35. יש לי אחות

יש לי אחות צעירה ממני בשנה. גדלנו יחד כמעט כמו תאומים ובילדותנו היינו קרובים מאוד, אבל מאז גיל ההתבגרות התרחקנו זה מזה. כשאני יצאתי מהארון היא חזרה בתשובה ומיד אחרי שמלאו לה שמונה עשרה התחתנה עם איזה חוזר בתשובה ששידכו לה.
אחרי שיצאתי מהארון הפכתי בעיניה מוקצה מחמת מיאוס. לא הייתי בחתונה שלה וגם לברית של הבן לא הוזמנתי. אימא ניסתה מידי פעם לספר לי על הבעיות שלה, אבל מעולם לא הפגנתי התעניינות. היו לי את הצרות שלי והחריקות בחיי הנישואים של אחותי נראו לי כעונש הולם על היחס המתנכר שלה כלפי כל המשפחה.
ידעתי באופן מעורפל שבשנים האחרונות המצב בינה ובין בעלה נעשה בלתי נסבל ושהיא רצתה להתגרש עוד לפני שהילדה האחרונה שלהם נולדה, אבל הוא כל הזמן ביקש שלום בית והעסק נסחב שוב ושוב. בחודשים האחרונים סיפרה לי אימא בשיחת טלפון בהולה – שבאה כמה ימים אחרי הפרידה מרוני – הגיעו מים עד נפש ואחותי ליאת (ששם החיבה המשפחתי שלה הוא ללי) החליטה שהיא נפרדת ממנו ויהי מה.
בהמלצת מנהלת בית הספר שבו היא מלמדת ילדים כבדי שמיעה היא מצאה משרה בלונדון בבית ספר דתי רפורמי שמחפש מורה דתייה דוברת עברית. עקרונית היא כבר התקבלה ללימודים ואחרי שהיא תסדר את כל הניירות והבירוקרטיה עם הגט המתמהמה ורישיון העבודה באנגליה היא תוכל לנסוע ולהתחיל חיים טובים יותר בחו"ל.
ברגע שבועז בעלה שמע על התכניות שלה הוא כעס מאוד, קרא לה מורדת ואיים עליה שבחיים היא לא תקבל גט ושהוא ייקח לה את הילדים. ללי נבהלה לקחה את הילדים – ילד בן שש ושתי בנות קטנות בנות ארבע ושנתיים – וברחה להורים.
הורי החליטו שהפתרון הכי טוב למצב הוא שללי על שלושת צאצאיה יעברו לגור בדירה של סבתא ז"ל שטרם נמכרה ושמיקומה לא היה ידוע לבועז. מאחר והיה עליה גם לעבוד וגם ללמוד הוחלט שאבא יקפוץ לדירה שלה אחרי שהילדים יחזרו מהקייטנה וישמור עליהם, אבל לרוע המזל אבא שלי הלך כדרכו לשחק לו טניס בקאנטרי, חטף מכה בעין מכדור, וכמו גבר אמיתי פשוט התעלם מזה והמשיך הלאה עד שגילה שהוא לא רואה כלום בעין החבולה.
רק אחרי יומיים הוא הגיע סוף סוף לרופא שכעס עליו מאוד כי מסתבר שיש לו סדק ברשתית ועליו לשכב במנוחה ולהתפלל שלא יאבד את ראייתו. עשו לו איזה טיפול בלייזר לתקן מה שאפשר ומעכשיו הוא מרותק למיטה. כל הצרות המשפחתיות הללו נפלו עלי בבת אחת ובהפתעה גמורה במוצאי שבת כשאימא התקשרה והודיעה לי שהוחלט שאני זה שישמור על הקטנים ויעזור לה להסתדר עד שהיא תיסע בשעה טובה לחו"ל. "אבל למה אני?" ייללתי.
"כי אין אף אחד אחר חמי." אמרה אימא בקוצר רוח, "אבא מרותק למיטה ואני צריכה לטפל בו, והבנים – סמי ומשה, אחי הגדולים – עסוקים ויש להם ילדים משלהם. רק אתה פנוי, במיוחד עכשיו כשרוני עזב…"
לא היה צורך להמשיך. לכולם היו בני זוג להיות איתם ולטפל בהם ורק אני, ההומו חסר המשפחה, היה פנוי להובלה. "אבל אני עובד עד הצהרים." ניסיתי לדחות את רוע הגזירה
"עד הצהרים הקטנים בקייטנה. ללי צריכה מישהו שיהיה איתם עד שהיא תחזור מההשתלמות. המסכנה חייבת לעבור את ההשתלמות הזו כי המעסיקים שלה בלונדון מתעקשים על זה. בקושי יש לה זמן לטפל בגט ובנסיעה."
חשבתי מהר ושאלתי את אימא אם יש מצב שאני אגור אצל ללי עד ספטמבר. אימא כמובן התחילה לחפור נמרצות והייתי חייב לספר לה שאחרי שנפרדתי מרוני קיבלתי הצעה להשכיר את הבית שלי לאיזה חבר של חבר (סיפור מסובך שאין צורך להיכנס אליו כעת) שרוצה את כל הבית לעצמו, לא רק חדר אחד.
רק לפני כשעתיים אמרתי לו שאני לא מעוניין – הוא נראה לי טיפוס מוזר ולא אמין – ופתאום כן הייתי מעוניין. הוא שמח מאוד ששיניתי את דעתי והיה מוכן לשלם לי סכום שיפתור את בעיית המשכנתא (רוני הלך עם המשכורת שלו כמובן) עד ספטמבר וככה גם לא אגור בדירה המשותפת שחלקנו יחד מעל שנה ולא אצטרך להיזכר בו כל הזמן.
התכנית שלי נשמעה מושלמת עד שדיברתי עם ללי. היא שמחה מאוד שאני אבוא לגור אתה והודתה שהיא די פוחדת מהלילות לבד עם שלושה ילדים קטנים, אבל היו לה תנאים – בלי אינטרנט, בלי טלוויזיה, "ובלי כל הלכלוכים שלמדת בתל אביב. יש לי פה שלוש נשמות זכות (נשבע לכם שככה היא אמרה) ואני לא רוצה שהם ילמדו ממך את כל הטינופת החילונית."
פתאום הצטערתי שמיהרתי להבטיח לבחור ההוא את הבית שלי לחודשים הבאים, ובכל זאת הבטחתי שאני לא אתחבר לאינטרנט ואמרתי לעצמי שאולי מעז יצא מתוק – אני אתנתק מהאינטרנט ואתרכז רק בכתיבה נטו, אם יהיה לי כוח וזמן.
אחר כך הכל קרה מהר מאוד ותוך סוף שבוע אחד עברתי לגור בחיפה, בדירה הישנה של סבתא שהייתה קטנה וצפופה עוד יותר מכפי שזכרתי. גם השכונה הישנה התחרדה מאוד ונעשתה מכוערת ומלוכלכת עוד יותר מתמיד. לקח לי פחות מיומיים להבין שאני לא מסוגל לא לכתוב בבלוג שלי ושההתנתקות מהעולם הווירטואלי האהוב עלי מוציאה אותי מדעתי.
ידעתי שהמגיבים הקבועים שלי דואגים לי וחסרה לי מאוד הכתיבה שהקלה עלי את העצב של הפרידה מרוני והניתוק מהבית. הסברתי הכל לללי ורק דבר אחד לא סיפרתי לה – שרוני קורא לפעמים בבלוג שלי ושהכתיבה בבלוג מהווה מעין קשר ביני לבינו, קשר שלא יכולתי לוותר עליו למרות כל הצהרותיי התקיפות שהסיפור שלנו נגמר. היא בחנה אותי בחשדנות, סיפרה לי עוד פעם מה דעתה על גברים – רעה מאוד מאוד, ועל אינטרנט – מכשיר שטני ומיותר, ובסוף הסכימה בתנאי שאגלוש רק בלילה כשהילדים ישנים וחזרה והזכירה תמונות מלוכלכות שאסור בשום פנים ואופן ש…
"ללי בחיים לא גלשתי באתרי פורנו וגם לא בצ'אטים ובפורומים. אני לא עושה סקס וירטואלי, אין לי מצלמת רשת, כל מה שאני עושה זה לגלוש קצת באתרים מהוגנים לגמרי של הקהילה ולכתוב בלוג ומידי פעם קצת סיפורים. יש לי כמה חברים וירטואליים שהקשר שלי איתם הוא חברי ווירטואלי בלבד. באמת, אין לך מה לחשוש מהאינטרנט."
חברים מתקשרים ושואלים מה קרה ואני לא יכול לספר להם. כואב לי לדבר על זה. במקום לדבר על הפרידה ממנו אני מספר להם על אחותי והילדים שלה ועל האקס שלה לעתיד שהיא מתארת כבן אדם לא יציב בנפשו.
רוב הזמן אני נמצא עם הילדים לבד בעוד היא מתרוצצת כל היום – בבקרים עובדת בקייטנה, ואחרי הצהרים עושה השתלמות, ובין לבין מתעסקת בסידור העבודה בלונדון, וכל הזמן דואגת. דואגת לילדים, לאבא שחולה, לאימא שכל הנטל נפל עליה, דואגת אפילו לאקס שלה שלמרות כל מה שעשה ואמר הוא עדיין האבא של הילדים שלהם.
יש לה זמן לדאוג אפילו לי, ולהצטער שנגזר עלי להיות בודד ונטול משפחה – לא, היא לא יודעת שאני נשא, היא חושבת שזה שאני הומו זו מחלה ואימא הזהירה אותי שאוי ואבוי אם היא תדע. גם ככה קשה לה עם הנטייה שלי.
מדהים שאחרי כל מה שעבר עליה היא עדיין דתייה ומקפידה על קלה כחמורה. קשה לי להסתגל לחיים בבית דתי, קשה לי לחיות פתאום עם שלוש נשים – שתיים קטנות, אבל בכל זאת מאוד נשיות, ואחת גדולה וכועסת – בעיקר על גברים, אבל גם על עצמה ועל מה שקרה לה בחיים ובכלל. צריך המון טקט במצב הזה. הילדים מתגעגעים לאבא שלהם ומרגישים שאימא מודאגת ולא מבינים מה קורה ולמה.
הכי קשה לי עם שאולי – ילד בן רבע לשבע בערך, שובב וסקרן שלא מפסיק לשאול שאלות מטרידות. היא ישנה עם הקטנות במיטה הזוגית הישנה של סבא וסבתא ואני ישן עם הילד על ספה נפתחת בחדר השני שאנחנו קוראים לו חדר הבנים. אין לי רגע של פרטיות וזה מעיק מאוד אחרי שחייתי לבד כל כך הרבה זמן.
הכל קשה ומרגיז וכל צלצול טלפון מקפיץ אותי בתקווה שאולי רוני בכל זאת מתקשר אלי. אני יודע שזה טיפשי וחבל על הזמן, אבל לא יכול להתאפק וממשיך לקוות.
חוץ מזה המצב פשוט מבאס – החייל החטוף המסכן הזה, וההתנגדות הנבזית למצעד הגאווה, וקאסמים על אשקלון.
שאולי שאל אותי הערב אחרי ששמענו חדשות ברדיו איפה נפלו הקאסמים. הראיתי לו מפה של ישראל שמצאתי באיזה ספר ושקעתי בהסברים מסובכים על מפות וניווטים. לתימהוני הוא הקשיב בסבלנות רבה והבין הכל. תליתי את מפת ישראל מעל הספה שלנו ואמרתי לו שישאל אותי כל מה שהוא לא מבין. עכשיו הילדון הולך אחרי לכל מקום ושואל שאלות כמו שרק ילד סקרן בגיל הזה מסוגל לשאול.
אני מנסה להעסיק אותו (הבנות מעסיקות את עצמן יפה מאוד לבד) אבל אין לנו טלוויזיה ומעט הספרים שיש פה הם ספרי קודש ומוסר משעממים להחריד. מחר אקח אותו לספריה ואנסה לגרום לו להתמכר לקריאת ספרים. אולי זה ישתיק אותו קצת.

אני אוהב אותך מנחם
יצאתי היום מהעבודה, אספתי את הילדים מהקייטנה ולקחתי אותם לביקור אצל סבא וסבתא. משם אחי אסף את הבנות אליו ואני ושאולי המשכנו לספריה. בספריה שמחו עלי שמחה גדולה כי מזמן לא באתי לבקר, והספרנית הובילה את שאולי למדור של הילדים, גילתה שהוא לא ממש מתלהב מספרים עם יותר ציורים מכתוב, צחקה ולקחה אותו למדור הנוער. נהניתי מאוד לראות איך הוא עובר בין המדפים, דוגם מפה ומשם, מתלבט בין הסדרות הישראליות של גלילה לבין הבריטיות של אניד בלייטון ולא מצליח להחליט. בסוף לקחנו גם וגם ואז הוא נתקע מוקסם מול פינת המחשב – יש כזה בספריה שלנו – והביט בי במבט מתחנן. "מה אימא שלך תגיד?" נזפתי בו.
"תפסיק להיות כזה רשע עם הילד מנחם." אמר קול מאוד מוכר מאחורי גבי, ויד שמגעה מוכר עד כאב נחתה על כתפי.
"מי זה חמי?" שאל שאולי בסקרנות, הילד הזה סקרן בצורה חולנית ממש.
"אני רוני, אני חבר של חמי." אמר רוני ולחץ את ידו של שאולי ברצינות חביבה שכבשה את ליבו של הילד מיד, ואחר כך אמר לו לשחק קצת בשקט במחשב כי הוא וחמי הולכים רגע לשירותים. במצב רגיל לא הייתי מסכים לרעיון הזה, אבל זה לא היה מצב רגיל, וחוץ מזה השירותים של הספרייה נמצאים בקומת המרתף והם מבודדים, שקטים, נקיים ומאוד מאוד מרווחים.
ירדתי איתו בצייתנות ובשקט למטה, אומר לעצמי שאני הולך איתו רק כדי להגיד לו שיפסיק לקרוא לי בבלוג (ככה הוא ידע שאני אהיה היום בספרייה) ושיחזור בבקשה לתל אביב ויניח לי לנפשי.
בסוף לא הספקתי להגיד כלום. ברגע שנכנסנו פנימה הוא התנפל עלי ונישק אותי, לקח לי די הרבה זמן להחזיר לעצמי את כושר הדיבור. הוא התאושש ראשון מהנשיקה ומיד פצח בשורה של טענות ומענות – למה בן אדם זר גר בבית שלנו? למה נעלמתי ככה? למה אני לא זמין בנייד? ולמה אני נראה זוועה?
היו לי המון תשובות לשאלות הללו, יכולתי לנאום נאומים שלמים על כל שאלה, אבל הסתפקתי במשפט אחד קצר – "בגלל שעזבת אותי."
"לא עזבתי אותך, זו סך הכל הייתה עוד מריבה אחת קטנה שאתה ניפחת בלי שום סיבה." הוא ענה לי, עושה כדרכו שיפוץ קוסמטי למציאות. "לא יכולת לחכות כמה ימים לפני שברחת?" נזף בי.
"אני אולי כן, אבל אחותי לא. החופש הגדול התחיל והיא הייתה חייבת לעזוב כי הילדים כבר היו רשומים בקייטנה בחיפה."
"ומי זה הטיפוס הזה שגר אצלנו?"
"אחד שהסתבך וצריך מקום שקט לכמה שבועות."
"לא היית צריך להכניס אותו אלינו, אתה יודע שהייתי ממשיך לתת לך כסף בשביל המשכנתא."
"אני מעדיף להחזיר את הבית לבנק ולא לקחת ממך גרוש אחד."
"מנחם."
"כן רוני."
"עשיתי שטות איומה, נסחפתי בגלל סיסי, אבל כבר אחרי יומיים הבנתי שזו הייתה טעות."
"אל תדאג, מהר מאוד תמצא אחר שיבוא במקומו."
"אבל אני רוצה אותך."
"חבל מאוד כי אני לא רוצה אותך יותר." אמרתי, מסתכל במבט חודר מאוד בפיסת הקיר שמעל לראשו. לא יכולתי להביט בפניו כשאמרתי שאני לא רוצה אותו יותר, אני לא שקרן טוב עד כדי כך.
"אתה שקרן." אמר רוני בביטחון גמור ונישק אותי שוב, מוכיח בלי מילים את טענתו שאני שקרן.
"בסדר." אמרתי אחר כך, (הרבה מאוד אחר כך) "אז יכול להיות שפה ושם אני עדיין כן רוצה אותך אבל…"
"אין אבל, זה פשוט עוד פעם כל הסיפור של הקיץ שעבר שחוזר על עצמו, אין לי כוח לעבור את זה שוב."
"לך אין כוח? אתה באמת חוצפן, אתה יודע את זה?"
"יש לך מישהו חדש."
"תפסיק לדבר שטויות."
"כן או לא?"
"בטח שלא, החלטתי להתנזר מסקס עד לשנת 2020."
הוא חייך חיוך שחצני ויפה ושאל אם אני אוהב אותו, לא חיכה לתשובה והודיע לי שהוא אוהב אותי, שכל הדברים האחרים לא חשובים ואני סתם מנפח כל מיני קטעים חסרי משמעות, ובגלל שאני כזה דראמה קווין לחוץ אין לנו יותר בית, ואיך נוכל לישון יחד?
"אתה לא מבין שאני לא רוצה אותך יותר? תקלוט, אני לא רוצה לישון אתך יותר, אין יותר אנחנו!" הצהרתי בתוקף מתכנן להמשיך ולהרחיב בנושא, אבל הזין שלי נכנס לפה שלו וכל טענותיי נסתתמו.
אחר כך הגיע שאולי, התלונן שחבורת פרחחים סילקה אותו מהמחשב ושהוא רעב ורוצה הביתה. הסתלקתי מהספרייה, משאיר את רוני שעון על קיר השירותים בעיניים עצומות, מנסה לחסום את הדמעות מלזלוג על לחייו.
הגעתי הביתה עם שלישייה מותשת ועצבנית של אחיינים וגיליתי שליח של חנות פרחים מידפק על הדלת. הוא שמח מאוד לקראתי, תקע בידי זר וורדים גדול ויקר מידי לקח בתודה את הטיפ והסתלק.
רק אחרי שהילדים התפזרו לעיסוקיהם העזתי לפתוח את הכרטיס המצורף לזר. הכרטיס התמציתי היה כתוב בכתב היד המוכר שלו – אני אוהב אותך מנחם ואם לא תחזיק את הטלפון שלך פתוח כל הזמן אני אבעט לך בתחת.
רוני, החבר האוהב שלך

ללי מאוהבת
התעוררתי עם שחר לשמע קולה של אחותי שדברה עם מישהו בטלפון. היא דברה ברכות, צחקקה הרבה וסיימה את השיחה בנשיקות.
בבת אחת נפל לי האסימון – ללי מאוהבת. זו הסיבה שהיא החליטה לעזוב את בעלה ולטלטל את ילדיה לחו"ל, בגלל זה מצבי הרוח המתחלפים, הכעסים, המתחים, ההיעלמויות המוזרות והמסתורין שאופף את יחסיה עם בעלה.
כמה מוזרים הם בני האדם, מצד אחד היא עדיין דתייה חסודה שלובשת רק חצאיות ארוכות וחולצות מכסות מרפקים, ומצד שני מנהלת שיחת אהבים עם גבר זר.
מצד אחד היא סולדת מהנטייה המינית שלי ואוסרת עלי להדליק את המחשב בנוכחות ילדיה ומצד שני היא מורדת בבעלה, איך אפשר להבין את זה?
נמנמתי קלות לצידו של שאולי הישן ואז התעוררתי שוב לשמע צרחה מבוהלת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שבועז מצא אותנו והוא מנסה להיכנס לדירה.
זינקתי בתחתוני למטבח ו… "ג'וק!" צרחה ללי וברחה כל עוד רוחה בה למקלחת, הסתגרה בפנים וסירבה לצאת עד שנשבעתי לה שהג'וק מת וקבור במעמקי הפח ואני לבוש מכף רגל ועד ראש.
בעבודה השארתי את הנייד שלי פתוח וכולם התקשרו אלי ללא הרף. כולם חוץ ממנו. התקשרו הורי כמובן, חברים מקבוצת התמיכה וליאור השכן שטען שהבחור שהשכרתי לו את הבית הוא טיפוס מוזר וחשוד מאוד, אחר כך מסר את השפופרת לדני שגם הוא התלונן על הדייר המוזר שלי שבעט בחץ – הכלב שלו – ורצה לדעת מתי אני חוזר.
"אני לא יודע חמוד." התנצלתי, "אחותי צריכה אותי כי היא לבד ויש לה שלושה ילדים קטנים וג'וקים במטבח. אולי תבוא אתה לבקר אותי? תוכל לשחק עם שאולי, הוא ילד נחמד."
"בן כמה הוא? מה הוא אוהב לעשות? איזה משחקי מחשב יש לו?" חקר דני במעשיות.
"אין לו מחשב וגם טלוויזיה אין לו." עקפתי בזהירות את שאלת הגיל, מודע היטב לכך שילד בן רבע לשבע הוא ממש תינוק בעיני נער שעוד מעט ימלאו לו ארבע עשרה.
"איזה מסכן." התמלא דני רחמים, "אז מה הוא עושה כל הזמן?"
"קורא ספרים ומשחק עם האחיות שלו."
"מסכן." שנה דני, ושאל למה שאולי לא יכול לצפות בטלוויזיה שמחוברת רק לווידאו כמו הבן דוד שלו שלומי שהוריו אמנם דתיים, אבל מבינים שילד חייב טלוויזיה להתפתחותו התקינה.
"כי אין פה בכלל טלוויזיה, ובטח שלא ווידאו."
"לפזי יש אחת מיותרת והוא מחפש למי לתת אותה והוא מוכן להוסיף גם את הווידאו שלו, ולי יש המון קלטות של דיסני שאני כבר לא מסתכל עליהן. אני כבר אדבר איתו."
"יופי, תודה חמוד. אני מתגעגע אליך, ד"ש לחץ."
דקה אחר כך התקשר פזי ושאל אם אני בא לקבוצה מחר.
"לא חושב, ללי כל הזמן מתרוצצת ואני די תקוע פה עם הילדים."
"אם תשאל אותי אחותך מנצלת אותך בצורה גועלית." התרגז פזי, "לא מספיק שאתה גר אצלה ועושה בשבילה כמעט הכל היא מפריעה לך ללכת פעם בשבוע לקבוצה?"
"פזי היא בכלל לא יודעת שאני נשא, מספיק קשה לה עם זה שאני הומו."
הידיעה הזו הצליחה להשתיק אפילו את פזי הקשקשן. גם בלי שאמר מילה היה לי ברור שהוא שונא את הרעיון שאני שוב בארון.
"אין מה לעשות פזי, היא תחטוף שבץ אם היא תדע שנשא איידס מטפל בילדים שלה, היא לא כל כך מתמצאת, לדעתה אפילו לנשום ליד חולה איידס זה דבר מסוכן."
"אני לא מבין למה אתה צריך תמיד להיות כזה קדוש מעונה?" התרגז פזי, "בשביל מה אתה צריך בכלל את כל הכאב ראש הזה? ומה רוני אומר על זה שאתה גר פתאום בחיפה?"
"אני ורוני כבר לא."
"שטויות. כמה פעמים כבר שמעתי את זה? אני בטוח שבעוד שבוע תחזרו. כמו שאני מכיר אתכם אתם בטח מדברים כל הזמן בנייד."
"האמת שלא דיברתי איתו מאז… אה… זאת אומרת…" קשה היה לי להודות שרק אתמול נפגשתי עם רוני בשירותים של הספרייה והיום אני יושב על קוצים כמו בחורינה פתיה וממתין לטלפון ממנו.
פזי צחק. "נו, תספר לי מה קרה, הרי בסוף תעשה את זה בין כה וכה."
"זה סיפור ארוך פזי, אין לי זמן עכשיו, בהזדמנות אחרת." נחפזתי להיפרד ממנו וחזרתי לעבודה, מביט מידי פעם בתסכול במכשיר הקטן והנוצץ שסירב לקשר אותי עם האדם היחיד שרציתי לדבר איתו.
להתקשר אליו לא העזתי. הוא היה בבסיס בקריה, ומניסיון ידעתי שגם אם המכשיר שלו יהיה דלוק הוא יכעס עלי וידבר איתי בקול רשמי קר כזה, או יעמיד פנים שאני בכלל טעות במספר. עדיף להמתין עד שיהיה לו רגע פנאי ופרטיות ולהפסיק להיות לחוץ כזה.
אני יודע שהוא אוהב אותי, הוא הרי אמר לי את זה רק אתמול, ושלח פרחים, ואל תשכח את הבלגנים שיש בעזה, בטח אין לו ראש וזמן אלי עכשיו. הם בטח עסוקים נורא ואין לו רגע אחד של פרטיות.
כמה שעות אחר כך פסענו פזי ואני במורד הרחוב לעבר הסופר. פזי נושא את התינוקת שלומית (המכונה תיתי) במנשא בד, חגורה לבטח על בטנו, מנשק בהנאה את ראשה הריחני, ואני גורר את עגלת הקניות המשובצת של סבתא, ובכיסי פתק עם רשימת מצרכים לשבת שהשאירה לי אחותי.
בצד השני של הפתק היה כתוב שהיא תחזור רק במוצאי שבת כי היא עסוקה מאוד בסידורים (מעניין איזה מין סידורים אפשר לסדר בשבת?) תודה רבה לי על העזרה, שבת שלום וד"ש להורים.
דני וגולן נשארו לשמור על שאולי ומימי שחילקו את תשומת לבם בין חץ שהגיע גם לביקור, ובין הטלוויזיה החדשה שלהם.
שאלתי את עצמי מה תגיד ללי למראה התוספת החדשה הזו לסלון שלה, מנסה לשכנע את עצמי שלא יכול להיות שאפילו אשת עקרונות כמוה תתנגד לבת הים הקטנה על כל אינסוף המשכיה ולפיטר פן – הילד הנצחי המעופף.
"המקום הזה פשוט זוועתי." רטן פזי, מדלג מעל צעיר בהיר אחד ששכב על המדרכה מעולף למחצה ופחית בירה מוטלת לצידו, "לא הייתי מרשה לילדים שלי לגור פה אפילו דקה אחת." הודיע לי, והידק את ידיו סביב תיתי העליזה שלא ידעה כלל שהיא חיה במקום זוועתי כל כך.
"זה רק זמני." ניחמתי אותו, "השכונה הזו בעצם לא רעה כל כך, אבל לאחרונה באו לכאן המון עובדים זרים ועולים מחבר העמים, אתה יודע איך הם."
"לא פלא שאחותך פוחדת לחיות כאן לבד." הצהיר פזי, לקח ממני את הפתק, השתלט על עגלה גדולה והחל להעמיס אותה במיומנות במצרכים, מוסיף עוד כהנה וכהנה על הרשימה החסכונית של ללי.
"פזי, בחייך. זה נורא יקר." נבהלתי.
"לא חוסכים באוכל, הילדים צריכים לאכול טוב." נזף בי פזי ושם עוד סוג של קורנפלקס בעגלה, "זה על חשבוני." הרגיע אותי כשראה שאני בודק בדאגה את ארנקי המצומק.
"יש לך נשמה של יידישע ממה פזי." קנטרתי אותו, שמח שהוא איתי – נדיב, עליז ועגלגל, תמיד במצב רוח טוב, שופע בדיחות והערות מצחיקות – אי אפשר היה להיות בדיכאון כשפזי היה בסביבה.
בדרך חזרה סיפרתי לו על מחזיק המפתחות של סיסי, המריבה עם רוני והפגישה בספרייה. "ומאז הוא לא התקשר?"
"לא, אבל אני לא מתפלא, עם כל המהומה שיש עכשיו בעזה…"
"אבל הוא בקריה."
"הקריה זה המוח. הוא נמצא עכשיו במוקד ההחלטות פזי."
"אוי ואבוי לנו אם אחד כמו רוני שלך נמצא במוקד ההחלטות." גיחך פזי, "עכשיו אני מבין למה המדינה נראית ככה." ובלי לשעות למחאותיי עצר מונית ועמס עליה את קניותינו.

זה לא רק הסקס
אחרי שפזי וחבורתו העליזה נסעו לדרכם משאירים אותנו מצוידים היטב לשבת – גולן השאיר לשאולי את השש בש המתקפל שלו אחרי שלימד אותו את עקרונות המשחק והבטיח לחזור בשבוע הבא ולשחק נגדו – התקשרתי לאימא וסיפרתי לה על חשדותיי בללי. "אני יודעת." הפתיעה אותי אימא.
המילים נעתקו מפי. הורי היו תמיד כל כך שמרנים ועצורים כשזה נגע למין. מעולם לא דיברנו על הנושא בבית, והנה היא מודיעה לי בשלווה שהיא יודעת שלביתה היחידה, אישה דתייה ואם לשלושה, יש מאהב.
"זה לא מפריע לך, את לא חושבת שזה לא בסדר?" נרעשתי.
"מה שלא בסדר זה שהיא התחתנה בשידוך בגיל שבע עשרה עם בחור שהיא בכלל לא הכירה, זה מה שלא בסדר." ענתה לי אימא בתוקף.
"אבל הם כבר נשואים, יש להם ילדים, היא לא יכולה סתם ככה…"
"תאמין לי שזה לא סתם ככה, היא סבלה מספיק ודי מהטיפוס הזה. לפחות דבר אחד טוב יצא מזה, היא הפסיקה להאמין שהרבי יודע יותר טוב ממנה מה טוב לה. אם הוא היה יכול לשדך משוגע כזה לילדה תמימה כמוה אז באמת… לבת שלו הוא בטח לא היה נותן אפילו לדבר עם אחד כמו בועז, והבת שלי צריכה להקריב את כל החיים שלה בשבילו רק כי הוא חזר בתשובה? בשביל מקרים כאלו המציאו את הגירושין."
"כל זמן שיש להם ילדים ביחד הם יצטרכו לשמור על קשר." הזכרתי לאימא.
"כן, הילד הוא בעיה. מהבנות לא אכפת לו, למנוול הזה, הוא אפילו אמר ברבנות שלדעתו הן לא ממנו. איזה מלוכלך, להפיל על ילדות תמימות תיק של ממזרות, הלוואי שיישרף בגיהינום!" הטיחה אימא שמעולם לא פגעה בזבוב בזעם שהדהים אותי.
הבטחתי לאימא שאני שולט במצב והכל בסדר, איחלתי לה שבת שלום וסגרתי. דקה אחר כך הוא התקשר סוף סוף, נשמע עייף מאוד ועצוב מאוד.
"אני כל כך מתגעגע אליך." התלונן, "מתי נוכל כבר לישון יחד?"
"תלוי מתי תקבל חופש."
"אני יוצא מחר בצהרים, אבל מה זה יעזור לי אם אתה תקוע בחיפה עם שלושה ילדים ואחות דתייה?"
"שתחזור הביתה רק במוצאי שבת."
"וואלה?"
"כן, וואלה."
חיש קל גובשה תכנית על פיה רוני יעבור אצל הוריו להגיד שלום ולקחת מדים נקיים, ומיד אחרי ארוחת ליל שישי יבוא אלי ונוכל לבלות יחד את כל השבת.
"מה נגיד לילדים?"
"נגיד את האמת, שאתה חבר שלי. שאולי בטח יקטר קצת שהוא צריך לישון עם הבנות, אבל אם תשחק אתו שש בש מספיק פעמים הוא יוותר לך על הצד שלו במיטה."
"מה אני לא אעשה בשביל לישון אתך מנחם? בשבילך אני מוכן אפילו לתת לילד בן שש לנצח אותי בשש בש." צחק רוני.
אחרי ששאולי הביס אותו שלוש פעמים רצופות הוא כבר לא צחק, אבל כשהילדים נרדמו סוף סוף – לא לפני שראו את מלך האריות בפעם החמישית באותו יום, ואני חזרתי ואמרתי שכן, אני מאמין לו שהוא הפסיד בכוונה כדי שהילד ילך לישון עם חיוך על הפנים – הגענו סוף סוף למיטה.
"זה לא רק הסקס," אמר רוני אחר כך, כשנפטרנו מהקונדומים וגם מהעטיפות שלהם (רק זה חסר לנו, שהילדים ישאלו מה זה הניירות האלו?) "זה פשוט לישון צמוד אליך, לגעת בך בלילה ולקום אתך בבוקר. כל כך התגעגעתי לזה, גם אתה התגעגעת מנחם?"
"כן, גם אני, אבל גם לסקס."
"בשביל סתם סקס יש גם אחרים."
"לא בשבילי רוני, פעם לא היה לי אכפת, אבל עכשיו אני לא יכול. לא שחסרות הזדמנויות, ויש לי הצעות אפילו שאני נשא, אבל אני לא יכול יותר. נעשה לי רע רק מלחשוב שבן אדם זר יגע בי, אתה מבין?"
רוני נאנח ואני ידעתי שלא, הוא עדיין לא מבין. "לא נורא, אני אחכה שתבין. לילה טוב רוני."
"לילה טוב מנחם."
השבת עברה מהר מאוד והייתה מלאת פעילות ומעייפת להחריד. הילדים העירו אותנו מוקדם מידי לטעמי, ולא הפסיקו להציק אפילו לרגע. הם התרוצצו ללא הרף, בכו, רבו, עלו, ירדו, וכל הזמן רצו משהו – לאכול, לשתות, לצאת, להיכנס, לראות סרט, לרקוד ולקפוץ. הרגשתי שאני יוצא לאט לאט מדעתי ובלי העזרה של רוני עוד הייתי זורק איזה ילד מהחלון מרוב עצבים.
הוא היה ממש מלאך, וגילה כשרון לא מבוטל בהרגעת בנות קטנות ורגזניות, משאיר לי להתמודד עם שאולי שחטף התקף געגועים קטלני לאימא ולא הפסיק לילל ולנדנד. עד שיצאה השבת והילדים נרדמו סוף סוף, הייתי שפוך מעייפות.
"בוא נשכב וננוח טיפה." הצעתי, "יש לך עוד זמן עד שתיסע, נכון?"
"מתי אתה חושב שללי תחזור?" שאל רוני, "כמה זמן יש לנו לדעתך?"
"אין לי מושג, אני מניח שאם היא תצא מתל אביב במונית מיד אחרי צאת השבת היא תגיע לפה בערך בעשר בלילה."
"אני לא מבין מה יש לה לעשות בתל אביב?"
"אני חושב שיש לה שם מישהו."
"וואלה? כל הכבוד לה!"
"לא היית אומר את זה אם זו הייתה אחותך."
"תלוי מי היה גיסי."
הפוריטן שבי שדי מחפף בשמירה כשמדובר בי זקף ראש ולהפתעתי השמעתי לרוני נאום קשוח ומתחסד על חובות משפחתיות של אם לילדים, ונאמנות לערכי המשפחה, והתרגזתי כשהוא התחיל לצחוק ממני. "מתאים לאחד כמוך לצחוק." סיננתי בזעם.
"אחד כמוני?" הסתמר רוני בעלבון.
"כן, אחד כמוך שלא מסוגל לא לבגוד בי ולבייש אותי לפני כל החברים שלנו. אתה בדיוק כמוה, משאירה את הילדים הקטנים שלה לבד ורצה להשתרלל בתל אביב."
"הגזמת מנחם." אמר רוני והתיישב, מביט בי בתוכחה.
הפיל הלבן הזה שכל סוף השבוע ניסינו להתעלם ממנו, לעקוף אותו, ולבלבל אותו עם סקס לוהט והצהרות אהבה נתקע ביני לבינו, גדול מתמיד.
"אני הגזמתי?" התפרצתי, ופתאום היינו בתוך מריבה מרירה מאוד, רצופה חשבונות קטנוניים, מריבה שמי יודע איך הייתה נגמרת לולא נשמע לפתע צרצורו של הנייד שלי.
זה היה שוב איתן – המפקד שלי במילואים שכבר שוחח איתי מספר פעמים ביומיים שלושה האחרונים וניסה שוב ושוב לשכנע אותי לבוא להדריך בקורס חובשים שהוא היה מפקדו. בגלל המצב בעזה נוצר מחסור במדריכים בקורס חובשים ואיתן שמונה לאחרונה למפקד הקורס פנה אלי ישירות – פקידת המילואים המלשנית שלנו גילתה לו את מספר הנייד שלי – ופחות או יותר התחנן שאסכים לקבל צו שמונה ואצטרף לצוות המדריכים החסר שלו עד שהבלגן בעזה יירגע.
בנסיבות רגילות הייתי מסכים ברצון, אני אוהב להדריך ואני חושב שאני טוב בזה, אבל אלו לא היו נסיבות רגילות כמובן. איתן הודה שהסיפור שלי על אחותי שמסתתרת עם שלושה ילדים פעוטים מבעל אלים (טוב, אולי הגזמתי קצת) נשמע משכנע מאוד, אבל אני מדריך מעולה ובניגוד לכל שאר המילואימניקים שלו אני לא נשוי והוא ממש, אבל ממש, חייב לפחות עוד מדריך אחד בצוות כי מי שנשאר כבר נופל מהרגלים מרוב עייפות.
"רק עד שהפעולה בעזה תסתיים." התחנן לפני, "עניין של עוד יומיים, שלושה גג."
חשבתי רגע או שניים ואמרתי – בסדר, מחר אני מגיע – ורק אחר כך התחלתי לחשוב מה עשיתי ולשאול את עצמי אם הייתי עונה לו ככה לולא המריבה עם רוני?
יכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי מנפנף אותו מעלי, ואם הוא היה ממש מתעקש הייתי מספר לו שאני נשא גם אם פירוש הדבר היה שמעולם לא אוכל יותר לעשות מילואים או לפגוש את החברים הוותיקים שלי מהצבא.
אין לי אשליות בקטע הזה, בצבא אין סודות. גם אם הייתי מבקש מאיתן לא לספר לאיש והוא היה מבטיח לי בהן צדק לא להגיד כלום בטוח שהשמועה שאני הומו ונשא איידס הייתה מגיעה לכל מכרי בגולני וזה היה הסוף שלי בצבא.
"אז בסוף אתה כן הולך למילואים?" שאל רוני בעצב כשסיימתי את השיחה.
"כן, איתן ממש לחץ עלי. אל תעשה עניין, זה רק לכמה ימים. כשכולם יחזרו מעזה הכל יירגע שוב."
"לפחות יהיה לך במה לשטוף את העיניים, שמעתי שכל ההומואים השווים הולכים לקורס חובשים." ניסה רוני להתבדח.
"ואני שמעתי שכל האוחצ'ות השרלילות הולכות לקריה." עניתי ברשעות.
"מה קרה לך חמי? למה אתה כזה… כל כך… לא יודע, פעם לא היית כזה." התעצב רוני אל ליבו.
"זה בהשפעת החיים איתך." הטחתי בקשיחות. הוא השפיל את ראשו בבושה, נראה כל כך מתחרט ואומלל עד שמיד התרככתי וחיבקתי אותו, מבטיח לו שאני אתגעגע אליו ושאני אוהב אותו ושהכל יהיה בסדר ואף חניך שלי, מפתה ככל שיהיה, לו יצליח לפתות אותי כי אני רק שלו, שלא לדבר על החוקים הצבאיים הנוקשים מאוד בנושא הקשרים הרומנטיים בין מפקד לפקודיו.
בינתיים ללי חזרה הביתה ותפסה אותנו נפרדים זה מזה בחיבוק. אחרי כמה שניות של מבוכה הדדית הצגתי אותו בפניה כחבר שלי שעזר לי עם הילדים. היא גילתה איפוק הודתה לו בנימוס על העזרה ואיחלה לו דרך צלחה ורק אחרי שהוא הלך התנפלה עלי בזעף. "תפסיקי לצעוק עלי." השתקתי אותה בקרירות, "שמעתי אותך עם החבר שלך, לפחות אני לא נשוי עם ילדים."
ללי פרצה בבכי והאשימה אותי ברשעות ובאכזריות. אחרי קצת מחשבה הגעתי למסקנה שיש בזה משהו. לאחרונה גיליתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. הבנתי להפתעתי שבמעמקי לבי אני דורש מנשים – בעיקר אם הן קרובות משפחתי – לנהוג במוסריות טהורה ללא רבב שאני לא חולם לדרוש מעצמי או מגברים אחרים.
אחרי שללי שמעה על המילואים שלי היא כעסה מאוד ובכתה עוד יותר חזק, הילדים התעוררו ובכו יחד איתה והמהומה חגגה. הזעקתי את ההורים שלרווחתי הגיעו מיד והרגיעו את הרוחות. אבא שיבח אותי על רוח ההתנדבות שלי, נשבע שמצב העין שלו הוטב מאוד והבטיח למלא את מקומי ואימא הפצירה בי בלחש להשגיח על עצמי, לקחת תרופות בזמן ולא לעשות שטויות.
בסופו של דבר כולם נרגעו, ללי והילדים נרדמו, ההורים נסעו הביתה ואני התקשרתי לפזי שקרא לי בחיבה חמור קופץ בראש, הבטיח לי לעמוד לרשותה של ללי בכל דבר ועניין וביקש ממני לשמור על עצמי ולא לעשות שטויות.
הודיתי לו, ביקשתי שימסור ד"ש לכולם והלכתי לישון בהרגשה רעה מאוד.

משחק גמר
תמיד אמרתי שמילואים זה סוג של מכונת זמן. ברגע שנכנסתי למדים הרגשתי שאני חוזר אחורה לתקופה שהייתי צעיר, בריא ותמים יותר. חוזר לתקופה המתוקה מרירה של לפני תל אביב, לפני שידעתי מה זה לאהוב, לפני שהתחלתי להיות הבן אדם שאני היום.
מאחר והניסן הדפוקה שלי נשארה אצל ללי עליתי על אוטובוס ונרדמתי עוד לפני שעלינו על כביש החוף. שעה וחצי אחר כך כבר פסעתי בשבילי בה"ד 10 מנסה להתעלם מהמבנים האפורים והמכוערים ולהתרכז בנוף האנושי הצעיר והרענן שלפני ואכן היה במה להביט. הסדירים האלו היו כל כך טריים, מתוקים, מלאי אמון, תמימים אפילו, תענוג אמיתי.
ואז העיניים שלי נתקלו באולג – החניך התורן שלי. הוא היה קצת יותר בוגר מהשאר, והרבה פחות תמים וביישן מרוב החניכים. אולג היה בדיוק מה שחשבתי כטיפוס שלי לפני שהכושי הזה עשה לי מהפך בחיים – גבוה ורחב, בהיר וכחול עיניים, עם שמץ מבטא רוסי קליל חמוד, והעיקר – בלי שום ספקות של כן, לא, וגם נשים עושות לי את זה לפעמים.
שנייה אחרי שעיני נתקלו בעיניים הכחולות הללו ידעתי שהבחור הומו מאה אחוז. לחיצת יד, חיוך, החלפת מבט מהירה ומיד שנינו ידענו בדיוק עם מי יש לנו עסק.
נכון, טכנית הוא אחד החניכים והוא כאילו תחת פיקודי, אבל ברור שהוא לא עוד חייל סדיר מבולבל ואפוי למחצה כמו החניך המצוי. הוא גבר והוא יפה, והוא לגמרי בקטע של גברים. דקה אחרי שהבטתי בו דמותו של רוני שמלך על לבבי כמעט שנתיים החלה להתעמעם ולהתרחק.
לחצתי את ידו, הצגתי את עצמי, כיביתי את הנייד שלי והשארתי אותו כבוי כל היום – גם בהפסקות – וכשהוא שאל אותי בסוף היום אם בא לי לבוא אליו לראות את משחק הגמר של המונדיאל אמרתי מיד כן, ושנינו ידענו בדיוק לאיזה משחק גמר הוא מתכוון.
נסענו אליו והתברר שיש לו דירה עם עוד שני שותפים נחמדים שלא מצמצו אפילו כשהוא הגיע איתי לדירה. להפתעתי התברר שהוא באמת מתכוון לצפות קודם במשחק. מי אמר שהומואים לא אוהבים כדור רגל?
בהתחלה ישבתי וצפיתי איתם, אבל אחרי המחצית התחיל להימאס לי להעמיד פנים שהמשחק הזה מעניין אותי והודיתי שאני לא כל כך אוהב כדור רגל. לאולג לא היה אכפת להניח לי להשתמש במחשב שלו, ובעוד הם מתלוננים על השעמום של המונדיאל הזה גלשתי קצת פה ושם והתעדכנתי בבלוגים החביבים עלי, תוהה בשקט לגבי סידורי השינה הנהוגים בדירה הזו.
בתום המשחק הכל התברר – השותפים של אולג ישנים יחד בחדר אחד והחדר השני עם הספה הנפתחת למיטה כפולה והמערכת הענקית עם שלושת מגדלי הדיסקים העמוסים לעייפה הוא של אולג. אנחנו מסתגרים בחדרו והוא מעמעם את האור, שם משהו שקט ורך על המערכת ומתחיל לנשק אותי, הודף אותי לאט לאט לעבר המיטה.
זה הזמן להגיד לו שאני נשא, אבל במקום זה אני מחזיר לו נשיקות, פושט את חולצתו ואת חולצתי, חולץ נעלים ומרשה לעצמי לשכב על המיטה, ידי תחת עורפו וידו בתוך תחתוני. אנחנו מתקדמים מהר וברור שהוא בהחלט יודע מה הוא רוצה ואוהב.
אני משתף פעולה ושותק – אז פעם אחת אני לא אספר, מה כבר יכול להיות? העניינים מתלהטים, אנחנו כבר ערומים ואז אני נזכר שמשהו חשוב מאוד חסר.
"קונדומים." אני אומר לו, "אין לי קונדומים אולג."
"בלאט, גם לי לא. לא חשוב."
"כן חשוב. חשוב מאוד."
"למה?" הוא מגחך, "אתה פוחד שיש לי איידס? אני מבטיח לך שאני בסדר, ואתה?"
כאילו באמת חזרתי להיות הטיפש שהייתי פעם התפתיתי לרגע אחד נוראי להגיד שלא, מה פתאום? ופשוט להמשיך, אבל הרגע חולף. הדפתי אותו מעלי וסיפרתי לו מה שהייתי צריך לספר עוד קודם, מיד כשהוא התחיל לנשק אותי.
הוא קפא, נדהם, ואז קם מהר מהמיטה והלך לשירותים. שמעתי אותו מצחצח שיניים בהיסטריה, מקלל תוך כדי ברוסית ואחר כך פותח את הטוש. בעוד הוא מתרחץ במים לוהטים מידי (מהמקלחת שלו יצאו אדים כמו מסאונה) ומקלל ללא הרף קמתי, התלבשתי והסתלקתי מהדירה עוד לפני שהוא הספיק לצאת.
בדרך הארוכה חזרה לבסיס – הלכתי המון עד שתפסתי מונית – נזכרתי איך רוני נישק אותי כשאמרתי לו שאני נשא, אמר שזה לא חשוב ושהוא נורא מצטער.
כשהגעתי לחדר שלי דבר ראשון פתחתי את הנייד ולמרות השעה המאוחרת השארתי לו הודעה שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו רצח.
למחרת בבוקר אולג תפס אותי עוד לפני ארוחת הבוקר וניסה להתנצל.
הרגעתי אותו שזה בסדר וביקשתי סליחה שלא אמרתי לו כלום לפני שהתחלנו.
הוא חייך, אמר שזה בסדר, אמרתי לו בדיוק בזמן, וניסה לברר בעדינות אם הנשיקות שלנו… "לא, זה לא מסוכן, תירגע."
"אני באמת נורא מצטער, אבל… זה היה כזה שוק, אתה נראה לגמרי בריא ו…"
"לא חשוב איך הבן אדם נראה, לא כתוב לאף אחד על המצח שהוא נשא, תבטיח לי להשתמש תמיד בקונדום אולג."
הוא נשבע שמעכשיו הוא לא יזוז בלי קונדום ושכבר מחר הוא הולך לעשות בדיקות.
ביקשתי ממנו שהסוד שלי יישאר רק ביני לבינו והוא אמר לי לא לדאוג והבטיח לי שיהיה בסדר. חייכתי, אמרתי תודה והמשכתי לדאוג, אבל שמרתי את זה לעצמי. אולג חייך גם כן, טפח על שכמי לפרידה והלך לדבר עם החברים שלו על משחק הגמר הענק שהיה אתמול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s