14. ביש מזל

בזמנו כתבתי תיאור של רוני כפי שאני רואה אותו, אבל לא גיליתי פרט חשוב שאני מנסה להתעלם ממנו, כשרוני לחוץ הוא שותה. לדעתי שתיית אלכוהול רק מחמירה את המצב וכשהוא רגוע הוא מסכים איתי, אבל כשהוא במצוקה הוא חוזר לנחמה של האלכוהול. למרות שהוא צעיר, בריא, יפה, עובד בעבודה טובה, ויש לו בן זוג אוהב הזוגיות שלנו היא הסיבה לכך שהוא נלחץ ושותה. עד שהכיר אותי הוא סיפר לעצמו שהוא ביסקסואל וחי באשליה שברגע שיפגוש את הבחורה המתאימה הוא יזנח את הבלי הנעורים הללו של סקס עם גברים, ויתחיל להיות גבר רציני – בעל לאישה, אב לילדים וכן הלאה. הוריו מצפים לכך ממנו, כל משפחתו מצפה לכך, והכי גרוע – גם הוא מצפה לכך מעצמו, ומאחר ולמרות מאמציו זה לא קורה, הוא ממשיך להיות הומו וממשיך לרצות אותי ולא בחורות, הוא משכיח את יגונו בשתייה.
אני לא אוהב את המצב הזה, אבל מבין ופשוט ממתין לו שיתבגר ויקלוט מי הוא באמת. גם לי לקח זמן להשלים שאני כזה, וזה לא קרה בבת אחת. רק אחרי שהתגייסתי ויצאתי מהבית הרשיתי לעצמי לממש למעשה את החלומות והפנטזיות שלי ולעשות סקס עם גברים, אבל אחזתי בתיאוריה המופרכת שגם אם אני מעוניין בסקס עם גברים הרי שאין אפשרות לגבר אחד להתאהב באחר, וניסיתי להתאהב באישה.
בן זוגי באותה תקופה סבל מאוד מהגישה שלי ועד היום יש לי רגשות אשמה בגללו. כנראה שהפעם תורי לסבול. לוקח זמן להשלים עם נטייה חד מינית וככל שהחינוך שלך שמרני יותר זה לוקח יותר זמן ואין טעם להאיץ את התהליך הזה שעובר אחרת על כל אחד.
אתמול בלילה הלכתי לישון מוקדם יחסית, ושנייה לפני שנרדמתי החלטתי שמחר, על הבוקר, אני מתנפל על הבית שנראה כמו דיר חזירים ומקרצף אותו. רעש מפתח מקשקש במנעול מלווה בבעיטות בדלת העיר אותי. קמתי, קצת מנומנם, ודשדשתי החוצה, וגיליתי את רוני, שיכור כלוט, מנסה לפתוח את הדלת שבכלל לא הייתה נעולה (שכחתי לנעול) במפתח הלא נכון. הוא בקושי עמד על הרגליים והסריח מתערובת לא מלבבת של וודקה ובירה. אני שונא לראות אותו שיכור. הוא נראה כמו רוני, אבל מריח ומתנהג כמו זר.
זה מפחיד אותי. אני לא רגיל לשיכורים. במשפחה שלי הנשים לא שותות כלל, וגם הגברים שותים מעט מאוד. השינוי שעוברים בני אדם כשהם מתמסטלים או משתכרים נראה לי תמיד מפחיד ומשפיל, ולראות ככה בן אדם שאתה אוהב זו חוויה נוראית. ניסיתי להסביר לו את זה המון פעמים, אבל הוא לא קולט. גם אביו ואחיו שותים לא פעם, והוא לא מתרגש מכל הקטע הזה כמוני.
לקחתי אותו לספה בחדר האורחים, זרקתי עליו שמיכה וחזרתי לחדר השינה שלנו. הוא ישן כמה שעות טובות בעוד אני מנמנם בחוסר שקט, ניגש מידי פעם לראות מה קורה איתו כי ידוע ששיכורים עלולים להקיא תוך כדי שינה ולשאוף את הקיא של עצמם, דבר שעלול לגרום לחנק או לדלקת ריאות. בביקור האחרון שלי אצלו הבחנתי לפתע שהתאריך הוא 13 לחודש והיום יום שישי. אין ספק שהיום הזה התחיל כמו שאפשר לצפות מיום שישי ה – 13 לחודש.
לפנות בוקר נרדמתי ממש עמוק, והתעוררתי רק בשבע כשהוא לצידי – ערום ונקי ואפילו מגולח.
"הייתי זוועתי?" שאל בהבעת חרטה.
"ניסית לפתוח את הבית עם המפתח של המחסן."
"באמת? לא זוכר. סליחה שהערתי אותך."
"זה בסדר, לא נורא. למה לא נשארת לישון שם?"
"כי הם חשבו שזה יהיה נורא מצחיק להסתלבט על סרט פורנוגרפי של הומואים, אני חשבתי שזה רעיון מחורבן והסתלקתי. אל תדאג, הגעתי במונית ולא הקאתי על המושב."
"מתחשב מאוד מצדך, ואיך הייתה הפגישה שלך?"
"מאוד נחמדה, אכלנו טורטיות בגרג. היא בחורה מקסימה, לומדת ספרות עברית באוניברסיטה. כמובן שהיא קלטה אחרי שלוש דקות שאני הומו, וכשנתתי לה נשיקת פרידה היא גם אמרה לי את זה והבטיחה לא לגלות. היא גם הציעה לשדך לי את החבר הכי טוב שלה. מותק של בחורה."
"יופי, אתה רעב? כואב לך הראש?"
"לא רעב, רק עייף, אכפת לך אם אני אשאר לישון כאן? זה יפריע לך?"
"לא. אני הולך לעשות קניות. תישן."
הוא ישן עד הצהרים בעוד אני מכבס, מנקה ואפילו מכין תפוחי אדמה אפויים בשמנת לפני מתכון שקיבלתי מאחת הבנות בגרפיקה.
אחר כך הלכתי לפגישה של הקבוצת תמיכה וסיפרתי להם מה קרה היום. ניסיתי לצחוק על זה שככה התחיל אצלי יום שישי שנפל ב- 13 לחודש, אבל הם לא חשבו שזה מצחיק. יכול להיות שיש בזה משהו.
כשחזרתי הוא כבר לא היה בבית – השאיר לי פתק שהוא קפץ להורים ויחזור מאוחר.
הלכתי לנוח וכשקמתי אחי הגדול התקשר והנחית עלי פקודה – להתייצב אצל ההורים בשעה 18:30 לארוחת ערב. "ואם לא בא לי?" התחצפתי.
משה נאנח וביקש שאפסיק להיות שמוק. "סמי עם האישה והילדים נסעו לצימר ברמת הגולן, ואני חייב להיות אצל ההורים של האישה. אני לא רוצה שהם יישארו לבד ביום שישי בלילה. קח את הילד הזה של השכנים, הרזה הזה שאין לו אבא, ותיסע אליהם. תעשה להם קצת נחת, זה לא יהרוג אותך."
"בסדר," אמרתי, "כשאתה צודק אתה צודק."
יש עוד כמה שעות עד שהיום הזה יסתיים, עכשיו אני הולך להורי לעשות להם נחת ולוקח איתי את דני. נקווה שאני אגיע בשלום ליום שבת.
הביקור אצל ההורים דווקא היה מוצלח מאוד. הרעיון לקחת איתי את דני היה הברקה נהדרת ואני חייב לתת עליה את הקרדיט לאחי הגדול.
אני ומשה לא ממש מסתדרים ולא פעם אמרתי לו שהוא החוליה החסרה בקשר שבין הקוף לאדם המודרני ועוד חוכמות מסוג זה, והפגנתי בוז לכל היבט של אישיותו, מהופעתו החיצונית ועד לאופיו, אבל בזמן האחרון הוא התבגר והתרכך קצת, ואפילו הצליח לרמוז לי דרך סמי שהוא מתנצל על הריב שהיה לנו ביום העצמאות.
הריב קרה כשבאתי לאכול אצלם על האש והערתי בתום לב שבנו הבכור מזכיר לי את עצמי בגילו. התכוונתי לכך שהוא ילד שקט, שמנמן ואוהב לקרוא, אבל משה צעק עלי שהבן שלו לא הומו, ובתגובה פשוט קמתי והלכתי.
אני מודה, נעלבתי מאוד. הילד רק בן תשע ואף אחד, כולל הוא עצמו, לא יודע אם הוא כן או לא, אבל גם אם כן, אני בטח לא הבן אדם להגיד לו דבר כזה. בכל זאת, ולמרות הכל, אנחנו אחים. גנים והיסטוריה משותפת קושרים אותנו בקשר עתיק, שלא לדבר על הורים משותפים שלא נעשים צעירים או בריאים יותר עם הזמן.
הורי כרכרו סביב דני שפרח כולו נוכח תשומת הלב, השניצלים תוצרת בית, והמחמאות, ושפע קסם אישי ונימוסים מפתיעים. הוא אפילו לקח עוד מנה מעוגת תפוחי העץ של אימא שכילד מצאתי תמיד חמוצה מידי, אם כי כיום אני חושב שהיא בעצם מצוינת.
הורי נראו מאושרים לראות אותי ולא הפסיקו להגיד שאני נראה נהדר ומצוין ובכושר. האמת, הם נשמעו מופתעים כאילו ציפו לראות אותי חולה, חיוור וכחוש, ולא עוד אלא שציינו שחבל שרוני לא יכול להגיע, וטרחו למסור לו שוב ושוב ד"ש חם.
אני לא זוכר אותם נחמדים כל כך כשהייתי צעיר. יכול להיות שהנכדים והשנים שחלפו ריככו אותם? הרגשתי פתאום נעים אצלם, אהוב ורצוי ושייך. חבל שזה קרה עשרים שנה מאוחר מידי, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
בדרך חזרה ניהלתי שיחה מעמיקה עם דני. "למה הם אמרו שעשית מצווה שהבאת אותי?" שאל דני.
"לא יודע, אולי כי הם מאוד נהנו ממך? התנהגת נהדר, אני ממש גאה בך."
"לא, הם לא התכוונו לזה, הם התכוונו שזה שאתה שומר עלי זו מצווה." אמר דני, "ושמעתי גם אנשים אחרים אומרים את זה."
"טוב, אנשים טיפשים ולא מבינים. מי שבאמת עושה את המצווה זה אתה שנותן לי להשגיח עליך וככה אני יכול להרגיש קצת כמו אבא."
דני צחק ואמר שאני לא נראה כמו אבא של אף אחד. אין לי כרס וקרחת, אני לא מעשן ואני לא רגזן.
"אה, כן, נכון. טוב אז אח בוגר. בסדר?"
"בסדר, עכשיו תוריד אותי פה. במתנ"ס יש סרטי אימה לכבוד זה שהיום יום שישי ה – 13 לחודש." אני מודה שלא התלהבתי כל כך מהרעיון הזה. כבר היה חושך וקר וגשם. למה ילד בגילו צריך לראות סרטי אימה? אבל דני התעקש ואמר שכולם הולכים, ושאני אפסיק להיות חננה, ורק אחרי תחנונים ואיומים הסכים לקחת ממני את המטריה שהוא בטח יאבד.
הסכמנו שהוא חוזר עד שתיים בלילה ושאם הוא נתקע בלי הסעה הביתה הוא מתקשר ולא תופס חס וחלילה טרמפים, ונסעתי הביתה. רוני היה בבית, יושב מול הטלוויזיה וצופה בסרט על חייה של סילביה פלאת' – המשוררת הנודעת שהתאבדה בשנות השישים עקב דיכאון. הסרט נגע מאוד לליבו, אבל כשהוא התחיל לספר לי את העלילה הוא גילה לפליאתו שאני יודע מי זו, ושאפילו ניסיתי לקרוא את היומנים שלה שיצאו לאור בעברית לפני חודשים מספר. התייאשתי אחרי כמה פרקים כי הם מעיקים וקשקשניים אפילו יותר מהבלוג שלי. "איזה חכם אתה מנחם, הכל אתה יודע." אמר בקול עגמומי משהו.
"אני לא כזה חכם, לא קראתי את השירים שלה." ניסיתי להחזיר אותו למציאות, "אני לא מסתדר עם שירים, אבל אני קורא הרבה מאמרים וביוגרפיות וזוכר פה ושם מה קראתי."
"ואני, עד שראיתי את הסרט, לא ידעתי בכלל שהייתה אחת כזו." הודה רוני בתום לב,
"תגיד, יש משהו לאכול?" בדק את הקופסאות שאימא העמיסה עלי כשיצאנו.
"יש שניצלים, צ'יפס ולביבות כרובית. אתה רעב, אבל חזרת מההורים שלך?"
"כן, אבל לא אכלתי שם כלום."
החלפנו מבט, בדרך כלל הוא חוזר משם מפוצץ מאוכל שאימא שלו דוחסת בו בלי רחמים. "מה קרה?"
"כל האחיות והגיסים שלי היו, ולכל אחד היה מה להגיד. הסתלקתי עוד לפני המנה הראשונה, הם כאלה פרימיטיביים וכל כך סתומים! מעכשיו אני בא לבקר את הורי רק באמצע השבוע."
הוא היה נורא מסכן והרגיש דפוק ומקופח, וכל מה שהיה לי לתת לו בתור נחמה היו שניצלים פולניים וצ'יפס תוצרת בית. להפתעתי הוא זלל בכל פה, אמר שזה יותר טוב ממאמה עוף, ושהוא מת על לביבות כרובית אשכנזיות. תוך כדי אכילה המשיכה סילביה האומללה לנהל את חייה על המסך, עד שהגיעה לשיא הטראגי.
"הנה, עכשיו היא תפתח את הגז ותתאבד." הערתי למרבה פליאתו של רוני שלא ידע שהיא התאבדה בגז, והשתומם איך ידעתי את זה, ואיך ידעתי על הילדים שלה, ועל העובדה שבעלה שבגד בה מת שלושים שנה אחריה ואת כל שאר הפרטים על חייה שנידונו ונטחנו עד דק בכל מיני ספרים, מאמרים ואתרים.
"הכל אתה יודע." העיר נוגות, "כל דבר שאני רוצה לספר לך אתה כבר יודע מקודם. אתה כזה חכם, אני לא מבין מה אתה עושה עם טיפש כמוני. איך אתה סובל אותי בכלל?"
"אני עושה מאמץ ומצליח איכשהו." אמרתי, ספק בצחוק ספק בפיזור נפש. לא ממש התייחסתי להערה שלו, אני כבר די רגיל לזה שאני מין אנציקלופדיה מהלכת של פרטי טריוויה חסרי ערך, הרי לא לחינם אבחן אותי דני כחננה. מסתבר שלא קראתי טוב את המפה. רוני היה במצב רוח נסער וטראגי מאוד, ולפתע מצאתי את עצמי בתוך סופת האשמות שנחתה עלי פתאום. רוני בישר לי שאני בן אדם שמאוד מאוד קשה לחיות איתו, שאני קר ולא יודע להפגין אהבה, שהוא מרגיש מוזנח ובודד ולא אהוב, שקשה לו איתי, שהוא אומלל מאוד, ושאף אחד לא מבין אותו.
"אבל אני אוהב אותך." מחיתי, אני מאוד מאוד אוהב אותך! ואני לגמרי מבין אותך, למה אתה חושב שלא?"
"יצאתי לדייט עם בחורה וחזרתי שיכור ואתה לא אמרת כלום!" התנפל עלי אביר חלומותיי, "ואני יודע שאם אני אצא הערב למועדון לרקוד אתה לא תנסה אפילו לשכנע אותי להישאר בבית!" התנבא בזעם (ובצדק). "לא אכפת לך מה אני עושה, ועם מי! כל זמן שאני חוזר כמה פעמים בשבוע הביתה לזיין אותך ומקפיד על גומי הכל בסדר מבחינתך, בכלל לא מזיז לך איפה אני ומה עשיתי, אני יכול לדבר שעות בטלפון ואתה אפילו לא שואל עם מי דיברתי! אתה אף פעם לא מסתכל בהיסטוריה של המחשב שלי," המשיך רוני ברשימת התלונות שלו וכמעט שבכה מעגמת נפש, "אתה לא רואה אותי ממטר, אתה בכלל לא סופר אותי!"
"אתה מעדיף שאני אציק ואבלוש ואקנא ואחקור אותך כל הזמן?" התפרצתי.
"כן, הכל יותר טוב מהאדישות הזו."
"אני לא אדיש, אני בכלל לא אדיש, והסברתי לך מאה פעם ש…"
"אל תצעק עלי! תמיד אתה צועק עלי!" צרח רוני במלוא קולו והתנפל עלי.
טוב, כבר הייתי די מחומם עליו בגלל ההתנפלות הלא צודקת הזו, והוא נתן לי מכה ממש כואבת בכתף… ו… גם אני בן אדם, אני לא קדוש.
נכנסתי בו בכל הכוח ודי מהר היינו ערומים על המיטה. באמצע ליאור דפק בדלת ושאל אם רוני רוצה ללכת איתם, אבל הוא צרח עליהם להסתלק לו מהחיים!
שמענו אותם צוחקים כשהסתלקו, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו. המשכנו להתפרע עד שנפלנו שפוכים, מזיעים, ומאוד מאוד עייפים, ונרדמנו בלי שהצלחנו אפילו לאזור כוח ולהתקלח. בזמן שעשיתי לו את כל הדברים שעשיתי הכל נראה מאוד טבעי ולעניין. הוא נהנה כמוני ואולי יותר, אבל כשאני נזכר כעת במה שביצעתי בו אני די מתחלחל. אני לא אוהב את המשיכה שלו לסקס חזק אבל אני מבין למה הוא צריך את ההשתוללות הזו, ולמה זה קורה תמיד אחרי שהוא חוזר מהוריו, ולמה הוא ישמח אם אני אחטוף מידי פעם התקף קנאה רעשני.
אני מבין הכל, מבין טוב מידי, ולמרות זאת אני אוהב אותו, למה הוא לא מבין את זה?

נפלתי ברצפה
אחרי העיטוש הרביעי היה ברור שלא יעזור פה כלום, אני חולה. האמת, התחלתי להרגיש רע עוד ביום חמישי, אבל התעלמתי בתקווה שזה יעבור מעצמו. לא עבר.
בשבת דווקא תכננתי לנוח טוב ולהגיע ליום ראשון בריא, אבל לא הצלחתי. אנשים נכנסו ויצאו כל הזמן, לכל אחד היה רק דבר אחד קטן להגיד לי ולבקש ממני.
תליתי וו במקלחת ועניתי להמון שאלות מביכות על סקס, בעיקר על שלישיות ופתאום נעשה כמעט מוצאי שבת.
מזל שבנות גילמור חזרו לערוץ 10 אחרי שבשבוע שעבר הן נעדרו ממנו בלי הודעה מראש. לפחות הן ניחמו אותי על העובדה המצערת שעוד שבת עברה חלפה ביעף והנה עוד שבוע עבודה עומד בפתח. אמנם רוני הפריע לי לראות את ההתחלה, אבל לא נורא, ההפרעה היה שווה ביותר.
בבוקר קמתי כמו גיבור, התעלמתי מכאבי הגב והשיעול הקל, והלכתי לסדר את בית המלאכה אחרי הבלגן שעשו בו הצבעים ומניחי הלינוליאום. הידעתם שכבר לא משתמשים בדבק נגרים מסריח כדי להדביק לינוליאום אלא בדבק אקרילי נטול סירחון?
לקראת הצהרים נשברתי. כל הגוף כאב לי, בקושי זזתי. הפכתי למפגע תברואתי מתעטש ומשתעל, ומיד אחרי ארוחות הצהרים, שלא יכולתי לטעום ממנה כי הרגשתי יותר מידי רע, נשלחתי אחר כבוד הביתה.
ברגע האחרון נמלך הבוס בדעתו ושאל מי מוכן לקחת אותי עם הרכב (רוני לקח לי את האוטו) כדי שלא אסחב באוטובוסים, ומיד קפץ יובל והתנדב למרות שאין לו רכב, הוא עדיין נהג חדש, אבל הוא אוהב לנהוג ולא מפסיד אף הזדמנות לאחוז בהגה. הג'יפ של הבוס קוסם לו במיוחד והרווח היה כולו שלי.
בדרך שוחחנו על הגיוס שלו ועל התקוות שלו להיות קרבי, להגיע לקורס צלפים, ואחרי הצבא לצאת לטיול ענקי במזרח הרחוק. הוא הוריד אותי מול הבית, מעיר בשמחה שהנה עכשיו הוא יודע איפה אני גר בלי לשים לב לליאור ולאורי שישבו בגינה על כיסאות פלסטיק כמו שני רכלניות זקנות, שתו קפה ועישנו, מחממים את עצמותיהם בשמש החורפית שהפציעה לכמה דקות. הוא עזר לי לרדת במדרגות של הג'יפ – אחד מרכבי שטח המפלצתיים הללו שיושבים נורא גבוה על הכביש – ולקח אותי עד לדלת כאילו שאני איזו ישישה מוכת אוסטיאופורוזיס.
הרגשתי איך העיניים של השכנים שלי קודחות חורים בגב של שנינו מרוב סקרנות, אבל יובל, תמים כטלה, לקח ממני את המפתח, פתח את הדלת, הכניס אותי הביתה ושאל אם הוא יכול לעזור בעוד משהו, אולי תה? אולי למדוד לי חום?
כששירי ידידתי רוצה להגיד שהיא נרעשה עד עמקי נשמתה היא אומרת במבטא רומני – כמעט נפלתי ברצפה – ככה בדיוק הרגשתי, ולא רק בגלל שהיה לי חום.
מזל שליאור ואורי התפרצו פנימה בלי שמץ בושה, הציגו את עצמם והודיעו ליובל שהם כבר יטפלו בי. אלוהים יודע מה הוא חשב על שני הטיפוסים המוזרים הללו שנכנסו בלי לדפוק בדלת כשהסתלק והשאיר אותי לטיפולם של צמד הליצנים הללו.
כמובן שברגע שהוא נסע הם בקושי שמו לב אלי. מבחינתם באמת יכולתי ליפול ברצפה ולפרפר בייסורי גסיסה.
כל מה שעניין אותם זה העיניים היפות והכחולות שלו, השער השחור והמבריק שלו, הגוף המדהים שלו, החיוך המקסים שלו, הביישנות שלו וכמובן, השאלה הכי חשובה – האם הוא משלנו? בשארית כוחותיי נגררתי למיטה, הטלתי את עצמי עליה, משכתי עלי את הפוך וביקשתי שילכו ויתנו לי להשיב בשקט את נשמתי לבורא.
בתגובה היצורים הללו שמתהדרים בתואר "החברים שלי" פרצו בצחוק לעגני, הזכירו לי שאף אחד לא מת מקצת נזלת, והמשיכו לחקור אותי איך זה שלאן שאני לא הולך, ובלי קשר באיזה מצב צבירה אני נמצא, תמיד נגררת אחרי עדת כוסונים, והכי חשוב, מה להגיד לרוני על הרכש החדש?
כל מחאותיי שהבחור הוא רק קולגה מהעבודה שניצל את מצבי כדי להשתולל קצת על הג'יפ של הבוס נתקלו בלעג וקלס. ניסיתי לדבר על ליבם שלא צריך לספר לרוני איך בדיוק הגעתי הביתה, אבל הם פשוט צחקו לי בפרצוף. בסוף שלחתי אותם להזדיין, דחפתי את הראש מתחת לכרית ונרדמתי. כשקמתי אחר כך לחמם לי מרק שנשאר מאתמול שמעתי לפי הרעש שבא מלמטה שהם עשו בדיוק מה שאמרתי להם לעשות, וגם צירפו את מיצי שחזר לא מזמן מהעבודה – כנראה שהחורף שלישיות הן באופנה.
חולה או בריא כשאין חלב וצריך לשלם את הארנונה בזמן. אני מגרד את עצמי מהמיטה וזוחל החוצה לסידורים. בדרך אני מקלל את עצמי למה לא הסכמתי להצעתו של יובל שיבוא ויעשה לי קניות. הוא התקשר אתמול אחרי הצהרים ושאל אם אני צריך משהו ואם אני רוצה שהוא יעצור אצלי בדרך הביתה לראות שוב מה שלומי.
"זה בסדר, לא צריך." נחפזתי להגיד, "החבר שלי מגיע עוד מעט הביתה והוא כבר יטפל בכל."
"אין לך מושג כמה אני מקנא בך." אמר יובל, "הלוואי עלי." הוסיף בביישנות, ואחר כך איחל לי רפואה שלמה וסגר בחיפזון.
טוב, זה עדיין לא אומר כלום, אולי הוא התכוון לזה שהוא רוצה בת זוג שתטפל בו?
בכל מקרה הוא לא בא, וגם רוני לא בא, ולהתקשר לא העזתי, ולא היה לי כוח ללכת לקניות, ונשארתי בלי חלב. רוני הגיע בסוף ממש מאוחר, אחרי שמונה בערב, עייף מת וכמובן שבלי שעשה קניות.
הוא אמר שהוא התאמץ לבוא הביתה ולא נשאר לישון בבסיס רק כי הוא לא רצה להשאיר אותי בלי אוטו כל השבוע. ממחר הם בכוננות מסוג זה או אחר (הכל סודי ואסור לי לדעת שום דבר) ואין לו מושג מתי הוא יחזור הביתה. "מחר אחרי העבודה תמצא את החשבון של המועצה ותלך לשלם ארנונה." פקד עלי.
"אני לא עובד מחר, אני אלך בבוקר." אמרתי.
רק אז הוא שם לב שאני במיטה בשעה ממש מוקדמת והמחשב כבוי.
"אם המצב שלך לא ישתפר תוך יומיים שלושה לך לבדיקות." הנחית עלי עוד פקודה – ככה הוא מדבר כשהוא מבלה יותר מידי זמן במדים.
"כן המפקד." אמרתי ודחפתי ידיים, אבל הוא היה עייף מידי, ובסוף סתם נרדמנו כמו זקנים עוד לפני שהחדשות נגמרו.
בבוקר הוא הסתלק מוקדם ולא אמר לי איפה החשבון של המועצה. אחרי שהפכתי את כל המגרות החלטתי ללכת בלי חשבון. בטח יש להם שם מחשב והכל רשום.
צדקתי, ברגע שמסרתי את שמי הכל הסתדר, חוץ מעובדה אחת מצערת, החשבון עלה יותר ממה שחשבתי ונשארתי עם מעט מידי כסף בשביל לקנות חלב ועוד כמה מצרכים, ולשלוח סוף סוף את החבילה שהכנתי עוד בשבוע שעבר ובה מבחר מסיפורי, מודפסים וכרוכים יפה.
כבר זמן מה אני מתלבט, מהסס וחושש מאוד מכל הסיפור הזה של פרסום דרך הוצאה לאור. קודם כל אני די משוכנע שהסיפורים לא טובים דיים, ושנית, גם אם אצליח למצוא איזה מו"ל שברגע של פזיזות ירצה לפרסם את השטויות הנפלטות ממקלדתי… האם זה רעיון טוב? בשביל מה אני צריך את זה בכלל? למה לי? נכון, מצד אחד אני מקטר שיש מעט מאוד ספרים בעברית על חיים של הומואים, ועוד פחות מזה על חיים של הומואים בישראל, אבל למה דווקא אני צריך להרים את הכפפה הזו? אולי זה שנשארתי בלי די כסף לשלוח את החבילה מרמז שלא כדאי?
שטויות! זו סתם פחדנות מצידי, מקסימום יגידו לי לא, התפשרתי וקניתי רק חלב ושתי לחמניות אותן שטרפתי בזמן שעמדתי בתור בדואר, מתפלל בשקט שלא יהיה לי די כסף לשלוח את החבילה הצנועה שלי.
המשלוח עלה רק שישה שקלים והיה לי אותם אבל בכסף ממש קטן. ספרתי את מעותיי על הדלפק, מצרף מטבעות של עשר א"ג לחצאי שקלים וגרמתי אושר רב לפקידה שהודיעה לי בפנים מאירים שהיא צריכה כסף קטן לעודף.
נו, לפחות אחד מאיתנו מרוצה.
***
ניצן נכנס אלי להחזיר לי ספר של יוסי אבני שהשאלתי לו מזמן, וכשראה שאני לבד מול המחשב החליט שזה הזמן לשפוך לפני את ליבו. "בסוף חזרתי לעבוד אצל ז'וז'ו וקוקו." בישר לי.
"יופי." אמרתי, "טוב שהתפייסתם, אימא שלך לא כועסת שאתה מבלה שם כל כך הרבה זמן?"
"לא, מה פתאום? היא חושבת שהם… שבגלל שהם יחד אז…"
"אז מה?"
הוא הסמיק קצת ואמר שהכל היה אי הבנה אחת גדולה וז'וז'ו סתם כעס.
"אז לא הזדיינת עם קוקו בחדר השינה שלהם?"
"כן, אבל… חכה, אני רוצה לספר לך מה בדיוק קרה שם." הפציר בי, ושקע בשרעפים, מחפש את המילה הנכונה, מגמגם ונתקע.
ניצן בחור טוב ועכשיו, אחרי שירד מעט במשקל והוא מתעמל קבוע, הוא נראה ממש טוב, אבל הוא לא רהוט בדיבורו, במיוחד לא כעת, כשהוא מאוד נבוך.
אם הייתי בעל כישורים של פסיכולוג הייתי שותק ומניח לו לספר את הסיפור בדרכו שלו, אבל אני תמיד חושב שאני יודע יותר טוב מכולם, "נכון שאחרי שהתחלת לעבוד אצלם (בעיקר בניקיון וקצת בחפיפה כשיש לחץ של קליינטים) קוקו תפס אותך יום אחד כשז'וז'ו לא היה והציע לך שיספר אותך?"
הוא הנהן.
"ואז הוא החליט שקודם צריך לחפוף לך, והוריד לך את החולצה שלא תירטב, ועד שהוא גמר את החפיפה כמעט גמרת במכנסיים?"
ניצן האדים והביט על הרצפה ואז סיפר לי שכבר באמצע החפיפה… "בפעם הראשונה עשינו את זה שם, על יד הכיור." לחש, והוסיף שהוא נורא התבייש ופחד מז'וז'ו, אבל קוקו אמר שזה בסדר ולז'וז'ו לא אכפת.
"אבל עשיתם את זה במיטה שלו, בטח שהיה לו אכפת!" התרעמתי על הילד.
"אתה לא מבין, זו הייתה אי הבנה, הוא חשב שאני… הוא חשב שקוקו ואני, אבל זה לא ככה ואחרי שהסברנו לו… אחרי שהיינו יחד… עכשיו הכל בסדר."
אתם הבנתם משהו מההסבר הזה? גם אני לא.
רק אחרי חקירה מעודנת ומלאת טקט הצלחתי להבין שקוקו שנראה לי כפאסיבי מששת ימי בראשית נעשה אקטיבי במחיצת ניצן. "זאת אומרת שהוא זה שזיין אותך?" הבהרתי בעדינות האופיינית לי את הנקודה הבעייתית.
"כן." אמר ניצן, חייך באושר וסיפק לי תיאור גרפי עסיסי על איך הוא עמד על הברכיים על כיסא החפיפה שיובא במיוחד משוויץ (ולא למטרות מסוג זה) ונתמך בכיור בעודו חושף את ישבנו הבתולי לקוקו שביצע בו את זממו, ולא רק פעם אחת אלא פעמיים.
לא פסו ניסים מהארץ. אם קוקו הנשי מסוגל לזיין בחור מגודל כמו ניצן הכל כבר אפשרי.
"אז מה קורה אתך עכשיו?" ניסיתי להבין, "עם מי מהם אתה עכשיו?"
"עכשיו אני עם שניהם." זרח ניצן, "הם אוהבים אותי ונורא טוב לי אתם, אבל… הם לא מסכימים שאני… תגיד, זה נעים לזיין?"
***
היה בוקר גשום וקר. לא נעים לקום מהמיטה בבוקר כזה, ובכל זאת קמתי, התלבשתי וכל השאר, הגעתי לעבודה בזמן וגיליתי את הסגן לחוץ, צועק, מתרגז, ולא יודע מה לתפוס קודם, ואני כרגיל, שמשתי בתור כרית אוויר לספוג ולרכך את הזעזועים.
מהצעקות והלחץ שלו אני לא מתרגש במיוחד, אבל אחרי שהוא נרגע הוא מתחרט ונעשה נימוסי יותר מידי, ואז זה באמת מעיק. היום לא נדבק לו משהו שהיה אמור להידבק והוא נלחץ, ואחר כך באו קליינטים חדשים וביקור של זרים תמיד מכניס אותו להיסטריה.
לצערי יובל שלאחרונה די נדבק אלי שמע אותו מקטר ורוטן ולא אהב את זה. אחרי שהאורחים הובלו אחר כבוד לשתות קפה במשרד הוא שאל אותי למה אני מניח לסגן לדבר אלי ככה? ועור פניו שצבעו לבן חלבי הוכתם בוורוד ענוג. הסברתי לו את מערך היחסים ביני לבין הסגן, אבל הוא רק בן שמונה עשרה, מה הוא מבין?
"זה לא בסדר!" התרעם, "הוא סתם התנפל עליך, אני במקומך הייתי מתפטר מיד."
יכולתי להסביר לו שלא מתפטרים כל כך מהר מעבודה קבועה, ושהסגן צועק כי הוא טיפוס לחוץ ואין טעם לקחת אותו ללב אבל רק חייכתי, ליטפתי לו קצת את הלחי ואמרתי לו שהוא עוד ילד, וכשהוא יגדל הוא יבין.
הוא לא אהב את התשובה הזו. העיף את היד שלי בזעף, הודיע לי שהוא עוד מעט מתגייס ושהוא לא ילד והוא לא אוהב שמתייחסים אליו ככה, ושאני לא אגע בו.
"אתה צודק." אמרתי באדיבות, "אני מתנצל, אני לא אגע בך יותר." והמשכתי לעבוד בסימון מנועים בלי להסתכל עליו.
הוא עמד והסתכל עלי כמה שניות, וגם בלי להביט בו ידעתי שהוא נבוך ולא יודע איך לצאת מזה. אחר כך הוא הסתלק, וכשגמרתי את העבודה על המנועים התברר לי שהוא נסע עם הבוס להביא משהו למישהו, והם יחזרו רק בסוף היום.
אחרי הצהרים הלחץ נרגע והיה לי זמן לתפוס כמה דקות של שקט ולגמור לקרוא את 'הזונות העצובות שלי' של מרקס שמספר על זקנה, אהבה, קנאה ומוות – כל הנושאים ששווה לכתוב עליהם. הוצאתי מתוכו כמה ציטוטים ששבו את לבי.
"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."
"אל תמות בלי לטעום מהפלא של זיון מאהבה."
"הקנאה יודעת יותר מהאמת."
גמרתי את הספר, העתקתי את הציטוטים לפתק צהוב ונסעתי הביתה. בדרך עצרתי בספריה, החלפתי אותו לספר אחר, עשיתי קניות וחזרתי עמוס גם בקמח וגם בתורה.
בדרך דיברו שוב ברדיו על 'הר ברוקבק' שזכה בפרס גלובוס הזהב ושוב לא הזכירו שהוא נכתב לפי נובלה של אני פרו וכמו בכל פעם ששמעתי על הסרט הרגשתי כעס לא הגיוני ודחייה. הסיפור הזה שקראתי לפני כמה שנים ריתק אותי כל כך עד שקראתי אותו פעמיים, ורק אחרי שסיימתי אותו ועיכלתי את תוכנו במשך כמה חודשים העזתי להתחיל לכתוב בעצמי.
העובדה שהסיפור העדין והמצוין הזה הפך לסרט הופכת את קרבי. לא אכפת לי בכמה פרסים הוא זכה, הוא בטח עושה עוול לסיפור והופך אותו למלודרמה בכיינית נוסח אמריקה ואני לא מתכוון ללכת לראות אותו, חבל לי להרוס את הטעם הטוב של הסיפור שאני חש כלפיו מעין בעלות כי הוא השפיע עלי בצורה מאוד מיוחדת. באיזה זכות הם הופכים משהו שהוא חלק ממני לבידור להמונים?
מצאתי את מיצי יושב מול הטלפון במטבח שלי ומביט בו כאילו ניסה להפנט אותו.
"אין בזה שום טעם." נזפתי בו, "כל זמן שאתה מסתכל לא יקרה כלום."
"אל תדבר שטויות." ענה לי מיצי בזעם, ואז הטלפון צלצל. הוא חטף את השפופרת וזה היה רוני.
"הלכת לעבודה היום? איך אתה מרגיש? יש לך חום? לקחת את התרופות?" המטיר עלי שאלות בקצב פראי, "גם היום הילד הזה עם העיניים הכחולות בא אתך הביתה?"
נעצתי מבט מאשים במיצי שמשך בכתפיו והעמיד פני תם.
"הוא רק נתן לי טרמפ." הודעתי בתוקף, ואחר כך שאלתי איך העבודה ואיך הוא מרגיש ומתי הוא חוזר?
"יש המון עבודה, אני עייף ואני לא יודע מתי אחזור, אבל אני בטוח שתמצא לך תחליפים צעירים."
עכשיו כבר התרגזתי. "לך קל לדבר, אתה הולך וחוזר מתי שבא לך, מודיע לי שאתה עובד, שאתה בכוננות, ולי אסור לי להתקשר, אולי אתה בכלל באילת, עושה חיים משוגעים ואני מרחם עליך שאתה תקוע בתוך איזה מטוס עם מברג ביד?"
"דביל אחד! אני לא מטפס על מטוסים ואני לא מתעסק עם מברגים." צחק רוני, "אין לך מושג מה העבודה שלי."
"כי אתה לא מספר לי כלום."
"כי זה סודי." הוא צחק שוב, מרוצה מאוד מעצמו, אמר לי להתנהג יפה, לקחת את כל התרופות, ללכת לישון בזמן ולהתרחק מבחורים כחולי עיניים, וסגר.
"סוף סוף!" התנשף מיצי בקוצר רוח ושב לבהות בטלפון.
"מילא שאתה נותן את המספר שלי לכל מיני טיפוסים, אבל למה רק לסטרייטים?" עקצתי אותו. זו הבדיחה הקבועה אצלנו – הגיידאר של מיצי לא טועה אף פעם, כל הבחורים שהוא מתלהב מהם סטרייטים למהדרין.
"מאז שאתה העפת אותי נשבר לי הגיידאר." החזיר לי מיצי עקיצה צורבת אחת אפיים.
לא יודע מה קורה איתי היום, אני מצליח להרגיז ולהעליב כל בן אדם שאני מדבר איתו. התנצלתי, והוא אמר שזה בסדר, הוא סתם צחק ועכשיו הוא באמת חייב ללכת, וכשהתחבקנו לפרידה בכניסה לבית הופיע פתאום יובל בפתח החצר.
מיצי קיבל צורה של סימן שאלה מרוב פליאה, אבל הבין את הרמז שלי – דחיפה חזקה מאוד שכמעט הפילה אותו – אמר שלום והלך. יובל נכנס ודבר ראשון לקח את הפתק הצהוב שעליו רשמתי את הציטוטים מהספר של מרקס וקרא בו, "זה נהדר!" הכריז והביט בי בהתפעלות.
נבוך מעט הסברתי לו מאיפה נלקחו הציטוטים והמלצתי לו לקרוא את הספר. הוא אמר שאימא שלו לא תאהב את ספר שיש בשם שלו את המילה זונות.
"אז בטח הספר הזה של אבני, 'דודה פרהומה לא הייתה זונה' ירגיז אותה גם כן?" הערתי והראיתי לו את הספר שהיה מונח על המדף. הוא קרא בכריכה האחורית שהספר מדבר על חיים של הומואים ועל סקס והסמיק מאוד.
"למה אתה חושב שזה מעניין אותי?" הניח את הספר מידו, "אני נראה לך הומו?"
"לא." אמרתי בכנות, "אתה נראה לי בחור נחמד ורגיל לגמרי."
"טוב, אז אתה טועה, אני כן הומו, ואני יודע שגם אתה, בגלל זה באתי לעבוד בבית המלאכה המגעיל הזה, כי הבן של בעל הבית סיפר לי עליך. הוא גם אמר שאתה חולה איידס."
"אני רק נשא יובל."
"אתה לא נראה חולה, ואתה גם לא נראה הומו."
"מצטער לאכזב אותך, אבל אני כן, בשביל מה באת?"
בגלל… כי… רציתי… באתי להגיד סליחה על מה שהיה הבוקר."
"זה בסדר, אתה צדקת. אין על מה לבקש סליחה."
"לא, אני… הרגשתי שנפגעת."
"נפגעתי קצת, אבל עבר לי. רוצה לשתות משהו, אתה רעב?"
הוא הסכים לשתות תה צמחים בדבש בזמן שאכלתי צהרים, והביט מוקסם איך אני לוקח את הכדורים של הצהרים. "הבחור שיצא כשנכנסתי, זה החבר שלך?"
"לא, זה מיצי. הוא גר בדירה למטה עם ליאור, אבל הם לא זוג, החבר שלי בבסיס."
"גם הוא לא נראה הומו." תאכזב יובל בתמימות של ילד שגדל בישוב דתי כפרי ולא ממש מבין בהומואים.
"ליאור כן נראה הומו כשבא לו, עוד מעט הוא יחזור מהעבודה ואם יהיה לך מזל אולי הוא יהיה בתלבושת ההומאית שלו."
יובל חשב שאני צוחק ממנו (בצדק) וקצת נעלב. למזלי ליאור נכנס, לבוש מעוצב, אבל סולידי, שמח מאוד לראות את יובל והזמין אותו לבוא לדירה שלו לשמוע מוזיקה. יובל נענה בשמחה והלך, לא לפני שהשאיל ממני את הספר של אבני, אמר תודה בנימוס, וכמו ילד טוב ירושלים גם איחל לי רפואה שלמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s