אחד מאותם ימים
אני לוקה בסוג של חרדת נטישה מעורבבת בצורה מבלבלת בסלידה משינויים. מאז שאנחנו יחד זו כבר הפעם השלישית שהוא נוסע לחו"ל וכל פעם אני שונא את זה יותר. אני מניח שאם הייתי הולך לטיפול נפשי היה מתברר שמקור הבעיה שלי נובע מחצי השנה הזוועתית שעברה עלי כשהייתי בערך בן ארבע וחצי, חמש.
במשך אותם חודשים ספורים סבא וסבתא חלו שניהם, כל אחד במחלה אחרת, יצאו ונכנסו לסירוגין מבתי חולים, גורמים לעולם הקטן והבטוח שלי להתערער בצורה מפחידה. אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל הועברתי הלוך ושוב בין בית ההורים לביתם עם חניות קצרות אצל שכנים וקרובים רחוקים שלא ידעו איך להתמודד עם ילד קודר ושתקן שקבר את פרצופו בספר וסירב לדבר במשך ימים תמימים.
במחשבה שנייה חוסר היציבות והחששות ארבו לי גם בתקופה השלווה לכאורה כשסבא וסבתא היו עדיין בריאים ואני גרתי בביתם, נישא על כפיים כנסיך מפונק ומהווה גורם קבוע למריבות סוערות בין אימא לסבתא שסירבה להחזיר אותי בטענה שבריאותה של אימא רופפת מכדי שתוכל להתמודד עם תכשיט כמוני.
מאז חלפו למעלה מעשרים שנה ועדיין מזוודה ארוזה למחצה והעלמו של אדם שאני רגיל לראות כל יום מלחיצים אותי בגדול גם אם אני יודע שזה זמני וזו רק נסיעת עבודה ושאני מתנהג כמו תינוק. בראש אני יודע הכל, אבל בכל זאת הבטן מתהפכת לי למראה מזוודה פתוחה מלאה בגדים שעוד אתמול היו תלויים בארון לצד בגדי.
רוני התחיל לארוז לקראת הנסיעה לחו"ל ואני קמתי והתחלתי להתארגן ליציאה לעבודה לא מופתע מכך שתוך כדי הכנת הכריכים תקף אותי כאב חד בגב והאוזן שוב דקרה בצורה מעצבנת. אני כבר מכיר את עצמי, זה לא וירוס או חיידק, זה אני.
רוני נסע עם סיסי לבסיס ואני נסעתי עם האוטו לעבודה. בדיוק באמצע הרחוב החד סטרי – קצת אחרי המקום שבו כמעט דרסתי חתול בחורף שעבר – נתקעתי בגלל תאונה קטנה ומטופשת בין רכב של נהג חדש שיצא מהחנייה ונתקע ברכב של נהגת צעירה ולחוצה שלא שמה לב שהוא יוצא מהחנייה בלי להסתכל.
איש לא נפגע וגם הרכבים בקושי נשרטו, ובכל זאת הם נשארו תקועים שם, חוסמים את המעבר בטענה המגוחכת שהם לא רוצים לזוז עד שהמשטרה תבוא. הנהגת הצעירה דיברה בנייד ובכתה, והנהג הצעיר (ממתי נותנים רישיונות לילדים?) התעקש שהיא אשמה. טור המכוניות מאחורי התארך והלך וכולם התרגזו והתווכחו עד שסוף סוף הגיעה מישהי שחנתה בצד השני, הזיזה את הג'יפ שלה והניחה לנו לעבור, משאירים מאחורינו את שני הנודניקים האלו שישברו לבד את הראש.
הצלחתי להגיע לעבודה בזמן למרות העיכוב, אמרתי בוקר טוב לסגן והתחלתי לספר לו שכמעט לא הגעתי לעבודה היום כי…
ואז הוא התפוצץ עלי בצורה שלא תיאמן ואמר בגסות שאף אחד לא מכריח אותי לבוא לעבודה, ושאם לא טוב לי שאלך לדבר עם הבוס, ושהוא לא מתכוון להתרגז גם היום בגללי. לרגע נשארתי פעור פה מרוב תדהמה, אחר כך ניסיתי להסביר למה התכוונתי, אבל הוא סירב לשמוע, וכשניסיתי להסיט את הוויכוח המיותר הזה (על מה בעצם?) ושאלתי אם אני יכול לקחת את היום החופשי שלי מחר הוא בכלל התחרפן.
כל כך נמאס לי ממנו עד שבמקום לענות פשוט קמתי והלכתי משם ולא דיברתי איתו מטוב ועד רע עד סוף היום.
אפילו בהפסקת האוכל לא הבטתי בפניו ולא אמרתי לו מילה אחת והוא נהג באותו האופן. העדה היחידה להתפרצות המוזרה שלו הייתה לילי שהייתה המומה ונבוכה מכדי להתערב. אחר כך תפסתי אתה רגע לבד ושאלתי אותה אם לדעתה אמרתי משהו שגרם לסגן להתרגז כל כך. היא העלתה את התיאוריה שאולי הקול שלי מעצבן אותו, והודתה שזה ההסבר היחיד שיש לה להתנהגות שלו.
"אין לי מושג מה הוא רוצה ממך, אתה העובד הכי חרוץ פה. אתה עושה הכל בלי שום ויכוחים וכולם אוהבים אותך וחושבים שאתה בחור נחמד. אני לא מבינה למה הוא מוציא את העצבים שלו דווקא עליך, אני במקומך הייתי מתפטרת או לוקחת אותו לשיחה ומנסה להסביר לו שאי אפשר להמשיך ככה ושיפסיק להתייחס אליך בצורה כזו.
נשים תמיד מנסות לפתור כל דבר בשיחות ואני מניח שהן צודקות, גם אני יעצתי לא פעם לאנשים לדבר על מה שמציק להם, פשוט להגיד מה מפריע להם ולהקשיב לצד השני, אבל אחרי שחשבתי על זה, מנסה לדמיין את עצמי משוחח עם הסגן, הגעתי למסקנה שאני מעדיף לחפש עבודה אחרת ולא לעשות עם הסגן שיחת עתיד יחסינו לאן. עצם הרעיון שאני יושב מולו ומנסה להגיד לו שהוא גורם לי להרגיש מושפל מעורר בי דחייה כל כך חזקה עד שאני מעדיף ללכת לגנוב או לפשוט יד, רק לא לדבר איתו. אני חש אינטואיטיבית שיש בי משהו שמעורר בו כעס וגועל ויש בי התנגדות חזקה מאוד לנסות לדבר איתו על הרגשות שלי. זה לא פחד או ביישנות אלא רק חוסר חשק מצמית לדבר איתו כדבר אדם אל רעהו.
אחר כך התברר שהסגן יוצא היום מוקדם כי יש לו מבחן בקורס שהוא לומד לאחרונה ואולי זה ההסבר המיידי לעצבנות שלו הבוקר, אבל זה רק תירוץ שטחי. למדתי מניסיוני שבן אדם שמעורר בך רגשות כל כך חזקים של תיעוב וזעם מזכיר לך משהו בעצמך שאתה שונא. כנראה שזו הסיבה לכך שאני והוא, למרות כל המאמצים שלנו, לא מצליחים לקיים יחסי עבודה רגילים ושפויים.
בן אדם סביר, אם הוא מספיק מודע לעצמו והוגן כלפי אחרים, היה מודה שיש לו בעיה ומנסה להבין מה יש בו שגורם לו להתנהג בצורה כל כך לא סבירה, אבל לדעתי הסגן כל כך לא מפותח רגשית שגם פלוגה שלמה של פסיכולוגים לא תצליח להביא אותו לתובנות על עצמו. אני חושב שעדיף שאני פשוט אפרוש מבית המלאכה ואמצא עבודה אחרת והפעם אני נשבע – אני נשאר עמוק עמוק בארון ולא מגלה לאף אחד כלום על עצמי.
וכפינאלה ליום מגעיל – ברגע שיצאתי מהעבודה נפתחו ארובות השמים ונרטבתי לגמרי. שבר הענן התמיד בעקשנותו גם כשהלכתי לעשות קניות וגיליתי שזה מאוד לא נעים ללבוש בגדי קיץ כשמזג האוויר מחליט לפתע לקחת את הקטע הזה של היורה ברצינות מאוד לא ישראלית. כשחזרתי הביתה, רטוב ומדוכדך, קיבלתי טלפון מרוני שבישר לי שהיום הוא צריך להישאר לישון בבסיס ונתראה רק מחר אחרי הצהרים. ביום חמישי הוא טס.
גשם ראשון
רוני יצא מהשירותים, זינק למיטה ונדחק אלי. "תחמם אותי, אני קפוא." דרש, מושך את השמיכה על שנינו. התעוררתי לאיטי, וישן למחצה הנחתי יד על גבו של רוני שנלחץ אלי בכוח, מתחפר מתחת לגופי, "עוד חיבוק." תבע.
שתפתי פעולה, לוחץ ירך ערומה וחמימה אל ישבנו וחיככתי לחי זיפנית בכתפו. "מה הרעש הזה בחוץ?"
"גשם, יורד גשם חמי. אתה שומע?"
מרחוק נשמע קול רעם מתגלגל ורוח קרירה מבושמת בריח אדמה רטובה ציננה את החדר. "היורה הגיע." פסק רוני, "אתה עוד עייף?"
הרמתי את ראשי מהכר, הבטתי בשעון ונאנחתי. "לא היה מזיק לי לישון עוד איזה שעה שעתיים."
"תישן הרבה יותר טוב אחר כך." הבטיח רוני.
"אחרי מה?"
"מה אתה חושב?" חייך רוני בחשכה וליטף את אברי שהזדקף מיד, ערני ונמרץ.
"תראו מי התעורר ורוצה לחגוג?" גיחך רוני, וגלגל קונדום על הזין הסורר שלי.
"רק רגע, שכחת שיש לנו אורח? צריך לנעול את הדלת."
"עזוב, חצי לילה הוא התווכח עם אימא שלו. הוא בטח ישן עכשיו."
"בכל זאת אני מעדיף…" דשדשתי לעבר הדלת, נעלתי אותה ושבתי למיטה. רוני סילק מעליו בינתיים את השמיכה, חושף את אברו הזקוף שנראה גדול מידי לעומת גופו החלק והדק. "בוא אלי." דרש והושיט אלי את ידיו.
"היום תורי? באמת? אתה בטוח?"
"לא זוכר, מה זה חשוב? היום בא לי שזה יהיה תורך." כרך רוני את רגליו סביב מותני בגמישות שתמיד עוררה בי פליאה והכרת תודה הגיש לי את ישבנו החלקלק והעסיסי.
העברתי באיטיות את אברי לאורך חריץ ישבנו שנפער מולי, מחייך בעונג לשמע גניחותיו, התאפקתי ככל שיכולתי ובסוף לא יכולתי עוד וחדרתי לתוכו בזהירות, ידי על כתפיו. נענו זה כנגד זה בתנועות מתואמות היטב, מחייכים זה אל זה.
"עכשיו." לחש רוני, התקמר לעברי ואברו הלחוץ בין גופי לגופו נרעד ופעם בעודו פולט זרע. כמה שניות אחר כך גם אני גמרתי והתמוטטתי מתנשם על רוני שליטף את שערי ונישק את כתפי. אחר כך שכבנו זה על זה, אברינו מסובכים יחד, מתנשפים, מתלטפים עד שנעשה מאוחר והיינו צריכים ללכת להתקלח.
"כן, צריך." הסכים רוני, "אני מיד הולך." הבטיח, הגניב לי עוד נשיקה והמשיך לשכב. "אתה יודע שאני נוסע בסוף השבוע חמי?"
"כן, אמרת לי עוד בשבוע שעבר."
"זה רק לשבוע, עשרה ימים גג."
"אני יודע."
"זו נסיעת עבודה, אני בטוח שכמו בנסיעה הקודמת נהיה סגורים כל הזמן במעבדה, בקושי נצא החוצה וכל הזמן נהיה נורא עייפים. כיף גדול לא יהיה לנו."
"אולי הפעם המלון לא יהיה זוועתי?"
"אני מקווה מאוד, למרות שאחרי יום עבודה של שתים עשרה שעות כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון."
"חבל לנסוע כל כך רחוק ולא לראות שום דבר. אולי תבקשו כמה שעות חופש לטייל קצת?"
"אולי, אבל אני לא בונה על זה. תגיד, כמה זמן אתה חושב שויטאלי יישאר פה?"
"לא יודע. זה תלוי במצב הסכסוך המשפחתי שלו. אמרתי לו שיישאר כמה שהוא צריך. הוא לא מפריע לך, נכון?"
"לא, מה פתאום? הוא בחור נחמד, מבשל נהדר, מנקה, שוטף, מנומס מאוד. הוא ממש מעריץ אותך חמי."
"לדעתי הוא נדלק דווקא עליך כושי."
"עלי, מה פתאום? אני מכיר את הרוסים האלו, אני שחור מידי לטעמם."
"בעיה שלהם, לטעמי הצבע שלך מושלם."
"אז למה כל האקסים שלך היו רוסים."
"זה היה לגמרי מקרי כושי, אני לא בוחר אנשים בגלל הצבע שלהם."
"חמי תשמע… תראה… אם בזמן שאני לא אהיה פה תרצה… אם יהיה לך קשה להתאפק והוא עוד יהיה כאן, או שיהיה מישהו אחר אז…"
"לא אהרון. בשום פנים ואופן לא. תעשה מה שאתה רוצה בחו"ל, אבל אני אתאפק ואחכה לך."
"גם אני רוצה להתאפק, אבל מה יהיה אם אני לא אצליח?"
"אז אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת."
"אני מבטיח לך שאני…"
"אל תבטיח דבר שאתה לא בטוח שתצליח לקיים." הפסקתי אותו וקמתי מהמיטה. "אני הולך להתרחץ, אתה בא?"
מכת ברד
"איך אני נראה?" חג ויטאלי סביב עצמו, "החולצה יפה עלי?"
"אתה נראה מהמם." חייכתי אליו בפיזור נפש.
"גם החבר המקסים, החמוד, היפה והמתוק שלי חושב ככה." התמוגג ויטאלי.
"אני עוד לא מאמין שהוא התחיל אתך ממש ליד אימא שלך."
"גם אני לא, נכון שהוא נורא אמיץ?"
"ממש גיבור, אבל לא נסחפתם קצת? זה לא מוגזם להחליט שאתם זוג מיד אחרי הפגישה הראשונה?"
"ככה זה שמתאהבים מהמבט הראשון." חייך ויטאלי בשביעות רצון, "ביי יפיוף." נישק את לחיי ודהר החוצה לפגישה עם החבר החדש, המקסים והמהמם שלו.
ניסיתי לחזור למחשב, אבל דעתי הייתה מוסחת. רוני איחר מאוד לחזור מהוריו. הוא אמר שיקפוץ אליהם אחרי העבודה כדי להיפרד מהם לפני הנסיעה לחו"ל, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד והוריו בטח כבר ישנים.
מניסיון העבר ידעתי שאם הביקור לא עלה יפה הוא יחזור הביתה נסער מאוד ואולי גם שתוי. במקרים כאלו הדבר היחיד שיצליח להרגיע אותו יהיה סקס קשוח ופראי. רוני היה נעשה תוקפני ומרושע והיה צורך לרסן אותו בכוח, תמיד אחר כך הייתי מגלה סימנים שחורים וכחולים על גופו הדק, מתמלא חרטה ונשבע שלא עוד, אבל כל פעם הייתי מוצא את נסחף אחריו מחדש.
התכוננתי נפשית ללילה פרוע, אבל כשהוא הופיע סוף סוף הוא לא התפרץ פנימה כהרגלו אלא השתרך מבעד לדת בצעדים עייפים, מתעלם מהכלב שכרכר סביבו בהתלהבות. סקרתי אותו בקפידה, מהסס אם לשתוק או להעיר משהו בנוגע לשעה המאוחרת, גם אחרי שנתיים יחד עדיין היו רגעים שבהם לא ידעתי איך לנהוג בו וחששתי שהוא יתפרץ בחמת זעם בגלל מילה אחת מיותרת שלי.
היססתי מה לעשות, האם להציע אוכל, חיבוק, או להמשיך לבהות במסך המחשב ולהתעלם? "מה נשמע?" שאלתי לבסוף, "אתה רעב או משהו?"
"ממש לא," ענה רוני בקרירות "אכלתי אצל הורי."
חש כאילו ננזפתי על לא עוול בכפי, הבלגתי והמשכתי להיות מנומס. "מה שלומם?"
"כרגיל, אין שינוי. תשמע, אני עייף ומחר אני קם מאוד מוקדם. יש לי טיסה אם שכחת."
"לא שכחתי. גם אני עייף." כיביתי את המחשב.
עד שהתקלחתי וצחצחתי שיניים רוני כבר שכב במיטה בעיניים עצומות, מקופל על צידו כעובר וגבו מופנה אלי. השתרעתי לצידו וליטפתי בעדינות את הגב החלק, פורט באצבעותיי על רכס חוט השדרה שלו שבלט מבעד לעורו השחום.
"שוב רזית, אתה עובד קשה מידי."
רוני התנער מהליטוף בקוצר רוח כאילו ניסה לסלק מעליו זבוב טרדן. "אני בסדר. אחרי הנסיעה הזו יהיה עלי פחות לחץ ואני אוכל לנוח." הפטיר קצרות.
כבשתי אנחה, משלים עם כך שהלילה לא יהיה סקס פרידה. "בוא כפיות." הצעתי, מחליק אצבע הססנית על עורפו הסרבני של רוני.
"לא בא לי, חם לי מידי. די חמי, אני רוצה לישון."
"כן, גם אני." נסוגותי לצד המיטה שלי, ונרדמתי עצוב.
התעוררתי כשהשעון המעורר צרצר ושכבתי בשקט בזמן שרוני חמק במהירות למקלחת. המשכתי לשכב בעיניים עצומות גם כשהוא לקח את המזוודה שהכין מבעוד יום והסתלק מהבית בלי אף מילת פרידה. הוא בטח חושב שאני ישן אמרתי לעצמי בלי להאמין בכך באמת, ונרדמתי שוב.
שעתיים אחר כך התעוררתי מבוהל וגיששתי אחריו כדי להעיר אותו, אבל ידי נתקלה בחלל הריק ונזכרתי שאני לבד עכשיו.
בדרך לעבודה החל לרדת גשם קל, מוכיח לי שהמגבים ברכבי טעונים החלפה. נהגתי בזהירות, מתפעל מהניגוד בין השמים הכחולים המוארים במזרח לבין גוש העננים הכהה שעלה ממערב והתפשט במהירות עצומה על פני השמים, מאפיל על שמש הבוקר הבהירה. ככה זה גם אצלנו עלה בדעתי הרהור פילוסופי, הכול בסדר עד שבבת אחת בלי אזהרה מראש צצים עננים שחורים ומפחידים ומכסים את השמים הכחולים והמאירים.
כמה שעות אחר כך, בדיוק כשישבתי לשתות קפה ולאכול כריך, החל לרדת ברד נדיר בעוצמתו. בחנתי בפליאה את גושי הקרח הגדולים והמשוננים ותהיתי אם הם עלולים להזיק למכוניות החונות בחוץ.
"איזה מזג אוויר משונה, רק אתמול היה כזה חמסין ועכשיו מכת ברד." התלוננו כולם.
כשישבנו לאכול צהרים שוב זרחה השמש ובמגרש החנייה עלו אדים מהאספלט הלח. כל המכוניות ספגו בכבוד את מטחי הברד ואף אחת מהן לא ניזוקה. נראה שהקיץ שב למשול.
"אל תשמחו יותר מידי." ניבא בקדרות ההודי, "הודיעו שמחר שוב ירדו גשמים."
"ומחרתיים שוב תזרח השמש." אמרתי ופיהקתי, עייף אחרי ליל השימורים שעבר עלי. בבית הייתי עייף מכדי לאכול. צנחתי למיטה והתעוררתי אחרי שעתיים לקול צלצול הנייד. זה היה רוני מבשר לי שהטיסה עברה בקלות, המלון נחמד, והבטיחו להם סיור בסביבה, אולי אפילו יהיה זמן לקניות.
"מה לקנות לך מתנה? רוצה מבחר של קונדומים בכל הצבעים והטעמים?"
"סוטה אחד, תתבייש לך. אל תעז להתקרב לחניות סקס ואל תדבר עם זרים."
"אתה כזה הומואית קנאית." קינטר אותי רוני וקולו היה שוב חמים ועליז כרגיל. "אל תדאג אני אוהב רק אותך."
"גם אני, תחזור מהר כושי. החורף התחיל וקר לי בלעדיך."
טלפון שבור
"בוקר טוב חמי, מה שלומך?"
"מי זה? כושי. בסדר, אני חושב."
"מה? אתה לא בטוח?"
"מי יכול להיות בטוח במשהו בשעה הזו?"
"מה, לא שש בבוקר?"
"לא, עכשיו ארבע בלילה."
"אוי, סליחה. התבלבלתי בחישוב."
"סלחתי. אז איך הולך?"
"בסדר, אפילו בסדר גמור. הולך לי ממש שיגעון."
"זכרת הכל?"
"תתפלא, אבל כן."
"אני לא מתפלא, אני יודע שכל זמן שלא מבקשים ממך לחשב הפרשי שעות בין יבשות אתה תותח."
רוני צחק. "אני באמת תותח."
"אתה מתגעגע אלי כושי, כי אני…"
"והאוכל פה מדהים. הם קלטו במלון את הראש של הישראלים ואפילו הקפה טעים."
"נורא נורא מתגעגע אליך כושי, בעיקר בלילות."
"ואל תשאל איזה מבחר מדהים של גבינות פרשו לנו בארוחת ערב."
"ומאוד חסר לי הטלפון ממך בארוחת צהרים, אבל אל תדאג אני זוכר לקחת את כל הכדורים."
"הטלוויזיה האמת די חרא. כמה סי. אן. אן. אפשר כבר לראות? אבל בלילה יש פה ערוץ פורנו חינם בסבבה, אפילו הבנות מתלהבות."
"מה, יש לכם שם בנות?"
"בטח, כוסיות אחת אחת."
"וואלה!"
"צריך מזכירות וקלדניות לא? וצריך מישהי שתעשה מסג' לסחבק."
"פתאום נעשית סחבק? יפה לך, וגם ההערות השוביניסטיות מתלבשות עליך יופי."
"טוב, תשמע אחי, החבר'ה פה מתארגנים לאיזה בילוי קטן בפאב של המלון אז…"
"אל תגזים עם השתייה כושי."
"אל תדאג כל כך, בשביל זה יש לי אימא. יאללה אחי, תשמור על עצמך שם וד"ש למיצי."
"אני אמסור לו."
"תן לה נשיקה גדולה בשמי."
"בטח, ישר על הזין."
"מפגר, אני חולה עליך. יאללה ביי."
"ביי."
***
"אהלן אחי, מה העניינים?"
"מי רוצה להיות אחיך? יא סוטה! מ הרעש הזה ברקע? עוד לא גמרתם לאכול ארוחת ערב?"
"כן, בטח. מזמן. אני במסיבה עכשיו."
"ואני שחשבתי שאתם עובדים יום ולילה."
"אנחנו באמת עובדים יום ולילה, המסיבה זה חלק מהעבודה."
"אחלה עבודה."
"זו באמת עבודה. הקהילה היהודית עושה מסיבת קבלת פנים למשלחת של חיל האוויר הישראלי, כולנו במדים ואסור לשתות."
"אוי, מסכן שלי. לרקוד מותר?"
"רק טנגו וואלס."
"פשוט רחמנות."
"האמת שזה די נחמד, מסתבר שיש לי כשרון להיות ייצוגי."
"אתה מספר לי? אתה ייצוגי בטירוף, תמיד אמרתי." הצטחקתי, גאה בו.
"אל תצחק, הנספח הצבאי פה עושה עבודת קודש."
"אני יודע, לערוך מסיבות ולשתות קוקטיילים בגולה הדוויה זו הציונות האמיתית."
"תודה שאתה מקנא."
"כן, קצת, וגם מתגעגע נורא. מתי אתה חוזר?"
"זה עדיין לא ידוע."
"אתה לא מתגעגע אלי? איך אתה מסתדר בלעדי בבקרים?"
"הכל סבבה פה, מארחים אותנו נפלא. טוב, אני קצת ממהר. יאללה ביי."
***
"כושי, תשמע, אני יודע שזו שעה ממש מאוחרת אצלכם, אבל… אתה לבד?"
"לא בדיוק, מה הבעיה?"
"אני רוצה לדבר אתך."
"אתה מדבר איתי."
"אבל אתה לא לבד."
"כי אני שייך למשלחת צבאית שעובדת יומם ולילה."
"ברור, אבל בטח יש לך כמה דקות של פרטיות פה ושם."
"לא באתי לכאן להתבודד, באתי לעבוד."
"הבנתי, סליחה שאני מפריע. לילה טוב."
"חמי תפסיק. אתה מתנהג בצורה ילדותית ואתה מפריע לי."
"סליחה, אני מתנצל. ביי."
***
"הלו, מי זה? מה שעה? מה… כושי? זה אתה?"
"כן."
"יש לך מושג מה השעה עכשיו? מה עובר עליך?"
"רצית שנדבר, לא?"
"קשה לדבר מתוך שינה, חכה, אני חייב להשתין."
"אין לי זמן לחכות, אני בלחץ של זמן."
"אתה עובד קשה. מסכן שלי, מתי אתה חוזר?"
"אני לא יודע. למה אתה מציק כל הזמן?"
"כי אני מתגעגע אליך, חתיכת דביל! למה אתה לא מבין את זה?"
"כן, גם אני מתגעגע, אבל תשמע חמי… תראה… זה לא פשוט."
"מה לא פשוט? לא, אל תגיד לי. איך קוראים לה? עזוב, זה לא משנה, אני אקרא לה סתוונית. היא יפה? לא, אל תגיד לי, אני יודע לבד. היא בלונדינית עם עיניים כחולות, עור לבן, שדיים קטנים ותחת יפה. נכון?"
"אולי תסתום, חתיכת מפגר! זה בכלל לא מה שאתה חושב. למה תמיד נראה לך שיש בחורה בעסק?"
"אולי כי כבר היו דברים מעולם?"
"לא הפעם."
"אז מה קורה הפעם?"
"מאין לך שקורה משהו?"
"כי אני מכיר אותך כבר איזה שנה שנתיים."
"הציעו לי הצעה מפתה מאוד מנחם."
"איזה מין הצעה? זו הצעה שאפשר לסרב לה?"
"כן, אפשר, אבל אני לא רוצה. זו הזדמנות יוצאת מהכלל שתראה נהדר ברזומה שלי."
"מה ההצעה?"
"השליש של הנספח הצבאי הציע לי להישאר פה."
"אבל אתה לא קצין."
"אם זה יסתדר אני אקבל דרגת קצונה זמנית."
"אני רואה שהנספח הזה נדלק עליך משהו אש."
"כן, הרשמתי אותו מאוד. אני אהיה טיפש לא לקבל את ההצעה הזו."
"ומה יהיה איתנו?"
רוני נאנח. "הכל היה הרבה יותר פשוט אם היית אשתי."
"יש לך מזל שאתה לא לידי אהרון, הייתי מכניס לך כזה אגרוף בשיניים…"
"טוב, אל תתעצבן. אני אחזור בשבוע הבא ואז נדבר על זה."
"לא משנה מה תגיד, אין מצב שאני אהפוך לאשתך."
"אמרתי שנדבר על זה כשאני אחזור, אני חייב לסגור עכשיו, ביי חמי."
"ביי רוני."
רק לישון
"אני יכול לבוא לישון אצלך חמי?"
"אבל מיצי… "
"בבקשה, אימא שלי משגעת אותי, אני מוכרח לצאת מהבית."
"אתה יודע שרוני בחו"ל?"
"כן."
"אתה מתכוון לישון לישון או…"
"רק לישון."
"באמת?"
"נשבע לך."
"טוב, בוא, ותביא משהו טעים לאכול."
מיצי מגיע עם שקית חומה ענקית מדיפה ניחוחות אפייה.
"בשבילי? לא היית צריך." מיהרתי לקחת את השקית ולהציץ לתוכה. "קרואסון שוקולד ופחזניות? חולה עליך מיצי." התלהבתי.
"הלוואי וזה היה נכון." חייך מיצי בעצב.
"מיצינקה, באמת, אחרי כל הזמן הזה עוד לא ירד לך ממני?"
"לא," נגס מיצי ברוגלך עסיסי, "ממש לא." הדף את השקית מעליו, "קח את זה ממני, בלונדון החזרתי את כל המשקל שאיבדתי כשהייתי עם עומר. אני חזיר שמן ומגעיל."
"שטויות חמוד, ואף פעם לא היית ממש שמן, רק עגלגל. אהבתי אותך ככה."
"ובכל זאת חזרת לרוני הרזה."
"לא אוהבים מישהו בגלל הגזרה מיצי, אם כבר אז הייתי שמח אם רוני היה משמין קצת."
"ונעשה שעיר ומגעיל?"
"שעיר זה לא מגעיל, גם אני שעיר."
"לא כמוני."
"אבל עשית לייזר."
"הכל גדל בחזרה, אני מכוער ומפלצתי, הנה תראה." הוא הרים את חולצתו, חושף בטן עגלגלה ושעירה.
"אתה מתוק כמו דובי צעצוע מיצינקה." צחקתי וליטפתי בחמדה את בטנו, "אתה זוכר איך ננעלת בשירותים כדי שאני לא אראה אותך ערום? לפחות היום אתה כבר לא מתבייש ממני."
"כי אני יודע שאתה אף פעם לא תאהב אותי, לא משנה איך אני אראה, גם אם אני אהיה חטוב ודקיק ורזה וחלק אבוד לי אתך."
"האמת שהטעם שלי זה גברים מלאים ושעירים כמוך. את רוני אני אוהב למרות שהוא לא כזה."
"מפגר, החבר שלך סקסי בטירוף."
"כן, אני יודע שהוא סקסי, אבל הוא לא ממש הטעם שלי."
"אתה פשוט פסיכי."
"אני יודע."
"ומה הטעם שלו?"
"אין לי מושג, אבל הוא תמיד מסתכל על בחורות בלונדיניות."
"שניכם מטורפים."
"לגמרי."
"הוא אוהב בנים נשיים, עדינים, חלקים ופסיביים ואתה אוהב דובים ובכל זאת אתם יחד. איך אתה מסביר את הקטע הזה?"
"אין הסבר."
"יכול להיות שאין שום קשר בין טעם לאהבה?"
"בהחלט יכול להיות."
"יכול להיות שאתם רק חושבים שאתם יודעים מה הטיפוס שלכם אבל אתם טועים בגדול?"
"זאת אפשרות סבירה בהחלט."
"יכול להיות שאין לכם מושג מהחיים שלכם?"
"זה בטוח." צחקתי, משועשע מהחקירה של מיצי.
"שים לב שאני לא שואל אם יכול להיות שאתם לא אוהבים אחד את השני כי ברור שאתם כן."
"איך ברור?"
"ברגע שרואים אתכם יחד מרגישים את האהבה באוויר."
"יכול להיות שמה שמוצא חן בעיניך זו הילת האהבה שמרחפת מעל שנינו?" התבדחתי.
"בהחלט יכול להיות." ענה מיצי בנימה רצינית, מנוגדת לאופייה הליצני של השיחה ההיתולית שניהלנו עד לרגע זה.
הבטנו זה בזה מופתעים מעט, אולי טיפה נבוכים ואז צחקנו והחלטנו ללכת לישון.
במיטה שכבנו אחד לצד השני וצפינו בטלוויזיה. בהתחלה לא נגענו זה בזה, אבל הסרט היה מותח ומפחיד וכשהעלילה התחילה להסתבך מיצי גישש מתחת לשמיכה אחרי ידי ונאחז בה, ואחר כך, כשהמתח גבר, נצמד אלי, ובסופו של דבר נרדם כשראשו על כתפי.
בתום הסרט כיביתי את הטלוויזיה, עצמתי עיניים וחיבקתי את מיצי הישן. מיצי מתרפק עלי מתוך שינה, ממלמל משהו לא ברור.
מתענג על המגע בגופו הרך והחמים נרדמתי במהירות וישנתי שנת ישרים כל הלילה. לפנות בוקר התעוררתי ממגע יד מלטפת את אברי הזקוף. "מיצי, מה אתה עושה?"
"ששש… תישן."
"איך אני יכול לישון כשאתה…"
"להפסיק?"
"אה… לא יודע."
"אז לא."
"טוב, אז תן גם לי."
"בבקשה." מיצי התהפך במיטה לאפשר לי גישה קלה יותר ותוך כדי כך המשיך ללטף את אברי המוצנעים בהתלהבות.
החזרתי לו מידה כנגד מידה ושנינו נגענו זה בזה, התחככנו אחד כנגד גופו של שני, ועשינו כל מה שמקובל לעשות כדי לענג זה את זה, אבל בלי חדירה, בלי נשיקות ואפילו בלי להביט אחד לשני בעיניים.
אחרי שגמרנו מיצי הלך להתקלח ראשון, ורק אחרי שהוא יצא גם אני נכנסתי.
חשנו נבוכים מכדי לשוחח על מה שקרה ולכן שתקנו בזמן ארוחת הבוקר החפוזה ונפרדנו מיד אחר כך בחיבוק מהיר ובלי לקבוע עוד פגישה.
השלושים החדש
יומיים לפני יום הולדתי העשרים ושמונה מלאו לבוריס חמישים. בדרך חזרה מהרופא קפצתי אליו כדי לברך אותו ביום הולדת שמח.
דפקתי בדלת אבל בוריס סירב לפתוח. "לך מפה ילד."
"לא רוצה, תן לי להיכנס."
"לא!"
"בוריה, נו. בבקשה, יש לי משהו חשוב לספר לך."
"תתקשר אלי בטלפון."
"זה לא לטלפון. חזרתי רק עכשיו מהרופא, אני רוצה להתייעץ אתך."
בוריס שתק רגע, היסס ולבסוף פתח והציץ החוצה. "נו, מה?" שאל בחוסר סבלנות.
דחפתי בחזקה את הדלת, מנסה להיכנס. בוריס דחף חזרה, מתעקש להשאיר אותי בחוץ. "די, תפסיק להיות דביל." נזף בי.
"תפסיק אתה, למה אתה משאיר אותי בחוץ? יש אצלך מישהו?"
"כן."
"שקרן."
"מאין לך?"
"כי אתה מסריח ולא מגולח והדירה שלך בטח נראית כמו דיר חזירים, נכון?"
קיבלתי בתשובה בצרור קללות ברוסית. "יופי נחמה, עכשיו זוז ותן לי להיכנס."
"נחמה תקרא לאחותך." רטן בוריס באנטיפתיות, אבל הניח לי להיכנס סוף סוף.
לא הייתי מופתע לראות שהדירה מטונפת והמטבח במצב איום. התנפלתי על הכלים והודעתי לבוריס שאני מסרב לספר לו מה אמר הרופא עד שהוא יוריד את הזבל וישאב את השטיח.
אחרי שבוריס ציית שטפנו יחד את רצפת המטבח ואז שלחתי אותו להתרחץ ולהתגלח בעוד אני מסתער על המקרר והארונות עם מטלית לחה ובקבוק ספרי כחול.
סיימתי את העבודה והבחנתי שמכיוון המקלחת נשמע שקט חשוד – לא מים זורמים ולא שירת אופרה רועמת – הצצתי וגיליתי את בוריס עומד קפוא מול הראי בתחתונים, מחזיק סכין גילוח בידו, סנטרו מכוסה קצף והוא לוטש מבט בבבואתו ושותק.
"כבר התקלחת? למה אתה עומד ככה? מה קרה לך?"
בוריס הסתובב והביט בי כאילו הייתי אדם זר. "אתה כל כך צעיר." אמר בצער, "כל כך יפה וצעיר דוצ'ינקה. אתה יודע שבעוד יומיים אני אהיה בן חמישים? אני לא מבין איך נהייתי בן חמישים פתאום."
"חמישים זה השלושים החדש." חייכתי אליו בעידוד, "ואתה בקושי נראה בן ארבעים." הוספתי.
"שטויות!" אמר בוריס בבוז, זרק את סכין הגילוח על השיש, הוריד בטריקה את מכסה האסלה והתיישב עליה בכבדות.
"בוריס." כרעתי ברך לפניו, מנסה להביט בעיניו, "מה קרה? מה הבעיה?"
"אני זקן, זו הבעיה. תראה אותי, אני קשיש ומגעיל."
"שטויות, אתה לא! אתה נראה קצת מצחיק עם הקצף הזה על הפרצוף, אבל חוץ מזה אתה נהדר."
"באמת? נהדר? מה כל כך נהדר בשערות שיבה ובקמטים?" שאל בוריס במרירות. "מי ירצה קשיש כמוני?"
"אני, רק תתגלח קודם." אמרתי והתחלתי להתפשט.
"מה אתה עושה? השתגעת?" נבהל בוריס.
"תרגיע, אני סך הכול הולך להתרחץ, נו, תפסיק לעשות פרצוף כזה, כולי מזיע." פתחתי את הברז, "וחוץ מזה כבר ראית אותי ערום לא פעם, נו," יצקתי סבון על כפותי, "תגמור להתגלח כבר." האצתי בו.
בוריס התגלח, בעודי מסתבן בנחת, מתעלם מכך שבוריס מרוכז בי, לא בגילוח.
בסוף נמאס לי להעמיד פנים שאני סתם מתקלח והזמנתי את חתן יום ההולדת להצטרף אלי מתחת למים ולסבן אותי.
הסיבון הפך מהר מאוד לחיבוק רטוב. שנינו נהנינו והתלהבנו כל כך עד שבוריס שכח שהוא בן חמישים בעוד יומיים ואני שכחתי מה אמר לי הרופא.
"טיפש אחד, למה חיכית כל כך הרבה זמן?" שאלתי אחרי שהמים המתקררים גרשו אותנו להתחמם במיטה.
"אתה כל כך צעיר לעומתי, אני מרגיש פתטי לידך."
"איזה שטויות אתה מדבר, להיות הומו זה לא פתטי? ולהיות נשא זה לא פתטי? בני אדם זה דבר פתטי."
בוריס צחק וליטף אותי כמו פעם, בגסות עדינה, נישק אותי חזק, הביט בעיני והודה ברוסית כמה הוא התגעגע אלי, ואפילו דקלם באוזני שורות משירים ברוסית שלא הבנתי, ואז נזכר פתאום ושאל מה הרופא אמר.
"שהכל בסדר ואם אני רק אחליף איזה תרופה אני אחיה עד מאה ועשרים."
"אבל אמרת שאתה רוצה להתייעץ איתי?"
"סתם תירוץ כדי שתיתן לי להיכנס ולהטריד אותך מינית." צחקתי, "מה אתה רוצה מתנה ליום הולדת בוריס?"
"אני את המתנה שלי כבר קיבלתי, ומה אתה רוצה?"
"את אותה המתנה שאתה קיבלת."
"בדיוק אותה המתנה?"
"כן, בדיוק אותו דבר."
"ומה יגיד רוני?"
"הוא לא פה עכשיו, וחוץ מזה נפרדנו, פחות או יותר."
בוריס צחק. "הפרענק העקשן הזה לא ייפרד ממך בחיים, ועכשיו תספר לי את האמת, מה אמר לך הרופא?"
"שאני צריך לשנות שוב תרופה או שהכבד שלי יידפק לגמרי."
"עד כמה המצב גרוע?"
"די גרוע. יתנו לי משהו שיאזן אותי, אבל זה בטח ידפוק לי משהו אחר."
בוריס שתק, חיפש מילות נחמה ולא מצא.
"יהיה בסדר בוריס, אל תדאג, אני אתגבר על זה."
"מה אני יכול לעשות כדי לעזור?"
"תן לי להטריד אותך מינית מידי פעם ותפסיק לקטר שאתה קשיש, חמישים זה לא זקן."
"כן, שמעתי, חמישים זה השלושים החדש. בוא הנה ונבדוק יחד אם זה נכון."
יומנו של מספר סיפורים 