה שמש והשמים היו בהירים והיה ריח טוב של פריחת הדרים. בדיוק במזג אוויר כזה הייתי רוצה להיקבר."
"שתוק כבר." התרעם רוני ודחק בי מרפק, " אני לא מבין בשביל מה היית צריך בכלל ללכת ללוויה הזו? אז מה אם הוא היה נשא? למסיבות אתה לא אוהב ללכת, אבל ללוויות אתה רץ?"
"אני מתייחס ללוויה הזו כמו אל פרומו, הרי בלוויה שלי אני לא אוכל לראות מה קורה אז לפחות…"
"סתום!" התנפל עלי רוני, סתם לי את הפה ולא הניח לי לדבר יותר על הלוויה, ולכן לא הספקתי להגיד לו שאני מקווה שלפחות בלוויה שלי יהיה מי שיגיד אחרי קדיש.
יומנו של מספר סיפורים 